סאבטקסט

פתיחת דקטלון הזכירה את פריז - רגע אחרי נפילת הבסטיליה

התור מחוץ לסניף החדש של דקטלון בראשון לציון הזכיר את זה של הכניסה למוזיאון הלובר בפריז. מה שהתרחש בפנים הזכיר יותר את כיבוש הבסטיליה

חגי עמית
חגי עמית
ההתנפלות על דקטלון ביום חמישי האחרון
דקטלון ראשון לציון, השבוע. למה להגיע דווקא בשיא ההיסטריה?צילום: עופר וקנין
חגי עמית
חגי עמית

יום שלישי, 18:00, אזור התעשייה במערב ראשון לציון פקוק. כשאני מקליד באפליקציית הניווט של מכשיר הסלולר את המלה "דקטלון", הוא משלים באופן אוטומטי ל"דקטלון בוקרשט" ו"דקטלון פריז". אבל אני גולל את הרשימה למטה ובוחר בראשון לציון. כך או כך, אני מרגיש אירופה. התלבשתי יפה לכבוד יום הפתיחה של החנות, עם וסט מיוחד וכובע ברט. בכל זאת, גם אם מדובר ברשת דיסקאונט, ארץ המוצא שלה מצדיקה את המאמץ. אין כמו הצרפתים — בין אם מדובר באופנה עילית ובין אם בציוד ספורט ומחנאות.

חגי עמית סאבטקסט
צילום: איור: שני דניאל

יצא לי לטייל פעם עם צמד צרפתיות בצפון הודו. אי אפשר היה להתעלם מהתרמילים המשוכללים שלהן, מנעלי ההליכה המעוצבות, מסרטי הראש המיוחדים ומבקבוקי השתייה הבוהקים. הסגנון שלהן פשוט הכניס לכיס הקטן את הסגנון של כל המטיילים האחרים. בזמן שחבורות הישראלים שוטטו בין הכפרים באזור עם סנדלי טבע נאות וג'ינס ועצרו בבקתה הראשונה שבה אפשר היה להשיג גאנג'ה בזול, הן שלפו מקלות הליכה מחודדים ולא עצרו לפני שכבשו את הפסגה — בלי להקדיש תשומת לב למי ששלוש שנות שירות בצה"ל איפשרו לו רק לדדות מאחוריהן, מתנשף.

בינתיים בראשון לציון, התור בכניסה לסניף מזכיר את זה שבכניסה למוזיאון הלובר בפריז, אבל בזה מסתכם הדמיון. מאות אנשים עומדים מאחורי מחסום שהציבו מנהלי הסניף מחוץ לכניסה כדי למנוע אסון המוני — וממתינים.

"אתם לדקטלון?", אני שואל שני צעירים שעומדים בסבלנות ומחכים. "לא, אנחנו לפלאפל שם ליד", הם צוחקים.

מה זה התור הזה?

"ככה זה הקהל הישראלי. קשה לו לעמוד בפיתוי של המחירים הנמוכים. הוא בא בגישה של 'נותנים לך — תיקח'".

התור לקופות דקטלון ביום שישי קרדיט: Avi Arie מתוך פייסבוק

אז למה בעצם לבוא ביום הראשון של ההיסטריה? הרי אם תחכו שבוע כבר לא יהיה פה תור כזה.

"זה היום הראשון? אנחנו במקרה פה. לא ידענו שזה היום הראשון".

ההיתממות שלהם מפתיעה אותי, אבל כשאני עובר מאדם לאדם אני מגלה שהיא לא יוצאת דופן. כמעט אף אחד מהנוכחים לא מוכן להודות שהוא נדחס להאנגר הגדול ביום סתמי באוגוסט רק כדי להיות נוכח ביום שייזכר לעולמי עולמים כיום שבו דקטלון הגיעו לארץ הקודש.

תורים ארוכים מחוץ לדקטלון ביום הפתיחה
התור מחוץ לסניף דקטלון בראשון לציוןצילום: עופר וקנין

שתי נערות שיצאו מהחנות צועדות לכיוון החניון עם מזרן פעילות דק בתוך שקית. הוא נראה כמו מזרן רגיל, כזה שאפשר לקנות בכל תחנת דלק ב–20 שקל. אבל אין לי ספק שאם אתקרב אליו אגלה שהוא מבושם עדינות במי קולון.

אני לא עומד בפיתוי, עוקף את התור מהצד ומתקדם לראשו. שני מאבטחים ניצבים שם בגבורה מול ההמון הזועם. "סליחה, אתם מוכנים לומר לנו מתי יכניסו אותנו? תגידו לנו לפחות אם יש לנו טעם לחכות, שאנחנו לא עומדים פה סתם", צועקת נערה אחת. "רגע, רגע, תראה את שני אלה. למה הם נכנסים מהצד?", היא זועקת פתאום ומצביעה בידה על אב ובנו המרימים בידם את סרט הסימון, עוברים מתחתיו ורצים פנימה אל תוך החנות בעליצות.

בחור עם אוזנייה יוצא החוצה כדי להרגיע את הרוחות. "חברים, להירגע. כרגע רק נכים עם תעודת נכה נכנסים בלי תור".

"הם נכים?", היא שואלת.

"רק נכים. ומה שחשוב הוא שכולם יהיו רגועים כדי שכולנו נוכל ליהנות מחוויית הקנייה שמציעה החנות שלנו".

אני בוחן את שובל האבק שהשאירו מאחוריהם האב והבן. יכול להיות שיש להם נכות מוסווית — הפרעת אישיות שדוחפת אותם לרוץ לסניפים של רשתות בינלאומיות ביום הפתיחה שלהן.

מוכרת בהתמוטטות עצבים

סוף־סוף המחסום מוסר. אני נכנס פנימה רק כדי לגלות שמה שנחשפתי אליו בחוץ היה בסך הכל התור הקטן: ההאנגר הגדול, המשתרע על 3,000 מ"ר, הוא למעשה תור אחד ארוך לקופות שנמשך מקיר לקיר.

כל העסק נראה כמו פריז — רגע אחרי נפילת הבסטיליה. על המדפים לא נשארה הרבה סחורה, והישראלים משוטטים כדי לנסות לאתר את השאריות שנותרו מהביזה הגדולה. ציוד זרוק על הרצפה מסביב וקרטונים עם סחורה עומדים באמצע. מישהו מנסה להרים ראש של בובת ראווה שלמצחה צמוד פנס ראש ולהכניס אותו לסל, אבל מגלה לאכזבתו שצווארה מחובר למדף. ילדים ובני נוער לוקחים לעצמם אופניים מהתצוגה ורוכבים עליהם ברחבי החנות בחדווה. אחרים מנהלים קרבות פנים אל פנים באזור שבו מוכרים את הציוד הרלוונטי — כפפות ושקי איגרוף. בני המזל שהשתלטו על עגלת קניות מספסרים בהן בחדווה, וחלק מהלקוחות מנסים לשחד את זבני החנות כדי שיביאו להם סחורה נוספת מהמחסנים. לא קל למצוא פה את המוכרים: רובם נמלטים לאגפים המרוחקים של החנות ומחפשים מחסה מהמון האדם. באחת הפינות אני מזהה מוכרת בהתמוטטות עצבים, מתחננת בפני הממונה שישחרר אותה.

צילום: עופר וקנין

ציפיתי שקהל היעד של המקום יורכב ממאות אלפי היי־טקיסטים ישראלים — אותם גברים בני 40 פלוס שגודשים את כבישי ישראל בשבתות כשהם רצים או רוכבים על אופניים. זה אמור להיות המקדש שלהם. אבל רוב הלקוחות כאן כוללים זקנים וטף, ולא נראים שהם קמו מהספה בשנה האחרונה.

ליד מדף של טייצים אני מזהה את הבחורה שהתרעמה קודם לכן בכניסה, ושואל אותה מדוע הגיעה לכאן דווקא היום. "אני פה פשוט כי אני לא יכולה לבוא שבוע הבא. אני טסה למונטנגרו וצריכה להספיק לקנות פה לפני כן. אבל בגדול ככה זה הישראלים", היא מסבירה.

"לא ידענו שזה היום הראשון לפתיחה", אומר לי צעיר אחר, שהגיע לכאן מאשדוד. "גררו אותי לפה, הגעתי ישר אחרי העבודה. אבל אולי אנשים פשוט פוחדים שהמידות הנכונות יגמרו", מסביר חברו.

"אני מכיר את החנות הזאת מאירופה", אומר אב שהגיע עם שני ילדיו, בשנות ה–20 לחייהם. "לדעתי מלא פה כי זה סוף החופש ולהורים יש זמן. אני אישית פשוט לא יכול לבוא לפה בשבוע הבא. רק שלא ייגמר להם היום כל המלאי".

"אני באתי לפה בספונטניות. מרחובות. האמת — לא כזה זול פה. הנה, כדור כזה עולה 38 שקל. במקומות אחרים זה עולה 50–60 שקל", אומר אב אחר, שמקפיץ כדורים עם שני בניו שנראים בני פחות מ–8.

המרוויחים הגדולים: חובבי הסוסים

אני בוחן את המוצרים שנותרו על המדפים. יש פה מדרגת פלסטיק לאירובי, מין חסקה גדולה שאפשר לחבר לה מפרש, מגפי דייגים, חזיות ספורט, שקיות ענק שמכילות אבקת פרוטאין למתאמנים, שמשיות ומעילי רוח. אמא אחת עומדת ובידה שתי בננות — אותם נקניקי קלקר שמשמשים ילדים קטנים לציפה בבריכה. אני לא בטוח שמשתלם לה לעמוד בשבילם בתור. אני מכיר חנות ברחובות שמוכרת שלוש כאלה ב–20 שקל. עם כל הכבוד לדקטלון, אני לא יודע כמה עוד אפשר לרדת במחיר.

על קיר צדדי אני מוצא מוצר מפתיע: קופסת פח של חימר לצורכי קירור. לפי התמונה אני מבין שמדובר בחומר שנועד למריחה על רגליהם של סוסים — אולי כדי להרגיע את השרירים שלהם לאחר רכיבה ממושכת. אני מתלבט אם לקנות את זה לעצמי. אין לי סוס, אבל הגידים שלי כואבים מהריצה של אתמול.

זוג צעיר שעומד לא רחוק משם פותר עבורי את החידה. כמי שרכיבה על סוסים היא עבורם תחביב משמעותי, הם מסבירים לי שהחנות הזאת היא שוס גדול. "זו הפעם הראשונה שאנשים שרוכבים על סוסים בישראל יוכלו לקנות מוצרים ברשת גדולה ולא בחנויות קטנות שמתמחות ברכיבה", הם מסבירים. "בדרך כלל יש פה ציוד כמו אוכפים, שמיכות ששמים על סוסים, אבל הכל נגמר. חוץ מקסדות, נעליים וכפפות לא במידה — לא נשאר פה כלום".

הם כנראה הלקוחות היחידים שמוכנים להודות שהגיעו לכאן פשוט כי הם מתלהבים מהחנות. "אנחנו מתים עליהם. אנחנו מכירים את הסניפים שלהם בחו"ל — וזה נראה בדיוק אותו דבר כמו פה. היינו לא מזמן בסניף הוותיק שלהם בברצלונה, וגם שם פירקו את החנות. הוציאו שם לאמצע החנות ערימות של קרטונים, פשוט כי הסחורה נגמרה על מדפים".

כנראה שהם צודקים. זה לא קשור לישראלים — ככה נראה העולם המערבי. הרי אירופה וארה"ב הן שהמציאו את החגיגות הצרכניות האלה. חבל שאנחנו מחקים אותן. העובדה שמותג מסוים הגיע דווקא מצרפת לא הופכת את תופעת הצריכה ההמונית שהוא מייצג לתרבותית יותר.

מה דעתכם על היסטריית דקטלון בישראל? הגיבו ושתפו

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker