"אנשים עוצרים אצל זונות בדרך לעבודה כמו שאתה שותה כוס קפה" - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"אנשים עוצרים אצל זונות בדרך לעבודה כמו שאתה שותה כוס קפה"

1.5 מיליארד שקל בשנה, ניצול ואלימות - איך פועלת תעשיית הזנות בישראל והאם החוק החדש להפללת הצרכנים ישנה את המצב?

183תגובות
נשים בזנות
אילן אסייג

שעת לילה במרכז תל אביב. בתי הקפה שוקקים, המסעדות ברחוב קרליבך מלאות. ליד סניף דואר, סניף בנק ומסעדה, ניצב בניין מספר 12, שבאחת מדירותיו פועל ספא שבו מוענקים מסאז'ים. לפי פורומים של זנאים (צרכני זנות), מי שמעוניין יכול לקבל גם שירותי מין תמורת 300 שקל.

למרות הפרסומים באינטרנט, מעל דלפק הקבלה מופיע שלט שמכריז: "לא מספקים שירותי מין". המזכירה שיושבת לצד שני גברתנים מקועקעים בכניסה מתעניינת בהעדפות המיניות שלי. כשאני מסביר שהגעתי לצורך הכנת כתבה, שלושתם מסרבים לדבר. אישה מכוסה במגבת מציצה מהחדר הסמוך, איתה לא מאשרים לי לדבר. כשאני שואל את הנוכחים מה דעתם על החוק להפללת לקוחות הזנות, שעבר בקריאה טרומית בכנסת לפני כמה שבועות, הם מושכים בכתפיים. "זה לא רלוונטי לנו", הם אומרים ומצביעים על השלט, "שיעשו מה שהם רוצים".

5 דקות נסיעה משם, בדרום תל אביב, אין שלטים כאלה. ליד התחנה המרכזית הישנה שלוש נשים מחפשות לקוחות. גם הן מסרבות לדבר על החוק. חוקי מדינת ישראל לא רלוונטיים כאן, באזורים שבהם שולטים האלימות, הניצול והסחר בסמים. לכאן מגיעים אלה שמערכת אכיפת החוק זנחה.

גם החוקים הכלכליים שעל פיהם מתנהלת המדינה לא מתקיימים פה. קרוב ל-1.5 מיליארד שקל מגלגלת מדי שנה תעשיית הזנות בישראל, מספר שעשוי להיות הערכת חסר לאור החשש המונע מהנסקרים לדווח על היקפה האמיתי. לפי סקר שערכו משרד הרווחה והמשרד לביטחון פנים ופורסם ב–2016, כ–12 אלף בני אדם נמצאים בה ומשרתים מאות אלפי לקוחות בשנה תמורת סכומים משתנים - החל בכמה עשרות שקלים ועד כמה מאות. הדירות הדיסקרטיות שבהן ניתנים שירות מין מגלגלות כ-600 מיליון שקל בשנה; שירותי הליווי - כ-200 מיליון שקל; והזנות ברחוב - כ-60 מיליון שקל. כל הכסף הזה מתגלגל בלי קבלות, רישיונות עסק או תשלום מסים. איש מהעובדים בתחום לא נהנה מתנאים סוציאליים, מפנסיה או מביטוחים שחוקי המדינה מספקים. זו תעשייה שלמה שאין בה שום דבר חוקי. את הכסף הגדול בה גורפים הסרסורים.

חדר בבית בושת
אילן אסייג

המקרים הבודדים שפורסמו אודות פשיטות של רשות המסים והמשטרה יכולים לתת טעימה מהיקפי הפעילות. ביוני האחרון הוגש כתב אישום נגד מנהלותיהם של שני בתי בושת - נוי חדד ושרית יצחק-אגרנובה - שעל פי החשד הכניסו לבעלים בין 35 מיליון ל-100 מיליון שקל בשלוש שנים. בינואר 2017 נשפטה עינת הראל, שמכונה "המאדאם של תל אביב", ל-44 חודשי מאסר בגין הפעלת בתי עסק שבהם הוענקו שירותי זנות בשלוש דירות שונות. באישום המקורי טענה המשטרה כי הראל העלימה הכנסות בהיקף של 47 מיליון שקל בשבע שנים, אך במסגרת הסדר הטיעון תוקן הסכום ל–5.5 מיליון שקל.

עיקר הרווחים של ענף הזנות בישראל מתגלגל לארגוני פשיעה שונים. בשני כתבי האישום שהוזכרו ההערכה היא שההכנסות מבתי הבושת מתחלקות שווה בשווה בין העובדות לבין בעלי המקום, אלא שחלקים גדולים מהכנסות העובדות בזנות מתגלגלים הלאה - לסוחרי סמים ולשוק האפור.

בעלות הדירה שהוזכרו הן כנראה דגי רקק - הסרסורים וסוחרי הנשים הגדולים מרוויחים הרבה יותר. דודו דגמי, שפעילותו כאחד מסוחרי הנשים הגדולים במדינה נחשפה בעיתון "הארץ" על ידי העיתונאית שרון שפורר, נהפך ב-2007 לעד מדינה תמורת מחיקת 24 תיקים חמורים בגין ניסיון אונס, סחר בנשים, סרסרות, סחיטה באיומים והחזקת סמים. שיתוף הפעולה שלו הוביל להרשעתם של ארבעה גברים, שנידונו לעונשי מאסר של 3–18 שנים. לא ידוע כמה כסף הרוויח דגמי מפעילותו, אבל חברת הנדל"ן שהקים לאחר שהסדיר את ענייניו עם המשטרה מגלגלת כיום מאות מיליוני שקלים. ב-2012 נשלח רמי סבן, שזכה לתואר "גדול הסרסורים בישראל", ליותר מ-18 שנות מאסר. הוא הורשע עם כמה אשמים נוספים בגזירת עמלות של מיליוני שקלים מרשת מכוני ליווי שהם ניהלו.

אם ברחוב סירבו לדבר על החקיקה, בפורומים האינטרנטיים של צרכני הזנות נזעקו בשבועות האחרונים נגד המהלך החקיקתי, שיזמו הח"כיות זהבה גלאון, עליזה לביא ושולי מועלם־רפאלי. "זה פשוט לא אמיתי מה שקורה פה, איך לעזאזל זה קרה? אגב, לינה מלוינסקי אמרה לי בעבר שאין מצב שהחוק הזה יעבור, היא מכירה אנשים במעמד גבוה שגם צורכים שירותים אצל בחורות. היא מקווה שהחוק הזה ייפול. הולכת להיות חגיגה ברחובות", הזדעק חבר בפורום סקס אדיר העונה לשם אליהו. "רגע, מהיום זה לא חוקי ללכת לנערות ליווי?", תהה משתמש העונה לכינוי the big with the big. בנצי8 דואג להרגיע: "זה עדיין חוקי, רק הוחלט עקרונית לחוקק חוק...ייקח עוד זמן".

נשים בזנות. רובן המוחלט במצוקה ועובר התעללות יומיומית
אילן אסייג

ב-16 ביולי אישרה ועדת השרים לחקיקה את הצעות החוק להפללת לקוחות זנות ושיקום הנשים בזנות. שלושה ימים אחר כך אישרה מליאת הכנסת בקריאה טרומית את שתי הצעות החוק בתמיכת 74 ח"כים. על פי ההצעות, המבוססת על המודל השוודי, צרכן זנות שייתפס בפעם הראשונה ייקנס ב-1,250 שקל, ותינתן לו אפשרות לשלם את מחצית הקנס אם ישתתף בקורס ייעודי למניעת צריכת זנות. מי שיחזור על העבירה ישלם קנס גבוה יותר, 2,500 שקל. מי שיוגדר עבריין סדרתי יישלח לשנת מאסר. אבל שום דבר לא בטוח: הצעת החוק להפללת לקוחות הזנות עברה בקריאה טרומית גם בכנסת ה–18. אז הובילה את החקיקה ח"כ לשעבר אורית זוארץ, אבל היא לא קודמה עד פיזור אותה כנסת.

"הבעיה בקידום חוק ההפללה היא שמשמעותו היא להילחם בתפישות עולם קמאיות, של מין כמשהו שאפשר לקנות בכסף או להשיג בכוח", אומרת ח"כ מרב מיכאלי מהמחנה הציוני. "החקיקה נגד לקוחות דרמטית כפי שחוק הטרדה מינית היה דרמטי - כי הוא היה פגיעה בחלק מהטריטוריה הגברית. לראשונה באנו ואמרנו - זה לא חוקי. כפי שכיום אין גבר שלא יודע מה ההבדל בין חיזור להטרדה, גם בזנות התפישה תשתנה. צריכת זנות היא פעילות שנמצאת על רצף הפגיעה המינית. לא במקרה רוב מכריע מהעוסקים בזנות חוו פגיעה מינית בילדות. לכן החקיקה נגד הלקוחות היא באמת שינוי סדרי עולם".

המניעים העיקריים העומדים מאחורי מהלך החקיקה הם מוסריים. כפי שהגדירה זאת שרת המשפטים איילת שקד, "החוק הזה הוא קודם כל הצהרה שללכת לזנות זה לא מוסרי ולא צריך להיות בחברה שלנו". למרות זאת, שקד מעדיפה להמתין לחקיקה ממשלתית במקום להתבסס על הצעת החוק הנוכחית שהגיעה מהכנסת.

בתעשיית הזנות שזורים באופן יום־יומי סחר בבני אדם, סרסרות, סחר והתמכרות לסמים, העסקת קטינים, פדופיליה ועבירות אלימות. בהתאם, תוחלת החיים של העוסקים בה נמוכה משמעותית מזו של כלל האוכלוסיה. נקודת המוצא של החקיקה היא הבהרה לצרכני הזנות כי צריכת השירותים ומתן לגיטימציה לענף זהה למתן לגיטימציה לפדופיליה ולעבירות אלימות. החוק החדש לא מאפשר לצרכנים לעצום עיניים ולשכנע את עצמם ששירותי המין שעבורם שילמו סופקו בדרך כשרה.

כרטיסי ביקור לנשים בזנות
תומר אפלבאום

אקט מיני תמורת 20 שקל ומנת סם

במחקר שפירסמו ב-2016 משרד והרווחה והמשרד לביטחון פנים, 7% מהנשים בתעשייה ציינו כי הסיבה לכניסתן לתחום היא התמכרות לסמים או אלכוהול; 5% ציינו כי פגיעה מינית קשורה לכניסתן לזנות; ו–9% נכנסו לזנות בנסיבות של שידול. הרוב המכריע, 66%, אמרו כי נכנסו לתחום בגלל מצוקה כלכלית. עם זאת, במחקר שנערך ב-1998 בארה"ב, דיווחו 57% מהנשים בזנות על היסטוריה של התעללות מינית, והחוקרות העריכו שהשיעור האמיתי גבוה יותר. מחקרים אחרים גורסים שהמספר הנכון הוא 85%.

הנתונים על תעשיית הזנות - הן לגבי המעורבים בה והן לגבי הרווחים שהיא מגלגלת — לוקים בחסר. "קשה לגבש נתונים חד־משמעיים כשחלקה הגדול של התעשייה לא מאורגן", אומרת רחל (שם בדוי), שהצליחה לצאת ממעגל הזנות. "הייתי מעריכה שהיקף הזנות גבוה הרבה יותר מהסקרים האלה. זה קורה בדירות דיסקרטיות וכולל הרבה יותר אנשים שעובדים ברחוב ממה שניתן להעריך".

בעוד שהרשויות מנסות להעריך את מספר הגברים והנשים העובדים בזנות, אין כל הערכה לגבי מספר צרכני הזנות בישראל. מה שבטוח הוא שיש בישראל מאות אלפי אנשים שהחוק החדש יהפוך אותם לעבריינים.

זהבה גלאון
אוליבייה פיטוסי

מי האנשים האלה? הן העוסקים בתחום והן הגופים המטפלים בהם אומרים שאי אפשר לאפיין אותם. "אני יכול לומר שאני אישית הגעתי ממעמד נמוך מבחינה כלכלית כשהלכתי למקומות האלה", אומר איתמר (שם בדוי). "אבל אני לא חושב שיש מאפיינים קבועים למי שהולכים למכונים, וזה יהיה מטעה לומר שבני המעמד הנמוך הם אלה שהולכים אליהם. אני חושב שכל שכבות האוכלוסיה מגיעות למקומות האלה, אנשים שמחפשים פורקן פיזי ואפילו נפשי.

"התחלתי ללכת לזונות בתיכון, המשכתי בצבא וגם אחריו. כבר בגיל 18 היינו הולכים למועדוני חשפנות ומשם זורמים למכוני ליווי כדי לסיים את החוויה. לא הייתי מודע לבעייתיות של זה. הייתי הולך כי זה היה גברי, מגניב ומקובל. שילמנו את מה שצריך, בדרך כלל 300 שקל לביקור, וזה הגיע ל-500–600 שקל בחודש. אני יודע שיש אנשים שהופכים את זה לריטואל שבועי. הייתי לפני צבא ובחרתי לבזבז את הכסף שלי על זה. כל תקציב היציאות שלי הוקדש לזה. יש התמכרות בהליכה לזונות. זה לא רק הפורקן והאורגזמה, אלא כל החוויה של היכולת לבוא באופן דיסקרטי, לבחור את מי שאתה רוצה. אתה נכנס למצב מנטלי כמעט קבוע של חיפוש פורקן ומוצא את עצמך חוזר לתהום הזו שוב ושוב - וגורר אתך לתהום הזו מישהי שאתה פוגע בה.

"אני חושב שזה נובע ממשהו עמוק, ממקום של חסך נפשי ופיזי. אנשים פורקים הרבה תסביכים אבל כתוצאה מזה תומכים בעוולות של התעשייה הזו. יש דרכים טובות יותר לפרוק את המחסור הפיזי או הנפשי הזה. זו לא הדרך - לפרוק אותו על נשים שעוברות התעללות. אם המדינה תאמץ את הגישה שזו פעילות לא חוקית, אולי זה יגרום ללקוחות להבין את המצב. גם אני חשבתי בזמנו 'זה גם כיף לה וזו גם העבודה שלה'. לא הבנתי שמדובר בנשים שלא מצליחות לגמור את החודש".

"זאת תופעה חוצת מגזרים", אומרת נטלי לוין־אוחנה, מנהלת פרויקטים והסברה במכון תודעה, ששם לעצמו למטרה את שינוי התודעה הציבורית כלפי הזנות. "היא כוללת גברים מכל הסוגים, העדות והמעמדות. אנשים עוצרים אצל זונות בבוקר, בדרך לעבודה, כמו שאתה שותה כוס קפה".

הפגנה נגד זנות בת"א
עופר וקנין

"עולם צרכני הזנות מגוון מאוד, וגם בעולם לא מצליחים לאפיין פרופיל ייחודי שלהם", אומרת ד"ר יעלה להב-רז מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון, שחקרה את הפורומים של צרכני הזנות. "זה מגוון מאוד ברמה האתנית, הלאומית והמעמדית. עולם הזנות מספק היצע מגוון כך שמי שאין לו אמצעים יכול ללכת לזנות רחוב ולהשיג אקט מיני גם עבור 20 שקל ומנת סם, ומי שיש לו יכול להרשות לעצמו הרבה יותר. משהות ברחוב ומעדויות של אנשי הסיוע, אפשר לומר שברחוב אתה רואה את כולם: החל במכוניות עם מדבקות של חברות היי־טק ובוסטרים של תינוקות במושב האחורי, וכלה באוכלוסיית הפליטים של דרום תל אביב. כלל המחקרים בעולם, בין אם זה בסקנדינוויה שבה קידמו את החוק להפללת צרכני זנות או בגרמניה, בריטניה והמזרח הרחוק - מעידים על פרופיל מגוון. גם פה להערכתי לא תראה ייצוג יתר בקרב לקוחות חרדים, ערבים או כל פלח אחר. אני מעריכה שהתפלגות הלקוחות תואמת את התפלגות כלל האוכלוסיה. בספרות הישראלית אומרים ש-12%–15% מהאוכלוסיה הגברית מעל גיל 18 הולכים לזונות, וגם אם יש כאן תת־דיווח של נשאלים בגלל בושה - הנתון תואם את העולם ואת אירופה. בבריטניה מדברים על 10%, בגרמניה על 17% ובסקנדינוויה על 11%–12%".

להב-רז מיפתה בדוקטורט שלה שלוש דמויות של לקוחות: הצרכן, הצייד והמכור. "חלק מהם מכנים עצמם מכורים ומחפשים עזרה בגמילה. הם מוציאים המון כסף על זנות, קשה להם לתפקד מול המשפחה כשהם מקדישים את כל הלילה לסיבובים במתחמי זנות, הם סובלים ממכאובי גוף ונפש, מנסים להפסיק ולא מצליחים. עם זאת, הספרות המחקרית לא מתייחסת אליהם כמכורים. הם אכן לא מכורים למין - וגם הם יודעים לומר זאת. הם מכורים לדברים אחרים שהזנות מאפשרת להם, כמו משחקי שליטה ויכולת לשחרר חלקי זהויות שהם לא יכולים לבטא ביום-יום, למשל, מנהל בכיר שרוצה לחוש חוסר שליטה ושישפילו אותו, או להפך - מי שמושפל ביום־יום רוצה להשפיל. כמובן שהכל נעשה בסוף על גבן וחשבונן של נשים בזנות.

"אני מאמינה שחקיקה תרתיע רבים מצרכני הזנות, אבל בלי זרוע חינוכית זה יהיה פחות אפקטיבי. במקומות שבהם המודל הסקנדינווי עובד, מקימים בתי ספר עבור צרכני הזנות, שבהם מעבר לפגישות עם שורדות זנות יש טיפול בהם עצמם".

ההבנה שצרכני הזנות לא סובלים מהתמכרות למין חשובה בהכרעה שקנסות וענישה יהיו אפקטיביים בקרבם. גם מבחינת רחל, אין ספק בסוגיה הזו. "הכרתי פעם בעל מועדון בתל אביב שהגדיר עצמו כמכור לזנות. אני לא מאמינה בזה. גם אם כל הלקוחות האלו מוציאים המון כסף - איש מהם לא מידרדר לזה בגלל מצוקה קיומית, והחיים שלו לא מתפרקים כמו אצל העובדות. אני לא חושבת שיש כזה דבר 'מכור לזנות' - זה תירוץ נוח. הבעיה פה היא לא של התמכרות, הבעיה היא שהם חרא של בני אדם".

גם אם לא מדובר בהתמכרות, הרי שמדובר בהוצאה לא פרופורציונלית להכנסה של רבים מצרכני הזנות. בהתאם, בשיטוטים בפורומים האינטרנטיים אפשר למצוא תלונות כמו "אני בן 32, מאז גיל 18 אני הולך למכוני ליווי, מאז גיל 18 הולך לזונות בכל הזדמנות שיש לי, חצי מהמשכורת שלי הולך על זונות, לפחות 3,000 שקל בחודש. כל פעם אחרי שאני יוצא ממכון ליווי אני מרגיש מושפל כאילו אנסתי מישהי או כל דבר אחר. תעזרו לי".

עידית הראל־שמש, פעילה ותיקה במאבק בזנות, מפעילה את פרויקט ג'ון סקול — מרכז הסברה לצרכני זנות, המאפשר להם ליצור עמה קשר כדי להבין את הנזק שהם גורמים לנשים בתחום. "פגשתי אנשים שחצי משכורת שלהם היתה הולכת לזנות. מישהו אחר כתב לי פעם שהוא היה יכול לקנות דירה עם הכסף שהוציא בחייו על זנות. כיום זה חוקי ונגיש ונמצא מעבר לפינה, אז גם מי שלא יכול לעמוד בזה עושה ומשלם. יש כאלה שמתקשרים ואומרים: 'הבנתי שעשיתי משהו רע', ומבקשים אישור למרות זאת. היה בחור שדיבר אתי פעם על התמכרות".

הפגנה נגד זנות
דודו בכר

"הכסף הוא המלכודת של הזנות"

כיום אין זאת עבירה על החוק לצרוך שירותי זנות, אבל דבר אינו חוקי בתעשייה הזו. חוקי רשות המסים, חוקי משרד העבודה והרווחה, חוקי עזר עירוניים והאכיפה המשטרתית - כולם מופרים בענף זה באופן שוטף, שבו מתגלגלים יותר ממיליארד שקל בשנה בלי חשבוניות, קבלות והוצאת רישיונות עסק. זאת, עוד לפני שמתייחסים לתשלומים שכמעט מגוחך להזכיר כשמדובר בזנות - דוגמת תשלום דמי ביטוח לאומי או קרן פנסיה חובה למועסקים בו. איש לא ממלא בענף זה טופסי 101. לכל היותר, מחזיקי מכוני הבושת מדווחים על הכנסות סמליות הנובעות לכאורה משכר דירה. לעתים אפשר למצוא בדירות קבלות או חשבוניות, שאותן מציגים במקרה של פשיטת כוחות החוק, אך אין בהן כדי להעיד שמישהו שם מדוווח על הכנסותיו. זאת, אף על פי שבית בושת ממוצע יכול לגלגל מחזור של 10–20 מיליון שקל בשנה.

"רוב הזנות מתקיימת כיום בדירות", אומרת נעמה זאב־ריבלין, מנהלת סלעית - תוכנית של משרד הרווחה לטיפול בנשים בזנות הממומנת ומופעלת על ידי עיריית תל אביב. "ברובן יש בעל בית שמפעיל את המקום, גם אם הוא לא נמצא שם בפועל. מי שנמצאת שם בדרך כלל זו פקידה, בעגת הרחוב היא 'הקוף'. הפקידות האלה מתודרכות לומר במקרה של פשיטה שהן עובדות עצמאיות. בפועל, הכסף שמשלמים הלקוחות מתחלק חצי־חצי בין המפעיל לעובדות. חוץ מזה, הנשים צריכות לשלם על שירותי ניקיון ומגבות שמספקים להן במקום. כשמגיעים יותר לקוחות, האישה וגם הפקידה מקבלות בונוסים. בדירות הגדולות הנשים עושות משמרות של 12 שעות, ומקדישות לכל גבר בין חצי שעה ל-40 דקות. אקט רגיל עולה כ-250 שקל, וכל סטייה מינית עולה סכום נוסף.

"רוב הנשים נכנסות לענף בגלל מציאות משפחתית קשה. אלה נשים ללא עורף משפחתי, שמגיעות לזנות בגלל פגיעות קודמות בבית. 62% מהן הן אמהות לילדים, רבות יחידניות. חלק מהן הן צעירות שמגיעות לתחום בגלל ההבטחה לכסף מהיר וקל, ובסוף הן מוצאות עצמן בחובות על גבי חובות, כי זה כסף שמייצר כל כך הרבה מחסור בנפש שהן כל הזמן צריכות לפצות את עצמן. הן קונות בגדים ותמרוקים, ויכולות לפרק בסופר־פארם 5,000 שקל כפיצוי מיידי על הסבל שעברו. בהרבה מקרים הן חיות באורח חיים פזרני, שוכרות דירה במקום יוקרתי כדי להצדיק את מה שהן עושות. היתה לנו מטופלת שבגיל 26 שכרה דירה ב–40 אלף שקל בחודש, אבל לא היה לה כוח להגיע מהדירה שבה היא עבדה הביתה, אז היא פשוט היתה נשארת לישון במקום העבודה. הכסף שמגיע אליהן ליד עף מהן באותה מהירות. התעשייה הזאת מגלגלת הרבה כסף על גב הנשים העוסקות בה, ואין בכסף הזה ברכה או מזל. רובן בחובות, וכשהחוקר המשטרתי שואל אם הן רוצות לצאת ממעגל הזנות, הן אומרות 'אין לנו כסף אחר לממן את עצמנו'. לאלה שרוצות לצאת אנחנו צריכים לספק סיוע משפטי להסדרי חוב מול ההוצאה לפועל. הן חיות במציאות של חובות ועוד חובות לכל הגורמים: לשוק האפור, לבנקים, למכולת, לחברות תקשורת או לבעלי הדירה - הרבה פעמים הפקידה מזהה שהן צריכות הלוואה ומציעה להן. זו המלכודת.

שולי מועלם־רפאלי
אוליבייה פיטוסי

"הכסף הוא בעצם הגורם לכל. זה בסיס המלכודת של הזנות. הנשים לא רואות את הגברים. הזהות שלהם לא מעניינת אותן. הן רואות שטרות ומוכנות לסבול את כל מה שהן סובלות כדי להגיע לכסף. גם אצל הסרסורים זה בסיס השליטה. איחרת למשמרת? יש לך קנס של 400 שקל. היית עם שישה גברים, כואב ושורף לך ואת לא רוצה להמשיך? תקבלי קנס או שלא תקבלי את הכסף שעשית עד עכשיו. אחד המושגים בתחום הוא 'הלקוח ה-10' או 'הלקוח ה-11': רק עם הלקוח העשירי תקבלי את כל הסכום שעבדת בשבילו. זה מגביר את המוטיווציה לעשות את מה שנקרא 'כניסות'. המחירים משתנים: יש דירות שבהן האקט עולה 300 שקל ויש דירות של 400 שקל, ולפעמים סוגרים על אקסטרות. אבל יש כלל אכזרי שלפיו ככל שהגבר משלם יותר - ככה הזנות קשה יותר. אישה שצריכה כסף תעשה הרבה דברים. אישה בזנות שמגיעה לבית מלון או לבית פרטי תקבל יותר כסף, אבל היא לבד שם, אין לה הגנה, ואם מישהו הזמין אותה תמורת 1,000 שקל ללילה - אלוהים יודע איזה ביזאר ידרשו ממנה. היא תצא עם הרבה כסף, אבל במחיר כבד. לכן מעט נשים מעדיפות את המקומות האלה.

"הכסף משקף את השליטה בעובדת, וגם את ההתמכרות של לקבל אותו מיד ובמזומן. כסף מזומן הוא כסף טוב לשלם בו חובות, וזה מדהים איך הן שקועות בחובות. הסרסורים דואגים שייקחו הלוואות בריבית כבדה, ואין על הריבית הזו ויתורים - לא תשלמי, ישברו לך את הרגליים".

"הן לא מגיעות לחרפת רעב, הן כן מצליחות לשרוד", אומר גורם הפעיל בטיפול בעובדות בתעשייה. "אבל הן לא יחסכו לדירה. טבע התעשייה הוא שכשאת צעירה ערכך בשוק גבוה ואת נכנסת לסחרור מהכסף הקל. עם הזמן נהיה הרבה יותר קשה להרוויח. הרווחה הזו נעלמת. החובות נצברים. ההתמכרות לסמים לוקחת כסף. יש סביבן המון אנשים שנהנים מהכסף - הסרסור, בעל הדירה - והן עצמן שקועות בחובות".

לפעילים בתחום אין ספק בנוגע לצורך בחקיקה. "רוב צרכני הזנות הם החברים, הקולגות, האחים והשכנים של כולנו", אומרת הראל-שמש. "ירתיע אותם אם יהיה חוק שיביא לכך שהם יקבלו מכתב הביתה או זימון לבית משפט. אני תומכת בהפללה. לפני הכל, זו עבירה חברתית, ויש הבדל עצום בין מדינה שמחליטה שהתופעה הזו היא בסדר למדינה שמחליטה שזה לא בסדר. ברגע שהחלטנו שזה לא בסדר, יש מקום לרפורמות חינוכיות בנושא, וזה יקרה. השיח מעורר מודעות והחוק יעשה את זה עוד יותר. חשוב לזכור גם שהחוק פועל בשני מישורים: מישור ההפללה ומישור השיקום. אין הכרה בכך שהעיסוק פוגע במרקם האישיות שלך, במעמד החברתי וביכולות התעסוקתית, ונשים שיוצאות ממעגל הזנות לא מקבלות קצבה ייעודית לשיקום. ברגע שהחברה תכיר בצורך של הנשים האלה בשיקום, הן יוכלו לבקש קצבה. החקיקה חשובה כדי לסייע להן להשתקם, למנוע חזרה שלהן לשם ולתת מענה למי שנמצאת בפנים".

"הייתי ארבע שנים בתחום וראיתי את כולם", אומרת רחל. "מפועלים ועד שופטים, ח"כים מימין ומשמאל, ממזרח וממערב. יש אבות שלוקחים את הבנים שלהם לטקס חניכה בגיל 13, במסיבות סיום תיכון מזמינים חשפניות ונערות ליווי בידיעת מורים. זה לגיטימי בכל מקום. הפרדוקס הוא שזה מיינסטרים, אבל הנשים בזנות מודרות מהמיינסטרים. זנות היא לא דבר סקסי, כמו שילדים חולי סרטן ונכים הם לא דבר סקסי. תעשיית המין עובדת קשה כדי לייצר סטריאוטיפים שגויים על האנשים העובדים בה. הפנטזיה של הסטודנטית הליברלית תקועה לאנשים בראש, ואין לי מושג איך הם מלבישים אותה על האישה בתחנה המרכזית עם סימני מחט של הזרקת סמים".

הפגנה נגד זנות
דודו בכר


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם