הג׳אנק־פיד של פייסבוק - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הג׳אנק־פיד של פייסבוק

אנחנו מכורים לפיד של פייסבוק כי זה לא ניוז פיד, אלא ג׳אנק פיד, כמו שחלק גדול מהאוכלוסיה היה מכור לפני 30 שנה לסיגריות וכמו שחלק גדול מהאוכלוסיה מכור לסוכר ולמלח. פייסבוק לא פחות גרועה מהם - אולי הרבה יותר

39תגובות
מייסד פייסבוק, מארק צוקרברג
בלומברג

אלה לא היו 2 מיליארד המשתמשים של פייסבוק, זה לא היה בלוג קטן ובועט וגם לא התארגנות אינטרנטית שחשפה את הוליווד ואת הארווי ויינשטיין. את המטריד המיני סדרתי ואת מה שהתרחש בהוליווד במשך עשורים חשפו בסוף שני עיתונאים מ"ניו יורק טיימס" עם גיבוי מצד העורכים והבעלים של העיתון — עיתון שמחזיק בתרבות הייחודית הנדרשת כדי לצאת לתחקירים כואבים וקשים כמו זה. העיתונות הזאת, מהסוג של "ניו יורק טיימס", שיוצאת לתחקירים קשים וגם נהנית ממוניטין והשפעה גדולים מספיק כדי להשפיע, מרוכזת בארה״ב הגדולה בקומץ של כלי תקשורת — כמעט כולם עיתונים מודפסים וותיקים.

בעשור האחרון נכחדת התעשייה הזאת באטיות ובשיטתיות. במשך שנים היא נשענה על מודעות הלוח הקטנות שסיבסדו בפועל חלק גדול מחדרי החדשות, עד שנכחדו על ידי לוחות המודעות האינטרנטיים. אחרי זה הגיעו גוגל ויוטיוב, והציבור נטש את העיתונות המודפסת — ואתו המפרסמים.

ואז הגיעה פייסבוק: בעשור הראשון לחייה היא נראתה כמו טכנולוגיה מדהימה שעושה דמוקרטיזציה של שוק המידע והרעיונות. סוף־סוף כל אחד יכול לפרוץ לתודעה הציבורית, ולא רק העיתונות הממוסדת, שלעתים קרובות מדי משרתת ממשלות, טייקונים והארווי ויינשטיינים.

אבל בשלוש השנים האחרונות התמונה מתהפכת: פייסבוק נהפכת בהדרגה לבעיה במקום לפתרון. בשלב ראשון נהפכו פייסבוק וגוגל לדואופול בשוק הפרסום — אף כלי תקשורת מסורתי לא יכול להתחרות בכמות המשתמשים ובמידע שהן אוספות עליהם. אף גורם בשוק התקשורת והמסחר לא יכול להציע למפרסמים ולחברות את סוג המידע והעומק שגוגל ופייסבוק יכולות להציע.

השלב השני מטריד עוד יותר: גוגל, ובעיקר פייסבוק, החלו בהדרגה ליהפך לערוצי ההפצה העיקריים והחשובים ביותר של רוב ארגוני החדשות. היכולת לקבוע סדר יום, היררכיה, משמעות והקשר לרוב החדשות והניתוחים נחלשת כאשר ההפצה נעשית דרך ערוץ תקשורת אחד, שמבוסס על אלגוריתם שתכליתו העיקרית היא למכור פרסום ולמכר את המשתמשים.

האלגוריתם של פייסבוק נותן יתרון לפוסטים מסוימים: אלה שיש סיכוי גדול יותר שהמשתמשים ישתפו. במקרים רבים אלה פוסטים קיצוניים יותר, מורכבים פחות, ובעיקר כאלה שמתאימים מראש לדעות של המשתמשים. האלגוריתם של פייסבוק נועד לענג אותנו, לשמח אותנו, למכר אותנו, להביא אותנו ללחוץ על share. הוא לא נועד לאתגר אותנו או לחשוף אותנו לדעות אחרות או מורכבות.

חדרי החדשות ברוב כלי התקשורת בישראל ובעולם מתאימים את עצמם בהדרגה לכללי המשחק של ערוץ ההפצה העיקרי שלהם: קצר, קיצוני, מרגיז, פרובוקטיבי, מחנאי — את זה אנשים משתפים. זה מה שירוץ, זה מה שיהיה ויראלי. פייסבוק משמידה את התקשורת, והתקשורת משתפת פעולה באין ברירה.

אנחנו מכורים לפיד של פייסבוק כי זה לא ניוז פיד, אלא ג׳אנק פיד, כמו שחלק גדול מהאוכלוסיה היה מכור לפני 30 שנה לסיגריות וכמו שחלק גדול מהאוכלוסיה מכור לסוכר ולמלח. פייסבוק לא פחות גרועה מהם — אולי הרבה יותר: היא לא מאיימת רק על הבריאות הנפשית והחברתית של אוכלוסיות רבות שמתמכרות לבהייה במסכים במקום לחיות בעולם האמיתי — היא מאיימת על הפוליטיקה, התקשורת והמוסדות הדמוקרטיים שלנו. ההיסטוריון ניל פרגוסון כתב השבוע שמארק צוקרברג הוא איל המדיה הגדול והחזק ביותר בהיסטוריה: חזק פי עשרה מוויליאם רנדולף הרסט. אך בניגוד לרוב אילי המדיה והתקשורת, צוקרברג וחבריו ממשיכים להתכחש להיותם חברות תקשורת ומדיה וקוראים לעצמם ״פלטפורמות טכנולוגיות״, כאילו מדובר בפלטפורמות ניטרליות שאין להן השפעה דרמטית על כל שוק החדשות, הרעיונות והמידע, כאילו האלגוריתמים שלהן לא מתוכננים למען מטרות מאוד מסוימות (בדרך כלל מקסום הכנסות מפרסום והרתעת מתחרים).

צוקרברג וחבריו בשאר הפלטפורמות האינטרנטיות הגדולות הם חמשת המונופולים הגדולים ביותר בהיסטוריה. דמוקרטיות התמודדו עם מונופולים כאלה בשלוש דרכים: שברו אותם כדי להקטין את כוחם ולאפשר תחרות והחלשת כוחם הפוליטי; פיקחו עליהם כדי למנוע מהם לנצל לרעה את כוחם; או הלאימו אותם. כרגע רק האפשרות השנייה מונחת על השולחן. האפשרות הראשונה חייבת לעלות על השולחן, אחרת זה רק עניין של זמן עד שהאפשרות השלישית תעלה על השולחן. הן גדולות, חשובות וחזקות מכדי להשאיר אותן בידי קומץ של אנשי עסקים, נהדרים ככל שיהיו, גם אם קוראים להם מארק, סרגיי ולארי והם הולכים לעבודה עם קפוצ'ון וסניקרס.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם