הקרב שיכריע למי שייך המידע שקיים עלינו ברשת - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הקרב שיכריע למי שייך המידע שקיים עלינו ברשת

מאבק משפטי בין סטארט־אפ קטן לחברת לינקדאין עשוי להשפיע על הזכויות על המידע שאנחנו מפיצים ברשת — ומציף שאלה מטרידה: האם למערכת המשפט יש מספיק כלים וידע להתמודד עם מחלוקות טכנולוגיות, והאם היא ערוכה למהפכת כלכלת המידע והאינטרנט?

9תגובות
מנכ"ל לינקדאין ג'ף ויינר
בלומברג

אנשי עמק הסיליקון עוקבים בחודשים האחרונים אחר קרב דוד־גוליית מודרני: מאבק משפטי בין סטארט־אפ קטן עם 24 עובדים מסן פרנסיסקו, בשם הייקיו (hiQ), שפיתח אלגוריתם חכם לניתוח וחיזוי התנהגות עובדים; לבין לינקדאין, רשת חברתית בבעלות מיקרוסופט, שכחצי מיליארד איש מפרסמים בה בפומבי את קורות החיים המקצועיים שלהם.

למאבק הזה יכולות להיות השלכות מרחיקות לכת: ניצחון להייקיו עשוי להפקיע מהמשתמשים את השליטה במידע הציבורי שלהם ומהשימושים שנעשים בו ללא ידיעתם; ואילו ניצחון ללינקדאין עשוי לפרק את המודל העסקי של כמה מאות סטארט־אפים חדשניים, כמו הייקיו.

עיקר המאבק נוגע לפעילות המכונה "סקרייפינג" (Scraping), או בז'רגון המקובל בעברית — כריית נתונים: מצב שבו חברה אחת מבצעת סריקה אוטומטית ושיטתית של תכנים המופיעים באתרי אינטרנט של חברות אחרות, ואוספת מידע על פי קטגוריות שהוגדרו מראש. המידע שנאסף בצורה זו משמש למגוון צרכים, בעיקר מסחריים.

התיאור נשמע מסורבל, אבל מדובר בפרקטיקה נפוצה מאוד. מייסופרמרקט, למשל, עושה סקרייפינג לרשתות מזון כדי לאפשר ללקוחותיה להשוות ולגלות היכן סל המצרכים הזול ביותר; גוגל מבצעת סקרייפינג על ויקיפדיה כדי להציג הגדרות קצרות למושגים במנוע החיפוש, מבלי שתצטרכו להיכנס לאנציקלופדיה החופשית; והסדנה לידע ציבורי מבצעת סקרייפינג על אתר מינהל הרכש הממשלתי, כדי לעקוב אחר חלוקת תקציב המדינה בין משרדים ותוכניות.

המוצר של הייקיו מבוסס כולו על השיטה הזאת: הוא כורה נתונים פומביים שמפרסמים משתמשי לינקדאין, ועליהם מבצע ניתוח המאפשר לאפיין ולחזות התנהגות עובדים. אלא שלינדקאין דרשה מהייקיו להפסיק לעשות זאת, והוסיפה חסימה טכנולוגית כדי למנוע מהסטארט-אפ להמשיך.

בחודש שעבר סיפקה המחלוקת הזאת הפתעה גדולה לתעשייה. הייקיו פנה לבית המשפט בבקשה לסעד זמני כדי שיורה ללינקדאין להסיר את החסימה ולאפשר לו לבצע סקרייפינג, ובית המשפט, כמעט נגד כל הסיכויים, קיבל את הבקשה. ד"ר עמרי רחום־טוויג, עורך דין במחלקת סייבר וטכנולוגיות מידע במשרד פישר בכר חן וול אוריון ושות', מספר כי גם האקדמיה המשפטית התפלאה מהתוצאה: "פסק הדין הזה עומד בסתירה לפסק דין אחר שניתן בערכאה גבוהה יותר באותו מחוז בקליפורניה, והוא עשוי להתהפך בערעור".

מרכז מידע של גוגל באורגון
אי־פי

לינקדאין כמרכז מסחרי או עיר מודרנית

המחלוקת המשפטית בין הייקיו ללינקדאין העלתה טענות מגוונות: לינקדאין טענה, למשל, שהייקיו פוגע בפרטיות של משתמשיה. כך למשל, כריית הנתונים מייצרת מצבים שבהם למשתמשים אין שליטה על המידע שלהם — הם מעדכנים את הפרופיל ברשת החברתית, אך מוצאים אותו בגרסאותיו הקודמות באפליקציות אחרות.

לינקדאין הוסיפה כי כריית הנתונים אף עשויה לחשוף את המשתמשים לסיכון במקום עבודתם. לדבריה, יותר מ–50 מיליון משתמשים ברשת החברתית, המציגים את קורות החיים שלהם בצורה פומבית, אינם מאשרים לה להציג עדכון למשתמשים אחרים על שינויים שערכו בפרופיל. ההנחה היא שהם עושים זאת משום ששינויים בפרופיל הם איתות למעסיקים על כך שהם נמצאים בחיפוש אקטיבי אחר משרה חדשה. אלא שכריית נתונים קבועה ומתמשכת שמבצע הייקיו על פרופילים פומביים, מאפשרת לו לעקוב אחר שינויים כאלה, והסטארט־אפ יכול להגיש אותם כמידע עסקי למעסיקים במסגרת השירות שלו.

טענה זו נחלשה כאשר בית המשפט מצא שללינקדאין עצמה יש שירות ייעודי לציידי ראשים (Head Hunters) המספק עדכונים זהים למעסיקים שנרשמים אליו. לבסוף, לינקדאין מפנה לחוק המחשבים האמריקאי (Computer Fraud and Abuse Act), ומציינת כי הייקיו חדר לחומר מחשב ללא רשות.

הייקיו, מנגד, מאמץ טיעונים של נייטרליות רשת, זרימה חופשית של מידע וחופש הביטוי. הוא מדמה את לינקדאין למרכז מסחרי או לעיר מודרנית שבה מתקיים שוק של רעיונות המפורסמים בפומבי, ויש להעניק את הגישה אליהם בתנאים שווים לכולם. לטענת הייקיו, לינקדאין מפרה את הדוקטרינה המשפטית של "מתקנים חיוניים", שלפיה מונופולים אינם יכולים לשלול גישה סבירה של מתחרים למתקניהם, ובכך להכשיל או לחסל אותם. בצורה זו, לטענת הייקיו, לינקדאין ממנפת בצורה לא הוגנת את כוחה בשוק הרשתות החברתיות כדי לחסום תחרות בתחום אחר — שירותי ניתוח מידע — שאליו היא מעוניינת להיכנס בעצמה.

השופט הכריע כי כריית מידע מפרופילים פומביים דומה לכניסה לשטח ציבורי, והמשיל את האיסור שקבעה לינקדאין לכך שחנות תאסור על עוברים ושבים להסתכל על חלון הראווה שלה.

בפרשת פייסבוק נגד פאוור ונ'צרס, שנדונה בערכאה גבוהה יותר באותו מחוז בקליפורניה לפני שנה, לשופטים היו דווקא רעיונות אחרים לגבי תופעת הסקרייפינג, והם דימו זאת לאדם הצועד עם רובה ציד אל תוך בנק בטענה כי קיבל מפתח מחברו כדי להוציא תכשיט המאוחסן בכספת. בית המשפט הבהיר כי כדי לקבל גישה לכספת הוא צריך אישור הן מהחבר, השולט בכספת, והן מהבנק, השולט בגישה למתחם. הדבר משול להרשאה לכרות נתונים — היא נדרשת הן מהמשתמשים, השולטים במידע, והן מפייסבוק, המאחסנת אותו על השרתים שלה.

מטה פייסבוק
Jeff Chiu/אי־פי

חוסר ידע טכני המשתקף במטאפורות

סוגיית הסקרייפינג מספקת גם הצצה מרתקת לדרך שבה השופטים מנסים לפתור בעיות חדשות באמצעים מוכרים. אחד הביטויים לכך הוא שימוש מסיבי במטאפורות ובדימויים כדי ליצור בתחום היגיון ולהתאים לו את הכלים המשפטיים הקיימים. מטאפורות עשויות להיות ביטוי לתפישת העולם של השופט, ואולם מטאפורות לא מדויקות חושפות לא פעם הבנה חסרה ולא מעמיקה של החומר הטכני שנמצא במוקד הדיון.

"אנחנו רואים בפסקי דין שעוסקים בתופעות טכנולוגיות חדשות שימוש נרחב בכל מיני דימויים מהעולם הפיזי", אומר עו"ד עמית דת, ראש מחלקת סייבר וטכנולוגיות מידע במשרד פישר בכר חן וול אוריון ושות', "וזאת במקום ניתוח משפטי סדור של הטכנולוגיה עצמה. מצד אחד, זה מקל על הדיון וממקם אותו בשדה משפטי מוכר. מצד שני, זה קצת משחק באש, מפני שלא פעם הדימוי שבחרת קובע למעשה את התוצאה המשפטית. אם אנחנו מדמים אתר אינטרנט לבית פרטי בלי מנעול, נגיע לתוצאה אחרת מאשר אם נדמה אותו למרכז מסחרי או לחנות בכיכר העיר שמותר לי להסתכל בחלון הראווה שלה ולקחת ממנו מידע או השראה. אם תקבע שזה לא בית פרטי ולא חנות אלא מיטלטלין, אפשר להגיע לתוצאה שלישית" (ראו למטה).

האם לשופטים יש די כלים וידע להתמודד עם סוגיות טכנולוגיות? והאם מערכת המשפט ערוכה למהפכת כלכלת המידע והאינטרנט? במאמרו "על המטאפורות בדיני המחשבים והאינטרנט", מסביר ד"ר אברהם טננבוים כי תחום המחשבים מלא במטאפורות חלקיות המשפיעות על הדרך שבה אנחנו חושבים ומתייחסים לדברים.

למשל, "סל המיחזור" על מסך המחשב משול בעניינו ליישום וירטואלי של סל הניירות המשרדי, דבר שיוצר ציפיות שגויות לגביו. מסמך שהושלך לסל הנייר נעלם ואיננו, ואילו מסמך שנגרר לסל הווירטואלי רק עבר מקום ואפשר לשחזרו גם אם בעליו עשה מאמצים ניכרים להיפטר ממנו. לפי טננבוים, המטאפורה המתאימה יותר לסל המיחזור היתה "מחסן" או "עליית גג", שם נזרקים בחוסר סדר כל הדברים שאין להם מקום אחר.

היכולת לבחור במטאפורות נכונות דורשת ידע טכני רב, ואילו הפסיקה הישראלית מלאה, לפי טננבוים, בחוסר ידע טכני המשתקף במטאפורות. טננבוים מדגים זאת באמצעות פרשת סויסה נגד אבן־חן מ–2005, שבה אדם הפעיל תוכנה לכריית כתובות המייל של משתמשים בשירותי הפורומים של אתר ההיכרויות ספידי.נט, כדי לשלוח להם הצעות הצטרפות לאתר פורנו שהפעיל.

תוכנת הכרייה השביתה את ספידי.נט למשך שלוש שעות. שופט בית משפט השלום המשיל את כריית הנתונים לכניסה למשרדי עסק מתחרה והוצאת חומר מהתיקים שבו, תוך גרימת נזק למשרד — ללא רשותו של בעל העסק המתחרה או לקוחותיו, וקבע כי כריית מידע היא הסגת גבול במיטלטלין וגניבת חומר פרטי. ואולם לפי טננבוים, מדובר בדימוי שכלל אינו מתאים לסיטואציה — לא מדובר בחומר השייך לבעל האתר ולא מדובר באתר מתחרה.

הדימויים שבהם משתמשים שופטים כדי לתאר סקרייפינג - כמפורט בטקסט

להגדלת התמונה לחצו כאן

המידע עליכם שלא שייך לאף אחד

"ברמה הכללית, פסקי הדין בתחום מעלים שאלה מעניינת ומורכבת — למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על מידע פומבי?", מסביר דת. "האם הוא פתוח לשימוש חופשי ללא שום מגבלה? האם הוא שייך לנושא המידע, כלומר לבעל הפרופיל? אולי הוא שייך ללינקדאין, שמאחסנת את המידע על השרתים שלה? האם חלים עליו חוקים מסוימים או רק מה שנכתב בתנאי השימוש של הרשת החברתית?".

לדברי דת, גם המיקום המשפטי של התופעה הטכנולוגית הזאת הוא חלק גדול מהשאלה, ומכתיב חלק גדול מהתשובה עליה: "חלק מהפסיקות מדברות במונחים של קניין רוחני וזכויות יוצרים, חלקן מתמקדות בסוגיית הפרטיות של המשתמשים; חלקן מדברות על היחסים החוזיים שבין בעל הפלטפורמה לבין החברה שמבצעת את כריית הנתונים.

"בתביעה הנוכחית לינקדאין הפנתה אותנו לחוק המחשבים שבו מדובר על 'חדירה לחומר מחשב', ואילו בפסק דין אחר, שבו איביי התנגדה לסקרייפינג על האתר שלה, הבסיס המשפטי היה בכלל השגת גבול במיטלטלין (נכסים מוחשיים שאפשר להעביר ולטלטל ממקום למקום; ר"ל), כשהמיטלטלין אלה השרתים, והשגת הגבול היא לשרת עצמו", מוסיף דת.

"בהכללה, אפשר לומר שהמשפט נותן הגנה לכל מיני סוגי מידע מופשט ולא מוחשי — זכויות יוצרים, מידע פרטי, סודות מסחריים — ויש סוגי מידע שלא נופלים באף אחת מהקטגוריות האלה. התובנה שמתגבשת בפסיקה היא שהם לא קניין של אף אחד. כמו תוכן הפרופיל בלינקדאין", אומר רחום־טוויג. "אז אם המידע הוא לא מוגן, והוא לא קניין של אף אחד — האם יש חוקים אחרים, כמו חוקי מחשבים או דיני נזיקין, שמאפשרים לפלטפורמה שבסביבתה הוא נוצר להגביל את הגישה או את אפשרות השימוש במידע הזה? האם אנחנו רוצים לתת לפלטפורמות את היכולת להגביל או לאסור את השימוש בו, למשל באמצעות מנעולים טכנולוגיים?"

נו, ואנחנו רוצים?

דת: "לא בטוח. בפרשת 'מעריב' נגד אולג'ובס (AllJobs) עלתה שאלה אם לאתר אולג'ובס מותר לאסוף את מודעות הדרושים בעיתון ובאתר של 'מעריב', ולפרסם אותן תמורת תשלום ללקוחות אולג'ובס. השופטת מיכל אגמון־גונן אומרת במפורש שהיא רוצה לאפשר את המודלים העסקיים החדשים שהאינטרנט יצר, ושבית המשפט לא צריך להגן דווקא על המודל העסקי המיושן של העיתונות הכתובה.

"מנגד, חשוב לזכור שמבחינת האווירה, אנחנו מדברים כעת בהקשר שבו חברה קטנה רוצה להשתמש במידע של חברה גדולה, אבל אם נגיע לתוצאה משפטית סופית שבה סקרייפינג מותר ללא מגבלה — יהיו גם עסקים קטנים שיפגעו מזה".

ולא יכולה להיות הלכה משפטית שבה המצב יהיה חד־כיווני, שנותנת משקל לגודל?

רחום־טוויג: "ברמה הרגולטורית, קל יותר ליצור הסדרים שיחולו על גופים גדולים שיש להם די משאבים כדי לציית להם, אבל השאלה היא אם הרגולציה הקיימת כמו דיני הגבלים עסקיים או איסור אפליה לא מספיקה. המשפט הפרטי, באופן כללי, לא קובע כללים שונים לגופים או אנשים שונים בכל הנוגע לזכויות בסיסיות כמו הזכות לקניין. והעובדה שגוף הוא גדול לא מצדיקה כשלעצמה הפקעה של הקניין שלו לטובת גופים קטנים".

פסק הדין הנוכחי ניתן בניגוד לפסיקות קודמות בערכאות גבוהות יותר. מה עשה הייקיו שונה מקודמיו?

רחום־טוויג: "הם התניעו את התהליך, ולא ההפך. זה צעד נועז של סטארט־אפ קטן. הם לא איתגרו את ההסכמות של המשתמשים של לינקדאין — כלומר הם כרו רק מידע פומבי שלפי תנאי השימוש של לינקדאין עצמה שייך למשתמשים. ולבסוף, הם נפלו על שופט עם אוזן קשבת, שהיה מוכן לקבל את הטענה ובמידה מסוימת לצאת נגד ערכאת הערעור שלו עצמו".

לעובדה שהסכסוך המשפטי מתואר כמאבק דוד מול גוליית לא היה חלק בעניין?

רחום־טוויג: "יכול להיות שמאבק מהסוג הזה מעורר תפישות, אפילו סמויות, של דיני תחרות ועידוד תחרות אצל השופטים. צריך גם לזכור שלהייקיו, סטארט־אפ שכבר גייס 12 מיליון דולר ממשקיעים ושהמודל העסקי שלו מתבסס לחלוטין על מידע מלינקדאין, פשוט לא היה מה להפסיד.

"לפני כמה שבועות קראנו באחד העיתונים שיד 2 חסמה סטארט־אפ ישראלי שפיתח תוסף שיודע לכרות מידע כדי לעשות מיפוי של תנודתיות בעסקות מתחומים שונים — למשל, אם פירסמת מוצר ושינית את המחיר שלו, התוסף יודע לשחזר את ההיסטוריה של התמחור. הצרכנים בוודאי יוכלו להרוויח מפתרון חדשני כזה, אבל האם הסכסוך הזה יגיע לבית המשפט? כנראה שלא. זה סיכון גדול עבור מי שכל המודל העסקי שלו נשען לחלוטין על כריית מידע מאתר אחר".

אילו עצות מעשיות אפשר לתת לסטארט־אפים ישראליים שמשתמשים בטכנולוגיה דומה?

דת: "בסופו של דבר מדובר בניהול סיכונים. באורח אופייני לדיון בטכנולוגיות חדשות, השחקנים בשוק אינם נהנים מוודאות משפטית. אנחנו יודעים שהכלי של סקרייפינג נפוץ מאוד, והוא נפוץ למרות הסיכונים. הצעות מעשיות הן לבדוק את תנאי השימוש של הפלטפורמה שרוצים לכרות ממנה מידע; לבחון אם אנחנו מתחרים בה בצורה ישירה או מספקים מוצר משלים שלא אמור לעורר קונפליקט; ולבדוק אם היא מנגישה ומספקת דרכים לעשות שימוש במידע שלה מבלי שנאסוף אותו באופן עצמאי.

"בחלק מהמקרים סטארט־אפים מתקשרים בהסכמים ישירים עם פלטפורמות חברתיות, ומכשירים את השימוש מראש. בכל מקרה, העצה הבסיסית שלנו היא להיות מודעים לסיכון ולא להניח שיהיה בסדר כי 'כך עושים כולם'".

השופטים כבולים במטאפורות: כיצד התייחסו בתי המשפט למאבקים טכנולוגיים?

איור של ליאו אטלמן
איור: ליאו אטלמן

1. סויסה נגד אבן־חן (2005)

המקרה: ניר סויסה הפעיל תוכנה לכריית כתובות המייל של משתמשים בשירותי הפורומים של אתר ההיכרויות ספידי.נט, כדי לשלוח להם הצעות הצטרפות לאתר פורנו שהפעיל. תוכנת הכרייה השביתה את ספידי.נט למשך שלוש שעות.

הדימוי בבימ"ש השלום: כריית נתונים דומה לכניסה למשרדי עסק מתחרה והוצאת חומר מהתיקים שבו, תוך גרימת נזק למשרד עצמו — ללא קבלת רשותו של בעל העסק המתחרה, וללא קבלת רשותם של הלקוחות.

פסק הדין בשלום: אחראי. כריית מידע היא הסגת גבול במיטלטלין וגניבת חומר פרטי.

הדימוי בביהמ"ש המחוזי: פרסום כתובות הדואר האלקטרוני באתר דומה לפרסום כתובות בספרי הטלפונים של בזק, שבהם יכלו עסקים להשתמש ולשלוח הצעות ישירות לתיבת הדואר.

פסק הדין במחוזי: פטור. כריית מידע פומבי מותרת, כתובות הדואר של המשתמשים אינן בבעלות האתר.

ביקורת: שתי המטאפורות לא מתאימות לסיטואציה. הראשונה, משום שלא מדובר בחומר השייך לבעל האתר ומשום שלא מדובר בעסקים מתחרים. השנייה, משום שהאתר אינו פתוח לכל, ומשום שהיא אינה מתייחסת כלל לסוגיית הפרטיות של המשתמשים.

2. מדינת ישראל נגד עזרא (2015)

המקרה: ניר עזרא השיג באמצעות הרשת פרטי חשבונות בנק וכרטיסי חיוב של אנשים פרטיים, והשתמש בהם לצורך הימורים ברשת. הוא הורשע בכמה עבירות ובהן הונאה בכרטיס חיוב, והשגת דבר במרמה. הדיון מתייחס לעבירת החדירה לחומר מחשב, לפי חוק המחשבים.

הדימוי בביהמ"ש המחוזי: חדירה למחשב מתרחשת רק כאשר אדם חודר ל"קרביו של המחשב", מבצע שינויים או פוגע בו. יש להחיל את העבירה רק על מי שפורץ "מנעול" טכנולוגי שהגן על הגישה לאתר.

פסק הדין: זכאי. כדי שהשימוש במחשב ייחשב כעבירה, על בעליו לאסור במפורש את הגישה אליו.

הדימוי בביהמ"ש העליון: אתרי אינטרנט הם הבתים הפרטיים של בעליהם. אדם שנכנס ללא רשות לבית ללא מנעול הוא פורץ — בדיוק כמו אדם שנכנס למחשב או לשרת נטולי סיסמה מבלי לקבל הסכמה מפורשת של בעליו.

פסק הדין: אשם. כל שימוש במחשב (או בשרת) בהיעדר הסכמה מפורשת מבעליו תיחשב לחדירה שלא כדין.

ביקורת: בית המשפט העליון השאיר מגוון שימושים נפוצים כמו כריית מידע לצרכים מסחריים ללא מענה ברור.

3. פייסבוק נגד פאוור ונצ'רס (2016)

המקרה: פאוור ונצ'רס הפעילה אתר המאפשר למשתמשים לרכז את כל חשבונות המדיה החברתית במקום אחד. היא ביקשה את הרשאת המשתמשים לקצור את הנתונים שלהם באופן אוטומטי מפייסבוק. פייסבוק דרשה שפאוור ונצ'רס תפעל בהתאם לתנאי השימוש שלה עבור אפליקציות צד שלישי המעוניינות להתחבר אליה. פאוור ונצ'רס סירבה, ואף עקפה חסימות שפייסבוק הפעילה ועל כך התביעה.

הדימוי בביהמ"ש לערעורים בקליפורניה: אדם אינו יכול לצעוד חמוש ברובה ציד אל תוך בנק בטענה כי קיבל מפתח מחברו כדי להוציא תכשיט המאוחסן בכספת. כדי לקבל גישה לכספת הוא צריך אישור הן מהחבר, השולט בכספת, והן מהבנק, השולט בגישה למתחם. הדבר משול להרשאה לקצור נתונים — היא נדרשת הן מהמשתמשים, השולטים במידע, והן מפייסבוק, המאחסנת אותו על השרתים הפיסיים שלה.

פסק הדין: כריית נתונים אסורה במידה שבעל האתר הודיע במפורש למבצע, למשל באמצעות הודעת חדילה (cease&desist) או באמצעי טכנולוגי אחר על האיסור.

4. hiQ נגד לינקדאין (2017)

המקרה: הסטארט־אפ hiQ השתמש בנתונים שקצר מלינקדאין כדי לאמן את אלגוריתם שהוא מפתח, המאפשר לנתח ולחזות התנהגות עובדים על בסיס נתונים מהרשתות החברתיות. לינקדאין שלחה לסטארט־אפ מכתב התראה, ובו טענה שהוא אוסף ממנה מידע בניגוד לתנאי השימוש שלה ולבסוף חסמה אותו מלעשות זאת. hiQ פנה לסעד זמני מבית המשפט כדי שיסיר את החסימה.

הדימוי בביהמ"ש הפדרלי בקליפורניה: כריית מידע מפרופילים פומביים דומה לכניסה לשטח ציבורי. איסור שלה משול לכך שחנות תאסור על עוברים ושבים להסתכל על חלון הראווה שלה.

פסק הדין: כריית נתונים מותרת, ולינקדאין תסיר את החסימה. בעל אתר פתוח וציבורי לא יכול למנוע מאחרים לקצור ממנו מידע פומבי.

ביקורת: פסק הדין עומד בסתירה להחלטה בפרשת פאוור ונצ'רס, שניתנה בערכאה גבוהה יותר באותו מחוז בקליפורניה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#