דרך חדשה

עוזרת הבמאי שמסדרת לאנשים את הארונות - ובדרך גם את החיים שלה

נועה הרניק היתה עוזרת במאי במשך 20 שנה. היום היא מסדרת לאנשים את הארונות - ובדרך גם את החיים שלה

ענת ג'ורג'י
ענת ג'ורג'י
נועה הרניק, 49. אז: עוזרת במאי; היום: בעלת העסק "אדונית הארונית" לסידור ארונות
ענת ג'ורג'י
ענת ג'ורג'י

1989–1992: בדרך למשרד החוץ עוצרים בסם שפיגל

"התחנה הראשונה שלי לאחר השחרור מהצבא היתה החוג ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. נרשמתי לשם במטרה להתקבל לקורס הצוערים של משרד החוץ, אבל זה לא הלך. לא הבנתי מה רוצים ממני ונכשלתי בחינה אחר בחינה.

"באחד הימים פגשתי מורות שלי מבית הספר, ובעידודן נרשמתי ללימודי גרפיקה בבצלאל. הצלחתי להתברג לעמדת המתנה, ואז חברה סיפרה לי שנפתח בית ספר חדש לקולנוע, שהיא עובדת בו, ושאין כמעט נרשמים. נרשמתי בעידודה, וכך החלו לימודי בסם שפיגל. הלימודים בבית הספר, שנהפך לאחד המבוקשים בתחום, היו מתסכלים. למעשה, כל שנה רצו לזרוק אותי, וכל שנה קיבלתי פרס כלשהו שמנע את זה".

1992–1995: הפאשלה המביכה שהביאה לשינוי

"עם סיום הלימודים התחלתי לעבוד בערוץ הראשון ככתבת מגזין ביומן תרבות. זאת היתה תקופה מרתקת שבה הייתי מחוזרת מאוד ונהניתי מהכתבות והמגע עם האנשים, אבל לא היה בזה כסף ולכן השתלבתי בתפקידי הפקה. התחלתי לביים סרטים דוקומנטריים לרשות השנייה, חלקם היו בינוניים וחלקם טובים מאוד. ככה התקדמתי וצברתי ידע וניסיון.

"עם הזמן התגלגלתי לתעשיית הקולנוע והטלוויזיה, תחילה כעוזרת אישית לבמאית ואחר כך כמנהלת תסריט, זו שאחראית לקשר בין הצילומים לחדר העריכה. התפקיד לא התאים לי בכלל, הוא חייב שקדנות וסבלנות, ואני רק רציתי לרוץ על הגבעות. אחרי פאשלה מביכה שלי, ובעידוד של קולגה, החלטתי לעזוב ולנסות להיות עוזרת במאי. תחילה הייתי עוזרת במאי שנייה, וזמן קצר לאחר מכן מוניתי לעוזרת במאי ראשונה".

1995–2014: כשהמרדף מפסיק לרגש

"כעוזרת במאי כבר מצאתי את עצמי. התפקיד, שכולל למעשה את ניהול העבודה על הסט, התאים לי. זאת תעשייה לא פשוטה, שמתנהלת כמו מערך צבאי, עם היררכיה ברורה ומשמעת. לאט־לאט בניתי את עצמי, ואף על פי שהייתי אישה ואמא בעולם של גברים, צברתי ניסיון והצלחתי לבסס מוניטין של מקצוענות. עבדתי שעות מטורפות בסרטים כמו 'איים אבודים', 'סיפור גדול' ו'חמש שעות מפריז', והמשפחה שלי שילמה את המחיר. אף על פי שהשתדלתי להיות עם שני ילדי, הם חוו הורות אחרת, כמעט לא נוכחת. כמעט בכל הפקה היה רגע אחד שבו התקשרתי לבעלי ובכיתי מרוב תסכול על הקושי העצום בשילוב שבין הורות לעבודה על הסט.

"אחרי כמעט 20 שנה במקצוע התחלתי להתעייף. לא הייתי מלאת מוטיבציה כמו הצעירים. הם חלמו על מרדף עם נמלט מהחלון ואני כבר ראיתי 50 מרדפים עם נמלטים מהחלון. הייתי עייפה, איבדתי את הסבלנות, ואז גם החלו להסתנן מחשבות על העתיד. אז עוד הייתי צעירה ויכולתי להתרוצץ כמה שצריך, אבל לא רציתי להזדקן במקצוע ולהיות פתטית. לצד זה התעשייה הידרדרה. נכנסו אליה אנשים שלא ראו בעיניים. הגעתי למצב שבו למרות גילי וניסיוני, מצאתי את עצמי ממתינה במשך שלושה חודשים שהפקה שהתחייבתי אליה תצא לדרך, והיא התעכבה מכל מיני סיבות שלא קשורות אלי.

"אלה היו שלושה חודשים ללא עבודה וללא פרנסה. אני לא עשירה ונזקקתי לכסף. אז אחרי שלושה חודשים, וכשקיבלתי הצעה מפרויקט אחר, ביקשתי להשתחרר מההתחייבות. בתגובה הם הכניסו אותי לרשימה השחורה וטינפו עלי בתעשייה. משם זה הידרדר. התחלתי לשנוא את המקצוע ואת מה שכרוך בו.

"ברקע הדברים התגבשה אצלי תודעה חברתית ואקולוגית. זה החל כשבני הצעיר נולד, ונחשפתי במקרה למצבם הקשה של הילדים ביהודה ושומרון. החלטתי לאסוף עבורם בגדים וצעצועים, שיגרתי אותם אליהם באמצעות עמותה שעסקה בזה, ולאט־לאט זה תפס תאוצה. עם הזמן העברת הסחורה לשטחים נהפכה לקשה, והתחלתי לאסוף בגדים וצעצועים עבור ילדים ישראלים שאין להם. בתוך זה, אנשים הזמינו אותי אליהם הביתה, ואני ייעצתי להם מה אפשר לעשות במקום שהתפנה בארון. זה היה תחביב, במקביל לעבודה שלי כעוזרת במאי, ונהניתי מזה".

2014–היום: מסע במדבר וחוכמת המונים

"השתתפות במסע מלכת המדבר בהרי הפירנאים הכריעה את הכף. אלה היו עשרה ימים שבהם התעסקתי רק ברצונות שלי, והם הובילו אותי להבנה שאני חייבת לעשות שינוי. ידעתי שאני רוצה לסדר ארונות ולעסוק במיחזור ובהעברה של בגדים, אבל לא ידעתי איך לגשת לזה. פניתי לחוכמת ההמונים בפייסבוק, וביקשתי שם לעסק החדש שאקים יום אחד. אחד הגולשים הציע את 'אדונית הארונית' ואף שירטט לי לוגו. חברה שרצתה שאסדר לה את מדף התבלינים הציעה להפיק לי בתמורה כרטיסי ביקור. היא הכינה אותם ושלחה לדפוס, ובייעוצה הקמתי עמוד בפייסבוק.

"ככה התחלתי לעבוד: קודם בווליום נמוך ולצד העבודה כעוזרת במאי, ולאט־לאט הנפח גדל. העבודה נתנה לי שקט, בלי לחץ ובלי אגו של אף אחד. זמן קצר לאחר מכן הגעתי להפקה והרגשתי שאני לא מסוגלת יותר. פניתי לבמאי וביקשתי להשתחרר. מאז אני מסדרת ארונות ומעבירה בגדים וציוד לנזקקים. אני מרגישה שאני עושה משהו בסולם הערכים שלי, אני אדונית לעצמי ואמא לילדי, יש לי שקט ואני מתפרנסת לא רע. בפעם הראשונה שלקחתי יוזמה ולא התגלגלתי עם הדברים, הצלחתי להיות מדויקת עם עצמי ועם הרצונות שלי".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker