האיש שיודע במה נהיה חולים בעוד חמש שנים - והיום שבו לא יהיה אף אחד שיטפל בנו - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האיש שיודע במה נהיה חולים בעוד חמש שנים - והיום שבו לא יהיה אף אחד שיטפל בנו

פרופ' רן בליצר, מנהל המחלקה לתכנון מדיניות בריאות במשרד הרופא הראשי בכללית: "מספר המאושפזים לכל מיטה, גבוה מבכל מדינה אחרת - 90 חולים למיטה, כלומר שכל ארבעה ימים מתחלף חולה, ובכל רגע נתון יש תפוסה של קרוב ל-100% בבתי החולים"

57תגובות
פרופסור רן בליצר
אייל טואג

פרופ' רן בליצר, איך נהפכים לפרופסור בגיל 36?

בגיל 16 וחצי סיימתי ישיבה תיכונית, ומצאתי את עצמי מתקשה לאתגר את עצמי כמו בימים שהייתי צריך לצלול לסוגיה מורכבת בגמרא.

אז הלכת ללמוד רפואה בעתודה?

כן, ובגיל 24 סיימתי לימודי רפואה והתגייסתי.

בחרת להתמחות בבריאות הציבור - תחום שלא נמצא בצמרת המקצועות הרפואיים וגם אין בו הרבה כסף כי אין בו פרקטיקה פרטית.

בחרתי ברפואה מתוך אידיאליזם של ילדות. חשבתי שזו ההזדמנות לגעת בחיים של בני אדם, ושזה העולם שבו אפשר להשפיע הכי הרבה - לא על כל חולה לחוד אלא על מסות.

אבל כרופא לא קשה לוותר על טיפול בחולים?

זה מפתה לעסוק ברפואה קלינית, אבל התרומה של אדם בודד במקום הנכון משמעותית יותר מאשר לטפל במטופל אחר מטופל. זה ה"טרייד אוף" הנכון לי. אני אוהב לחבר בין עולמות בחיבורים לא שגרתיים - רפואה ומדעי המחשב, ביולוגיה ופסיכולוגיה, ניהול ומדעי החברה. שם מתרחשות קפיצות המדרגה.

אז בוא נצלול לעולמות האלה. מהי לדעתך הבעיה הכי גדולה במערכת הבריאות הישראלית?

זאת גם בעיה וגם הזדמנות - המציאות המורכבת שאנחנו נמצאים בה עכשיו.

למה הכוונה?

אנחנו מתקרבים לנקודת שבר בגלל שני פערים, שאגב אינם ייחודיים למערכת הבריאות הישראלית: הראשון הוא הפער בין קצב הגידול בצרכים לקצב שבו מתווספים משאבים למערכת.

בית חולים בלינסון
ניר קידר

נו ועכשיו שוב תגיד לנו שחסרים משאבים?

כן, כי הצרכים גדלים בקצב מסחרר, גם בשל הזדקנות האוכלוסיה וגם בשל גידול בחולי כרוני ובמורכבות הטיפול. אנחנו חיים בעידן של תחלואה כרונית. בעשורים האחרונים יש האצה מתמדת בשכיחות ובמורכבות שלה. כבר כיום מחצית מהישראלים מעל גיל 35 חולים לפחות במחלה כרונית אחת, וזה לא כולל יתר שומנים בדם והשמנת יתר.

אז מה כן?

מחלות כמו סוכרת, אי־ספיקת לב, מחלת ריאות, מחלת כליה, יתר לחץ דם.

מפחיד.

וכל העומס נופל על מערכות הבריאות. ולכן אם נמשיך בטייס אוטומטי, והשחיקה המתמדת במשאבים תימשך באותן פרדיגמות ושיטות עבודה - בסוף המערכת תרד על הברכיים, העומס יכריע את כוח האדם. יש גם יותר ויותר מטופלים עם שלוש מחלות כרוניות ויותר - אצלנו בכללית הם 23% מהאוכלוסיה, אבל צורכים 55% מהתקציב. לשם השוואה, בארה"ב הם 28% מהאוכלוסיה, וצורכים 67% מהתקציב. לשם אנחנו הולכים.

איך קרה שכמעט כולם נהפכו לחולים כרונים?

ראשית, מחלות שפעם היו אחראיות לתוחלת חיים נמוכה נהפכו למתמשכות.

כי הטיפול טוב יותר ולא מתים כל כך מהר?

נכון, ובנוסף אורח החיים שהשתנה תורם לחולי כרוני בכל הגילים.

מה באורח החיים?

אורח חיים "יושבני" יוצר מחלות כרוניות כמו סוכרת, כולסטרול, כאבי גב, מחלות שריר ושלד. גם התזונה שלנו שונה ממה שאכלנו בילדותנו. וזה הולך ומחמיר - יותר אוכל תעשייתי מעובד, האיזון בין מה שנחשב למרכיבים בריאים לבין פחמימות ריקות ושומנים רוויים נעשה גרוע יותר. ויש עוד סיבות סביבתיות.

יעקב ליצמן
אלכס קולומויסקי

אז מה למשל עלול להישבר במערכת הבריאות?

אני חושש מנקודת שבר של הצוותים. צוותים יתחילו להיפלט מהמערכת ולהחמיר את העומס על כל יחידה - זאת ספירלה שלא הולכת למקום טוב. כבר כיום אחד הדברים שגורמים לשחיקה הוא העומס וכמות הזמן המצומצמת שיש לרופא להשקיע בכל מטופל. בישראל סבב המיטות, כלומר מספר המאושפזים לכל מיטה, גבוה מבכל מדינה אחת - 90 חולים למיטה, כלומר שכל ארבעה ימים מתחלף חולה, ובכל רגע נתון יש תפוסה של קרוב ל-100% בבתי החולים. זה יכול להביא את המערכת לרמת שחיקה, ולכך שהאי-ספיקה הזאת תורגש באופן יום-יומי ולא באופן זוחל.

מה יכול לקרות כשיגיע השבר?

אנשים יזדקקו לטיפול ולא יהיה מי שייתן אותו.

זה כבר קורה. תראה את התורים לבדיקות ופרוצדורות, חלקן ממש דחופות.

זה קורה כיום בקטנה, אבל זה יהיה יותר מוחשי ויותר גדול.

מלחיץ. וזה עוד רק הפער הראשון. מה השני?

הפער השני שהולך ונפתח הוא הפער בין קצב ההתקדמות הטכנולוגית, שהוא כמעט אקספוננציאלי, לבין קצב השינוי שהמערכת מסוגלת לספוג בתור מערכת גדולה, כבדה ושמרנית.

ואלה אתגרים שמאיימים למוטט את המערכת?

כן, אפילו מערכות בריאות חזקות מאתנו. כי רוב ההוצאה לבריאות במערב היא על החולים הכרוניים, באופן בלתי פרופורציונלי בכלל לחלקם באוכלוסיה. זה האיום הגדול ביותר, או ליתר דיוק האתגר, של מערכות בריאות היום.

אז איך מתמודדים עם אתגר כזה?

עד היום הרפואה הקלאסית היתה בעיקר מגיבה. כואב לך? לך לחפש טיפול. לא כואב לך? הכל טוב. הגישה הזאת פושטת את הרגל בעידן של חולי כרוני. זה היה טוב לפני 50 שנה, כששברתי משהו או ירקתי דם. אבל בעולם של חולי כרוני, כדי להצליח להקטין עומסים צריך לשמר בריאות ולא לטפל במשברים.

לטפל באנשים בריאים?

אי אפשר להמשיך בגישה של רפואה מגיבה בעידן שבו אחרי שהמחלות האלה מופיעות וגורמות לנזק המצטבר, אז בהרבה מקרים כבר מאוחר מדי לטפל בהן. באבחון מאוחר התהליך הפתולוגי כבר השתרש, והטיפול התרופתי והאחר שנותנים כבר בעל אפקטיביות פחותה ותופעות לוואי קשות יותר. אין ספק שעדיף מכל בחינה לנהל טיפול יוזם מניעתי שמוכח ועובד.

כמו מה?

בית חולים
בלומברג

כולם יודעים מה קורה כשמגיעים לאי־ספיקת כליות: עוברים לדיאליזה ואחריה השתלת כליה. ואם אין כליה מתאימה עבורך, תבלה את שארית חייך המקוצרים בדיאליזה. טיפולי דיאליזה יוצרים עומס בלתי נסבל על החולה, המשפחה ומערכות בריאות. כשמסתכלים על היכולת להתמודד עם העלייה המתמדת באי־ספיקת כליות - כמו גם עם סוכרת, יתר לחץ דם ועוד - הדרך היא לא לפתוח עוד מכוני דיאליזה.

אז מה כן?

הפתרון הוא לבוא למטופל בשלב מוקדם ולהגיד לו: "שים לב, זה המסלול שאתה הולך אליו. אתה יכול לשנות". אבל זה מורכב, ומעט מדינות עושות את זה.

איך אתה יודע לזהות את המטופל הזה בזמן?

עד היום היתה התערבות ספורדית כשהרופא הערני הבחין ונקט צעדים. אבל למדנו שאם ניקח את כל הנתונים ונזהה סמנים קטנים - נוכל לנבא למי תהיה בעוד חמש שנים מחלת כליות. יצרנו מודל ניבוי שיודע לזהות בתוך קבוצה שנראית הומוגנית מבחינת תפקודי כליות, שמרגישים טוב, את אלה שמועדים לחלות.

מאיפה אתם שואבים את המידע הזה, את הסמנים?

מבדיקות דם שגרתיות, ממחלות נלוות, מדדים דמוגרפיים ואישיים ומכל מיני חיבורים בין כל המשתנים. אנחנו מנסים לקחת את השיטות המתקדמות ביותר במדעי המחשב ולהביא אותן לרפואה כדי להיות מסוגלים לעשות ניבוי, חיזוי והתאמה של טיפול.

ויש לכם טיפול להציע לאנשים האלה?

לא רק שיש טיפול, הוא גם פשוט יותר, זול יותר ולא כואב. אבל זה עדיין דורש מאמץ ולכן צריך להתמקד. זה טיפול ממוקד, אישי במידה מסוימת, כי אתה יודע לזהות שעבור האדם הזה יש ערך בבירור מניעתי.

מה אתה אומר לו?

אנחנו יודעים שאתה מרגיש טוב, אבל אנחנו רוצים לדבר איתך על שינוי תזונתי, שינוי בטיפול התרופתי, בדיקות מסוימות. בכך אנחנו משנים לו את מסלול המחלה והחיים. אנחנו מטפלים באלפי חולים כאלה כבר שנים. זה עובד כיום בשטח.

ומה עם הצד השני של המשוואה - אנשים בריאים שעוברים בדיקות מיותרות, או אפילו חולים שמקבלים טיפול יתר?

רופאים בחדר ניתוח
אלי הרשקוביץ

זה נושא רחב בפני עצמו. קיבלנו מנדט מתנועת Choosing Wisely העולמית, שמקדמת שיח פתוח בין רופאים למטופלים על הימנעות מביצוע פעולות רפואיות חסרות תוחלת, להקים את הפעילות בישראל בהסתדרות הרפואית, ובימים אלה עובדים עשרות איגודים מקצועיים על הגדרת הפעולות הרפואיות הנפוצות בתחומם שלא מוסיפות ערך למטופל שלהם. תוך כמה חודשים יהיו המלצות אובייקטיביות של האיגודים, שיגידו מה אפשר להוציא משימוש. חשוב שזה יגיע מהאיגודים המקצועיים ולא ממשרד הבריאות, ש"חשוד" בניסיון לצמצם הוצאות.

איך משכנעים את הציבור שזה לא פשוט ניסיון "לחסוך עליו כסף"?

קודם כל, המטרה היא לא רק לוותר אלא גם להחליף טיפולים. לעשות יותר למי שכן זקוק - לא רק לא לעשות למי שלא זקוק. המשפט "אם לא יועיל לא יזיק" צריך לצאת מהלקסיקון.

כי לפעמים אם לא יועיל - יזיק.

בדיוק. זה נכון לגבי כמעט כל דבר. בדיקת CT מיותרת מזיקה בגלל הקרינה. בבדיקה מיותרת אחרת, כביכול לא מזיקה, יתגלו ממצאים מקריים שיחייבו התערבות מיותרת, חרדות מיותרות, עבודת סרק למערכת, והכל על חשבון זמן מכונה ואדם לפעילות חליפית וכן מועילה.

ולקראת סוף החיים יש עוד יותר טיפול יתר. למשל, ההתעקשות של המערכת והמשפחה לתת תרופות יקרות וקשות לחולה שברור שהוא סופני, בעוד שאולי עדיף לו לקבל טיפול תומך בסוף חייו.

נכון, זה הסוג הקיצוני ביותר של טיפול יתר - טיפול אינטנסיבי כואב ורווי סיכונים. וזה נושא שלדעתי יכול לקבל יותר דגש במערכת הבריאות. אין מספיק שיח גלוי ופתוח עם המטופלים על הנחיות מקדימות וקבלת החלטות הגיונית בסוף החיים. יש סיבות תרבותיות שגורמות לכך שבישראל הנושא טעון יותר.

מתקשים לשחרר.

לגבי החולה הנוטה למות צריך לזכור שהמטרה היא לעשות ששארית חייו תהיה טובה ככל האפשר ולא למשוך כמה שיותר. זה גם שינוי חברתי שצריך לעבור.

אולי לדבר עם החולה.

בשלב מסוים, ורצוי שזה יהיה בשלב מוקדם יחסית כשעוד אפשר לברר דברים באופן שקול, צריך לעזור למטופלים לקבל החלטות בצוותא עם יקיריהם. לשאול את המטופל - אם היית מגיע למצב שבו לא היית יכול לתקשר אתי והיית ברמה גבוהה של סבל, מה היית מעדיף לעשות? וזאת נקודה קריטית, כי היא תשנה דברים.

דיברנו המון, ועוד לא הגיע החלק של ההזדמנות שיוצר המשבר.

תתפלאו, אבל המשבר מייצר המון הזדמנויות לשנות את המערכת לטובה בעזרת כלים חדשים וגישות חדשות. כיום אפשר להכניס טכנולוגיות של חיזוי ומעקב, טכנולוגיות של רפואה מרחוק שצריך להתנסות בהן ולשכלל אותן ויכולות לפתור בעיה, לצמצם עומסים, להסיט טיפולים מבתי החולים לקהילה, ומהקהילה הביתה, להעצים את המטופלים לקחת יותר אחריות ומעורבות בטיפול היום־יומי.

מה מונע מכל הטוב הזה לקרות כבר היום?

חלק מהבעיה היא "עריצות השוטף". אחד הדברים שהכי חשוב שיקרו הוא שהמערכת, דווקא מתוך המקום של מחסור, תשקיע משאבים ייחודיים ותיתן הזדמנות לאנשים מתוך המערכת לייחד קשב ומשאבים להביא חדשנות, להציע גישות אחרות, לנסות לבנות מחדש חלקים של המערכת ולבדוק אם מסוגלים להביא יותר רפואה, איכות ובריאות באותם משאבים.

אז אולי לא צריך עוד משאבים, אלא לחשוב מחדש על חלוקת המשאבים?

גם וגם. אבל ברור שזה לא רק עניין של כסף. המשאב החסר ביותר הוא כוח אדם. גם אם נכניס כסף למערכת, המשאב של כוח אדם רפואי וסיעודי הוא מוגבל וקצב הגידול שלו אטי. אי אפשר להביא עוד רופאים מומחים באופן מיידי. השאלה היא איך מוודאים ש"המשאבים" האלה מנוצלים בצורה מיטבית.

אז לשיטתך המחסור במשאבים הוא באופן פרדוקסלי גם מקפצה לשינויים חיוביים.

בהחלט. אני חושב למשל שהרבה מאוד מהחדשנות בעולם הרפואה בשנים הקרובות תגיע מהמדינות המתפתחות ולא מהמדינות המפותחות. לא כי הם זריזים או חכמים יותר, אלא כי אין להם מערכות קיימות שמגבילות אותם.

כי אין להם כלום כמעט?

גם בהודו וגם בסין צריכים להמציא יש מאין מערכת בריאות לאוכלוסיה מבוגרת וחולה. וכמו שאצלם לא היה מעבר לטלפונים קוויים אלא ישר לטלפון סלולרי חכם — כך יהיה ברפואה. הם יהיו הראשונים לאמץ טכנולוגיות של מתן שירותי בריאות בעידן המידע, של שירותי בריאות מרחוק, אוטומציה של מענה רפואי. אם אלקסה של אמזון מסוגלת להבין מה אנחנו אומרים ולנסות לאתר את המוצר הרלוונטי, מה עוצר אותנו מלהשתמש בטכנולוגיה הזאת בעולם הבריאות?

ובסוף הדרך הזאת יהיה רובוט-רופא?

לא בהכרח. עבודת היסוד של רופא היא יצירתית וכרוכה באינטואיציה ובחיבור מורכב של העדפות, וזה לא ישתנה. אבל למשל טריאז' - סינון ראשוני של החולים וקבלת הנחיות ראשוניות - יכול להיות אוטומטי. חלק ניכר מהעשייה הרפואית עובד לפי תרשימי זרימה ופרוטוקולים גם ככה. כל תהליך שלא מערב יצירתיות בכל תחום יוחלף על ידי מכשירים בקרוב.

וזה יקרה קודם בסין ובהודו?

כן. כי כשהמערכת הסינית תרצה לאמץ שירותים טובים יותר היא לא תוכל לאמץ את המודל המערבי - אין לה מספיק כסף ואין רופאים. ולכן הם יהיו הראשונים לאמץ פתרונות ראשוניים שאולי יתבררו כלא פחות טובים. כבר כיום יש במזרח ניתוחים שמתבצעים בצוותים טכניים שמתמחים בפעולה אחת.

ואם נגלה שזה אחלה? מה יקרה לרופאים?

הרופאים יוכלו לעסוק בחלק היותר מורכב של הרפואה, להיות פחות טכנאים.

ספר קצת על המכון שאתה עומד בראשו.

ב-2010 הוחלט בשירותי בריאות כללית להקים מרכז מצוינות, שכל מטרתו לשאול איך אפשר להשתמש בידע העצום ובמאגרי הנתונים הייחודיים במטרה לשפר את בריאות המטופלים. הוקם צוות שכולל קלינאים (רופאים), אפידמיולוגים, ביו־סטטיסטיקאים, אנשי דאטה סיינס ומחשוב, וכולם עובדים בקבוצות ומנסים לפתור בעיות מהותיות. לצורך כך נעזרים בשיטות הכי חדשות שיש בעולם כדי לנתח את ה-Data ולהסיק מסקנות. הגוף הזה נקרא מכון כללית למחקר והוא הלך וגדל במשך השנים, וב-2014 ארגון הבריאות העולמי הכריז עליו כמרכז מצוינות גלובלי ולשותף לחקר ומניעה של מחלות כרוניות - אחד הבודדים באירופה.

מה כל כך מיוחד במכון הזה?

יש כל מיני ארגוני ומכוני מחקר בעולם. הייחוד שלנו שגורם לכולם להתעניין בנו הוא שאנחנו לא סתם מכון אקדמי, אלא מייצרים מודלים של התערבות שמטרתם לפעול בשטח. למשל, ב-2012 סיימנו לפתח מודל שיידע לנבא כבר ביום האשפוז מי המטופלים שיגיעו לאשפוז חוזר 30 יום לאחר השחרור מבית החולים.

ומה עושים עם זה?

ציון הסיכון נמצא בתיק הרפואי, וברגע שהאדם נכנס לאשפוז כבר יודעים עליו ומאותו הרגע מנסים לוודא שיהיה רצף טיפולי חכם שימנע ככל האפשר צורך באשפוז חוזר. אחרי שהמטופל משתחרר, קופצת לאחות בקופת החולים שלו התראה במחשב והיא מרימה אליו טלפון עם סדרת שאלות, למשל על השלמת טיפול תרופתי, מה לעשות אם יכאב לו, אם הוא צריך זימון לרופא המשפחה ועוד.

נשמע טריוויאלי.

זה לא פשוט בכלל. הדבר הכי חשוב למניעת אשפוזים זה הרצף הטיפולי, אבל שמירת הרצף קשה כי צריך מנגנונים חכמים.

ובשורה התחתונה - הצלחתם לצמצם את מספר האשפוזים החוזרים?

בהחלט. האשפוזים החוזרים באוכלוסיה שבה התמקדנו ירדו ב–9%. רפואה נכונה חוסכת כסף.

אז מצד אחד יש בשנים האחרונות שיח ער על בדיקות מיותרות וטיפול יתר, ומצד שני אתם משקיעים משאבים אדירים באיתור מחלות אצל אנשים שמרגישים בריאים לגמרי - איך זה מסתדר?

התשובה היא שאנחנו עסוקים מאוד בשאלה איך אני יודע שמה שאני חושב שעובד - באמת עובד. אנחנו נמצאים בעידן של רפואה שאינה מבוססת אינטואיציה, אלא רק על מחקרים מבוקרים שמאפשרים לדעת את האמת. אבל כל העולם הזה נמצא במשבר, כי כיום מבינים שרוב ההתערבויות לא יכולות לזכות למחקר קליני מבוקר וגדול מספיק.

אז לאיזה כיוון העולם הרפואי הולך?

הכיוון שאליו הולכת הרפואה הוא "Real World Evidence" (בתרגום חופשי: רפואה מבוססת ראיות מהעולם האמיתי), כלומר: הדרך להתמודד עם השאלה מהי רפואה מיותרת ומהי רפואה מועילה היא בעזרת ניתוח נתונים מהחיים האמיתיים.

איך זה עובד בשטח?

למשל, מישהו העלה את השאלה אם החיסון נגד חיידק הפנוימוקוק, הגורם לדלקות ריאות וקרום המוח, באמת עובד. העדויות מהספרות המדעית לא היו מספיק יציבות. ערכנו מחקר real world והשווינו בין קבוצת מתחסנים לקבוצת לא מתחסנים, והראינו ששיעור אלח הדם (ספסיס) בקרב מי שקיבלו את החיסון היה נמוך ב–40% לעומת מי שלא קיבל. זה סגר את הדיון. במקרה אחר, הראינו מה הסף הנכון לטיפול בכולסטרול.

וזה מה שיחליף את הניסוי הקליני, שהוא האלוהים של המדע?

ארגוני הבריאות של העתיד יבססו את הפעילות שלהם על למידה מתמדת של נתוני החיים האמיתיים ומה שעובד. ארגון שלא יוכל לזהות ולהתמקד באוכלוסיות שירוויחו מטיפול מסוים - יהיה לו הכי קשה. השימוש החכם בדאטה הוא חלק קריטי וחיוני כדי להשיג ניהול נכון של ארגון בריאות בעידן המודרני.

איך הרופאים מקבלים את הפרדיגמה החדשה הזאת?

הרופאים שמחים לקבל מידע שיכול להשפיע על קבלת ההחלטות שלהם ולדייק אותן. אתה לא מחליף להם את שיקול הדעת, אלא תומך בהחלטה.

ובחזרה למערכת הבריאות הישראלית.

.
Carlos Giusti/אי־פי

כששואלים בעולם איך צריכה להיראות מערכת בריאות, האידיאל הוא גוף אחוד וכוללני שלוקח אחריות על המטופל, ושהאינטרס שלו הוא שהמטופל יישאר בריא לאורך זמן. זה מה שקורה במידה רבה בישראל בקופות החולים, וזה מיוחד. אין לנו דוגמאות בעולם לגוף שהאינטרס שלו הוא לא לספק שירותים אלא להשאיר את החולה בריא. וזה מחבר בין בריאות הציבור לרפואה קלינית.

זה משהו שאפשר ללמוד מאתנו?

כן, כי מערכת התמריצים שלנו מיוחדת: הקופה מקבלת סכום קבוע למטופל וככל שתהיה יותר בריא יהיה טוב יותר למערכת. במדינות אחרות הביטוחים הם לתקופות קצובות ואין לחברת הביטוח עניין לראות את הצרכים הבריאותיים של המטופל לאורך זמן. בישראל אתה נולד בקופת חולים ורוב הסיכויים שתסיים את חייך כחבר בה. זה הופך את התמריץ של המערכת להיות בהלימה לאינטרס של המטופל וזה כוח עצום. הדבר השני הוא קופות החולים עצמן - זאת גולת הכותרת של מערכת הבריאות שמאפשרת לתת יותר בריאות בפחות משאבים. היכולת לשמור את המטופל ולספק לו שירותי בריאות קרובים לבית, פחות בזבזניים ופחות אינטנסיביים, היא הנכונה. אני צופה שיותר ויותר שירותים ייצאו מבתי החולים לקהילה, הביתה.

אז למה אנחנו עדיין מרגישים שהמערכת רחוקה מלספק את צרכינו?

חזרתי עכשיו מארה"ב. שם ההשקעה בבריאות באדם היא פי ארבעה מכאן במונחי כוח קנייה, והחוויה שם לא פשוטה. במקרים רבים אדם שמגיע עם סבל נוראי לא מקבל מענה מלא אפילו במערכות הבריאות העשירות ביותר. המערכת שלנו פועלת בצמצום חסר תקדים ותחת שחיקה הולכת וגוברת, אבל היא טובה לאין שיעור ממערכות אחרות.

זה לא מנחם את הזקנה במסדרון, או את זה שצריך ללחוץ על הפעמון שעות לפני שמישהו ניגש אליו.

יש בעיה בקבלת ההחלטות ברמה הלאומית בהקצאת משאבים לבריאות. המערכת נמצאת בתת־תקצוב כרוני. מהבחינה הזאת המדדים הבינלאומיים — שמצביעים על השקעה נמוכה, מספר המיטות הנמוך ביותר, צפיפות גבוהה, מחסור חמור באחיות ועוד - לא משקרים. תהליך השחיקה קיים וממשיך ויש לו מחירים. גופי הבריאות עובדים יותר ויותר קשה כדי למנוע מהשחיקה התקציבית לפגוע בחולה, אבל יש גבול עד כמה יכולה מערכת מסורה שמתייעלת עוד ועוד להתגבר על מחסור במשאבים. לא צריך להתבלבל מתוחלת החיים הגבוהה ולחשוב שהמערכת מספיק טובה. יש גבול כמה שאפשר לשחוק את המערכת.

יכול להיות שהעובדה שמקבלי ההחלטות ומובילי הדעה לא חווים מספיק את אימת מערכת הבריאות הציבורית הודות לטיפול מיוחד שהם זוכים לו, גורמת לאדישות יחסית שלהם למצב המערכת?

אני דווקא חושב שאחד היתרונות בישראל הוא שכולם הולכים לרפואה הציבורית. ובצדק. אם מחר אני צריך טיפול חירום או פרוצדורה ואתם שואלים אותי איפה אני מעדיף לעבור - התשובה שלי היא שברפואה הציבורית. ביום שבו זה ישתנה, נהיה במצב גרוע.

אבל זה כבר השתנה: יש למשל סוגי ניתוחים שמתבצעים כמעט בלעדית בבתי החולים הפרטיים.

אבל בטיפול מורכב שמחייב ראייה הוליסטית - הבחירה של אנשים שבאמת מבינים היא ברפואה הציבורית. שם יש את התשתיות והראייה הכוללת. אוי ואבוי אם זה ישתנה.

מה עוד יהיה שונה בעולם הרפואה העתידי?

אם הייתי צריך לבחור מהפכה אחת שמתרחשת כיום, הייתי בוחר במדדי תוצאה, שבתוכה יש מהפכה קטנה - מדדי תוצאה מדווחי מטופל.

מה זה אומר?

זה אומר שהמערכת יכולה באופן שיטתי למשל למדוד אצל כל מטופל לפני ואחרי כל טיפול או ניתוח סדרה של מדדים - החל באיכות החיים וכלה מדדים ספציפיים כמו התפקוד הפיזי, רמת הכאב והתפקוד החברתי. כך נוצר מסד נתונים שאפשר ללמוד ממנו. כשהדבר הזה ייהפך לסטנדרט, לא יעלה על הדעת לבצע התערבות בלי לקיים את המערך הזה.

איך זה ישפיע עלינו בתכל'ס?

נוכל סוף־סוף להפסיק להיות עיוורים, שלא יודעים למדוד תוצאות. נוכל לכוון את המשאבים דווקא לאותן התערבויות שמשיגות ערך אמיתי בעיני המטופל, בהשוואה של המדדים האלה לפני ואחרי. נופתע כולנו לגלות כמה מהעשייה שלנו מיותרת או מזיקה, וכמה היא נותנת ערך שלא שיערנו. זה בעיקר משנה את השיח בין הרופא למטופל.

כיצד?

כשהמטופל נכנס לחדר והרופא ודן אתו אם לבצע התערבות כזו או אחרת, זה שונה לגמרי כשאפשר להראות לו מה קרה לחולים דומים. נניח: אחרי חודש התפקוד יורד, ואחר כך עולה. ובגילך ובמצבך חולים השתפרו יותר או פחות. ועכשיו בוא תחליט אם זאת ההתערבות שאתה מעוניין בה. זה מייצר תיאום ציפיות שמשפר באופן משמעותי את שביעות הרצון.

קצת כמו לשאול את הרופא - זה מה שהיית עושה אם זו היתה אמא שלך?

נכון, וזה לא ייתר את השאלה הזאת, אבל ייצר פלטפורמה שממוקדת הרבה יותר במטופל ובהחלטותיו. כיום מדברים הרבה על רפואה ממוקדת מטופל, והדרך הבסיסית לאפשר זאת היא למדוד את הדברים שחשובים לו. ומה שחשוב לאנשים זה הדברים הבסיסיים: שיפור בתפקוד, בכאב, איכות החיים.

וזה כבר קורה בשטח?

כן. ממש באחרונה סיימנו פיילוט משותף לכללית ולבתי החולים רבין ושיבא, בתמיכת מכון גרטנר, שבו הכנסנו לשימוש מערכת אלקטרונית חכמה שבה המטופלים מדווחים על מצבם הגופני והנפשי.

מה החסמים העומדים בדרך של מישהו כמוך, שרוצה לשנות מהיסוד את מערכת הבריאות?

החסם הראשון הוא המשאבים והעומס - אחת הסכנות הגדולות היא שיתרכזו בהווה ובצורך למנוע משברים ולנהל את הטווח הקצר, וישקיעו פחות מדי בלחלום ולדאוג לעתיד. חסם שני הוא השמרנות.

שהרי רפואה ובריאות הם תחום שמרני בהגדרה.

נכון, ולא במקרה. התחום היחיד שהוא שמרן יותר מרפואה הוא תעשיית החלל. השמרנות היא במקומה, כי למדנו מניסיון שלא כל מה שנשמע הגיוני או שנדמה לנו שאמור לעבוד - אכן עובד.

זה נכון גם לגבי שינויים מינהליים?

בטח. גם גוף האדם וגם מערכות הבריאות הם מערכות מורכבות שבהן שינוי פשוט לא מוביל לתגובה פשוטה, אלא המערכת כולה משתנה. במקצוע הזה צריך ללמוד לחיות עם מורכבות. וגם עומס המידע, שהוא חסר תקדים. אין רופא שיכול לקרוא את כל המאמרים בתחומו. צריך לשנות את הפרדיגמה של ההתעדכנות.

אתה לא מרגיש לכוד במערכת שמרנית?

אני מבין את המנגנונים שהופכים את המערכת לשמרנית ויכול לפעול מתוכם. זה מה שהופך את העבודה שלי למעניינת, זה האתגר.

מה המתכון שלך להובלת שינויים? פוליטיקה?

לעבוד עם אנשים מבריקים ומסורים, ובנוסף להיות אפקטיבי. זאת עבודה בשיתוף כל הגורמים במערכת - מנהלים בקופה ואנשי השטח. אין משמעות לתיאוריה - האתגר הוא איך אתה עובד בשיתוף מתוך הבנה של האתגרים והאילוצים. מי שמנסה לעשות מהפכות ייתקל בקיר, כי המערכת בנויה משיווי משקל עדין בין עיוותים, שאי אפשר לתקן בזבנג.

מצד אחד אנחנו מסכימים שמצב מערכת הבריאות לא משהו. מצד שני, אתה שופע אופטימיות.

המערכת צריכה להשתפר בהרבה היבטים, אבל צריך לזכור את החוזקות שלה ואת האיזון החכם של מערכת שעדיין מבוסס על הסתכלות כוללנית על המטופל ולא על תשלום לרופא לפי פעולות. אנשים בארץ לא מבינים עד כמה מצבם במערכת הבריאות, על כל האתגרים והחסרונות שלה, טוב מאשר בחלק מהמדינות האחרות. בישראל, כשקורה לך משהו, אתה אולי מוטרד מהפסד ימי עבודה, אבל אתה לא שואל אם תשרוד את זה כלכלית. בארה"ב הדבר הראשון שחולה תוהה זה אם הוא יאבד את הבית. אתה נכנס לבית חולים ויכול לצאת עם חשבון של 15 אלף דולר. אנשים אומרים "ברור שזה לא ככה בישראל", אבל מה ברור בזה? לא שומעים קופה רושמת.

ובכן, יש לנו סיום אופטימי לראיון.

מאוד. כי בעשור שבו אני בארגון ומתעסק בתהליכי שינוי ראיתי הצלחות מדהימות שמצוטטות בהרחבה בספרות המדעית ובעולם הרפואה הגלובלי - בארגון הבריאות העולמי, ב-OECD ועוד. ראיתי איך פערים בבריאות מצטמצמים בגלל תוכנית ארגונית והירתמות מסורה של צוותי שטח שרואים הזדמנות לעשות את מה שהם מאמינים בו.

איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשור?

אני לא יכול לענות על השאלה הזאת, אבל עד היום כמעט בכל התפקידים אני יצרתי אותם או יצרו אותם בשבילי יש מאין. אז בעוד עשור אני רוצה להיות במקום שבו אני יכול לקום בבוקר, להסתכל קדימה על העתיד, להבין לאן המערכת הולכת. אני רוצה להשפיע על הטיפול בחולה הבודד. המסר שקיבלתי מההורים שלי היה שאם אתה חושב שצריך לשנות את המערכת - לא צריך לקבל את המצב הקיים. אני חושב שהדרך הנכונה לעשות את זה כיום היא דווקא מתוך המגזר הציבורי. צריך יותר מזה במגזר הציבורי - ביקורתיות, התעקשות לשנות את המערכת, נכונות לחלום על מבנה אחר ועל שיטות עבודה אחרות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם