מאברהם לינקולן עד בנימין נתניהו: חמש הערות על פייק ניוז - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מאברהם לינקולן עד בנימין נתניהו: חמש הערות על פייק ניוז

טראמפ ונתניהו רוכבים שניהם בשנה האחרונה על הביטוי ״פייק ניוז״ והמתקפה נגד העיתונות - אבל הם לא המציאו דבר. אל כל ההטיות בעבודת התקשורת הצטרף בשנים האחרונות איום חדש: המונופולים של האינטרנט, ובראשם פייסבוק

58תגובות
אי־פי

הוא מימן באופן סודי עיתון מקומי שתמך בקמפיינים הפוליטיים שלו ופגע ביריביו; הוא כתב לעיתונים מאמרי מערכת לא חתומים שתמכו באינטרסים שלו; מיד כאשר הגיע לעמדת כוח פוליטית הוא השתמש בכספי ציבור כדי לשחד את בעלי העיתונים בפרסום ובחוזים ממשלתיים; הוא סידר ג׳ובים בממשלה ובסוכנויות ממשלתיות לקרובי משפחה ומקורבים של עורכי העיתונים החשובים; הוא הדליף לעיתונות פרטים על מהלכים שלטוניים, כדי לייצר נאמנות בקרב העורכים ולהפוך את עיתוניהם לשופר שלו; הוא השתמש ביריבות בין העיתונים כדי לייצר סדר יום תקשורתי ששירת את האינטרסים שלו; הוא הקדיש מדי שבוע עשרות שעות לתחזוק מערכות היחסים שלו עם עורכי העיתונים החשובים, וברגע של משבר גם השליך עיתונאים לכלא.

הרשימה הארוכה, ואפשר לקרוא אותה בספר המצוין של הארולד הולצר, Lincoln and the Power of the Press: The War for Public Opinion, שראה אור לפני שלוש שנים, המתאר את אחד משלושת נשיאי ארה״ב הנערצים ביותר בהיסטוריה האמריקאית, הנשיא של מלחמת האזרחים והשחרור מעבדות — אברהם לינקולן — שהיה גם אחד הנשיאים הפעילים ביותר במערכת יחסיו עם התקשורת, שנשלטה במאה ה–19 על ידי העיתונות המודפסת.

פרויקט fake - כל הכתבות >> כך השתלטה תעשיית הפייק על החדשות | נתי טוקר || כשרב סרן שמועתי התחיל לצייץ | אליחי וידל || נתניהו מיילל על תקשורת מזויפת - ומזייף | רותם שטרקמן || 10 הדיברות המזויפים של הטייקונים | איתן אבריאל || מייסד אימפריית הפייק | נדן פלדמן || מנוע הצמיחה של העיר הקטנה: תעשיית השקרים | CNN Money || כשאבשלום קור החליט ללמד אותנו עברית באיקאה | גילי מלניצקי || "למה צריך לעניין אותי אם הכלב של ביבי עשה קקי?" | חגי עמית || חדשות מזויפות - חלק מלוחמת ביון עולמית | שוקי שדה וענת ג'ורג'י || האמת מאחורי התמונות המוכרות | ישראל פישר ושלי אליש || האנשים שתופסים את הפוליטיקאים על פייק ניוז | נתי טוקר

ההיסטוריה, ההיסטוריונים והביוגרפים הקדישו מעט מאוד מלים ואנרגיה אינטלקטואלית לדרך שבה לינקולן נאבק, ניהל, שיחד ושלט בעיתונות בת־זמנו. מערכות היחסים של לינקולן עם העיתונות, שכללו שוחד, איומים, מניפולציות, עסקות מלוכלכות ושימוש לרעה בכספי ציבור, היו החצר האחורית של הקריירה הפוליטית ושל הנשיאות שלו. אחד ההיסטוריונים כתב שהוא יצא מהביוב הזה נקי אחרי מלחמת האזרחים, והעריך שאם לא היה נרצח היה עליו כנראה לחזור להתבוסס בביוב הזה כדי לשרוד פוליטית.

צילום מסך ערוץ 2

העיסוק הבלתי פוסק הזה של לינקולן בעיתונות לא היה טקטי: הוא האמין, כדבריו, ש״בעידן הזה, בזמן הזה, בארץ הזאת, הסנטימנט הציבורי הוא הכל״. ובאמצע המאה ה–19 נשלט הסנטימנט הציבורי בעיקר בידי שורה של עיתונים מודפסים, מקומיים וארציים. ״אם הסנטימנט הציבורי (אתך) אתה לא יכול להיכשל, אם אתה רוצה ללכת נגדו — שום דבר לא יכול להצליח. מי שמעצב את הסנטימנט הציבורי משפיע יותר ממי שמחוקק חוקים ומקבל החלטות שיפוטיות״, הוא אמר.

כל דור ודור מגלה מחדש את הקשר הסימביוטי בין הפוליטיקה לבין העיתונות, בין האנשים בעמדות הכוח לבין האנשים שמעצבים את תמונת המציאות של הציבור, בין האנשים שצריכים להיבחר ולקבל לגיטימציה ציבורית לבין האנשים שמתפרנסים מחדשות, פרשנויות, ניתוחים — ובעיקר מכירת תשומת הלב של הציבור למפרסמים.

כל דור או שניים מופיעה טכנולוגיה חדשה, שלכאורה טורפת את הקלפים ומשנה את סדרי הפוליטיקה והממשל מהיסוד: ההתפתחות הטכנולוגית שהורידה דרמטית את עלויות הדפסת והפצת עיתונים, הטלגרף שאיפשר העברת מידע במהירות, הופעת הרדיו, הטלוויזיה, האינטרנט והרשתות החברתיות. כל טכנולוגיה חדשה פתחה אפשרויות חדשות לכלי התקשורת ולניצולם בידי בעלי הכוח, האינטרסים והמשאבים הכלכליים.

דונלד טראמפ ובנימין נתניהו רוכבים שניהם בשנה האחרונה על הביטוי ״פייק ניוז״ והמתקפה נגד העיתונות — אבל הם לא המציאו דבר. את טראמפ הקדים בהרבה רופרט מרדוק, שהשיק לפני יותר מ–20 שנה את רשת פוקס ניוז, שמיצבה עצמה כאנטי לעיתונות המרכזית בארה״ב ונהפכה במהירות למכונת כסף, רייטינג והשפעה שעובדת בשיטות שמרדוק הביא מעיתוניו בבריטניה, שם הוא נהפך לשחקן המשפיע ביותר בזירה הפוליטית. כל חדשה ראויה לפרסום אם היא מחזקת את הכוח הפוליטי והכלכלי של מרדוק.

צילום מסך ערוץ 2

הרבה לפני עידן נתניהו היתה בישראל מערכת יחסים סימביוטית בין שורה של ראשי ממשלה ופוליטיקאים לבין העיתונים המפלגתיים והמונופולים של הטלוויזיה והעיתונות שהחליפו אותם.

הביטוי פייק ניוז התחיל לצבור תאוצה בשנה שעברה, כשהתברר שמחנה טראמפ הפיץ באמצעות הפייסבוק חדשות מזויפות מאתרים אלמוניים. טראמפ השכיל להשתמש בביטוי הזה מיד, כדי לתקוף ולעשות דה־לגיטימציה לכל ביקורת עיתונאית נגדו. בישראל מיהרו נתניהו ופוליטיקאים רבים אחרים למנף את האופנה ולהדוף כל ביקורת תקשורתית באמצעות הסיסמה פייק ניוז.

אבל חדשות מזויפות ממקורות אלמוניים שמופצות בפייסבוק הן רק הטיה אחת, שולית בהיקפה, בעבודת התקשורת, ומתקפה מצד הפוליטיקאים אינה תופעה חדשה. ההטיות של העיתונות לאורך ההיסטוריה הן מבניות, עמוקות ונגזרות ישירות מהמודל הכלכלי שלה ומהדרך שבה מאורגנות רוב הכלכלות בעולם: מגזר פרטי ולצדו ממשלה שקובעת את כללי המשחק באמצעות רגולציה וחוקים.

1. הטיית הבעלות: רוב העיתונים, ערוצי החדשות ואתרי האינטרנט שייכים לחברות בע״מ, שממוקדות במקסום רווחיהן. חלקן נאלצות להתחרות בשוק אכזרי של שחקנים רבים שמבקשים, כמוהן, למשוך את תשומת הלב של קוראים וצופים. מול כללי אתיקה ומקצועונות שקיימים בחלק מהמדינות, בחלק מהתקופות, בחלק מהארגונים, עומד הצורך למקסם רווחים או להימנע מהפסדים. בעלי המניות בכלי התקשורת עשויים להשתמש בכלי התקשורת שלהם כמנוף כלכלי לקידום עסקי התקשורת שלהם, לקידום שותפיהם, או להגנה על הגורמים המעמידים להם מימון. במקומות רבים בעולם וגם בישראל לבעלי כלי התקשורת יש עסקים רבים בתחומים אחרים, ומטרת כלי התקשורת שבבעלותם היא לקדם את עסקיהם האחרים או לייצר מאזן הרתעה שימנע מהפוליטיקאים לפגוע בעסקיהם.

צילום מסך ערוץ 2

מנגנון השוק והתחרות היו אמורים לגרום לכך שכלי תקשורת שמטים את החדשות לפי האינטרסים של בעלי המניות ייענשו על ידי הקוראים ולאחר מכן על ידי המפרסמים. אבל המציאות מלמדת שיכולתו של הציבור להבחין בהטיות כאלה היא מוגבלת, התמריץ לעקוב אחריהן נמוך, ויתרונות הגודל מאפשרים לעתים לכלי תקשורת עם נתחי שוק גדולים וכוח כלכלי משמעותי לשמר את מעמדם גם כאשר הם מטים שוב ושוב את העבודה העיתונאית שלהם.

בהקשר זה היתה 2017 שנה מרתקת, שחשפה חלק גדול מאחורי הקלעים של העיתונות הישראלית: אליעזר פישמן, בעל השליטה ב"גלובס" ובעל מניות ב"ידיעות אחרונות" פשט את הרגל. לציבור התברר לפתע שהוא פושט רגל זה עשור והבנקים נמנעו מלפעול נגדו בגלל כוחו הפוליטי. מבקר המדינה פירסם דו״ח שבו טען שמשרד התקשורת היה שבוי בידי המונופול של בזק, בעלת השליטה באתר האינטרנט הפופולרי וואלה. המשטרה מצאה קלטות שבהן נשמע מו״ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס מבטיח לראש הממשלה שיפעל לכך שנתניהו יישאר בתפקיד באמצעות הטיית הסיקור של כל המערכת העיתונאית שלו, אם נתניהו יפעל לקדם את האינטרסים הכלכליים של קבוצת ״ידיעות אחרונות״.

2. הטיית הממשלה: כמעט תמיד מצאו הממשלות דרכים להיות מעורבות בעסקי החדשות והעיתונות. היו תקופות, כמו בימי לינקולן, שבהן הממשלה הזרימה תקציבים גדולים לעיתונות, היו תקופות שבהן המפלגות המרכזיות מימנו את העיתונים. כאשר הופיעו הרדיו והטלוויזיה, עם הרגולציה הכבדה עליהם, השתמשו ממשלות ברגולציה הזאת ככלי להשפיע על הערוצים או על קבוצות התקשורת שהחזיקו בהן.

השליטה של הממשלות בחלק משמעותי מהמידע נותנת להן כוח מול התקשורת להשפיע על סדר היום ולעצב אותו. גם אם התקשורת תנסה להיות ביקורתית, למי ששולט ברוב המידע ויכול להחליט מתי לפרסם אותו יש כוח רב.

3. הטיית המפרסמים: ערוצי הטלוויזיה ניזונים בעיקר מפרסום, ולכן התמריץ שלהם לייצר סדר יום שפוגע בעסקים של המפרסמים הוא נמוך. העיתונות המודפסת נהנתה במשך שנים ארוכות מתמהיל הכנסות טוב יותר — בעידן המנויים ומודעות הלוח. אבל ב–20 השנים האחרונות היא איבדה במהירות את ההכנסות ממודעות לוח ואת הנתח שלה בשוק הפרסום. התוצאה היא תלות גוברת של רוב כלי התקשורת במפרסמים.

4. הטיית המקורות: הממשלה אינה מקור המידע העיקרי היחיד שפועל מול התקשורת. המגזר הפרטי גילה מזמן שהדרך הטובה ביותר להשפיע על סדר היום, ההדגשים והמסגור של החדשות הוא באמצעות ייצור מידע וניתוחים. גופים רבים ממשלתיים, מפלגתיים, פרטיים, פיננסיים, עוסקים כל הזמן ב"סבסוד" של עבודת התקשורת — לייצר לה מידע ללא תמורה לכאורה. התמורה היא כמובן סדר יום תקשורתי ומסגור של נושאים רבים בהתאם לאינטרסים של מסבסדי המידע.

5. הטיית הקהל: התקשורת אמורה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, לבקר את בעלי הכוח ולהציג מגוון של רעיונות ודעות. ואולם מחקרים רבים, כמו גם הניסיון של רוב העוסקים בתחום, מראים שחלק גדול מהקוראים ומהצופים מעוניינים לקבל מכלי התקשורת אשרור לדעותיהם הקדומות ולא מידע שסותר אותן. מחקרים רבים בפסיכולוגיה פוליטית מראים שבזירה הפוליטית רוב האזרחים מגלים נאמנות לשבט, לקבוצה, לזהות שלהם — ולא מחפשים בהכרח את האמת והעובדות. בחלק מהמקרים הדבר מוביל לכך שהדרך של כלי התקשורת למקסם צפייה, קריאה או הכנסות היא באמצעות קביעת סדר יום שלא מאתגר את התפישות הקיימות של הציבור.

ההטיה הזוכה לתשומת הלב הרבה ביותר של הציבור ומועלה שוב ושוב על ידי הפוליטיקאים היא כמובן ההטיה הפוליטית, של שמאל וימין. הטיה זאת בדרך כלל בולטת וחשופה יותר. את ההטיות לכסף ולכוח המתוארות בחמשת הסעיפים לעיל קשה יותר לזהות. בדרך כלל הן יהיו עטופות היטב בסיסמאות של שמאל וימין. אלה לא הפייק ניוז — חדשות שכוללות עובדות שגויות במכוון — וגם לא עיתונות שמאלנית או ימנית.

ההטיה העיקרית של העיתונות היא הנושאים שבהם היא בוחרת לטפל ואלה שמהם היא מתעלמת. הנושאים שבהם היא מטפלת שוב ושוב ושוב — ואלה שהיא עוסקת בהם בספורדיות. לסדר היום ולמינון של הטיפול בנושאים מסוימים יש השפעה דרמטית על תפישות הציבור — ועל התנהגות הפוליטיקאים.

אל כל ההטיות האלה הצטרף בשנים האחרונות איום חדש: המונופולים של האינטרנט, ובראשם פייסבוק. בעשור הראשון של פריחת האינטרנט היה נראה שהרשת תביא לדמוקרטיזציה של הזירה התקשורתית ותחליש את המונופולים של העולם הישן. ב–2017 כבר ברור שהכלכלה האינטרנטית נוטה להגיע למבנים מונופוליסטיים הרבה יותר מהר מאשר הכלכלה הישנה. כל זירת האינטרנט עוברת בהדרגה לידי קומץ חברות ענק. הפרסום באינטרנט נשאב במהירות לפייסבוק, לגוגל ולחברות הבנות שלהן. כוחות השוק אילצו את כלי התקשורת להתמסר לידי המונופולים הדיגיטליים, ובאחרונה הם התעוררו להבין שהם איבדו את ערוצי ההפצה שלהם ובשלב שני עשויים לאבד את השליטה בסדר היום ובהיררכיה עיתונאית כלשהי.

אם הם היו מאבדים את הכוח שלהם לטובת מתחרים חדשים, לטובת שוק מבוזר יותר — אפשר היה לברך על כך. אבל כרגע הם מאבדים אותה לשניים־שלושה מונופולים חסרי תקדים בגודלם.

לפייסבוק אין עניין בקידום הדמוקרטיה או בחיבור אנשים, אלא בלמכר את המשתמשים לשירות ולמקסם הכנסות מפרסום. את ההיררכיה העיתונאית, ככל שהיתה קיימת בחלק מהתקשורת, של מה חשוב יותר ופחות החליפו אלגוריתמים שנועדו למקסם שימוש ופרסום.

בחודשים האחרונים מתחיל להתעורר דיון השואל אם הממשלה צריכה להתערב כדי לפרק או להגביל את הכוח של המונופולים האלה. אלא שהכוח הפוליטי והפיננסי שהם צברו בשנים האחרונות הוא עצום. העידן הדיגיטלי, שהבטיח לחזק את הדמוקרטיה של המידע, עלול גם להחליש אותה.

המאבק בין אלה שרוצים להשתמש בתקשורת כדי לשמר את עמדות הכוח וההשפעה שלהם לבין אלה שחושבים שהתקשורת היא מוסד דמוקרטי שמאפשר את תפקוד שאר המוסדות הדמוקרטיים על ידי ביקורת ואתגור של עמדות הכוח והכסף הוא בלתי נגמר ולובש ופושט צורה בכל דור, בכל טכנולוגיה. זו לא אופנת הפייק ניוז: המאבק בין בעלי הכוח לבין אלה שרוצים לרסן אותו הוא מהות המוסד הזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#