כשהאקזיט נהפך לגיהנום: לכסף הגדול בקיבוצים יש מחיר כבד שכולם מעדיפים להשתיק - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כשהאקזיט נהפך לגיהנום: לכסף הגדול בקיבוצים יש מחיר כבד שכולם מעדיפים להשתיק

לאקזיטים הגדולים שהניבו לקיבוצים מאות מיליוני שקלים יש צד אפל וכואב שאף אחד לא רוצה לדבר עליו ■ ממאבקי שליטה, דרך מלחמות על חלוקת השלל ועד התפרקות מוחלטת של הרעיון הסוציאליסטי: החברים בקיבוצים החזקים חושפים את הקשיים שבאו עם הכסף הגדול

173תגובות
שדות ים
איציק בן מלכי

השקט המרגיע, הנוף לים והבתים המטופחים בקיבוץ שדות ים הסמוך לקיסריה מסתירים עבר והווה מלאי תהפוכות, מאבקים פנימיים ורגעי משבר מהדהדים. הראשון שבהם היה לפני כמעט 30 שנה, כשהקיבוץ עמד על פי תהום. השקעות גדולות בפיתוח טכנולוגיה חדשה לייצור מרצפות הולידו התחייבויות שמפעל הקיבוץ החדש, אבן קיסר, לא עמד בהן והובילו לגירעון ענק בתזרים. הייצור שכשל בתחילה הצטרף לצורך להמשיך ולקיים את 700 חברי הקיבוץ, ומכאן לשרשרת של הלוואות שרק הלכו ותפחו. כשהמעקלים הגיעו בסופו של דבר למפעל בשל אותם חובות, עלו חברי המשק על גג המפעל ולא נתנו לאיש להיכנס אליו ולגעת במכונות.

זה עבד. הנחישות האלימה של כמה מחברי הקיבוץ לדבוק בפטנט המרצפות ובמפעל, יחד עם סיוע והלוואות שהעניקה התנועה קיבוצית וכן משטר צנע חמור - איפשרו לקיבוץ לעשות צעדים ראשונים לקראת התאוששות. במפעל אבן קיסר למדו אז לפתח ולייצר משטחי מטבחים מקוורץ ולוחות קוורץ לחדרי אמבט וחיפויי קירות, ואיכשהו המוצר החדשני הזה הצליח להעביר את המפעל והקיבוץ לאיזון ולרווח תפעולי ב-1993. למרות זאת, משום שרק חלק מהחובות הקודמים נפרע, הם הוסיפו לתפוח. ב-2001, הסדר יוצא דופן עם הבנקים מחק לשדות ים כ–300 מיליון שקל מהחובות, והמפעל והקיבוץ התאוששו ונהפכו לרווחיים.

עתידו של שדות ים היה ורוד אף יותר: ב-2006 השקיעה קרן ההשקעות הפרטית טנא 25 מיליון שקל באבן קיסר בתמורה ל-21.7% ממניות החברה, מהלך שאיפשר לקיבוץ להרחיב את פעילות המפעל. ב-2012, לאחר שחיזקה את אחיזתה בחברה ובדריקטוריון שלה, ביקשה קרן טנא להנפיק את אבן קיסר בנאסד"ק. עבור חלק מחברי הקיבוץ, שהיו צריכים להצביע על אישור המהלך, זו היתה הפעם הראשונה שבה הם נפגשו עם מושגים כמו מניה ונאסד"ק.

"את המוצרים הראשונים הצלחנו לפתח ללא עזרה של משקיעים מבחוץ, אבל עם הצמיחה המהירה והביקושים לא הצלחנו להתמודד לבד, והיינו צריכים לבצע שותפות שתאפשר לנו להתפתח", מספר נמרוד (שם בדוי), חבר קיבוץ ותיק. "עם הכנסת הקרן, החברה התחילה לצמוח והיה ברור לכל מי שהיה מקורב לפעילות המפעל שתתבצע הנפקה או מכירה של המפעל. זה היה חלק מההסכם עמם".

מפעל אבן קיסר
איציק בן מלכי

מאז ההנפקה של שדות ים ב-2010 ועד היום ירדו אחזקות הקיבוץ בחברה מ-70% לכ-33%. בעקבות מכירת האחזקות הקיבוץ אמנם קיבל בסך הכל יותר ממיליארד שקל - אך גם שק של מחלוקות שרק חיכו להתפרץ עוד מימי המשבר הכלכלי בקיבוץ, בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. "הבעיה היתה שהמהלך אולי היה ברור להנהלת המפעל, אבל לא לכל החברים בקיבוץ", אומר נמרוד. "רק המקורבים ידעו. כשהקרן נכנסה, רעיון ההנפקה נראה רחוק ולא צפו שזה יקרה. לכן, בשעת ההכרעה סביב המהלך למעבר לחברה ציבורית, רבים מחברי הקיבוץ התנגדו ונוצרו חיכוכים רבים".

ביקורות רבות נשמעו גם על הכנסת מינויים חיצוניים בעוד שאנשי מפתח מהקיבוץ מצאו עצמם מודרים, ואלה ליבו את הפוליטיקות הפנימיות בקיבוץ ואת הניסיונות לשמר את האחיזה במוקדי כוח. קבוצה של משפחות, שהיתה מעורבת בניהול המפעל בשלביו המוקדמים, ביקשה לשמר את כוחה ולוודא כי יש לה ייצוג ראוי בדירקטוריון. החיכוכים נהפכו לאגרסיביים יותר עם התחזקותם של אותם מקבלי החלטות חיצוניים, והשפיעו על ההתנהלות הנורמטיבית של החברה והקיבוץ עצמו. חבריו הסכימו לדון רק בסוגיות שהועלו על ידי נציגי הקיבוץ בדירקטוריון, ונוגעות לצעדים אסטרטגיים כמו מכירה של האחזקות.

"היינו כמו עסק משפחתי גדול שכל השליטה בידיים שלו, והוויתור על האחוזים והמעבר לכללי המשחק הבורסאיים יצרו מגבלות. הכל נהיה מורכב יותר", מעיד נמרוד. "אנשים נאלצו לוותר על ההשפעה שלהם. לפני שנכנסו גורמים זרים שמדדו צמיחה ורווח, המרחק בין מנכ"ל לפועלי הייצור היה מזערי. פתאום נוצרה שדרת מנהלים שיצרה מרחק בין תפקידי הניהול לבין הפועלים".

לדברי נמרוד, ההתנהלות הזאת "חילחלה לדברים היום־יומיים. למשל, יש בקיבוץ נגרייה ובית מלאכה השייכים לקיבוץ, ובמפעל היינו עובדים אתם כשהיה צריך, כי כך נהוג בקיבוץ - להשתמש ביתר הענפים ולייצר להם הכנסות - אבל פתאום צריך להראות שזה לא עסקת בעלי עניין. דוגמה נוספת היא חדר האוכל שבו עובדי המפעל היו אוכלים, ומשלמים לו. פתאום התעוררו שאלות: האם זה כדאי לחברה או לא? האם ניתן לחסוך בעלות? כל נותני השירותים הכניסו הסכמים ומורכבות שלא היתה לפני כן.

"החישובים נהפכו קרים ומכווני מטרה לעסק הזה. בעבר בן קיבוץ שמייצר סטנדים יכול היה לקבל עבודה מהמפעל גם אם כלכלית זה לא היה עדיף לו - אבל זה היה כלכלי לסך חברי הקיבוץ, למשפחות. כיום זה כבר לא ככה כי נוצר מצב חדש, אבל עד שמגיעים אליו יש הרבה חילוקי דעות וזה לא משהו שיודעים להתמודד עמו מראש, במיוחד כשהשליטה עוברת מהר ולא בהסכמת כולם. אופן קבלת ההחלטות השתנה, כולל המעורבות של חברי קיבוץ מסוימים בתהליכי קבלת ההחלטות של החברה המרוויחה. היו כאלה שרצו לוודא שהם מרוויחים מהצמיחה ושההתפתחות של ההכנסות שלהם זהה להתפתחות ההכנסות של המפעל".

"רק קיבוצים עשירים יכולים לשמור על רעיונות סוציאליסטיים"

הסיפור של קיבוץ שדות ים מגלם את אחת המורכבויות הקשות והלא מדוברות הקשורות באקזיטים הגדולים שעברו הקיבוצים בישראל. מחברה קולקטיבית, שמקדשת את ערך השוויון, את הסולידריות והסוציאליזם ובזה לסממנים קפיטליסטיים, היא נהפכה בקיבוצים אלה לחברה שעתידה תלוי בשורת הרווח שמנפיק לה המפעל, שבמרבית המקרים הוקם מתוך חזון ליצירת מקומות עבודה ומתן פרנסה לחברים.

הקיבוצים שמכרו חברות

באופן שאולי אינו כל כך מפתיע, ההפרטה ושינוי אורחות החיים בדרך לקיבוץ מתחדש דווקא דילגה על קיבוצים כמו שדות ים וחצרים. בעוד שיתר הקיבוצים התמודדות עם הפרטה, קיבוצים אלה רק הגדילו את ההון העצמי שלהם והתעקשו להיוותר שיתופיים ולדבוק ברעיון הסוציאליסטי. יתרה מכך, נראה כי אותם רעיונות שיתופיים תרמו להגדלת ההון הקפיטליסטי בקיבוץ, וחבריו מבינים כי לכסף הגדול שלהם יהיה ערך רק אם הם ינהגו כישות אחת. כך, במידה רבה הבחירה בשיתופיות נהפכת לדרך הנוחה ביותר עבור חברי הקיבוץ לממש את כספם באופן מקסימלי.

קיבוצים כמו חצרים (נטפים), שדות ים (אבן קיסר), מעברות (מוצרי מעברות ורווחי מטרנה שנמכרה) ומעגן מיכאל (פלסאון) הם דוגמאות לקיבוצים שיתופיים שהצליחו להתעשר מאוד מהקפיטליזם. חלקם הכניסו משקיע או שותף נוסף לניהול המפעל, שיסייע בהתעשרותו ובהרחבת הפעילות המסחרית שלו. "רק קיבוצים עשירים יכולים להרשות לעצמם לשמור על רעיונות סוציאליסטיים", אמרו כמה מרואיינים שעמם שוחחנו, והצצה לחדרי האוכל הפעילים מעידה כי במקומות שבהם הפרט מרוויח מהשיתופיות גם בהשוואה למערכת הקפיטליסטית המתנהלת בחוץ, מצליח לשרוד ולהשתמר רעיון הקיבוץ השיתופי.

בדומה לשדות ים, גם חברי קיבוץ מעברות חוו את שלילת כוחם הישיר בקבלת ההחלטות של המפעל כשהגיעו המשקיעים הזרים. רק שבניגוד לטלטלה בשדות ים, כמה מחברי מעברות דווקא מעידים כי משום שהמבנים הכלכליים בקיבוץ היו מבוססים, חברי הדירקטוריון התנהלו מולם בשקיפות מלאה ובצורה דמוקרטית גם לאחר כניסתם של המשקיעים הזרים, וחברי הקיבוץ שמרו על הדומיננטיות.

"אשקר אם אומר שבשלב הראשון לא היו מחלוקות", מעיד אליחי (שם בדוי), חבר קיבוץ מעברות. "היה ויכוח רציני, בעיקר כי החברים הוותיקים שהקימו את המפעל בעשר אצבעותיהם התנגדו למהלך של הכנסת משקיעים זרים. ואולם על רקע מהלכים ושינויים גלובליים בענף, הוועד הכלכלי המליץ על מעורבות של משקיע נוסף. בסופו של דבר הרוב הצביעו בעד הכנסת המשקיעים הזרים והוועד הכלכלי של הקיבוץ בחר את חברי הדירקטוריון. לא הרגשנו שהמחלוקות האלה טילטלו את הסולידריות הקיבוצית".

חברת מעברות נרשמה למסחר בבורסה לפני 14 שנה, ופעילותה התרכזה בכמה תחומים מרכזיים: מזון לתינוקות באמצעות מטרנה - שבתחילת 2017 הושלמה מכירתה לחברת אסם־נסטלה; מוצרי בריאות, כמו תוספי תזונה, באמצעות חברת אלטמן; והמזון לחיות בונזו. לאחר שהגיעו להסכם, חברי הקיבוץ מכרו מחצית מהאחזקות במטרנה ב–2007 ולפי הערכות הניבו לקיבוץ כ-250 מיליון שקל. עתה, עם השלמת מכירת החברה, התמורה שתקבל מאסם־נסטלה תסתכם ב-550–600 מיליון שקל, שיעניקו לקיבוץ רווח נקי בסך 400–450 מיליון שקל.

גם חברי קיבוץ חצרים איבדו את שליטתם על החברה המצליחה שהקימו, נטפים, כשמכרו חלקים ממנה בהדרגה. בתקופת הקמת החברה החזיקו חברי חצרים ב–54% ממנה, יחד עם קיבוץ מגל (34%) ויפתח (12%). ב-2006 רכשו קרן מרקסטון יחד עם קרן ההשקעות הפרטית טנא 30% מנטפים תמורת 41.2 מיליון דולר, וחברי הקיבוץ נותרו עם 39% מהחברה. ב–2011 רכשה קרן פרימרה 61% מהחברה לפי שווי של 850 מיליון דולר והקיבוץ, שבמכירה זו נפרד מ-6.3% ממניותיו בנטפים, קיבל לידיו 53.5 מיליון דולר. בתחילת החודש נסגרה העסקה הגדולה מכולן: 80% מנטפים נמכרה למקסיכם המקסיקאית לפי שווי של 1.8 מיליארד דולר, ומחברי הקיבוץ הופקעו זכויות הווטו וסמכויות משמעותיות. בתמורה קיבלו החברים, השחקנים הישראלים היחידים שנותרו בחברה לאחר העסקה האחרונה, 241 מיליון דולר (כ-850 מיליון שקל) ושיעור אחזקתם בה הוא 20% בלבד.

קיבוץ חצרים
דודו בכר

חברי הקיבוץ מנועים מלשוחח עם התקשורת על העסקה, אך מקורבים למכירה למקסיכם מעידים כי למרות תחושות הגאווה והעובדה שההחלטה התקבלה ברוב קולות, ההתלבטות בעניין היתה קשה והעלתה לא מעט ויכוחים, בעיקר בנוגע לשאלה אם להשאיר אחזקות בידי הקיבוץ ובאיזה היקף. חלק מהחברים סברו כי יש להשאיר בידם 25% לפחות מנטפים, בעוד שאחרים טענו כי מדובר בהזדמנות טובה למכור את כל אחזקות החברה. לפי הערכות, חברי חצרים ישלשלו לכיסם חלק מהסכום, וחלק משמעותי מהרווח יושקע בענפים אחרים של הקיבוץ במטרה להבטיח את הישרדותו ומקורות ההכנסה שלו בעתיד.

איך מחלקים את הכסף?

לא רק שאלת המעורבות בעסק ובהחלטות המסחריות הרעידה את המבנים המסורתיים של הקיבוץ, אלא גם שאלת חלוקת הרווחים בין החברים והחופש לעשות בו שימוש לפי ראות עיניהם. האקזיט המוצלח - שלא פעם הביא למפעלים מנהלים חיצוניים המונעים מדחף עסקי הזר לאידיאולוגיה הקיבוצית - מעורר בחברי הקיבוצים האלה חשדנות וגורם לכאוס ערכי, לבלבול וחוסר הבנה ולא פחות מכך, למאבקים מרים בין החברים.

ההון הראשון שבו זכתה מעברות בעקבות המכירה ב-2007 לאחר שחברי הקיבוץ הצביעו בעד המהלך ובתקופה שבה התפישה הרווחת היתה למחוק את כל החובות, להשקיע באפיקי הכנסה חדשים ולהבטיח את עתידם הקיומי של החברים בעזרת קרנות מיוחדות. התחושה היתה כי הקיבוץ באמת דאג לחבריו, מילא את הפנסיות והבטיח אופק כלכלי לקיבוץ. ואולם כעת, לאחר שהקיבוץ התבסס, הכסף הנכנס נתפש כפחות הישרדותי ויותר פריווילגי.

במקרה של מעברות, המתיחות בין חברי הקיבוץ התמתנה ב-2008 בעקבות שיחות התכנון על אופן חלוקת הרווחים ממכירת מטרנה, דיון שאותו נזהרים חברי הקיבוץ מלהזכיר גם כיום. בסופו של דבר הוסכם כי מרבית הסכום יישמר בידי הקיבוץ והמפעל, ורק אחוזים זעומים חולקו כדיווידנדים לחברים. "מעברות מתנהל בצורה שמרנית וזהירה, והחליט לשמור את רוב הכסף בפיתוח הקיבוץ וענפיו ובמפעל", מעיד בן הקיבוץ. "הוחלט שרוב הסכום ייועד לפיתוח מוצרים וקווי ייצור חדשים בחברה ולתקציבים המשותפים - פנסיה, חסכונות ופיתוח התשתיות בקיבוץ. אבל גם החלק הזעיר מהמכירה שכן הגיע לחברים גרם לוויכוחים סוערים, אם לחלק לפי ותק או באופן שווה בין כולם. שיעורים קטנים מהסכום הזעום שקיבלנו חילקנו שווה בשווה, והיתר חולק לפי רמות הוותק".

מפעל נטפים בקיבוץ חצרים
דודו בכר

במקרה הזה, גם המבוגרים הזכאים לסכום הגבוה ביותר לא שילשלו לכיסם הפרטי יותר מ–30 אלף שקל לחבר או 65 אלף שקל למשפחה. כנראה שהשבילים והתשתיות שהשתפרו, והסכום הקטן בכיס, גרמו לסערה לחלוף מהר. עם זאת, השלמת מכירת מטרנה תאלץ את החברים להתמודד עם סכום גבוה יותר, כך שהאווירה השלווה השוררת כעת בקיבוץ עשויה להתחלף.

"עוד לא ידוע כמה דיווידנד יחולק הפעם, אך מה שברור הוא שיש הרבה כוחות שלוחצים שהפעם יותר כסף יגיע ישירות לחברים ולא להשקעות של הקיבוץ כולו", מספר חבר קיבוץ מעברות מהדור הוותיק. "הקיבוץ הצליח לשמר לאורך שנים איכות חיים טובה מאוד, ורוב הבתים במצב נהדר והתשתיות קיימות. אולי זה הזמן ליהנות מהכסף כמענק אישי ולא לנהוג באותה שמרנות. בכל מקרה, גם הפעם נצטרך לעמוד שוב להחליט כיצד לחלק את הכסף, ואני מקווה שכולם בקיבוץ יעמדו בהחלטה הזאת בכבוד וישמרו על העיקרון של שותפות וערבות הדדית".

"מי שמבוגר ויש לו ותק, בית מסודר ומשופץ - מעדיף שיחלקו את הכסף", מסבירה חברת קיבוץ צעירה יותר. "המלחמות מתחילות כשכל אחד מנסה למשוך את השטיח לכיוון שלו. הדור הוותיק ביותר אומר: 'אני צריך כסף, תנו לי', כדי להבטיח את הירושה לילדים, כדי לחיות טוב בשנים האחרונות לחייו. יש פה מספר לא מבוטל של חברי קיבוץ מבוגרים בני 70 עד 90, שהם צלולים והם כוח חזק מאוד של הצבעה. מצד שני, גם ביניהם יש אידיאליסטים שלא יסכנו את הרעיון השיתופי של הקיבוץ ולא יקדמו רעיונות אנטי־סוציאליסטיים רק מתוך רצון לשלשל את הכסף לכיסם. מכל מאות מיליוני השקלים שפורסם שנקבל, אם מחלקים את הכסף בין החברים, כל אחד מהם יקבל בסך הכל כחצי מיליון שקל".

"הצעירים, שלא גרים ברמה גבוהה אלא בדירות קטנות יחסית עם ילד או שניים, מבקשים שהכסף יישאר בקיבוץ וישמש להרחבות והתחלות בנייה כדי להבטיח את ההמשכיות של הקיבוץ. הם רוצים להשאיר תקציבים לעוד פנסיות, לשיפור איכות החיים לכולם. בודדים מהצעירים עוזבים את הקיבוץ ורובם חוזרים אחרי שהם מסיימים ללמוד באוניברסיטה כדי להבטיח לעצמם את איכות החיים שיש כאן", אומרת אותה חברת קיבוץ.

"במכירת מטרנה עצמה לא היינו מעורבים, ולמעשה ידענו עליה רק אחרי שההחלטה נפלה, עם כלל הציבור", מספר אליחי. "היה לנו ברור שהשלמת המכירה והמימושים היא החלטה מקצועית שלא ניתן לפרסם מראש, ולכן אין פה עניין של הדרה של אדם מסוים או צבירת כוח אצל מישהו אחר. בתפישה שלנו, זה כמו שהגננת, המזכירה או הרופא יודעים דברים מסוימים שאחרים לא יודעים מתוקף ההתעסקות שלהם בתחומים מסוימים. לא נוצרו כאן משפחות שטומנות ידן יותר בצלחת ומלחמות על סטטוס, אבל זה לא אומר שאין משפחות שהכסף והרכוש לא חשוב להן. יש אנשים שרוצים לקנות לעצמם מכוניות יקרות וחופשות מפוארות, אבל ככלל זה לא מרגיש כאילו מישהו מקדם את עצמו על חשבון מישהו אחר".

מפעל גלעם בקיבוץ מענית
רמי שלוש

בת קיבוץ מהדור הצעיר דווקא מרגישה את רוחות המלחמה נושפות בעורפה. "הוויכוח על הכסף לא ייגמר כל כך מהר, יש פה שכבות צעירה, אמצעית ומבוגרת, וכל אחת מהן דואגת לאינטרסים שלה, אבל בינתיים אף אחד לא מתעשר והכסף כנראה שוכב".

"אין שם גרם אחד של סוציאליזם"

"לא סתם אומרים שמחצית מהאנשים שזכו בלוטו אושפזו אחרי כן בשער מנשה", מעיד יעקב בכר, יו"ר מפעל גלעם, חבר קיבוץ מענית הסמוך לפרדס חנה־כרכור, ובכיר לשעבר במערך הכלכלי בתנועה הקיבוצית.

ב-2016 נמכר גלעם, המייצר פרוקטוז ועמילן לענף המזון, לקרן פימי תמורת 315 מיליון שקל, כאשר 220 מיליון שקל מהם יחולקו בין 170 חברי הקיבוץ. "למהלכים כאלה צריך לבוא חזק ומגובש. אם אתה קובע את כללי המשחק יום לפני, היום שאחרי הוא משחק ילדים. אם אתה לא קובע את כללי המשחק ביום שלפני - היום שאחרי הוא גיהנום".

במקרה של מענית, שאלת חלוקת הרווחים מהאקזיט לא גררה מאבקים לא נעימים בין חברי הקיבוץ, שכן כבר בשנות ה-90 ותחילת שנות ה–2000 החלו תהליכי ההפרטה בקיבוץ, שכללו גם שיוך של הדירות וגם מהלך של חלוקת נכסי הקיבוץ ואמצעי הייצור שלו בין החברים, בהתאם לוותק שלהם (ראו תיבה). בקיבוץ מתחדש כמו מענית גם נשמרות תקנות של ערבות הדדית שהגדירה התנועה הקיבוצית עם הממשלה בעשור הקודם, המחייבות קיבוצים להקצות תקציבים לטובת סיוע לחברים בגיל הפרישה, לספק שירותים לרמת חיים מינימלית ולתקצב טיפול במקרים של צרכים מיוחדים שמתעוררים. מטרת אותן תקנות היא להבטיח כי מרקם החיים בקיבוצים לא ייפגע - גם בעידן שלאחר ההפרטות. כך התאפשר לכל אחד מחברי הקיבוץ הקטן לקבל כ-800 אלף שקל אחרי מסים.

קיבוץ מעברות
עופר וקנין

"מה ששונה באקזיט בקיבוץ מענית לעומת אחרים הוא ההתייחסות המחייבת לצרכים הסוציאליים של המערכת; הקמת קרנות לצרכים מיוחדים, פנסיות. זה לא 'קח את הכסף וברח'", מסביר בכר. "באקזיט קיבוצי אתה רואה את הצרכים של החברים, ולכל הפחות משתתפות בו 150 משפחות. גם העובדים בחברה שבעיר נהנים מפירות האקזיט, אבל אין מקום להשוואה. באקזיט קיבוצי יש את המענים החברתיים והדאגה לרווחה, אצלנו הכסף הלך ישר לחברי הקיבוץ. כל אחד עושה עם הכסף כרצונו ועדיין כלי הרכב השולט בקיבוץ הוא הקלנועית".

ואולם מעבר לצניעות, חברי קיבוצים מבינים היטב שהסכומים שבהם נמכרות החברות שברשותם שומרים על ערכם רק אם הם נשארים במסגרת הקיבוצית. חבר קיבוץ שמקבל מיליון שקל, למשל, אך לא רשום על שמו נכס - כפי שקורה בקיבוצים השיתופיים ובמרבית המתחדשים - לא יצליח לתת ערך לכספו מחוץ לקיבוץ בשל הקשיים בתהליכי שיוך הדירות בקיבוצים המתחדשים. גם קיבוצים כמו נחשולים, געש וגליל ים - כולם קיבוצים מתחדשים שעברו תהליכי הפרטה - נדרשים להתמודד עם אתגרי שיוך הדירות.

בשדות ים מלחמות הכוח בולטות יותר. ב-2012 החליט הקיבוץ כי מרבית הכסף ממכירת אבן קיסר יועבר לכיסיהם הפרטיים של החברים ולא למוסדות השיתופיים, בהחלטה שלא מאפיינת תפישות מסורתיות של הקיבוץ השיתופי. החברים מעידים כי על פי ההחלטה שהתקבלה, כ-30% מהכספים חולקו באופן שווה בין כולם, בעוד שכ-70% הנותרים חולקו לפי ותק, ללא קשר לעבודה במפעל או מחוצה לו. בסופו של דבר, החברים שילשלו לכיסם מאות אלפי שקלים.

גורמים שונים מספרים כי לא מעט מחברי הקיבוץ השקיעו את הכסף שקיבלו מהנפקת אבן קיסר בדירות במגדלים שבין אור עקיבא לקיסריה, במטרה להתכונן ליום שבו הקיבוץ יצטרך לעבור תהליכי התחדשות ושיוך דירות, וכדי להשאיר משהו לדור המחר. "אין שם גרם אחד של סוציאליזם", אמר לנו גורם שמכיר לעומק את שדות ים וקיבוצים אחרים. "אין שם ערכים סוציאליסטיים. הכסף הורג אותם, אחד אוכל את השני במריבות פנימיות שקצת שככו באחרונה".

"זה לא קשור לסכום ההנפקה שאיפשר לצבור הון, אלא לאנשים", אומר חבר הקיבוץ. "היו קרבות אגו וכוח בין האנשים. היה סכום מסוים שהלך לקיבוץ וסכום אחר שהלך לחברה, ואנשים קיבלו כסף ויכלו לשנות סטטוס. לא חסר להם. פתאום ראית אנשים קונים יותר מכוניות פרטיות ונוסעים יותר לחו"ל".

רבים יעידו כי שדות ים הוא קיבוץ חריג, שלא מייצג את תפישת עולמם של יתר הקיבוצים השיתופיים, שמצליחים לשרוד בשלום, וכי הוא חי על זמן שאול. מנגד, יש הטוענים כי מה שקורה בשדות ים הוא נבואה למה שעשוי לקרות לכל הקיבוצים, במיוחד העשירים שבהם. דורות של עלבון וסבך של יחסים אישיים וסכסוכים פנימיים משפיעים על אופן קבלת ההחלטות, וגם על ההצבעה על המהלכים שננקטים.

55 אלף שקל בשנה, לא כולל חשבון חשמל ורכישת ריהוט

השינוי שחל בקרב חברי קיבוץ שדות ים, לעומת קיבוצים אחרים שעשו אקזיטים כמו מעברות וחצרים, או אפילו מעגן מיכאל ובארי העשירים והיציבים - קשור בהתעשרות המהירה של חבריו, שעברו מחשש לפירוק וחובות ענק, להתאזנות כלכלית ורווחים גבוהים. נראה כי בעקבות זאת, נוצר מתח בין הרצון לדאוג כל אחד לעצמו ולהישרדות של משפחתו לבין הבטחה כלכלית לכל החברים.

משה פאול, יו"ר לשעבר של חצרים, מעיד כי התנהלות כלכלית זהירה לאורך שנים, ששמה את הקיבוץ וצורכי כלל חבריו בראש סדר העדיפויות, יכולה להבטיח שהכסף הנכנס לא ייצור מחלוקות קשות בין החברים. "גם כיום אנחנו משקיעים כספים במטרה למצוא הכנסות חדשות, עתידיות, שיבטיחו את הפרנסה וההכנסה של חצרים כקיבוץ שיתופי. כששוקלים דברים כאלה, חושבים גם על רמת החיים של הדור הוותיק, אבל גם על בנינו ונכדינו. ב-2011, כשהקיבוץ מכר נתח מנטפים תמורת כ-50 מיליון דולר, החברים נהנו באופן ישיר מהכסף וגם באופן עקיף, ותשומת הלב היתה נתונה גם לקיבוץ כהתאגדות שיתופית וגם לקיבוץ כיישוב שיש בו חברים פרטיים. אין פה ריצה אחרי הכסף והעושר, כולם מקבלים ולכולם יש, ובוודאי נתגמל את עצמנו גם באקזיט הזה".

כיום משפחה בחצרים המונה ארבע נפשות נהנית מתקציב שנתי של 55 אלף שקל - לא כולל תשלומים עבור חשמל ורכישת ריהוט, שבהם משתתף הקיבוץ. קרן הפנסיה של החברים מבטיחה לגמלאים הכנסה של כ-5,200 שקל בחודש. תגמול הפנסיה נמצא בחשבון נפרד, שמהווה רשת ביטחון פנסיונית למקרה שהקיבוץ ייקלע לקשיים. לדברי פאול, חיי היום־יום בקיבוץ לא השתנו, והחברים עדיין נדרשים לעבוד ולהביא את הפרנסה המרבית. העובדה שחבריו נהנים ממימון לימודיהם ומימון של נסיעותיהם לחו"ל אינה חדשה, לפי פאול, שמציין כי "כבר מ-1966 לא היינו קיבוץ עני, ונסיעות לחו"ל היו גם לפני האקזיט".

עם זאת, פאול מדגיש כי מלבד הדאגה לקיבוץ ולחבריו כפרטים, הסעיף בעסקה עם מקסיכם שלפיו המפעלים שבישראל ימשיכו לפעול ב-20 השנים הבאות, הוא הישג גדול שישמור על ציביון נטפים. "שמירה על הסמלים של החברה, המהות, הפיתוח שלה, אלה הישגים שהיו אז ויש אותם גם היום, אולי אפילו ביתר שאת".

"דור הפרזיטים הולך כל יום בארבע לים"

כיום קיבוצים אינם קולטים חברים חדשים, אלא אם הם משפחה קרובה ובני או בנות זוג - תוצר של מדיניות ממשלתית ומינהל מקרקעי ישראל, המקשה על התחלות בנייה בקיבוצים המתחדשים. לעומת זאת, ברוב הקיבוצים השיתופיים המינהל אינו מערים קשיים על תוספות בנייה והרחבות - אך הביקושים הגבוהים והדרישה לכל חלקה מציבים בפני קיבוצים אלה קושי מימוני משמעותי. כל הקיבוצים מעידים על פיצוץ אוכלוסיה ועל צרכים שרק גדלים, בעיקר בכל הקשור לבניית בתים חדשים, תשתיות ומבני ציבור.

"כל שנה מצטרף לקיבוץ מחזור שלם ובני זוגם. זה גדל בקצב עצום וצריך לספק לכולם דירות. זה לא יוכל להמשיך כך עוד הרבה זמן", צופים בשדות ים. "קיבוץ שיתופי חייב להיות עשיר, אחרת הוא לא יוכל לפעול. כיום בונים בשדות ים שתי שכונות עם עוד כ-34 מתחמי דיור. מדובר בהשקעה של 30 מיליון שקל בכל שנה במשך כמה שנים. אלה סכומי עתק. בנקודת השיא של המניה היתה אפשרות לעשות עוד מכירה ולהקים קרנות לנכדים ולילדים כדי שיהיה בסיס למשכנתאות ולהמשכיות והשרידות של הקיבוץ. את זה לא עשו, אבל זה עוד לא מאוחר מדי".

הקיבוצים העשירים עושים מאמצים כדי לתכנן את צעדיהם ולהציע פתרונות לצעירים שמבקשים להתקבל כחברים מן המניין בקיבוץ. מלבד פנסיות וקרנות, ברמת המחירים הנוכחית בשוק, הדיור מהווה תמריץ חשוב לחיים בקיבוץ, ולצעירים אין סיבה (או יכולת) לעזוב. "אין לי באמת אפשרות להגיע לאותה רמת חיים וליהנות מקירבה למשפחה שלי, לים, לאווירה כזאת", מעיד צעיר הנושק לגיל 30 מקיבוץ שדות ים. "למה לי לקנות דירה בשיכון עם מעלית ופקקים בזמן שאני יכול לקבל דירה גדולה על הקרקע במרכז עם רמת חיים שאין לה תחרות?"

בני דור ה-Y, שמתקשים להגשים את החלום על דירה, יסכימו עמו, אך הדור הוותיק מעיד כי השיטה הזאת "מולידה פרזיטים". בעוד שצעירים בקיבוץ בארי מודים על ההזדמנות לפתח יוזמות עסקיות ולקחת חלק במגוון הענפים הנדרשים בקיבוץ או בהתפתחות מקצועית מחוצה לו - בשדות ים "הנוחות לא דוחקת בך לצאת. אם מישהו הולך כל יום בארבע לים, הוא לא עובד קשה כמו אחרים", אומר נמרוד, "וסטודנטים כאן לא מרגישים צורך לעבוד במהלך התואר".

הפרזיטיות בקיבוצים אינה רעיון חדש. תמיד היו מי שהעדיפו לתת לאחרים לעבוד קשה יותר בשבילם, אך בשדות ים נראה שבני המשפחות החזקות והמקורבות יותר בונות על חלוקת רווחים והשקעות חיצוניות, שיאפשרו להן קצת יותר ביטחון מלאחרים. בנוסף, נראה שבקיבוץ שהיה כל כך קרוב להתפרקות, המוסדות המשותפים, המשמעת הקיבוצית והסולידריות לא חזקים כמו בקיבוצים מבוססים.

גם דיון בדבר התפרנסות דיפרנציאלית ושינוי אורחות החיים לקראת הפרטה, שאמנם עלו לדיון בשדות ים לפני יותר משנה, נדחו בשלב זה. "כרגע יש קבוצה של צעירים שעוד לא הגיעו למודל שמספק את כולם מבחינת התרומה שלהם לקיבוץ או להבנה של מה הם רוצים ולמה הם פה, אבל כל עוד הם לא ניצבים מול קושי - הם לא רואים סיבה לשינוי", מעיד חבר קיבוץ.

לעומת זאת, קיבוץ מענית מביא פרספקטיבה אחרת על מקומם של הצעירים בקרב חבריו. בקיבוץ שהופרט כבר והנכסים והדירות בו שויכו, המפעל פשוט הפסיק לעניין את הדור הבא. "אצל הדור הקודם המפעל גלעם היה מותג ומוקד משיכה מבחינת קריירה", מסביר בכר. "לעומתם, הדור הצעיר חיפש את המקצועות החופשיים וההיי־טק. כמו בכל מקום אחר בעולם, הצעירים לא רצו להיות פועלי ייצור, וזה היה פרמטר חשוב בהכרעת החברים שהחליטו שהגיע הזמן למכור את המפעל".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם