סער וילף בונה את מכונת האמת המוחלטת: "זדורוב חף מפשע" - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הסטארט-אפיסט שבונה את מכונת האמת המוחלטת: "זדורוב חף מפשע"

לאן נעלם המטוס המלזי, מי השתמש בנשק כימי בסוריה, מה קורה ב-8200 והאם יוסיין בולט משתמש בסמים? מכונת האמת של סער וילף יודעת את התשובות - בסבירות של קרוב ל-100%

380תגובות
סער וילף
אייל טואג

סער וילף, סטארט-אפיסט, בן 42. מתגורר בתל אביב

סער וילף, התראיינת פעם לעיתון?

בגיל 24, בתקופת הבועה, כשהייתי יזם של חברה. מאז סירבתי.

אז למה עכשיו?

כי זה חשוב. זאת הפעם הראשונה שיש לי משהו שאני מחפש בו השפעה ציבורית רחבה.

תכף נגיע לזה. ספר מה קרה לך מאז הראיון ההוא.

באותה תקופה ניהלתי את הסטארט־אפ הראשון שלי בתחום התשלומים באינטרנט. אז עוד לא קנו באינטרנט. ב–2008 מכרנו את הסטארט־אפ השני שלי, פרודסיינסז (FraudSciences), לפייפאל. מאז אני מעורב בכמה סטארט־אפים, בדרך כלל כבדים, טכנולוגיים, בתחומים של ראייה ממוחשבת, אלגוריתמים ובינה מלאכותית.

התעשרת מהעסקה עם פייפאל?

כן, זה דווח.

כמה?

נדמה לי שזה היה 24 מיליון דולר לפני מס.

אז פתאום נהיית טייקון.

כן, אבל יש הרבה כמוני, לא על זה רציתי לדבר.

זה משמעותי, משנה את החיים.

כן, לי זה היה משמעותי.

מה?

בעיקר היכולת לממן פרויקטים, להקים דברים. אני לא קונה יאכטות.

יש לך דירה מדהימה.

דירה יפה, אבל רק דירה. בסך הכל עולה פי שלושה מדירה רגילה, זה לא נקרא השתוללות. זו דירה שכורה, אני לא יושב על נדל"ן. קניתי דירה אחת להשקעה.

אז במה השקעת את הכסף?

בסטארט־אפים, והשאר דברים רגילים ומשעממים.

אז היום אתה יותר עשיר או יותר עני מרגע האקזיט?

הכל תלוי איך אתה סופר ניירות, כי רוב ההשקעות שלי הן בחברות צומחות. אבל אני מרוצה. יותר מעניין אותי האימפקט שהחברות עושות.

בכמה חברות השקעת?

15.

ספר על כמה מעניינות במיוחד.

פוינטגראב, שמפתחת סנסורים של ראייה ממוחשבת לבניינים חכמים; דיפ אופטיקס, שמפתחת עדשות אלקטרוניות בלי חלקים נעים.

מה לגבי אקזיטים?

השקעתי גם בחברות שעשו אקזיטים — קלאריטיריי שנמכרה ליאהו.

בכמה?

בעיתונים היה כתוב 20 מיליון דולר.

מי עוד?

קרוסוויז נמכרה לאורקל בסכום שהוערך בתקשורת ב–50 מיליון דולר, וסופר סוניק התמזגה עם איירון סורס לפי שווי שהוערך ב–200 מיליון דולר. שלושתן בתחום הפרסום באינטרנט. השקעתי גם בחברת התרופות רדהיל, ששווה כיום בבורסה 150 מיליון דולר.

היו גם כישלונות?

בטח. היו כמה פרויקטים שלא הצליחו. בסך הכל בהון סיכון יש תשואה סבירה, אלה לא דברים מטורפים.

נשמע קצת דומה לכדורגלן שבגיל צעיר מגיע לשיא, ואז לאיזה עוד פסגה יגיע בהמשך?

ממש לא. הכישרון שלי לא נעלם בגיל 35. להפך: היום אני מרגיש הרבה יותר מיומן ממה שהייתי לפני 15 שנה, ואני מתכנן לבנות דברים הרבה יותר גדולים. אם דיפ אופטיקס תחליף את כל משקפי המולטיפוקל בעולם, זה ישפיע על החיים של חצי מיליארד אנשים, שהרי כולנו מאבדים את הראייה בגיל 45.

סרטון תדמית - דלג

אבל אנחנו כאן כדי לדבר על רוטקליים.

כן, שם יש לי שאיפות גדולות. יש עוד דרך ארוכה.

ספר על זה.

זו חברה שרוצה לשנות את האופן שבו אנחנו מבינים את העולם סביבנו, את האופן שבו אנחנו מתקשרים מידע ותובנות ומשתפים פעולה.

זה מיזם פילנתרופי?

"לא, זה מיזם שמיועד להיות מאד רווחי, אבל זה לא אומר שאין כאן מטרה גדולה. לא מעניין אותי הרווח, זה פשוט כלי כדי להקים משהו גדול בצורה הכי יעילה.

מה הבעיה שרוטקליים באה לפתור?

אנשים אינטליגנטים ורציונלים, שמסתכלים על אותו מידע מגיעים למסקנות הפוכות לחלוטין, וכל אחד משוכנע בוודאות גמורה שהמסקנה שלו נכונה.

מה חדש? זה העולם.

זה לא אמור לקרות במערכת שמסיקה מסקנות בצורה מכוילת. למעשה, כל אחד מאתנו מחזיק במספר לא קטן של אמונות על העולם, שהוא בטוח שהן נכונות.

והן לא נכונות?

הן לא נכונות. מוזר שזה קורה, והשאלה היא למה.

כשלי חשיבה - דלג

מה התשובה?

יש לנו במוח כמה באגים קשים, שלא מאפשרים לנו להתמודד עם מורכבות ואי־ודאות.

מצחיק שאנחנו מתווכחים גם על דברים שכבר קרו.

בכל מקום שבו יש הרבה מידע מעורב באי־ודאות — יש ויכוח.

למשל, על ההתנתקות. חצי מהאנשים אומרים שזה הזיק לישראל ומאז סבלנו מלחמות וטרור, והחצי השני אומר שהיא היתה מחויבת המציאות ובלעדיה היינו כיום במקום יותר רע מבחינה ביטחונית ומדינית.

זאת דוגמה מצוינת. כדי להעריך אם להתנתקות היתה השפעה חיובית אתה לא יכול לבחון רק כמה טילים וכמה הרוגים היו מאז. זו הסתכלות חד־ממדית על מערכת סופר־מורכבת. הטרור מושפע מכל מה שקורה בעולם. למשל להחלטה על יבוא עובדים זרים בשנות התשעים היתה השפעה עמוקה על הכלכלה והחברה הפלסטינית, וזה רק פרמטר אחד. כדי לנתח השפעה של מהלך כמו ההתנתקות צריך לחפור במאה פרמטרים לפחות, עד שתגיע לוודאות של 90%. זאת עבודה של חודשים.

מה העבודה?

לאסוף נתונים, לבנות מודלים מתמטיים מורכבים, לחשב הסתברויות. הדיון הציבורי הוא נונסנס. המוח לא מסוגל להתמודד עם כזאת כמות של מידע ואי־ודאויות, ולכן כל אחד נותן משקל אחר לעובדות ומסנן את המידע בצורה שנוחה לו — ואז יוצאות מסקנות שונות.

לפני כשבועיים, מיד אחרי הפיגוע בהר אדר, צייץ ח"כ בצלאל סמוטריץ' מהבית היהודי: "הריטואל הקבוע: רק מתחילים דיבורים על חידוש המשא ומתן המדיני וכבר אנחנו משלמים את המחיר הכואב במזומן. כמה אנשים צריכים לשלם בחייהם כדי שנלמד? התקווה היא שמניעה את הטרור הערבי הרצחני. כל פעם שמעוררים אותה הוא מתעורר ופוגע בנו. רק גדיעת התקווה תפסיק את הטרור".

זה אותו דבר כמו בשאלה על ההתנתקות. אלה אמירות אינטואיטיביות שמנסות לרצות את השומע.

גם הגישה בשמאל בדרך כלל פשטנית — שאופק מדיני וכלכלי יסייעו להפסקת הטרור.

אנשים הם מורכבים, וכדי לנתח מה מעלה את הסיכוי שאדם יחליט שהוא מוכן לאבד את חייו כדי להרוג אחרים, צריך להסתכל על עשרות גורמים, לנתח לכל אחד מהם את הקורלציה עם תקיפות, לנתח תלויות הדדיות, ואז אולי אפשר להגיד משהו אינטליגנטי. החשיבה כאילו יש גורם אחד ("ויתורים" או לחלופין "עוני") שקובע מה אנשים יעשו היא ילדותית. לא מספיקה כאן אינטואיציה אנושית, צריך ניתוח עמוק.

אבל ככה מקבלים אצלנו החלטות.

בעיקר בדרג של נבחרי הציבור. בדרגים המקצועיים הדיונים מבוססים יותר על מידע, אבל גם הם בסופו של דבר סובלים ממגבלות המוח האנושי.

ואתה חושב שאתה יכול לפתור את זה?

כן. לא נגזים, לא ניתן להגיע לפתרון מושלם, אבל אני טוען שאפשר בכלים מתודולוגיים מחקריים שקיימים כיום להזיז את האנושות מהחלטות שעל גבול הרעש ל–90% של ודאות. זה ישפר את המצב ויקטין את הטעויות. ברוטקליים אנחנו אוהבים להשתמש במונח המוכר Less Wrong.

אולי היה אפשר לקיים דיון בבית משפט בכל הסוגיות הפוליטיות האלה, ושהשופטים יחליטו.

מערכת המשפט היא אחד המקומות שבהם המגבלות בתפישת הסתברות גורמות נזקים עצומים.

השופטים טועים?

למרות הניסיון וההכשרה, המוח של השופטים מוביל אותם פעם אחר פעם לקבל החלטות לא סבירות.

תן דוגמה.

נסים חדד, שבית המשפט המחוזי קבע שהוא אשם "מעבר לספק סביר" באונס תינוק. בחישוב של דקה אפשר היה להראות שההסתברות שהוא אשם קטנה מ–1%.

קטנה מ–1%?

כן, מדובר בכשל ידוע בהסקה האנושית שנקרא "כשל התובע". זה כשל שבו אנחנו מתמקדים רק בעוצמת הראיות ומתעלמים מהשכיחות הכללית של התופעה. מבחינה הסתברותית, ככל שההשערה שאנחנו בוחנים יותר נדירה או לא סבירה, כך צריך ראיות יותר חזקות כדי להשתכנע שדווקא הפעם היא כן נכונה.

ובמקרה של חדד?

זה די פשוט: אונס תינוק הוא עבירה נדירה ביותר. ברמה של אחד לעשרות מיליונים. השופטים התמקדו בראיות — דו"ח פתולוגי שלפיו התינוק סבל מפגיעה שיכולה להתאים לאונס.

ראיה חזקה.

כן, זו ראיה פורנזית, מוחשית, מהסוג שבתי משפט אוהבים.

אז איפה הבעיה?

הם שכחו להתייחס לנדירות של העבירה. הסיכוי שהיתה כאן טעות אנוש בבדיקה הפתולוגית גבוה בהרבה מהסיכוי שחדד רוצה לאנוס תינוקות. וזה עוד לפני שהתייחסנו לכך ששום דבר בעברו של חדד לא מצביע על סטייה חמורה כל כך, ולטענה התמוהה שהוא בחר לבצע את האונס בחדר כושר עם דלתות זכוכית.

ההסתברות קטנה, אבל יכול להיות שהוא בכל זאת אנס?

הכל יכול להיות. יכול להיות שגם אני אנסתי את התינוק הזה, הכל שאלה של הסתברויות. אבל ההסתברות שזה הוא היא אחד ל–1,000, ושופט שזו המומחיות שלו אמר שהוא אשם בהסתברות מעל 95% (הגדרה נפוצה לספק סביר). זו ממש דוגמה לבאג במוח.

בסופו של דבר בית המשפט העליון זיכה את חדד.

לאחר שהוא ישב ארבע שנים וחצי בכלא, והוא זוכה רק מחמת הספק, שני שופטים נגד אחד, זה לא שהם חשבו שהוא זכאי. אם הוא אנס בהסתברות של אחד ל-1,000 — הוא אמור לצאת זכאי לגמרי.

אבל המערכת המשפטית לא מתנהלת לפי הסתברויות ומספרים.

זו הבעיה.

היא צריכה להתנהל ככה?

ודאי. אני אומר "ודאי" כי אני יודע שאפשר לעשות את זה. יש לזה כלים מתמטיים מעולים.

אתה רוצה שמחשב יחליף את השופט?

לא, מחשב לא צריך להיות שופט, אבל הוא יכול לסייע בקבלת ההחלטות. ואם זה יקרה, הרבה פחות חפים מפשע יישבו בכלא והרבה פחות אשמים יסתובבו חופשי ובאופן כללי יהיו הרבה פחות טעויות. חדד שוחרר בסוף, אבל יש מקרים דומים שעוד לא זכו לזיכוי.

שלושה מהמורשעים ברצח דני כץ
תומר נויברג ג'יני

מי למשל?

סלימאן אל־עביד שהורשע ברצח חנית קיקוס, החמישה שהורשעו ברצח דני כץ, הארבעה שהורשעו ברצח דפנה כרמון. כולם הורשעו בשל אותו כשל של הסתמכות על ראיות בינוניות בעוצמתן תוך התעלמות מההסתברות המקדמית המאוד נמוכה שהם אשמים. כולם אנשים שמאוד לא סביר שביצעו את הפשע, ולכן צריך ראיות מאד חזקות כדי להשתכנע באשמתם. ההיפותזה שהם חפים מפשע ופשוט יש טעות בהבנת הראיות היא הרבה יותר סבירה — מעל פי 100 אצל כולם — מאשר היפותזת האשמה.

וכולם יושבים עכשיו בכלא.

רוצחי דני כץ התחילו להשתחרר, אבל כל השאר בכלא.

זה מטריד, ואף מזעזע.

מאוד. המערכת נוטה להרשעות שווא של אנשים חלשים, זו אחת המגבלות שלה. כולם יודעים את זה, אבל לא עושים דבר בעניין. נכון שהשכבות החלשות מעורבות יותר בפשעים אלימים, אבל גם אם תביא את זה בחשבון ברור שאנשים חלשים נוטים לייצר יותר הרשעות שווא. זה בולט מאוד אצל מי שאין לו עורך דין טוב, לא יודע את השפה או לא יודע להתמודד עם לחץ.

התינוק הזה נאנס או לא?

לא, כנראה שלא. מה שעומד על הפרק הוא הכרעה בין שתי אפשרויות: איש נורמטיבי לחלוטין מחליט לאנוס תינוק בחדר כושר ציבורי שבו יש דלתות זכוכית, אירוע שקורה אחד למיליארדים אולי, שאין כמוהו בהיסטוריה, לעומת היפותזה שהתינוק נחבל או שקרתה לו פגיעה פנימית שאובחנה לא נכון על ידי רופא כחדירה של חפץ.

הרופא טעה.

בדרך כלל רופאים מאבחנים נכון, אבל הם לא צודקים ב-999,999 מקרים ממיליון. זו טעות נדירה, אבל אונס תינוקות בתנאים האלה נדיר יותר, ולכן זו סוגיה שקל מאוד להכריע בה. יכול להיות שהיה אונס, אבל יש היפותזה סבירה פי 1,000 מזאת.

אז איך השופטים השתכנעו שהוא אנס?

זה כל הקטע: אנשים משתכנעים מדברים שקלים להבנה. זה נובע מהאופן שבו המוח שלנו מעבד מידע. אנחנו אוהבים להתמקד בראיה אחת ובניתוח שלה, וזה מה שקוראים הוכחה. אבל זה כמעט אף פעם לא קורה.

מה לא קורה? שיש ראיית זהב?

כן, אין מנוס פשוט לבחון את המשקל של הראיות של כל הצדדים. הפנטזיה על ראיה אחת שתפתור את הכל לא קיימת. אבל עדיין זה לא אומר שאתה לא יודע כלום, יש דרכים להגיע לוודאות לא פחות טובה. אתה לא מגשש באפלה. זה שאינטואיטיבית סוג החשיבה לא טבעי ולא מולד לנו, לא אומר שהוא לא נכון. זה כמו מכניקת קוונטים: היא נכונה, רק שהאינטואיציה שלנו לא תופשת אותה. יש הרבה דברים כאלה. הנה דוגמה שאולי תבהיר את הכוונה: דניאל מעוז, שרצח את שני הוריו, בחר קו הגנה הזוי שבו הוא מאשים את אחיו התאום, בעל דנ"א זהה. כל מי שקורא את זה מבין מיד שזה לא סביר, כי הוא מתאר סדרת אירועים סביב הרצח שכל אחד בנפרד נשמע מאוד נדיר, וההסתברות של כולם ביחד אפסית. ועדיין — יכול להיות שזה מה שקרה, פשוט מאוד לא סביר.

למה את השקר שלו יותר קל לנו להבין?

כי המקרה הזה קיצוני וקל לניתוח במוח האנושי. אבל מה עושים כשיש ראיות לכאן ולכאן, ולכל ראיה אפשר לתת כמה פרשנויות? וזה לרוב המצב. כאן המוח שלנו כושל תחת עומס האפשרויות, ולכן צריכים גישה מובנית יותר. כך אפשר להגיע לתובנות מדויקות, גם אם אינטואיטיבית לא הצלחנו. בדיוק כמו שהמוח שלנו מתמודד לא רע בהבנת ההתנהגות הפיזיקלית של העצמים סביבנו ביום־יום, אבל כשאנחנו רוצים להגיע לדיוקים גבוהים, או להבין פיזיקה של גופים קטנים מאוד או גדולים מאוד, אנחנו נאלצים להיפרד מהאינטואיציה ולהסתמך על מודלים מתמטיים. מתמטיקה זה לא קסם, זו פשוט דרך לסדר את החשיבה שלנו כשהמציאות מורכבת מדי.

עד כמה אתה מכיר את כל המקרים המשפטיים האלה כדי להגיד דבר כל כך חד־משמעי?

מכיר טוב. בסיפורים שאנחנו מנתחים יש לנו היכרות מאד עמוקה עם החומר. בחלק מהמקרים אני מעריך שזו ההיכרות הכי עמוקה שיש למישהו בעולם.

בפועל, מה אתם עושים?

כל ניתוח אצלנו מתחיל באיסוף כל הראיות, מכל הצדדים, כשהכל פתוח לביקורת והשלמות מהציבור באתר האינטרנט שלנו. אחרי שיש לנו את כל המידע, מופעל הניתוח ההסתברותי. התהליך בנוי כך שלא ניתן לסנן מידע או להתעלם ממנו: כל אחד יכול להעלות ראיה, וכל ראיה מנותחת באותו אופן.

אחרים מסננים?

כן, זה מקום שבו רבים נכשלים, בעיקר גופים עם מוטיבציות מוטות כמו המשטרה והפרקליטות, או עם הטיות פוליטיות כמו ארגוני מודיעין.

אבל אתה לא יושב באולם בית המשפט. חלק מההתרשמות של השופט היא בלתי אמצעית — גמגום של הנאשם, מבט, בחירת מלים, שתיקה.

אני לא יודע לגבי היכולת של שופטים לזהות שקרים — אני לא מכיר מחקר בעניין, ולא אופתע אם זאת בעיקר אשליה. אבל בהחלט אפשר לשאול אותה שאלה לגבי מידע סודי שיש לגופי מודיעין. כאן התשובה מעניינת: מתברר שהחשיבות של מידע נוסף זניחה לעומת החשיבות של שני העקרונות שתיארתי — התייחסות שווה לראיות, ושימוש בניתוח הסתברותי במקום אינטואיציה. אפילו כשיש מידע סודי אמין מאוד, ניתוח נכון של המידע הגלוי הוא יותר חזק ומכריע.

ניתוח תקיפת הסארין ליד דמשק 2013 - דלג

תן דוגמה בהקשר המודיעיני.

בתקשורת נטען שיחידה 8200 יירטה שיחה, שבה גורמים בממשלת סוריה לקחו אחריות על התקיפה הכימית שהתרחשה שם במהלך מלחמת האזרחים. מבלי שיש לי מידע על השיחה הזו, אני מוכן להתערב על סכום נכבד שהשיחה הזו הרבה פחות מרשיעה.

איך תסביר לקיחת אחריות כזאת?

הרבה יותר סביר שהם לא פירשו נכון את השיחה — למשל, הדוברים סתם אומרים את דעתם בלי שיש להם מידע קונקרטי — מאשר שכל המידע הגלוי מסתדר בצורה כל כך חזקה עם תוצאה אחרת, ודווקא פריט המידע הסודי מכריע להפך.

מה הכוונה מסתדר עם תוצאה אחרת? אתם ברוטקליים לא חושבים שזה אסד שתקף בטילים כימיים?

בוודאות די גבוהה זו היתה תקיפה של האופוזיציה.

אנשי אופוזיציה משגרים טילים כימיים - דלג

איך אתם יודעים?

אין לנו הקלטה סודית, אנחנו מתבססים על ראיות שידועות לכולם. זה אחד הטריגרים שעזרו לי לפתח את המערכת. ראיתי איך איכות הדיון בבלוגים רציניים היא בכמה רמות מעל מה שממשלות וארגוני מודיעין פירסמו: גם הרוסים שטענו שהאחראיים הם ארגוני אופוזיציה וגם האמריקאים שאמרו שזה משטר אסד.

גם הרוסים וגם האמריקאים עיוותו את המציאות?

שני הצדדים פירסמו טעויות בסיסיות, בשעות, זוויות וטווחים של תחמושת. ולעומת זאת, חוקרים עצמאיים הביאו ראיות חזקות. למה? כי הם פתוחים לביקורת. ובכל זאת, גם כשהדיון היה ברמה גבוהה כל אחד היה בטוח בצדקתו. ומה שיותר מגוחך זה שאותם אנשים שצודקים בהקשר הירי הכימי בסוריה טועים בקשר להפלת המטוס המלזי מעל אוקראינה ביולי 2014.

למה?

כי כולם באים מהזווית הפוליטית, או שהם תומכים ברוסיה או בארה"ב. זה מראה כמה הניתוחים מוטים. בכלל, הטיה היא אחת הסיבות העיקריות לניתוחים לא טובים. לא ראיתי גוף אחד שגם האשים את הרוסים בעניין המטוס המלזי וגם את האופוזיציה בהתקפות הכימיות בסוריה.

לא ניכנס עכשיו לכל הניתוח, לטווחים של סוגי התחמושת וכו', אבל לפי התוצאה שלכם בעצם האופוזיציה תוקפת את עצמה. זה מוזר.

התרחיש הסביר הוא מתקפה של פלג אחד מהאופוזיציה על פלג שני, עם הבונוס של ליצור לחץ בינלאומי על המשטר. כל ראיה בפני עצמה ניתנת לפרשנות סבירה בשתי ההיפותזות, אבל הצירוף של כולן מראה שההנחה שהממשלה אשמה מגוחכת.

ומה עם המטוס הזה? מי הפיל אותו?

האוקראינים טוענים שהרוסים, הרוסים טוענים שהאוקראינים. התשובה: כוחות פרו־רוסיים באוקראינה הפילו אותו בטעות.

ומה לגבי המטוס המלזי שנעלם במארס 2014 מעל מפרץ תאילנד? את זה בדקתם?

כנראה שמדובר בהתאבדות של הטייס. אבל זה היה ניתוח קשה וההסתברות לא גבוהה.

אחד הוויכוחים בישראל בהקשר מלחמת האזרחים בסוריה הוא אם צדקנו שלא חתמנו על הסכם שלום ואם השמאל צריך להתנצל על כך שחתר לוותר על הגולן.

אלה שוב דיונים ברמות שלא קרובות לדגדג את המורכבות של המערכות. הכל נונסנס. ההשפעה הרב־שלבית של הסכם שלום עם סוריה לאורך שנים גדולה, זה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע או הרבה יותר טוב.

מה שאתם עושים ברוטקליים מעניין, אבל לי זה נשמע כמו קופסה שחורה.

זאת לא קופסה שחורה, אלה מודלים מתמטיים מתורת ההסתברות. זו מערכת מורכבת, נכון, זה לא פשוט, אבל כל מתמטיקאי יבין מה היא עושה.

אבל אי אפשר להסביר את זה להדיוטות.

זה לא משהו שאפשר לתאר. השם של המודל הוא רשת בייסיאנית. זה לקורס שלם, לא לראיון.

בגדול אתה מדבר על הכפלה של הסתברויות?

לא. כי צריך להביא בחשבון אירועים שתלויים אחד בשני. להכפיל הסתברויות של אירועים לא תלויים לא יעזור כלום. בעולם שלנו הרבה דברים תלויים.

עולה כסף לעשות ניתוח כזה אצלכם?

זה בחינם. אנחנו עדיין לא מחפשים כסף. אנחנו רוצים להתנסות ולשתפר.

יכול להיות שיש לך המון טעויות בדרך.

חד־משמעית. בשביל שהמודל יעבוד צריך להזין אותו במידע נכון, אבל הרבה יותר קל להזין את המידע הנכון מאשר לדחוף את כל הנתונים בראש ולקוות שייצא משהו נכון. הרשת הבייסיאנית מאפשרת לך לחלק את השאלה הגדולה — הנה 100 ראיות, מי הרוצח — להמון שאלות קטנות.

למשל?

למשל, בהינתן שא' הוא הרוצח, מה הסיכוי שלא יימצא דנ"א שלו בזירה. זאת שאלה שלוקח כמה שעות לחקור, אבל אתה מגיע לתשובה. יש היסטוריה, יש נתונים, מקבלים תשובות. זו אלטרנטיבה ממוכנת לבעיה שהמוח לא מסוגל להתגבר עליה.

ואתה בונה את האלטרנטיבה הזאת.

כן. יחד עם השותפים שלי, אביב כהן ואורן בג'יו, ועוד שבעה אנשים שמעורבים בזה. זה הצוות הרביעי שעובד איתי על זה. לפני כן היו שלושה צוותים שכל אחד שיפר את המודל של הצוות הקודם, אבל רק עם הגרסה הזאת אני מרגיש נוח.

נוח?

שאפשר לנצח בני אדם.

זה מטריד אותך כבר הרבה זמן.

כבר תשע שנים.

למה?

זאת נראה לי אחת הבעיות הגדולות של האנושות, ויש לי כאן ידע וגישה רלוונטיים.

מה החזון שלך? מה יהיה בסוף עם רוטקליים?

אני חושב שזה יכול לשנות את כל הנקודות שבהן יש מחקר וקבלת החלטות מורכבת בתחומים של ממשל, משפט, מחקר מדעי, פיננסים, הערכות שווי, השקעה במניות וקבלת החלטות בחברות. מנהלים צריכים לקבל החלטות במקרים שבהם טעות או הצלחה זה עניין של מאות מיליוני דולרים.

רומן זדורוב
דודי ועקנין

בוא נדבר על הוויכוח הכי מפורסם בשדה המשפט לאחרונה — הרשעתו של רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה. אתה טוען שהוא לא הרוצח?

הוא אחד מחפים מפשע רבים שיושבים בכלא, אבל הוא מאוד ידוע, כי הרצח של תאיר היה מיוחד. ממש לקוח מסרטי אימה.

איך זה שהוא הורשע בכל כך הרבה ערכאות והוא בכל זאת לא הרוצח?

אצלו זה הרבה יותר מורכב. יש הרבה ראיות. אם ננסה לתמצת, ההרשעה שלו היא תוצאה של חקירה מאוד מאוד מעמיקה. אנחנו לא תמיד מבינים אינטואיטיבית, אבל כשאתה חוקר משהו אתה מגריל ראיות, כאילו שאתה מכניס יד לתוך שק ומוציא ראיה. ככל שאתה אוסף יותר ראיות כך, יהיו לך יותר ראיות לא סבירות. זה כמו שאם נטיל קוביה המון פעמים מתישהו ייצא לנו 666 ברצף. התהליך של חקירה משטרתית דומה: ככל שאתה עובד יותר זמן, אוסף יותר מוצגים, מסתכל בזירה יותר, יצטברו יותר ראיות. הסיכוי שתמצא ראיה סופר־מרשיעה נמוך, אבל הסיכוי שיצופו ראיות מוזרות שבמקרה אחת מהם תיראה מרשיעה — הולך וגדל. זה הטבע של מקריות.

אז לא צריך לחקור לעומק?

צריך, אבל חייבים להסתכל על זה כחלק מהמערכת. אם ניהלת חקירה מאסיבית, אתה אמור למצוא יותר ראיות ואתה לא יכול להתעלם מזה. הראיות שנמצאו כאן הן בדיוק הראיות שיכולים למצוא אם יושבים על חף מפשע שחוקרים בצורה אינטנסיבית. זאת ממש התפלגות הראיות הצפויה.

אולי במשטרה צריכים להעביר קורס הסתברות?

חשיבה הסתברותית היא נושא שצריך להעביר בו הדרכות לכל השרשרת — משטרה, פרקליטות, מערכת המשפט. כיום זה לא קורה באף מקום.

בוא נחזור לזדורוב. אילו ראיות מרכזיות הובילו להרשעתו?

חוץ מההודאה שלו — שהרי אי אפשר להרשיע רק על בסיס הודאה — היו כל מיני סיפורים, ראיות קטנות, צירופי מקרים שהשופטים התייחסו אליהם. אומרים למשל שכשאמרו לו שיש בעיה עם ילדה, הוא אמר למעסיק שלו "ילדה נפלה בשירותים". לא בטוח שזה מה שאמר. או שהוא זרק את מכנסי העבודה שלו לזבל.

ראיה רצינית.

כן, אבל הוא לא זרק נעליים ולא חולצה, אז ברור שזה מקרי ולא מכוון. הוא גם בחר להגיד את זה. אומרים שאם הוא חף מפשע לא סביר שיזרוק את המכנסיים, אבל זה סביר אם אתה בודק 100 דברים אחרים. למשל, הוא הלך הביתה כרגיל. או המחשב שסרקו לו.

מה מצאו במחשב?

במחשב של בן אדם יש אלפי דברים, ברור שאפשר למצוא גם דברים מוזרים, אז מצאו את המלה סנאף, ונתנו לזה משקל מאוד גדול. אחרי זה התברר שהוא בכלל לא חיפש את זה. אם בן אדם מחפש ביום של רצח איך לנקות דם, זה דורש הסבר, אבל אם הוא רק זרק מכנסיים — פחות. יש עוד 100 דברים שהיו רגילים ושאף אחד לא מזכיר. הפרקליטות לא אומרת: הנה כל מה שחקרנו, שלילי, שלילי, שלילי — הנה חיובי אחד. הם מציגים רק את החיובי, ולשופט אין הקשר. זה מבלבל את האינטואיציה שלו. בנוסף היתה ראיה שהיא בעצמה סיפור הסתברותי מעניין של חוקר טביעות נעל של המשטרה.

שזיהה את הנעל שלו.

הוא טען שהוא רואה את טביעות הנעל של זדורוב על הג'ינס של תאיר. חוקרי נעליים אחרים לא שותפים לדעה הזאת, ובינינו כל אדם שמסתכל על הג'ינס מבין שזה כמו לראות דמויות בעננים. אם היינו נותנים לאותו חוקר 30 זוגות נעליים ושואלים אותו איזה זוג נעליים הוא רואה, הוא לא היה מצליח, ורק משום שנתנו לו את הנעליים של זדורוב הוא זיהה אותן. זה עוד דבר שצריך לומר על חקירות: אל תגיד לחוקר שאתה חושד במישהו, תן לו 20 אפשרויות - מועמדים, שערות, טביעות נעליים, טביעות אצבע.

וזה לא נעשה כיום?

לא.

כי יש צורך ביותר משאבים?

כן. אבל לפחות במינימום שאחד משלושה תחקירים יהיה ביקורת. שהחוקר לא יידע שנותנים לו מוצגים של מישהו לא קשור - ואז לראות כמה יוצא לו להרשיע בטעות.

במסדרי זיהוי עושים את זה.

נכון, אבל גם שם יש המון בעיות. אם אתה עורך מסדרים טובים, יש מובהקות סטטיסטית. בכל אופן, זדורוב הורשע בגלל הטיית "אישור" או "קטיף דובדבנים" — בחירה סלקטיבית של ראיות חיוביות מתוך קבוצה גדולה של ראיות שנבדקו, תוך התעלמות מהראיות השליליות. יש הרבה ראיות דו־משמעיות, שכשאוספים אותן למסמך אחד הן נראות משכנעות. הכשל הוא שלא בחנו כמה מאמץ נעשה להשיג את הראיות האלה, וכמה תוצאות שליליות היו. הראיות שנמצאו הן בדיוק מה שהיית מצפה למצוא בחיפוש אינטנסיבי על אדם אקראי. כולנו עושים מדי יום במקרה כמה דברים חריגים, שבהסתכלות סלקטיבית ייראו חשודים.

מה לגבי ההשערה שתאיר נרצחה על ידי תלמידים, או על ידי א"ק, שהוזכרה בסדרה "צל של אמת"?

גם ההסתברות שתלמידים רצחו אותה היא אפסית. לגבי א"ק, זו כבר שאלה יותר מורכבת. זו אפשרות שאי אפשר לפסול על הסף.

עורך הדין של זדורוב, ירום הלוי, טען בראיון ברשת ב' שהיא הרוצחת.

הוא לא אמר שהיא הרוצחת, הוא טען שאם יציגו את הראיות שיש נגדה בבית משפט — היא תורשע ברצח תאיר. אלה טענות של משפטן, ואני לא משפטן. אני יכול להגיד שבניגוד לכל האחרים שבדקנו, ההסתברות אצלה לא אפסית. האם היא כן הרוצחת? את זה היה צריך לחקור ברצינות.

מה זה הסתברות לא אפסית?

ההסתברות של כל האחרים שנחקרו קטנה מ–1%, שלה לא. אבל כדי להגיע למסקנה חדה צריך לחקור יותר, ולדעתי לא חקרו מספיק.

למה?

כי בזמן החקירה שלה היא ניסתה לרצוח אקס אחר שלה, ואז אושפזה כלא כשירה לעמוד לדין — והחקירה נגמרה בזה.

גם במקרה זה יכול להיות שאתה טועה.

זה לא אני. זה המודל. אבל זו המשמעות של הסתברות - אם אתה נותן 90% הסתברות, אז פעם אחת מעשר התוצאה תהיה הפוכה. לנו כאנשים קשה עם זה, אבל אי אפשר למחוק אי־ודאות. תמיד צריך להעריך גם את האירועים הלא סבירים. אבל אני מרגיש בנוח עם המסקנה שלי, אני מבין את המתמטיקה, אני יכול לתת הוכחות לכל החישוב ולעמוד מאחורי המתודולוגיה שמייצרת את הנתונים.

יש את המושג "חוכמת המונים".

זה קצת שונה. אנחנו מדברים על אזורים שבהם הרוב יכול לטעות, לא מספיק סתם לשאול מה ההמונים חושבים. אבל במובן מסוים זה כן חוכמת המונים, כי המערכת שלנו מבוססת על זה שכל אחד יכול לתרום מידע, ראיות, סטטיסטיקות, היפותזות. זה חשוב ומונע הטיות בבחירת הראיות שטובות לצד מסוים. הסיכוי להגיע להטיות נמוך כשאתה פתוח ונתון לביקורת ומאפשר לכל אחד לתקן אותך לכל הצדדים. אבל בנוגע להכרעה, אי אפשר לשאול סתם מה הרוב חושב. צריך מודלים מתוחכמים יותר.

אילו עוד מסקנות מעניינות עולות מהניתוחים באתר שלכם?

למשל, מי עומד מאחורי ניסיון ההפיכה בטורקיה ביולי 2016: יש טענות שונות. המשטר מאשים את האופוזיציה המוסלמית של פטהוללה גולן. האופוזיציה טוענת שהנשיא ארודאן זייף את ההפיכה.

ומה התשובה?

שזה לא גולן וגם לא ה–CIA או זיוף של ארדואן. אלה הכמאליסטים (המאמינים בדרכו של אטאטורק). הסתברות של 95%.

יוסיין בולט
Matt Slocum/אי־פי

האם האצן יוסיין בולט משתמש בסמים?

לא ודאי, אבל כנראה שלא. ב–80%.

למה לא?

יש הרבה ראיות, אבל הדברים העיקריים שבעדו הם שהוא השיג תוצאות יוצאות דופן כבר בגיל צעיר, ובגיל צעיר פחות נהוג לקחת סמים. כולם מכחישים שהם משתמשים, אבל הוא עושה את זה בצורה הרבה יותר חד־משמעית, והוא גם לא נכשל בעבר בבדיקות. אלה לא ראיות חזקות מאוד, אבל כנראה שהוא לא משתמש. על זדורוב אפשר לומר בוודאות יותר גדולה שהוא לא הרוצח מאשר על בולט עם הסמים.

בדקתם גם מה עם השיער של דונלד טראמפ?

כן, זאת לא פאה וזה לא טבעי — זו השתלה.

מה המקרה הכי חדש שבדקתם?

האם חיסונים גורמים לאוטיזם.

נו?

מעל 99.9% שלא.

טוב, זה ידוע ממחקרים.

יש אינספור מחקרים שאומרים שלא, ויש שני מחקרים שאמרו שכן, אבל אלה שמאמינים שכן טוענים לקונספירציה כמו שהיה עם חברות הסיגריות בעבר, שהחוקרים היו שותפים לקונספירציה. 

בעצם אתה רוצה שלא יהיו יותר ויכוחים בעולם.

ויכוחים זה כיף, אבל במקומות שבהם אתה רוצה באמת להגיע למסקנה, וההכרעה חשובה כי חיי אדם נמצאים על הכף, או כסף גדול או מדיניות ממשלתית או אנשים שיושבים בכלא - ויכוח הוא לא הדרך הכי טובה להכריע. בוויכוח ציבורי הרבה פעמים מי שמדבר יותר יפה ויותר לרגש ומי שמשיג באזז תקשורתי מנצח. אין מוטיבציה פיננסית להיות אמין. התמריץ הוא למכור פרסום, או להיבחר, כל אחד עם התמריץ שלו, והקורלציה עם האמת היא מקרית או שלילית.

אתה יכול להגיד לאיזו מפלגה הכי טוב להצביע?

בטח. אבל לא בגרסה הנוכחית של המערכת. כיום אנחנו מטפלים רק בסוגיות עובדתיות, היסטוריות — הכרעה בין מספר קטן של היפותזות. הגרסאות העתידיות יוכלו לטפל בחיזוי ובקבלת החלטות. יותר מעניין לדבר על ההחלטות עצמן — אם צריך להגדיל את קצבת הנכים, מה לעשות עם מתווה גז, אם לקדם הפרטה, אם לתקוף את איראן.

ומבחינה פרסונלית, אתה יכול להצביע על פוליטיקאי שיהיה הכי מוצלח?

אפשר להסתכל על ההחלטות. כי צריך לזכור שבקבלת החלטות לא לכולם יש אותה מטרה — לאחד יותר חשוב גובה התוצר ולאחר שוויון, אז צריך להגיע למסקנה על מה עושים אופטימיזציה.

כמה כסף השקעתם בחברה עד כה?

מיליון דולר.

ובכמה אתה רוצה למכור?

לחברה יש דרך ארוכה, מוקדם לדבר על זה, הרבה יותר מעניין לעשות אימפקט ולא אקזיט. אני לא מתבייש מאקזיט, אבל כאן זה אחרת. מקורות המידע מלוכלכים, יש המון מניפולציות, טעויות, הסתכלות חד־צדדית. אני מאמין שבביזור הכוח ובבניית מודלים שיודעים לאחד את האינטרסים המנוגדים אפשר ליצור משהו שהציבור ייתן בו אמון. באמצעות מודלים מתמטיים אפשר ליצור מערכת עם יותר אמון מאשר שמספקת הממשלה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם