החלום על "אי.טי. 2": כשהאיש שקובע מה תראו בטלוויזיה החליט שנמאס לו - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

החלום על "אי.טי. 2": כשהאיש שקובע מה תראו בטלוויזיה החליט שנמאס לו

רן תלם עשה דרך ארוכה בטלוויזיה עד שמונה למנהל התוכניות בקשת - תפקיד תובעני ורב-עוצמה. כשהרגיש שהוא דורך במקום, יצא לחפש עולם ומצא אותו בספרד

14תגובות
מוטי מילרוד

1986–1997 הסדרה שהתחילה את הכל

"המפגש הראשון שלי עם עולם התקשורת היה דרך סדרת הטלוויזיה 'שלושים ומשהו', ששודרה בסוף שנות ה–80. כיכבו בה אנשים שעבדו בעולם הפרסום, והעבודה שלהם היתה להבריק. זה הסעיר אותי. לא הייתי ילד חזק, ולא הצטיינתי במיוחד בשום דבר, ומבחינתי האנשים האלה, ופרסומאים אחרים שפגשתי, חיו את החיים שהייתי רוצה לחיות.

"וכך, כשהתלבטתי איך להמשיך בחיי, כשחזרתי מהטיול הגדול של אחרי הצבא, זכרתי את התשוקה שלי מימי התיכון וחיפשתי דרך להשתלב בעולם הפרסום. אחרי מחשבה והתייעצויות, הגעתי למסקנה שכדי להשתלב בעולם הזה אני צריך ללמוד קולנוע ותסריטאות, ונרשמתי ללימודים באוניברסיטת תל אביב.

"במהלך הלימודים, באחת מקבוצות הכתיבה שבהן השתתפתי, פגשתי בחור בשם יואב כץ שעבד אז בערוץ הילדים והציע לי לכתוב לערוץ. כמובן שהסכמתי, וזמן קצר לאחר שהתחלתי לעבוד שם הכרתי עורכת בשם קרני זיו (לימים מנהלת הדרמה בקשת וסמנכ"לית תוכן בערוץ 10). מאותו רגע הדברים התנהלו בקצב מסחרר. הצעות מגוונות החלו לזרום מתוכניות ומערוצים שונים, כמו החינוכית וערוץ 5, ולא סירבתי לאף אחת. כתבתי לכולם ובלי הפסקה. בשלב מסוים העומס היה עצום, והחלטתי לעזוב את הלימודים. אחרי הכל, המטרה שלשמה נרשמתי ללימודים הושגה.

"הייתי אז צעיר, פרילנסר שעובד לפי הזמנה, מלא באמביציה ומורעב. התעוררתי בכל בוקר, התיישבתי על המחשב, התחלתי לכתוב והפסקתי רק בחצות. הייתי בתחתית הדירוג של התסריטאים ועשיתי הכל. שלוש שנים עבדתי בערוץ הילדים, עם גיחות לערוצים אחרים, עד שהגיעה התפנית הראשונה".

1997–2001 הנסיקה בפרפר לילה, הוויתור על גידי גוב

"ב–1997 פגשתי את דני פלד וטל ברמן, שהגישו בגלי צה"ל תוכנית רדיו מצליחה שנקראה 'מוטל בספק'. הם הציעו לי השתלב בתוכנית כתסריטאי, הסכמתי ועבדנו יחד עד שטל קיבל הצעה להנחות תוכנית לייט נייט בערוץ 2, ברשת, שנקראה 'פרפר לילה' והציע לי פינה משלי. בעונה הראשונה התוכנית נסקה, וכך גם בשנייה, בעונה שלישית היא התרסקה ואני עברתי לכתוב פרומואים ברשת. אהבתי את זה, ומבחינתי זה היה דומה למה שחלמתי אז לעשות, כשהייתי בתיכון.

"שלוש שנים לאחר מכן קיבלתי טלפון משמחה מדיוני, מפיקה ראשית בקשת, עם הצעה להיות סייד־קיק, סוג של עוזר, בתוכנית חדשה שאמורה לעלות עם גידי גוב. מבחינתי היה מדובר בעבודה עם אלוהים, לא פחות, ומיד הסכמתי. אבל אז, רגע לפני שיצאתי מהפגישה, היא אמרה שהם מחפשים גם מנהל פיתוח לקשת. אמרתי לה, בלי לחשוב יותר מדי, שאני מעדיף את זה. עד היום אני לא מצליח להבין למה אמרתי את זה. היא הפגישה אותי עם אבי ניר, שהיה אז מנהל התוכניות בקשת, אבל הוא היסס לגבי: הוא זכר אותי מ'פרפר לילה' והיה בטוח שאני טיפוס קצת פרוע. קיימנו המון פגישות, סיפרתי לו שהייתי קצין ב–8200 ושאני בסך הכל בחור די סולידי, עד שהוא התרצה והחליט לתת לי הזדמנות. ב–2001, כשאני בן 33, הצטרפתי לקשת.

"זאת היתה תקופה מאוד משמעותית בטלוויזיה הישראלית, שבה עלו לאוויר תוכניות כמו 'כוכב נולד', 'קחי אותי שרון', 'ארץ נהדרת' ו'יצאת צדיק'. העבודה היתה מדהימה. עבדנו בווליום גבוה, עשינו טלוויזיה מצליחה והרגשנו שאנחנו במקום הכי טוב. זה היה כמו לעבוד בריאל מדריד: הדרישות גבוהות מאוד אבל מרגישים בפסגה".

מיכל פתאל

2001–2006 כישלון ראשון, בדידות וחיבור לארז טל

"שלוש שנים אחרי שהצטרפתי לקשת, כשאני בשיא העשייה, קיבלתי הצעה מפתה מאולפני הרצליה. הם הזמינו אותי להקים יחידת הפקה עצמאית והציעו שכר ותנאים טובים. עברתי לשם, לשנה שהיתה אחת הקשות בקריירה שלי. עשיתי המון טעויות של התחלה. אלה היו כמובן טעויות מאוד מחכימות ומלמדות, אבל גם מאוד קשות. ניסינו כמה פורמטים שכשלו, כמו 'דרוש מנהיג' ו'עושים עסק'. הרגשתי שם מאוד בודד, והבנתי את הכוח העצום שיש לעבודת צוות עם אנשים טובים.

"שנה לאחר מכן קיבלתי טלפון מארז טל, שעבד בקשת וחיפש עורך לשעשועון חדש. הערצתי את ארז מאז שהייתי ילד, ושמחתי ללכת על זה ולהיפרד מאולפני הרצליה. התחלנו עם התוכנית 'המוח', שלא היתה טובה, אבל מבחינתי אחרי שנה של בדידות היה לי פרטנר שכיף לעבוד אתו ואיפשר לי לייצב את הביטחון העצמי שלי.

"עבדתי עם ארז כמעט שנה, עד שאבי ניר ביקש שאחזור להיות מנהל הפיתוח בקשת. הסכמתי, ובניתי מחדש את המחלקה. עשרה חודשים לאחר מכן רון לשם, מנהל התוכניות, עזב — וביקשתי מאבי לקבל את התפקיד. הוא מיד פרש בפני את שורת המטלות, הקשיים והמחויבויות של התפקיד — אבל נתן לי אותו".

2006־סוף 2014 רכבת הרים בקשת ומחשבות על עולם חדש

"התחלתי לעבוד כמנהל התוכניות בקשת ונשארתי בתפקיד שמונה שנים. אלה היו שנים משמעותיות מאוד. זה תפקיד מספק ומרתק, אבל גם שוחק נורא: צירוף של לחץ אינסופי, כי אתה נבחן כל הזמן, עם הצורך לייצר לאנשים שעובדים אתך תחושה של רוגע וביטחון. זאת היתה רכבת הרים. זזנו והשתננו כל הזמן. יצאנו אז לדרך עם 'האח הגדול', 'חטופים', 'פלפלים צהובים', 'רמזור', כפולים', מכירת פורמטים לחו"ל. כל פעם בדקנו את הדרך שעשינו וחיפשנו כיוונים חדשים. זה היה מרגש, מהיר, תובעני ומלמד. עד שהרגשתי תקוע, שאני עושה עוד מאותו דבר. הרגשתי שאני כבר לא יכול להשתנות ולצמוח. אמרו לי — 'מה שאתה עושה עכשיו זה בסדר, אבל זה מה שיש', אבל אני הרגשתי שאני עדיין צעיר ואני רוצה לגדול. היו לי אז הרבה שיחות עם אבי וניסינו לחשוב על תפקידים נוספים. לא ידעתי אם יהיה לי אומץ לעזוב את קשת, מקום שלו הייתי מחויב לגמרי במשך שמונה שנים. זה לא היה רק השכר או התנאים הטובים, אלא העובדה שבקשת הייתי מוקף באנשים טובים, ואחרי ההתנסות באולפני הרצליה, ידעתי להעריך את זה.

עופר וקנין

"התייעצתי אז עם רוני אשתי, שיש לה חלק דרמטי ביכולת שלי לעשות שינוי. הבנו יחד שאני צריך לעשות שינוי ולחפש עולמות חדשים — עולמות תוכן חדשים, מתחום הספרות או התיאטרון למשל, או פיסית, לעבור עולם. לא רציתי עוד מאותו דבר. רציתי להמציא את עצמי מחדש שוב. בקשת הגעתי לתחושת מיצוי, אבל לא הייתי שבע או מותש, אלא רעב לדברים חדשים. בסופו של דבר הגיע הרגע שבו צריך היה לקבל החלטה, אבי ואני נפרדנו בהסכמה ואני התחלתי לטפס על הר חדש".

2015־היום רעין לאי.טי 2 והצעה מפתיעה ממדיהפרו

"בינואר 2015 עזבתי את קשת. ידעתי שלקחתי סיכון כלכלי, ויותר מזה סיכון מקצועי. חששתי שלא ירצו אותי יותר, שאולי אף אחד לא יחשוב שאני כזה מדהים, שאף על פי שאני בטוח ביכולות שלי — אולי לא אצליח לשכנע שאני טוב. בטלוויזיה יש צוות גדול שעובד על כל תוכנית, וקשה לזקק את העבודה שלי או של כל אחד אחר מתוך זה. בכלל, בקשת החשיבה היא של 'אנחנו', ואחד הדברים הכי קשים ביציאה מקשת היה המעבר לחשיבה מגוף ראשון רבים לגוף ראשון יחיד. לצד החששות הרגשתי שוב גם דרייב מאוד גדול. רציתי מאוד להצליח. מתתי מפחד, אבל ידעתי שאני צריך למצוא משהו מאוד מאוד טוב. לא ידעתי מה, אבל היה לי ברור שכשאפגוש אותו, אדע. "אז התחלתי להיפגש עם כל מי שהיה מוכן לפגוש אותי. קיימתי מיליון פגישות. שמעתי המון 'לא'. היו אנשים שאמרו לי 'אתה אחלה, אבל אין לנו מה להציע לך'. המשכתי וניסיתי כל הזמן. חיפשתי עבודה וויתרתי על הבושה. לא חששתי להיות מובך. המעבר מעבודה בקשת, שבה הייתי חזק ומחוזר, לזה שמחזר, לא היה פשוט, אבל הוא העניק צניעות ופרספקטיבה. היה מקרה שבו פניתי לציידת כישרונות מבריטניה, שהמליצו לי עליה כדי שתסייע לי לעבוד כמפתח תוכניות בינלאומי. לקח לי שבועיים להגיע אליה, ואז היא אמרה לי: 'אני לא יכולה לעזור לך. ראשית כי זה תפקיד שעובר מפה לאוזן, ושנית כי תפקיד כזה מורכב מ–50% כישרון ו–50% קשרים. לך אין קשרים בבריטניה, ולכן אין לך סיכוי.

"וככה זה נמשך. קובע שתיים־שלוש פגישות ביום ויוצא לדרך. חלק מהפגישות היו חסרות תכלית ובאחרות התפתח משהו ואפילו היה משא ומתן על כסף — אבל לא קרה כלום בסוף. גם בארץ קיבלתי הצעות לתפקידים בכירים, אבל זה לא העולם החדש שרציתי. בתקופה הזאת המיץ של הרעיונות החדשים התחיל לבעבע. כתבתי כל הזמן. קם בבוקר, מסיע את הילדה לבית ספר, כותב, יוצא לפגישות וממשיך לכתוב.

"ובתוך כל זה, אני מרגיש שאני חוזר לבסיס — חוזר להיות הילד הזה שמוכן לכתוב מהבוקר עד הלילה כדי למצוא עבודה, ובגיל 47 זה מהמם. זה נורא מפחיד, אבל יש בי אופטימיות מטופשת, אז אני ממציא מלא דברים. למשל, היה לי רעיון לסרט 'אי.טי 2'. זה קרה כשטסתי לראיון עבודה בבריטניה, בחברה מאוד גדולה ולמשרת חלומות — אבל זה לא קרה. בדרך חזרה עליתי למטוס, ועלה לי רעיון: אי.טי, יצור מעולם אחר, הרי נסע בחזרה בסוף הסרט, אבל השאיר פה אנשים שהוא מכיר, דרו ברימור, למשל, בטח בת 47 ומשהו וכבר גרושה עם ילד. וככה אני כותב וכותב כל הדרך ואז מגיע למקום שלי במטוס והדיילת מבקשת להפסיק לכתוב ואני אומר לה 'כן כן' וממשיך במרץ, ואיך שהמטוס מתחיל לרוץ אני כותב את המלה האחרונה בתסריט.

שאלתי בפייסבוק אם משהו יודע איך להגיע לסטיבן שפילברג, כי אני עכשיו בעולם הזה שלא אכפת לי ממה שיגידו ואני לא פוחד להעז. הגעתי לאנשים שהכירו אותו ואת המשפחה, ומפה לשם הגעתי לסוכן שלו שאמר לי ששפילברג לא עושה יותר 'אי.טי'.

"במסגרת הניסיונות ליצור משהו חדש, היה לי רעיון לסדרת מלחמה אחרת. כשהייתי קטן קראתי באובססיביות את ספרי המלחמה של יום הכיפורים. קראתי את עוז 77 של אביגדור קהלני מאה פעם, זה יומן של אדם שעומד על גבעה ומתאר איך הוא עוצר צבא שלם. חשבתי שיהיה מעניין לספר גם את הסיפור של האדם שעמד על הגבעה בצד השני. שמתי לב שרוב המלחמות מסופרות בדרך כלל מהצד המנצח. ניסיתי למצוא מלחמה שלא כתבו עליה יותר מדי, וחשבתי על מלחמת פוקלנד, בין ארגנטינה לבריטניה, שהסתיימה בניצחונה של בריטניה, כתבתי תסריט שמתייחס לחיילים משני הצדדים. שלחתי אותה לערוץ הארגנטינאי Telefe, והם אמרו לי שיש מישהו בחברת הפקה ספרדית גדולה בשם Mediapro (מדיהפרו), שחשב בדיוק על אותו רעיון — והציע שאדבר אתו.

"כמה ימים אחר כך קיבלתי שיחה ממדיהפרו, שהזמינו אותי לבוא ולהיפגש במדריד. הגעתי ופגשתי את הבחור שיזם סדרה דומה לשלי, אבל במהלך השיחה אני קולט שבמקום לדבר אתי על הסדרה הוא מראה לי את החברה. אני מוזמן לסייר באולפנים ובמשרדי החברה ולאחר יום וחצי בחברתם אני שואל מה קורה, והם עונים לי שמחר מתוכננת ארוחת צהריים עם הבוס והוא רוצה להציע לי משהו. למחרת, בארוחת הצהריים, פגשתי את מנהל החברה, והוא סיפר לי שראה כבר בינואר את הדיווחים על עזיבתי את קשת, בדיוק כשמדיהפרו החלה בתהליך להקמת חברה בינלאומית להפקות. הוא ניסה להציע אותי לאנשיו, אבל הם טענו שהעסק מורכב מדי ושבוודאי לא אסכים לבוא לעבוד בספרד. כשהציעו להיפגש אתי בגלל הסדרה הוא חשב שמדובר במהלך קוסמי ולכן החליט הפעם לא לוותר, ולהציע לי את התפקיד — ייזום פיתוח תוכן בינלאומי עבור חברת ההפקה. חזרתי למלון, התקשרתי לאשתי ואמרתי לה: 'זה זה'.

"ככה התחלתי לעבוד בחברה, תחילה בצעדים מדודים. מביא רעיון לסדרה, הוא נבחן ומחליטים אם לצאת לדרך, ואז פתאום כבר יש פיילוט. זאת רכבת שנוסעת לאט לאט, הקצב בחו"ל שונה ואטי משמעותית מזה שבישראל. ולא רק הקצב: התפקיד בכלל שונה. בקשת הייתי בעמדה משמעותית, היתה לי השפעה על ההחלטה אם סדרה תעלה לאוויר או לא. עכשיו אני זה שמציע סדרות למנהלי ערוצים, שפוגשים עוד 20 כמוני. התפקיד שלי הוא לזהות רעיונות או להגות אותם ולהביא אותם לרמה שאפשר לבדוק אותם, לבחון את סיכויי ההצלחה שלהם ולנסות אותם.

"התחלתי לגבש את התפקיד תוך כדי תנועה, והרגשתי סוף־סוף שעברתי את הכביש. עברתי שפה, עברתי יבשת, עברתי עולם. היום אני חי על המזוודה שלי. אני מנהל שיתופי פעולה עם עוד גופים ברחבי העולם ומסתובב. יש לנו סדרות בפיתוח בבריטניה ובאיטליה, שיתופי פעולה במקסיקו, בארה"ב ובארגנטינה.

"אני מאמין שהזדמנויות נוצרות מתהליך. אתה פוגש בן אדם, לא משנה מה מטרת הפגישה, ומשהו קורה. משם מתגלגלים. הלכתי לפגישות שלא היה שום סיכוי שייצא מהן משהו ויצא, וכאלה שהיו בטוחות ונגמרו ללא כלום. בשנה האחרונה, כשאני כבר בן 48, חוויתי המון דברים בפעם הראשונה. המטרה שלי, להמשיך לצמוח, הושגה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#