עובדים בלי הטרדות |

"אם אנסו אותך בצפון, תקבלי רבע ממה שתקבלי אם אנסו אותך בדרום או במרכז"

עו"ד אלוני דוידוב מייצגת נפגעות תקיפה מינית ומספרת על מחדלי המשטרה, הקושי לכמת את הנזק והמאבק לגבות את הפיצוי: "כשיש צלקת או אובדן איבר מקבלים פיצוי גבוה בהרבה מאשר על אונס"

רותם שטרקמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עו"ד רותם אלוני. "השופטים לא מבינים מה זה להיאנס. נכון, לא איבדת איבר, אבל הרבה יותר נורא לאבד את טעם החיים."
עו"ד רותם אלוני. "השופטים לא מבינים מה זה להיאנס. נכון, לא איבדת איבר, אבל הרבה יותר נורא לאבד את טעם החיים"צילום: אייל טואג
רותם שטרקמן

עו"ד רותם אלוני־דוידוב, בעלת תואר שני בלימודי נשים ומגדר מאוניברסיטת תל אביב, שותפה במשרד עורכי הדין אלוני דוידוב טאובר. בת 39, גרה ברמת גן, נשואה + 3

רותם אלוני־דוידוב, ממבט של עורכת דין שמייצגת נפגעות תקיפה מינית, איך נראית לך התקופה האחרונה שבאה בעקבות קמפיין MeToo#?

זו תקופה סוערת, שהגיעה באיחור של עשרות שנים. אני חסידה גדולה של עולם המשפט ואוהבת אותו, אבל יש לו מגבלות משלו. הקמפיין מאפשר דרכי מאבק אחרות, חוץ־משפטיות.

מן הסתם הדברים יוצאים בעיקר נגד מפורסמים.

השבוע הצטלמתי לעיתון והצלם שאל אותי: "אתן מגישות גם תביעות נגד אנשים לא מפורסמים?". אמרתי לו שאת רוב היום אני מקדישה לנשים לא מפורסמות ולפוגעים לא מפורסמים.

כולל תלונות אחרי עשר ו-20 שנה?

בהחלט, יש אצלי המון תלונות של נשים שנפגעו ושרוצות גם אחרי 20 שנה לבוא חשבון עם הפוגע.

עובדים בלי הטרדות: פרויקט מיוחד >> תאב כוח, ערמומי, סדרתי ומכחישן: קווים לדמותו של בוס מטריד || הסיכון שלקחו אושרת קוטלר, נרי ליבנה ודנה ויס || "ואז הבוס שלי שם יד על הפה ולחץ חזק": הלילה שבו נאנסתי || "אם אנסו אותך בצפון, תקבלי רבע ממה שתקבלי אם אנסו אותך בדרום או במרכז" || תצבטו את עצמכם, ותתחילו להתעורר: איך להפוך את ההטרדות המיניות לעניין נדיר

מצד שני, יש כוח לתלונה שמתפרסמת בתקשורת כי היא מביאה עוד תלונות, למשל מקרה גבי גזית. זה לא קורה כל כך בקרב פוגעים לא מפורסמים.

נכון, וכאן יש כשל של המערכת, כי יש לי תיקים על רופאים ומטפלים שפוגעים מינית. הלכתי למשטרה ולפרקליטות וביקשתי שיפרסמו את השמות שלהם כדי שיבואו מתלוננות נוספות, כי הם בטח פגעו בעוד נשים, והכי חשוב - כדי שיפסיקו ללכת אליהם לטיפול.

אז למה זה לא קורה?

בגלל זכויות הנאשם. אני מטפלת בתיק של רופא שיש כבר ארבע נשים שהתלוננו נגדו, ארבע נשים אקראיות שלא מכירות זו את זו - מישהו פירסם את השם שלו? לא, יש צו איסור פרסום.

הוא ממשיך לעבוד?

כן, והוא לא היחיד. יש הרבה כאלה. הם ממשיכים לעבוד ולפגוע.

איך פותרים את זה?

הפגנת סטודנטים באוניברסיטה העבריתצילום: אוליבייה פיטוסי

צריך ליצור מצב שבו אם החשודים רוצים לשמור על השם שלהם, שיפסיקו לעבוד - ואז שמותיהם לא יפורסמו. אם הם ממשיכים לעבוד - צריך לפרסם את שמם. לא יעלה על הדעת שאישה תלך לפסיכולוג או לרופא ולא תדע שהוא נמצא בחקירה על עבירות מין. זה אבסורד וזה קורה.

מה הטענה של המערכת נגד הפרסום?

שמה יקרה אם ייסגר התיק? 80% מהתיקים נסגרים. יש פה בעיה.

80%? זה לא הגיוני.

כן, ושיעור נמוך יותר מגיע למאסר.

איך זה קורה? אלה ודאי לא כולן תלונות שווא.

לא, אלה לא תלונות שווא. מנקודת ההתחלה ועד הסוף יש כשל של המערכת. משלב גביית העדות, כשעוד קשה לנפגעת לדבר, ועד לדרישה לעימות והבחינה הראייתית. כך שאישה מופשטת בפני כולם ועוברת תהליך נוראי, והסיכוי שבסוף אשכרה מישהו ילך לכלא קטן מאוד.

באותו הקשר אפשר לראות את הדרישה של הפרקליטות משרי גולן, המתלוננת נגד אלון קסטיאל שאותה את מייצגת, לחשוף את סיכומי הטיפול הפסיכולוגי שלה.

הדרישה הזאת קשה ופולשנית, אבל לצערי היא חלק מההליך הפלילי המקדש את זכויותיו של הנאשם על חשבון זכויותיה של המתלוננת. לפעמים עדיף לשתף פעולה עם הדרישה הזאת כדי שתהיה שליטה כלשהי על החומר שמועבר לסנגור.

אז אולי עדיף לא ללכת למשטרה בכלל?

זה נכון. יש בעיה גדולה בהליך הפלילי ובהתאמה שלו לפגיעות מיניות. קודם כל, כי המרכז הוא העבריין ולא הנפגעת. שומרים עליו הרבה יותר מאשר על הנפגעת.

על הפרטיות שלו?

בכלל. בעימות ביניהם, למשל, או בחקירה כשמדברים עם כל הסביבה והמשפחה שלה. כשהיא נחקרת שואלים אותה שאלות פולשניות. גם בחקירה נגדית בבית משפט יש שאלות שהן לא תמיד רלוונטיות לתיק. כל זה נועד לערער אותה ולהקשות עליה להתמודד, והכל בשם זכותו של הנאשם להגן על עצמו.

טוב, יש לו זכות.

יש לו, אבל זה לא מבטל את הזכות שלה. צריך למצוא דרך שבה הזכות שלה לא תיזרק מתחת לגלגלים. ההליך הפלילי לא טוב.

אבל יש אכן תופעה של תלונות שווא או שיש כאן קמפיין שקרי?

"את רוב היום אני מקדישה לנשים לא מפורסמות ולפוגעים לא מפורסמים"צילום: אייל טואג

כל הדיון בעניין מפגר. גם בתיק שנסגר במשטרה מחוסר אשמה, אף אחד לא יודע אם באמת היה מדובר בתלונת שווא, אף אחד לא ישב בחדר החקירות. ובכל מקרה, אין יותר תלונות שווא בעבירות מין מאשר בדברים אחרים, בשוד או גניבה. למה אין קמפיין תקשורתי על תלונות שווא בתחום גניבות רכב? אני מניחה שיש פה ושם תלונות שווא, אבל זה שנדבקו בזה ויש קמפיין של עורכי דין - זה לא בסדר.

לשכת עורכי הדין הקימה לפני כמה שנים ועדה לבדיקת תלונות שווא. למה הם הלכו על זה? מאיפה זה בא?

זה בא מתחום הגירושים, שבו יש מאבקי על משמורת וזה חלק מהמאבק של גברים מול נשים. דיני המשפחה מחורבנים, נשים נמצאות בעמדת נחיתות.

דווקא בגירושים הגברים טוענים לנחיתות, לא?

גברים טוענים כל מיני דברים, זה לא עושה את זה נכון. ייתכן שיש כאלה שעושות בזה שימוש לרעה, אבל הרבה פעמים תיקים נסגרו מחוסר אשמה, והילדים והאישה מגיעים אלי ואני רואה תגובות פוסט־טראומטיות שלהם עם סיפורי זוועה על דברים שאבא עשה להם, והמשטרה סגרה את התיק. זה קורה לא פעם ולא פעמיים. בכל מקרה, בעיני זה דיון פופוליסטי חסר ערך.

מי גרוע יותר - הפרקליטות או המשטרה?

אף אחד לא גרוע. לפרקליטות יש שיקולים משלה, חוששים שם מזיכויים, ולכן לא ייקחו כמעט סיכונים; והמשטרה לא מסוגלת לחקור עבירות מין.

אין להם ידע?

אין ידע, אין הרבה רצון, אין רגישות. באופן עקרוני המשטרה היא לא גוף שמעורר אצלי ביטחון. כשמתלוננות באות אלי אחרי שהתיק נסגר, אני רואה הרבה תיקים שאפשר היה לחקור הרבה יותר טוב.

מה היה חסר?

היה אפשר לשאול את הנאשם ואת המתלוננת שאלות שלא נשאלו, לחקור אנשים שלא נחקרו, בקיצור היה אפשר להתאמץ קצת. מרוב שאנחנו רוצים להגן על הגברים, נשים משלמות מחיר. מפקירים אותן. אני נאבקת כל היום בשביל הנשים האלה, שאף אחד לא מכיר, זה מאבק יום־יומי שבו אנשים אנונימים עושים דברים מזעזעים אחד לשני.

מה זה מזעזעים?

כל עבירות המין שרק אפשר להעלות על הדעת. אני עוסקת בעיקר בעבירות מין חמורות - אונס, אונס קבוצתי, מעשי סדום, ניצול על ידי פסיכולוגים ורופאים, גילוי עריות. אם תפתח את התיקים שמאחורי, השיערות שאין לך יעמדו.

על מה את ממליצה: הליך פלילי - תלונה למשטרה ומשפט שמנוהל על יד הפרקליטות; או תביעה אזרחית כספית?

מפכ"ל המשטרה, רוני אלשיךצילום: מוטי מילרוד

אני לא ממליצה, זה פונקציה של רצון המתלוננת ונסיבות המקרה. ברור שאם יבוא זוג הורים שהבת שלהם נפגעה מהגננת אני אמליץ על הליך פלילי כי זה משהו שקורה עכשיו שיכול לפגוע בעוד ילדים, פצצה מתקתקת. וגם אז זו צריכה להיות החלטה שלהם. אני מציגה את כל האופציות. בכל מקרה אני משתדלת לגמור את רוב התיקים בהליכים שיתופיים.

פשרה כספית?

פשרה וכל התהליך - גישור, פגישות משותפות שבסופן פיצוי, התנצלות, הסכם על טיפולים פסיכולוגיים, מפגש משפחתי, כל מיני דברים שייתנו את המענה מעבר לסעד המשפטי. יש נשים שרוצות התנצלות או הקשבה או שידברו עם בני המשפחה.

בפגיעות בתוך המשפחה?

כן, נניח בן דוד שפגע בבת דודה וזה פירק את המשפחה המאוחדת, ולנפגעת היה חשוב להחזיר את המשפחה למסלול חיובי כי היא אוהבת את הדודה. יש מורכבות משפחתית וחברתית, לפעמים זה בין חברים באותו מעגל. צריך מענה לאישה שנפגעה בתוך הסביבה החברתית שבה היא חיה, או בתור בקיבוץ, כל מקרה לגופו.

יש גם מקרים של הפי־אנד?

מבחינתי ברוב המכריע של התיקים יש הפי־אנד, וגם הנשים אומרות את זה. מה שחשוב הוא שמאזן הכוחות משתנה בין הפוגע לנפגעת. כשאני מנהלת את ההליכים חשוב לי לתת להן תחושה של שליטה, שהן יודעות שהן מנהלות את הדברים. אני מדברת בעיקר על הליכים אזרחיים, כי בהליכים פליליים זה מורכב יותר.

לאילו סכומים אפשר להגיע בהליך האזרחי?

למיליונים.

אם הנתבעים עשירים.

מי שעשיר ישלם יותר בקלות, אבל היו לי הסדרי פשרה שבהם אנשים לקחו משכנתא שנייה או הלוואות מחברים ושילמו 700–800 אלף שקל.

על אונס?

גם על אונס, לא רק.

יש מחירון כלשהו?

לבית המשפט יש מחירון שמשתנה.

לפי מה?

אם אנסו אותך בצפון לא תקבלי את אותו סכום כמו זה שתקבלי אם אנסו אותך בדרום או במרכז. בצפון מקבלים על אותו אירוע רבע ממה שמקבלים במרכז ובדרום.

בגלל בית המשפט?

כן, בנצרת קמצנים. השופטים בדרום ובמרכז פוסקים יותר.

מה לגבי העלויות למתלוננת?

ההליך הפלילי לא עולה להן כסף חוץ מהטיפולים הפסיכולוגיים שנדרשים כדי לעמוד בהליך, אלא אם היא מעוניינת בליווי משפטי. עכשיו לשמחתי יש פרויקט חדש, שנותן ליווי משפטי של עורך דין פרטי מטעם המדינה. אני גם נמצאת במאגר הזה. אני עוד לא יודעת איך זה יעבוד, אבל מניחה שכמו בעבירות המתה, רצח וכו', מקבלים עורך דין במימון מלא של המדינה.

זה שירות מתקדם.

מאוד. הנשים יהיו מסודרות משלב הגשת כתב האישום. את שלב החקירה מלווים מרכזי סיוע וגם זה ליווי מצוין. בהליך הפלילי לא צריך עורך דין, אני עובדת בשיתוף עם מרכזי הסיוע ומפנה אליהם, ואם יש נקודה שבה מישהו חושב שצריך עורך דין, הן באות אלי. לכן אין מה לקחת כסף ממישהי שמקבלת בחינם, מה עוד שזה ליווי מצוין.

כלומר, ההליך הפלילי גרוע, אבל הליווי למתלוננות טוב.

מדויק. בהליך האזרחי זה עובד אחרת. למעט מקרים שבהם זכאים לסיוע משפטי, צריך עורך דין. אבל לדעתי קטגורית כל עורכות הדין עובדות על אחוזים מסכום הפיצוי, אז גם כאן אין עלות מלבד חוות דעת פסיכיאטרית שעולה בין אלפי שקלים ל–10,000 שקל.

כמה עורכי הדין לוקחים באחוזים?

זה משתנה, כל עורך דין לוקח משהו אחר, אבל זה סביב 20%–25%. יש גם כאלה שלוקחים 35% ויש כאלה ש–17%.

דיברנו על המשטרה ועל הפרקליטות. מה דעתך על מערכת המשפט? את הפרצוף שאת עושה כעת קשה להעביר לעיתון.

מערכת המשפט לא מותאמת לדיונים בפגיעות מיניות. הפיצויים נמוכים ביחס לנזק שנגרם. 13 שנה אני רואה פיצויים שנפסקים על רשלנות רפואית על כאב וסבל ועוגמת נפש, וזה הרבה יותר גבוה ממה שפוסקים על כאב וסבל שנגרמו מעבירות מין, בעוד שלפעמים הסבל מעבירות מין הרבה יותר חמור. כשיש צלקת או אובדן איבר מקבלים פיצוי גבוה בהרבה מאשר על אונס.

למה?

צילום: אייל טואג

כי השופטים לא מבינים מה זה להיאנס. נכון, לא איבדת איבר, אבל הרבה יותר נורא לאבד את טעם החיים. זה צריך להיות מקביל לנכות קשה. גם לפסיכיאטרים יש קושי לכמת את הנזק הנפשי שנגרם, כי צריך לתרגם אותו למספרים. אם היא מתפקדת, אז לכאורה הנזק קטן יותר, אבל זה רק לכאורה, שכן אולי היא מתפקדת ביום אבל בלילה יש לה פלאשבקים מטורפים או שיש מוצרי מזון שהיא לא יכולה לאכול, כי הם מזכירים לה את האירוע או שהיא לא מוצאת בן זוג. היא קמה בבוקר והולכת לעבודה, אז מה?

ומחוץ לבית המשפט?

הפיצויים גבוהים יותר. אם אני שולחת מכתב דרישה למישהו, יש סיכוי שהוא ישלם ללקוחה שלי בעקבות מהמכתב יותר ממה שבית המשפט היה פוסק.

מה את כותבת לו?

כותבת מה קרה, מה הנזק שנגרם ומה הפיצוי שאני מציעה כדי לסיים את התיק. זה מכתב משפטי.

מאיים?

לא מאיים, אינפורמטיבי. לאיים זה בניגוד לחוק. יש חישוב של הנזק שנגרם.

איך עושים חישוב?

נניח, טיפולים נפשיים עולים 400 שקל לשעה, פעם בשבוע, כפול חמש שנים, יש נוסחה להיוון. בנוסף, יש הפסדי השתכרות, הוצאות על כל מה שהיה, יש נשים שהיו אובדניות אז מישהו היה צריך לשמור עליהן והוא הפסיד הכנסה, יש כאלה שעוברות טיפול תרופתי או מכון גמילה. אני מחשבת גם את ההוצאות העתידיות ומוסיפה לזה כאב וסבל, בהתאם לחומרת המעשים ולנזק שנגרם, ואז אני כותבת סכום ומזמינה אותם לדבר.

הם מנסים להתפשר?

כמעט כולם.

לוקחים עורך דין?

הרוב המכריע. אני מעדיפה שהם ילכו לעורך דין, זה לא רק יותר קל זה יותר בסדר, יש משהו לא נוח לשבת מול מי שלא מיוצג, אני מרגישה קצת שזה ניצול לרעה.

אולי זה לא כזה נורא, לנצל קצת אותו.

כמה שאני כועסת עליו, אני לא אנצל אותו. אני מעדיפה לנצח במשחק הוגן.

היית מייצגת מי שפגע באישה?

לא, אין מצב.

למה?

אני לא יכולה להיות בשני הצדדים. אני בצד הזה כי אני מאמינה לנשים שמתארות את הפגיעה שלהן.

את מבינה עורכות דין שמייצגות אותם?

זאת עבודה. אין לי תשובה טובה לזה. אני מקבלת את זה כל עוד הן עושות את זה בצורה מכובדת.

וכאלה שמנסות לשבור מתלוננות?

זה נראה לי מחורבן, אבל צריך לעשות את המקסימום כדי לייצג את הלקוח שלך. כמו שאמרתי, זו מערכת מחורבנת.

יש לקוחות שאת חושבת שמשקרות לך?

אני צריכה להרגיש שאני מאמינה להן מהבטן כדי לייצג אותן.

היו מקרים שלא לקחת?

היו. לא בהכרח ששיקרו, אבל משהו בתחושה שלי היה לא טוב ולא חשבתי שאני יכולה להצליח בתיק. זאת דרך ארוכה, מערכת יחסים אינטנסיבית כוללת הודעות בלילה, בשישי ושבת. צריך גם כימיה.

הפסדת במשפטים?

הפסדתי פעם אחת, בתיק של פגיעה בילדות - על התיישנות.

מה לגבי ניצחונות?

כמעט קטגורית אני לא מגיעה לפסקי דין, זה חלק מאידיאולוגיה.

תסבירי.

נניח שאגיע לפסק דין שבו יהיה כתוב שהנתבע ישלם לתובעת 1.5 מיליון שקל, ואני יודעת שאין לו כסף, מה אני אעשה עם זה? נתלה אותו על הקיר לקישוט? אני מעדיפה להגיע להסכם, גם אם הוא נמוך יותר אבל שאני יודעת בוודאות שהוא ישלם. היו מקרים שבהם התפשרנו על פחות כסף והוא לקח הלוואה או שילם בתשלומים, או שבני משפחה עזרו, כל פעם מצאנו הסדר אחר. אני רואה פסקי דין על 2 מיליון שקל ויודעת שבחיים הן לא יראו את הכסף, אז למה זה טוב. הרי היא צריכה את הכסף כדי לשקם את חייה, ולכן הרבה פעמים כשכבר ברור שצריך לשלם אני עושה חקירת יכולת, לראות כמה כסף יש לו, כדי שאדע שאני לא מתפשרת על סכום נמוך מדי ומצד שני שהגעתי לתקרת היכולת הכלכלית שלו. אחרת אני גוזרת עליה חיים של הוצאה לפועל, שאם אתה לא בנק או עירייה - זה לא כיף.

עולם העבודה מודרני יותר היום, חברות היי־טק, מגדלי משרדים יפים, משרדי עורכי דין גדולים, חברות מדיה, וגם השיח על הטרדות מיניות ער. משהו השתנה בהתנהגות של הגברים?

"אחרי המייל הראשון יורם זק היה צריך להיות בחוץ. למה לגבר נראה שאת מישהו מעניין איך הוא קם בבוקר?"צילום: אמיל סלמן /ג'יני

לא באמת. אם היית יודע כמה מקרים מגיעים לפה עם סיפורים שאני אומרת לעצמי - "הם לא קוראים חדשות? הם לא יודעים שאסור לדבר ככה, שאסור להטריד?". זה קורה כל יום, כל הזמן. אנשים שיש להם קצת יותר שכל ייזהרו קצת יותר, אבל עדיין לא משקיעים בזה ולא שומרים על הפה.

ראינו את המיילים שעורך "האח הגדול" יורם זק שלח לעובדי קשת.

נו, אחרי המייל הראשון הוא היה צריך להיות בחוץ. אין כאן אפילו עניין של פרשנות. למה לגבר נראה שאת מישהו מעניין איך הוא קם בבוקר? למה הוא משתף? למה זה נראה לגבר הגיוני שאישה תבוא לעבוד אתו והוא יספר לה בארוחת צהריים על ההתכתבויות שלו בטינדר או על הזיונים שלו מאתמול?

הטענה היא שזה תחום שבהגדרה חוצים בו גבולות, אחרת לא קורה כלום.

כל אלה שאומרים שזה הורס את היכולת לפלרטט ולהתחיל עם נשים מדברים שטויות. אפשר להתחיל עם נשים בצורה שלא מעליבה או מבזה. אתה יכול לדבר אליה לפנים ולא לחזה.

למה הכוונה?

זו בכלל תופעת טבע אצל גברים: אתם מדברים לחזה. אתה יודע כמה פעמים אני אומרת להם - "הראש שלי כאן למעלה, אל תדבר לחזה שלי"? הבעיה אצלכם, לא אצלנו. ואני הכי לא פוריטנית ומתחסדת, אמא שלי סקסולוגית, מדברים אצלנו חופשי על מיניות. זה גם עניין של קודים. אם אנחנו קולגות וחברות והולכות יחד לארוחת בנות ואני מספרת לחברה שלי זה סבבה, אבל אם זו עובדת שמתחתי ואספר לה מה עשיתי אתמול בערב - זה לא בסדר. אתה לא תדבר בארוחה עסקית כמו שאתה מדבר עם חבר כשאתה יושב אתו על בירה בערב.

בכל מקום עבודה צריכה להיות ממונה על הטרדה מינית ויש נוהל מסודר של פנייה אליה. איך זה עובד?

בפועל לפעמים זה עובד ולפעמים לא, תלוי בחברה, בממונה וכו׳. ככל שהחברה גדולה יותר זה עובד טוב יותר, אבל בסוף אין הרבה אלטרנטיבות, כי למי היא תלך? למשטרה? יש הערכות שמדברות על כך שהמשק מפסיד מיליארד שקל בשנה בגלל הטרדות מיניות במקומות עבודה, לא בגלל הפיצויים - אלא גלל אובדן כוח אדם ופריון עבודה.

זה עובד גם במקרה שבו המטריד הוא הבוס?

במקרה שבו המטריד הוא אדם בכיר שממונה בצורה כזו או אחרת על הממונה, אמורים להעביר את הבירור לממונה חיצונית. הדברים צריכים להישמר כמובן בדיסקרטיות.

אפשר לאפיין מרבצי מטרידים? מגזרים? ענפים?

זה הולך לשני כיוונים: יש מקומות בהגדרה שבהם כאילו יש פריצות אחת גדולה - ברים, מסעדות, מועדוני לילה. הכרטיס שלהם הוא כאילו שהכל מותר, אז מה את מתלוננת שאנסו אותך בשירותים. אבל לא הכל מותר. תעשו סקס בשירותים, אבל בהסכמה. בנוסף, יש מקומות היררכיים שבהם יש מישהו למעלה.

צבא?

"אונס ופגיעה מינית לא קשורים למראה חיצוני של אישה. יש נשים שלבושות מכף רגל ועד ראש — וזה לא עזר להן"צילום: אוליבייה פיטוסי

לאו דווקא. מקומות עבודה עם מנהל שהוא דמות חזקה, והוא יכול להגיד מה שהוא רוצה, מקומות שיש בהם תרבות ארגונית של פעם, תרבות גברית. אבל באמת זה ניסיון מלאכותי להגדיר, כי זה יכול להתרחש בכל מקום.

מה לגבי המגזר הדתי? בימים האחרונים אנשים מהמגזר טענו שחוקי הצניעות ושמירת הנגיעה של חז"ל מוכיחים את עצמם, ושאם היינו שומרים עליהם כל זה לא היה קורה.

בתערוכה של בגדים שנשים לבשו בזמן שנאנסו, אפשר לראות מכל הסוגים - חולצה ארוכה, בגדים רחבים, בגדי ים, חצאיות. את הבגדים האלה לבשו נשים מבוגרות וצעירות. אונס ופגיעה מינית לא קשורים למראה חיצוני של אישה. יש נשים שלבושות מכף רגל ועד ראש עד שבקושי תראה את כף היד שלהן - וזה לא עזר להן.

ושמירה על נגיעה?

מה פתאום מישהו צריך שאני אגיד לו לא לגעת לי בתחת? שישמור את הידיים לעצמו וזהו. כדי שגבר לא ייגע באישה אחרת אז לכולם אסור ללחוץ את היד? חוץ מזה, אתה יודע כמה פגיעות יש בקהילה החרדית והדתית־לאומית? יש לי מלא תיקים בקהילות האלה. יש שם פגיעות חמורות גם כשלא רואים מרפק. שאף אחד לא יספר ששמירת נגיעה עוזר למישהו. יש אנשים שמהכיפה למעלה הם צדיקים ומהכיפה למטה חוטאים. הם מתפללים ואז הולכים לגעת בנשים וילדים. אפשר לכבד אישה וללמוד באותה כיתה, ולעבוד באותה עבודה ולשבת באותו טנק ולשרת באותה יחידה בצבא, אין קשר לשמירת נגיעה.

יש לך משהו גורף לומר על גברים?

אני נשואה ויש לי שלושה בנים משלי, אני מחבבת בנים, זאת לא הכללה של המין הגברי. יש כאן בעיה תרבותית. האינטרס של גברים ונשים כאחד הוא לשנות את המציאות. גם גברים סובלים מהמציאות החברתית הזאת. בספר של קרול גיליגן, "להצטרף להתנגדות", היא מנתחת את המבנה הפטריארכלי של החברה ומראה את הנזקים שזה גורם לבנות ולבנים. היא מראה שגברים נפגעים מגיל צעיר בגלל חוסר היכולת להביע רגשות ולהתחבר למקומות המורכבים. זה משהו שלא מלמדים בנים. כשהבן שלי אומר למישהי "את נראית עצובה", מסתכלים עליו כאילו זה לא הגיוני שבן יגיד את זה, אבל זה רק עניין של חינוך. מלמדים רק בנות לשחק עם בובות עצובות או שמחות, ואת הבנים להסיע משאיות מהר־מהר. מה, אתם לא רוצים שיחבקו אתכם ויגידו לכם "זה קשה אבל יעבור"?

בטח רוצים.

ילד שבוכה אומרים לו "תהיה גבר, אתה בוכה כמו בת" - זה מפגר.

את מרגישה שבכל זאת מתחולל איזה שינוי?

כן אבל זה מייאש אותי כי אני חושבת שאנחנו בפתחה של הזדמנות, והבעיה שלא מנצלים את המומנטום. אנשים שיש להם כוח והשפעה צריכים להרים את הכפפה. בינתיים לא ראיתי כל שינוי. זה נורא מבאס.

מה צריך לעשות?

שינויי חקיקה ומדיניות. איפה פרקליט המדינה? למה הוא לא מדבר? למה הוא לא עושה רביזיה של ההנחיות? איך לא שומעים מישהו שקם ואומר - יש כאן סוגיה שלא חשבנו עליה עד היום, בואו נראה איך מטפלים בה? למה לא רואים חברות שמטפלות בגל ההטרדות, למה אין גל של סדנאות מניעה? מכון התקנים הוציא תקן למניעת הטרדות במקומות עבודה אבל הוא וולונטרי, למה שלא יהיה חובה? למה לא מקדמים את הטיפול בהטרדות לבית משפט קהילתי, זאת הדרך הכי טובה שיש למערכת המשפט להציע. איפה שרת המשפטים? איפה הח"כים?

זו גם האחריות של שרת המשפטים איילת שקד.

היא יכולה לעשות דברים, היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, היא אישה והיא אינטיליגנטית, אבל היא לא עושה כלום בשביל נשים.

ועוד במפלגה שלה יש מישהו שהתלוננו נגדו על הטרדות.

לכאורה, כי לא הוגש נגדו כתב אישום. היא לא מייצגת נשים. זו בעיה של 90% מהנשים שמגיעות לעמדות כוח, שהן לא מייצגות נשים, כאילו שזה נוגד את האינטרס של הכלל. כולם צריכים להגיד - שמו פה על השולחן חתיכת בעיה, בואו נראה איך פותרים אותה.

איך הגעת לתחום הזה?

התגלגלתי. זאת אפילו לא היתה החלטה מודעת. בזמן הלימודים התנדבתי במחלקה החינוכית של מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, הייתי מעבירה סדנאות בבתי ספר. היו לי חוויות עוצרות נשימה. ילדות שסיפרו שנפגעו. היה מקרה אונס קבוצתי גדול בשכונת גילה בירושלים, והלכנו לעשות עבודה בבית הספר כי היתה ביקורת על הנאנסת. הילדים יצאו נגדה. עשינו תהליך עם הילדים וממש שמעתי את האסימון נופל בראש שלהם, פתאום הם שתקו והבינו הכל. ואמרתי לעצמי - וואלה, אפשר לשנות. הלכתי לעשות התמחות בפרקליטות ואמרתי - בחיים לא אעבוד כאן. הגעתי למשרד עורכי דין שעוסק ברשלנות רפואית. אחרי שנתיים אמרתי שאני צריכה לייצג פגיעות מיניות, עשיתי את זה בתור שכירה מתוך מחשבה אידיאולוגית. בזמנו אף אחד לא דיבר על זה, ולא היו כמעט תביעות אזרחיות. כשעזבתי את המשרד והקמתי משרד משלי זה נהפך למרכזי יותר.

איך את חיה עם כל זה? לא קשה לחזור הביתה?

אני חוזרת כל יום עם המחשבה שהמאבק שלי וההשקעה שלי הופכים את העולם לקצת פחות גרוע. כל אישה שהתהליך שלה נגמר נמצאת במקום אחר לחלוטין, בין אם יש הרשעה, פיצוי, התנצלות או הכרה. המאבק שלי הוא להחזיר לה את מה שניסו לקחת ממנה. כמובן שזה לא מושלם, אבל אני עושה את המקסימום. זה ייעוד.

צילום: אייל טואג

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker