יין וחופשה מסוג אחר: "יש כאן כל מה שצריך - ובלי הרבה דאווין" - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מראה מקום

יין וחופשה מסוג אחר: "יש כאן כל מה שצריך - ובלי הרבה דאווין"

לפני 13 שנה הגיע ארז רוטה לחולות חלוצה בנגב, והקים שם חווה שכוללת יקב אורגני ואורחן צנוע. איתני הטבע והביורוקרטיה הישראלית עוד לא שברו אותו, וכעת הוא חולם להקים במקום מרכז אמנות, שישלב את האהבה לאדמה

4תגובות
ארז רוטה בחווה. "יש כאן כל מה שצריך לקמפינג — ובלי הרבה דאווין"
עופר וקנין

לפני כמה שנים, בסוף יום עבודה ארוך בין עשרות דונמים של כרמים, נכנס ארז רוטה ליקב, התיישב על כיסא פלסטיק ומזג לעצמו כוס יין. הוא עצם עיניים והרגיש שהרוח המדברית ערה מהרגיל. כשפתח את עיניו הוא לא היה בטוח אם הוא חווה פטה־מורגנה או שהוא הוזה.

"דמייני קיר חום בגובה עשרות מטרים, שראית ממרחק של שלושה ק"מ, הולך ומתקרב אליך", מתאר רוטה. "ראיתי אותו מגיע ותולש את האוהל, מרים ברזלים, קורע עמודים, ורצתי לקרוון. הרוחות תלשו את הכרם מהאדמה, העיפו את העצים מהמקום. חלקה שלמה באוויר. לא נשברתי, רק הבנתי שמחר בבוקר תהיה לי הרבה עבודה".

בקבוקי יין בחווה
עופר וקנין

חוות רוטה הוקמה בשלהי קיץ 2004 כחוות בודדים השוכנת בחולות חלוצה, לגדת נחל רביבים, ברמת הנגב. במקום, שבו הושקעו מאז כ–1.5 מיליון שקל, נמצא יקב בוטיק מדברי, שבו מייצר רוטה מדי שנה 12 אלף בקבוקים מענבי הכרם האורגני הנטוע בחווה.

בסמוך ליקב נמצא הסטודיו של רוטה, שבו הוא מפסל, מצייר והוגה. בחצר יש חאן למטיילים, שם הוא מארח קבוצות שמגיעות ליהנות מהשמים זרועי הכוכבים ומנופי הנגב. החאן הוא נתח חשוב מההכנסות ומזכות הקיום של היקב, שאמנם זכה בפרסים על היינות — אך עדיין לא מצליח לקיים את רוטה כמקור הכנסה בלעדי.

מפה. מה: חוות רוטה ויקב רוטה. איפה: חולות חלוצה

"בתקופת מבצע צוק איתן ב–2014 היינו קרוב לחצי שנה בלי פרנסה, אבל בעונה יש כאן אנשים כמעט כל שבוע. קהל נינוח, שטוב לו עם הפשטות של הטבע, שלא מחפש את מה שאין", מסביר רוטה.

במקום יש מטבחון צנוע, שירותים ומקלחות חדשים ונקיים, שולחנות, בריכה קטנה לטבול בה בקיץ ותנור לחורף. "יש כאן כל מה שצריך לקמפינג — ובלי הרבה דאווין. זה שטח פתוח ואתה נתון לחסדי הטבע, וזה חלק מהעניין, אין סיבה להילחם בטבע. גם לכרמים לקח זמן להתעצב ולהיקלט באדמה, ומדובר בתהליך שלוקח כמה שנים".

ענבים בחוות רוטה
עופר וקנין

במהלך הדרך רוטה עקר גידולים שלא נקלטו היטב באדמה, ועד היום הוא מצוי בתהליך של ניסוי וטעייה — הרחבה של זנים, שינוי של תמהילים, התעסקות בלתי פוסקת במלאכת ההכנה ורענון הטעמים. הוא שואף להגדיל את הייצור ב–10,000 בקבוקים בשנה. "האמת היא שהייתי שמח להישאר קטן, אבל אני צריך לגדול", הוא מסביר. "זאת אחת הבעיות של הכלכלה הקפיטליסטית המטורפת שאנחנו חיים בה — היא מכריחה אותי לגדול כדי להצליח לקיים את עצמי ולהיות רווחי. יש בזה אבסורד. דברים כמו עליית מחירי המים לחקלאות לאורך השנים והביורוקרטיה סביב הקרקע גורמים לך להאמין שאת המדינה לא מעניין מה אנחנו רוצים ואיך אנחנו מתקיימים — היא רוצה להתקיים קודם".

מאז שעלה לקרקע גילה רוטה כיצד אילוצים קיומיים והזדמנויות מקריות מכתיבים את התפתחות המקום, לפעמים בכיוון שונה מהחלומות והתכנונים המקוריים. "מצאתי את עצמי מגיש ארוחות בוקר וערב ל–40 או 50 אורחים שהגיעו לאורחן וביקשו שנגיש להם ארוחות, ואני חשבתי שזאת יכולה להיות דרך יצירתית לייצר עוד הכנסה. כששרפתי עוף שהתבשל יתר על המידה והגשתי אוכל בחיוך מתאמץ, הבנתי שהכוונה הראשונה, הפשוטה שלי, היתה הכי נכונה — אבל לפעמים צריך ללמוד דברים בדרך הארוכה".

חוות רוטה
עופר וקנין

רוטה מודה שבדרך היו אינספור רגעים שבהם אמר לעצמו שאולי הגיע הזמן לקום וללכת. למעשה, כמעט כל יום. "אבל הנה, ממש היום חבר שלי הציל אותי. אמר לי בשיחה 'איזה יופי לך. בנית לך כרם ליד הסטודיו', ובשנייה אחת הגדיר לי את מה שיש לי והניח את הדברים בסדר העדיפויות הנכון — מנקודת מבט אחרת, מהעיניים שלו. הפרספקטיבה שלו איפסה אותי".

רוטה, 62, נולד בשכונת שפירא בתל אביב, והיה רגיל לגלריות בוהמייניות. במשך יותר מעשור עסק בשילוב שבין חינוך לאמנות ולחקלאות בפרויקטים לנוער באזור ירושלים והסביבה. ההדרכה והמפגש עם האורחים הם חלק ממנו, ומלבד סיורי יין והדרכות שהוא מעביר לקבוצות שמגיעות לבקר ביקב או להתארח באורחן, הוא חולם להקים מרכז אמנות בחווה, שישלב בין חינוך וסדנאות לאמנות לאדמה.

חוות רוטה
עופר וקנין

"כיום אני לא מצליח להתקיים ברצינות מהאמנות, אבל כשאני עושה את זה — זה יותר מיין", הוא מעיד. "לדעתי, באמנויות כמו ציור ופיסול יש עוד משהו חוץ מהמלאכה המדויקת של הכנת היין, שבסופו של דבר הוא רק עוד מוצר שנמכר על מדף. אמנות היא מלה שהופשטה מערכה, וכיום גם אוכל הוא אמנות וכל מי שמצלם הוא אמן.

"נכון, יש בהם מן האמנות והיצירה — אבל זה לא זה. אולי אני מיושן בקטע הזה, אבל אני מקווה שאני לפחות מתיישן כמו יין טוב. יין שעושים אותו נכון יכול להתיישן נהדר ומקבל טעמים ומרקמים שאתה לא מבין מאיפה הגיעו. אבל כמו היין, יש גם אנשים שבגילי הולכים ונעשים חמוצים, אנטיפתים וציניקנים. בינתיים בקבוקים שלי מ–2005 הולכים ומשתבחים".

חוות רוטה
עופר וקנין

בנו היחיד לא מעוניין להמשיך ולהתעסק בגידולים, ולכן חבר רוטה לשותף צעיר ממושב רתמים, שנמצא במרחק קצר יחסית מהחווה. "הוא בא לעבוד אתי ונשרט כמוני בשריטה של היין. מי שמתאהב בזה לא יכול לברוח, אף על פי שזה כרוך בהמון עבודה סדורה ומדויקת. הוא דתי ועובד עכשיו על דוקטורט במחשבת ישראל ויש לו מוסר עבודה וערכים, דברים שאני כבר לא רואה אצל רבים מבני גילו", מעיד רוטה.

"הצעירים התל־אביבים לא באים לעבוד אצלי. יש חבר'ה בדואים קבועים שבאים לעבוד כל עונה ובנוסף מגיעים אלי צעירים מהמושבים. כולם עם תואר ראשון והשכלה. זה נהפך לתנאי קבלה", הוא צוחק. "החבר'ה מההתיישבות הדתית־לאומית נכנסים לנעליים של המושבניקים של פעם ומובילים את העדר. את ההתיישבות החקלאית החדשה. יש בהם משהו, לא יודע אם לקרוא לזה שליחות, אמונה או תשוקה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם