פינוקיו חזר לחיים - בעיר התחתית - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

פינוקיו חזר לחיים - בעיר התחתית

אחרי שנים כמורה בתיכון, גילתה יעל ארליך־מורג את היצירה בעץ, וכיום היא מפעילה את בית 9 בחיפה, שבו בובות עץ מתעוררות לחיים - רחוק מכוכבי הפסטיגל ומצעצועי הפלסטיק

2תגובות

באוגוסט 2010, זמן קצר לאחר שבן זוגה טוביה הלך לעולמו, קיבלה יעל ארליך־מורג את המפתח לבית המלאכה שהקימה בחיפה, לגילוף בעץ ולתיאטרון בובות. "הכניסה לחלל שטוביה ואני עמלנו עליו יחד היתה לא פשוטה עבורי", מספרת ארליך־מורג, 58, בימאית, בוגרת לימודי גילוף ובובנאות בפראג ובעלת M.A בתרפיה באמצעות דרמה. "השיפוץ המסיבי היה מאחורינו, ולא ידעתי איך אוכל לעמוד בחלק שלו הכי חיכינו — הצבת הבובות בחלונות הראווה, ריהוט, תיחום וסידור החללים. וכל זה כשאני יודעת ששנת הלימודים, שאליה נרשמו סטודנטים לתיאטרון בובות, אמורה להיפתח בתחילת אוקטובר, ואין לי ימים לבזבז".

המשפחה והחברים התייצבו שם יום־יום ועזרו לה למצוא את הכוחות. "הסדנה ובנייתה בעזרת כל הקרובים ריפאה אותי והזכירה לי שיש בי את היכולת לעשות את זה", היא מודה. "טוביה ראה את החזון ואת הפוטנציאל הגדול במקום הזה ונטע בי אומץ להאמין ביכולת שלו להתקיים. הוא היה איש מלא רוח, ולא זכה לראות את ההוצאה לפועל של החלום, אבל אני בטוחה שהוא מלווה אותי בעשייה שלי".

בית המלאכה, ששמו הרשמי הוא בית 9, נכנס עתה לשנת הפעילות השמינית שלו, עם יותר מ–100 תלמידים שמסיימים מדי שנה לימודים שנתיים או סדנאות ממושכות של גילוף ופיסול בעץ ולימודי תיאטרון בובות. זאת, לצד רפרטואר של 20 הצגות לילדים ולמבוגרים שרצות בתיאטרון. העץ שממנו מפסלים את הבובות נקרא לינדן (תירזה) המיובא מהולנד, אך בובות העץ נפוצות מאוד בפראג, ולשם נסעה יעל כשביקשה להתמחות בבנייתן.

"כשהבן השלישי שלי נולד, הייתי מורה לספרות בתיכון והרגשתי כל הזמן שמשהו חסר ושלא יכול להיות שזה הכל, אבל לא ידעתי מה אני מחפשת", מספרת ארליך־מורג. "חבר שביקר אותי ראה שתי בובות סמרטוט שהכנתי בעצמי לילדי הקטנים ואמר לי: 'זה מה שאת צריכה לעשות. את צריכה לעשות תיאטרון בובות'. הקשבתי לו — ומאז לא הפסקתי".

בית 9
רמי שלוש

ארליך־מורג החלה להתמקצע בתחום יצירת הבובות עד שהגיעה לסדנת גילוף בעץ בפראג. "התנסיתי בסוגים שונים של חומרים עד שהגעתי לעץ. יש משהו בחומר הזה שקשה להסביר במלים: הוא חם, טבעי, גולמי, כובש אותך. זאת מלאכה רגישה ועדינה עם חומר חי". אחרי שהתמקצעה ביצירת דמויות מעץ, חיברה את יכולתה לספר סיפור דרכן, ויצרה רפרטואר הופעות. היא הגיעה פחות לבית הספר, והקדישה יותר זמן לתיאטרון בובות העץ. כל מי שראה את להקת הבובות שאל מהיכן הגיעו וביקש לעצמו כאלה — כך החלה להעביר סדנאות ולהדריך בובנאות. בהמשך השתלבה כמרצה במסלול תיאטרון במכללה האקדמית הגליל המערבי, וכשהמכללה נקלעה לקשיים כלכליים, רמזה לה ההנהלה לברוח. "הבנתי מהם שאני יכולה להציל את המסלול שלי ולהפוך אותו לבית ספר בפני עצמו".

היא יצאה לחפש חלל מתאים וגורמים בעיריית חיפה הזמינו אותה לסיור חללים בעיר התחתית, אזור שלפני שמונה שנים לא נהנה מדימוי זוהר. "כשהגענו לכאן ראיתי מולי חורבה. אמרתי לטוביה — אין לי מה לעשות שם. זה מקום בלי עתיד. כשהוא הגיע הוא ראה קודם כל את ההזדמנות — את הקרבה לתחנת רכבת מרכז השמונה ואת הפוטנציאל הגדול. התחלנו שיפוץ של המבנה בהשקעה ראשונה של 30 אלף שקל, ויצאנו לדרך".

כיום מרבית ההכנסות של המקום נשענות על הסדנאות בתחום מלאכת הגילוף ומיומנויות הבמה, אך התיאטרון מהווה פלטפורמה לחשיפה למקום ולתכנים מחוץ ללב המיינסטרים. "הורים רוצים עדיין להביא את ילדיהם לראות תכנים שהם לא פסטיגל־כוכבנים, וצריך לומר שהתכנים שלנו מגיעים גם לפסטיבלי פרינג' למבוגרים בעולם. אנשים מחפשים יצירה שיש מאחוריה יד אדם וצעצועים שאינם עשויים מפלסטיק תעשייתי על פס ייצור. גם היום, מעריכים את עבודת האומן היוצר בשתי ידיו", מעידה ארליך־מורג. "רוב מי שמגיע לכאן לא רוצה להיות שחקן או פרפורמר, אבל נהנה לראות את האיכויות של מה שאפשר להגיע אליו עם עץ. אנחנו מחפשים את התנועה בבובות העץ ובצעצועים המכניים. זה מאתגר את הידיים, אבל גם את הראש — משלב הרעיון, דרך התכנון ועד לביצוע. עבודה על בובה לוקחת למתחיל משהו כמו שלושה־ארבעה חודשים, ואני בעבודה מאומצת יכולה לסיים בובה בארבעה ימים".

בית 9
רמי שלוש

ארליך־מורג מעידה על יכולתה של מלאכת כפיים ואמנות התיאטרון להפגיש בין קהלים שונים: צחוק ילדים נוצרים, מוסלמים ויהודים מתגלגל בהופעה יחד ללא הבדל. "זה חלק מהייחוד של העיר הזאת, מהקסם שלה. כשפתחנו את המקום היה לי ברור שאני עוזבת את מצפה חרשים ועוברת לחיפה, ולא במקרה הגעתי לשכונת הדר. יש פה מגוון של מגזרים שיוצרים יחד".

בתפעול המיזם, שרשום כעמותה כך שיזכה למענקי תרבות, שותף בנה של יעל, אודי, בתחומי השיווק וההפקה, יחד עם צוות מורים ומינהלה. מדי שנה הם פונים בבקשה לקבל את מענקי מינהל התרבות שמסייעים לקיומו של המקום, והם נעים בין 100 ל–150 אלף שקל בשנה. עיריית חיפה מצדה, תורמת כ–18 אלף שקל בשנה.

"בערים אחרות רואים מענקים שנעים בין 50 אלף שקל ל–3 מיליון שקל לארגוני תרבות. סדרי גודל כאלה מאפשרים למקום להתפתח, וכך נוצרת תנועה של עוד עסקים ויוזמות בעיר. לא מספיק לשבח אותי על כך שהעסק לא נכנס לחובות ומסיים כל שנה עם מאזן חיובי כאילו מדובר בנס. הייתי שמחה ליותר תמיכה שתסייע לפעול ולגדול כאן".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם