מדוע ההיי-טק הפסיק לייצר מקומות עבודה לאחרים

ההיי־טק לישראל הוא כמו קטלוניה לספרד — אזור מבודל ושונה, עם רמת חיים גבוהה יותר מכל השאר

סמי פרץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מנכ"ל אפל טים קוק בביקורו במשרדי אפל בישראלצילום: אפל
סמי פרץ

הפיצול בין כלכלת ההיי־טק לבין שאר הכלכלה הישראלית מעסיק מאוד כלכלנים ואנשי ממשל בשנים האחרונות. הוא משמעותי ברמת ההכנסות, בפריון, בתרבות הגלובלית והתחרותית יותר מזו של המגזר המקומי, וביוקרה הנלווית לעיסוק הזה.

ההיי־טק לישראל הוא כמו קטלוניה לספרד — אזור מבודל ושונה, עם רמת חיים גבוהה יותר מכל השאר. אפילו דמוגרפית רואים מאפיינים בולטים, כמו שיעור גבוה של מועסקים גברים (כ–66% מהעובדים), שמגיעים בעיקר מתל אביב והמרכז (כ–60%). מוקדם לדעת אם תעשיית ההיי־טק בישראל תדרוש עצמאות כפי שדרשו הקטאלנים, אבל היא בהחלט נמצאת בפרשת דרכים מעניינת בכל הנוגע למקומה בכלכלה הישראלית.

ענף ההיי־טק הוא מנוע צמיחה ויתרון יחסי שלנו. מספר המועסקים בהיי־טק (כ–290 אלף איש) זינק בשיעור כפול לעומת שאר הענפים במשק מ–1995 ועד היום לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), ורמת השכר הממוצעת בהיי־טק גדלה, ומגיעה לפי שניים משאר המשק. מצד שני, הנתונים האלה מבליטים את הפיגור שממנו סובלות תעשיות אחרות בפריון, בשכר ובשיעור הצמיחה.

החיים בהיי־טק נראים טוב יותר, אך באחרונה התגלתה בעיה חדשה: ההיי־טק כבר לא יודע לייצר את כמות מקומות העבודה שידע לייצר בעבר, ואם באמצע שנות ה–90 כל משרה בהיי־טק הביאה ליצירת כמעט שני מקומות עבודה נוספים שאינם היי־טק — ב–2011 היחס הזה ירד ל–1.3, וב–2016 הוא כבר הגיע ל–0.8 בלבד. כלומר, כל משרת היי־טק מייצרת פחות ממקום עבודה אחד שאינו בהיי־טק. הכווונה היא למקומות עבודה שנוצרים בתוך הענף, ולא לפעילות היקפית כמו מסעדות והסעות.

העניין הזה מעורר חשש שמא ההיי־טק הישראלי הוא מנוע צמיחה מוגבל, אם בכלל. הוא נמצא בנקודה שבה היכולת שלו לספק מקומות עבודה לאנשים שאינם מתכנתים, פיזיקאים או מהנדסים הולכת ופוחתת.

יש לתופעה הזאת כמה הסברים. פרופ' יוג'ין קנדל, לשעבר ראש המועצה הלאומית לכלכלה ומי שעומד כיום בראש הסטארט־אפ ניישן סנטרל, עמותה לחיזוק מעמדה של ישראל כמעצמת היי־טק, סבור כי הירידה נובעת מכך שהפעילות של חברות רב־לאומית בישראל מרוכזת במרכזי פיתוח (מו"פ) — ולא בייצור ותפעול. בעשור האחרון הרחיבו החברות הרב־לאומית את פעילות המו"פ שלהם בישראל ומדי שנה מוקמים או נרכשים כאן כ–30 מרכזים כאלה.

ב–2015 הועסקו במרכזי מו"פ של חברות רב־לאומיות בישראל 45.2 אלף איש, מהם 68% עבדו ישירות במו"פ. במרכזים האלה עובדים בעיקר מתכנתים, חוקרים ומהנדסים, וסביבם יש מעט מאוד כוח אדם אחר.

אהרון אהרון, ראש רשות החדשנות (לשכת המדען הראשי לשעבר), עוקב מקרוב אחר התופעה ובאחרונה מעביר מסרים שלפיהם ישראל זקוקה למה שהוא מכנה "חברות שלמות" — חברות שיש להן פעילות אחרת שאינה רק מו"פ, כמו ייצור, תפעול, שיווק ותמיכה. בדרך זו אפשר יהיה לשמור על גיוון תעסוקתי בהיי־טק, ולא למקד אותו רק במתכנתים ומדענים, ובכך תגדל ההשפעה ההיקפית של תעשיית ההיי־טק.

דוגמה טובה לכך היא אינטל, שמספקת מקומות עבודה למגוון רחב של בעלי מקצוע, ממקצועות טכניים ואדמיניסטרטיביים ועד אנשי מו"פ. התופעה ההפוכה לכך היא מכירת חברות סטארט־אפ ישראליות לחברות רב־לאומיות, שמחליטות להתרכז כאן רק בפעילות מחקר ופיתוח, כמו חברת אנוביט, שנרכשה לפני חמש שנים על ידי אפל תמורת חצי מיליארד דולר. ענקית הטכנולוגיה צימצמה את פעילות אנוביט בישראל למו"פ, ובכך הובילה לאובדן משרות שאינן היי־טק טהור. מנגד, בעקבות הרכישה הזאת הקימה אפל מרכז מו"פ בישראל שמעסיק כ–700 עובדים. ויש עוד מקרים רבים כאלה.

יש הסבר נוסף לצמצום של מספר המשרות הלא היי־טקיות שהענף יודע לייצר, והוא קשור לטכנולוגיה. ככל שזו מתקדמת יותר ומחשבים ורובוטים מחליפים פעילות של בני אדם, כך נדרש פחות כוח אדם בענף.

זה מחדד את השאלה איך ולאן להקצות את התמריצים של הממשלה כדי למקסם את התועלת הכלכלית מהם. די ברור שמפעל יודע לייצר מקומות עבודה מגוונים יותר מאשר מרכז מו"פ, ולכן אינטל זכתה במענקים של יותר ממיליארד דולר כדי שתקים כאן מפעלים. יש בישראל חברות בוגרות ובשלות, לא כולן נמכרות ועושות אקזיט.

תופעת האקזיטים כנראה כאן כדי להישאר. האפשרות שחברות רב־לאומיות ירוקנו את החברות הנרכשות מפעילות עסקית שוטפת ויותירו רק את פעילות המו"פ מעלה את השאלה אם ניתן למנוע זאת באמצעות תמריצי מיסוי וקמפיינים. זו התוכנית של רשות החדשנות, שמעוניינית לנסות ולהגדיל את מספר המשרות שאינן היי־טק טהור בענף.

מדוע זה כל כך חשוב? מכמה סיבות: משרה בהיי־טק מייצרת הכנסה גבוהה יותר משאר הענפים; היא איכותית יותר מבחינת כושר השרידות שלה בכלכלה הגלובלית לעומת מפעלים מסורתיים שהולכים ונעלמים; ויש סיבה נוספת, שמגיעה בכלל מהתחום החברתי, והיא החשש שההיבדלות של ההיי־טק משאר המשק תגרום מתישהו לאנטגוניזם כלפיו. זה נשמע קצת מופרך משום שההיי־טק נהנה כיום מאהדה והערצה ציבורית שלא תמצאו בענפים כמו בנקים, רשתות שיווק או חברות סלולר. כל אקזיט וסיפור התעשרות של היי־טקיסט זוכים לפרגון ולקנאה שאינה מתורגמת לזעם כפי שקורה במקרה של טייקונים או בנקאים.

ואולם פערים חברתיים וכלכליים הם מתכון בטוח לתסיסה בשלב כלשהו. פרופ' קנדל התריע על כך בכנס שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה בירושלים לפני כמה חודשים. הוא טען כי אם הפערים בין ההיי־טק לשאר הכלכלה ימשיכו לגדול, הציבור הישראלי יתנכר לענף ההיי־טק וילחץ על הממשלה להימנע ממתן הטבות ותמריצים לתעשייה. להבדיל מבנקים וחברות סלולר, שלא יכולים לנטוש את ישראל, חברות היי־טק הן קלות רגליים והיכולת שלהן לנדוד למקום אחר גדולה יותר.

המסקנה היא שלצד התמריצים לתעשיית ההיי־טק, המדינה חייבת לטפל בתעשיות המקומיות, הן בתמריצי מיסוי, הן בהשקעה בהכשרות מקצועיות ובטיפוח חדשנות והעלאת הפריון. אלה מהלכים שכדאי לעשות בכל מקרה, וללא קשר להתפתחות ההיי־טק. אבל בתעשיית ההיי־טק ברור שהאתגר הגדול הוא לגרום לכך שיהיו כאן כמה שיותר חברות שלמות — ייצור, שיווק וכל שאר המלאכות, שיאפשרו לעוד אנשים לאכול מהעוגה הכי טעימה בכלכלה הישראלית.

נ.ב

טוב, לא הכל כזה ורוד בתעשיית ההיי־טק. למרות ההילה שלה, מדובר בשוק קשה עם יציבות תעסוקתית נמוכה (אין ועדי עובדים ויש שיעור גבוה של כישלונות עסקיים), הרבה טיסות עבודה קצרות (זה רק נשמע זוהר) ושעות עבודה רבות, שהולידו בעבר את המושגים "אלמנות היי־טק" ו"יתומי היי־טק". אבל גם כאן יש בשורה מעודדת לעובדי ההיי־טק — הפער במספר שעות העבודה שלהם לבין שאר העובדים במשק מצטמצם: אם ב–2011 עובדי ההיי־טק עבדו בממוצע שש שעות יותר בשבוע מאשר בשאר ענפי המשק, ב–2014 הפער הזה הצטמצם ל–4.3 שעות. בהנחה שהנתון הזה נובע מכך שמספר שעות העבודה בהיי־טק הצטמצם, גם מספר האלמנות והיתומים מתכווץ.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker