"כל עיתונאי יודע עם מי לא צריך להתעסק" - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"כל עיתונאי יודע עם מי לא צריך להתעסק"

על רקע החשדות לעסקות של רה"מ עם גופי תקשורת, התקווה היא שפיצול ערוץ 2 יביא ליצירת נתק משמעותי בין הדרג הפוליטי לבין גופי התקשורת. ואולם יש מי שהחלום האופטימי הזה גורם לו לגיחוך: "בין התקשורת לפוליטיקאים יש קשר גורדי" ■ כתבה רביעית בסדרה

9תגובות
אולפן החדשות של ערוץ 10 . אנשיו חזרו שוב ושוב לוועדת הכלכלה של הכנסת
תומר אפלבאום

מצעד הנחקרים שעשו את דרכם בחודשים הראשונים של 2017 לעבר יחידת להב 433 כלל לא מעט בכירים מתחום התקשורת — בעלים של אמצעי מדיה, עורכים בכירים וגם רגולטורים. כולם הגיעו להעיד לראשונה על האופן שבו התקיימו קשרים בעייתיים בין מוקדי הכוח השלטוניים לבין גופי התקשורת בישראל. בפעם הראשונה אי־פעם שוק התקשורת על כשליו הרבים החל להיחשף מעט לאור השמש.

פרשת 2000 העלתה את קשרי העיתון־שלטון לכותרות. חשיפת שיחות המשא ומתן בין ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לבין אויבו המושבע, מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס, העלתה חשד כי השניים תיכננו לכאורה דיל מסריח: מוזס ידאג לסיקור אוהד על נתניהו, ואילו נתניהו ידאג להקטין את הפגיעה בהכנסות העיתון מצד "ישראל היום", באמצעות חקיקה או בהחלטות שלטוניות אחרות. הדיל הזה, לפי החשד, התרחב גם לתחום השידורים — מוזס רצה ככל הנראה לשלוט בשידורי ליגת העל בכדורגל, ונזקק לעזרתו של נתניהו, שבאותה עת כיהן כשר התקשורת. נתניהו גם נחשד כמי שניסה לארגן משקיעים לרכישת קבוצת ידיעות אחרונות.

בשבועות האחרונים מתברר כי גם פרשת 1000, שבה נחשד נתניהו בקבלת מתנות מאנשי העסקים — בעיקר מהמפיק ההוליוודי ארנון מילצ'ן — נכנסת עמוק לתוך אולפני החדשות. העיתונאי גידי וייץ חשף ב"הארץ" באוקטובר 2015 כי המשטרה חוקרת את מעורבת נתניהו בעסקות שונות סביב ערוץ 10, שבו שותף מילצ'ן. במסגרת זו מסרו עדות רגולטורים, נציגיו של מילצ'ן, בעל השליטה לשעבר בערוץ 10 יוסי מימן ומקורביו, והפרסומאי אילן שילוח, שב–2014 ניהל משא ומתן לרכישת הערוץ.

לא כולם הופתעו. מי שעקב בזמן אמת אחר המדיניות ההפכפכה של נתניהו כלפי ערוץ 10 — מחד גיסא ניסיונות אלימים לסגירתו, ומאידך גיסא תמיכה בהליכים בכנסת למתן הקלות שיאפשרו את המשך פעילותו — ידע כי משהו לא מוסבר מתרחש מאחורי הקלעים. ובכל זאת, זו הפעם הראשונה שיחסי השלטון־עיתון עולים לחקירה בקרב הגורמים הרשמיים.

בימים האחרונים שוב צפו על פני המים הכתמים הכעורים של יחסי השלטון והתקשורת: דו"ח מבקר המדינה החריף על היחס החם של משרד התקשורת כלפי קבוצת בזק שפורסם השבוע, וחקירת רשות ניירות ערך שמתנהלת בעניין כבר זמן מה, מעלים חשש כי היחס המקל שנתניהו ושלוחיו העניקו לקבוצת בזק נבע, בין השאר, מהסיקור האוהד שלו זכו נתניהו ורעייתו במשך זמן רב באתר וואלה, שבבעלות שאול אלוביץ', שהוא גם בעל השליטה בבזק. כפי שנחשף בתחקיר "הארץ" באוקטובר 2015, הזוג נתניהו זכו לכתבות אוהדות ותמונות מחמיאות באתר, ומנגד לצנזור של תכנים שלא נעמו להם.

החודשים הבאים עלולים להציף שוב את מערכת הקשרים הבעייתית בין גופי התקשורת לפוליטיקאים והרגולטורים. מהלך הפיצול של ערוץ 2 שיתבצע ב–1 בנובמבר כרוך בסיכון רב עבור שלושת גופי שידור — קשת, רשת וערוץ 10. קשת ורשת ייאלצו לעבור כל אחת לערוץ חדש, באפיקים 12 ו–13, וישדרו שבעה ימים בשבוע. ערוץ 10 יעבור לאפיק 14. המשמעות היא גידול של 50% בהיקף ייצור התוכן, בעוד ששוק הפרסום אינו גדל משמעותית. גופי השידור בפאניקה, ומבחינתם בצדק.

עד עתה, כאשר המנהלים בגופי השידור חוו הפסדים ועמדו בפני משבר, הם עטו על עצמם חליפות והחלו להסתובב במסדרונות הפוליטיים. טקס העלייה לרגל לשרי התקשורת ולח"כים כלל תחינות ובקשות להקלות, הארכות זיכיון, מחיקת חובות, הלוואות ופרישת תשלומים. מערכת היחסים הפסולה הזאת, שבה גופי השידור נהפכו לתלויים לחלוטין בפוליטיקאים ורגולטורים, הסבה נזק חמור לעצמאות המערכתית שלהם.

"גם אם לא נאמר שום דבר ברור מהעורך הראשי, יש אפקט מצנן. כל עיתונאי יודע עם מי לא צריך להתעסק ומתי זה נזק לטווח הארוך", אומר בכיר שהיה מעורב בהליכי חקיקה כאלה.

גם הפעם עולה חשש כי גופי השידור ינסו לסגור דיל כלשהו עם הדרג הפוליטי, ויעלו שוב לכנסת בתחינה לדחות את הפיצול או לשנות את תנאיו. בינתיים, בימים האחרונים התברר כי יש התנגדות נחרצת לכל דיל שכזה. הן שר התקשורת איוב קרא והן שר האוצר משה כחלון הצהירו כי אין בכוונתם לתמוך במהלך כזה. ואולם יש כאלה שמנסים לקדם את המהלך, למשל בשיחות שהתקיימו עם יו"ר הקואליציה, דוד ביטן, בנוגע לאפשרות לדחות את הפיצול בשנה לפחות.

בעלי ערוץ בטלוויזיה עם אינטרסים עסקיים

בעלי המניות המרכזיים בערוצי הטלוויזיה שיש להם אחזקות משמעותיות נוספות שאינן בתחום התקשורת

היחסים בין גורמי השלטון לבעלי ההון המחזיקים בגופי תקשורת אמנם החלו להיחשף רק באחרונה בעקבות החשיפות של פרשות נתניהו, אבל הם לא התפתחו בשנים האחרונות. בין הבעלים של גופי תקשורת המסקרים את מוקדי הכוח לבין מוקדי הכוח המסוקרים על ידי גופי התקשורת יש מערכת יחסים סימביוזית, שמאז ומעולם היו בנויים על סקאלה שבין כיפופי ידיים ללחיצות ידיים — תלוי אם האינטרסים של הצדדים מנוגדים או משתלבים. מצד אחד, לגורמי השלטון יש יכולת להשפיע באופן ישיר על עתידם של גופי התקשורת, באמצעות חקיקה או רגולציה, ומצד אחר, לתקשורת יש אפשרות להשפיע על עתידם הפוליטי או המקצועי של מקבלי ההחלטות. והאינטרס הציבורי? לא תמיד נשמר.

הנטייה של גופי תקשורת להיצמד לקבוצות הכוח הפוליטיות או הכלכליות ולשרתם באה לידי ביטוי בכמה רמות. היא מתחילה בדרג העיתונאי, שלעתים סובל מהטיה לכיוון מסוקריו, בין היתר, בשל שיטת הדלתות המסתובבות והרצון של העיתונאים לעבור לצד של המסוקרים, שלעתים מתגמל יותר. הנטייה הזאת עוברת דרך האינטרסים של המחלקות המסחריות של גופי התקשרות שמשווקות את הפרסומות, ונשענות על הכנסות מהמגזר העסקי וגם הממשלתי. ההשפעות הזרות מגיעות לשיא בחדרי ההנהלה ובלשכותיהם של בעלי הבית. שם, בקומת ההנהלה והבעלים, אי אפשר באמת לדעת מה מתרחש, מהם האינטרסים שמניעים את גלגלי הדפוס, מי גורם להם להיעצר ולמה.

בישראל, בעיקר בתחום התקשורת המשודרת, הבעיה כפולה ומכופלת. גופי השידור בישראל אינם מוחזקים בידי גורמים שעיקר עיסוקם הוא בתחום התקשורת. לבעלי המניות הגדולים בגופי התקשורת יש שפע של עסקים אחרים במשק, בחלקם הגדול מונופולים או כאלה שנשענים על תשתיות המדינה. אותם אנשי עסקים זקוקים יותר מכל ליחסים טובים עם השלטון.

במקרה של ישראל, קשרי השלטון־עיתון הבעייתיים נרקמים לא רק מתוך צורך של כלי התקשורת עצמם לשרוד תחת עול המגף של הדרג הפוליטי. לבעלי ההון המחזיקים בגופי התקשורת יש שפע של אינטרסים עסקיים אחרים חוץ־תקשורתיים, ולעתים קרובות גופי התקשורת מנוצלים לצורכי האימפריות העסקיות של בעלי ההון. כל פוליטיקאי וכל פקיד יודע שעליו להישמר ולהיזהר מפני כוחו של בעלים של גוף תקשורת שלא מהסס לרתום את עיתונאיו לצורכיו האישיים.

בחמש השנים האחרונות נחשפו אזרחי ישראל לשני מקרי קיצון בכל הקשור לבעלי ההון השולטים בתקשורת, שלהם השלכות חמורות: נוחי דנקנר ואליעזר פישמן. דנקנר עשה זאת בצעדים מגושמים למדי כאשר השתלט ב–2011 על עיתון "מעריב" המפסיד במסגרת מאבקיו נגד רפורמות מבניות שהיו עשויות להפקיע מידיו של השליטה בכוח ריכוזי רב כל כך במשק. הוא רכש את העיתון, מינה מקורב לעורך ראשי והתחיל לעשות שימוש בעיתונאים כדי לקדם את האינטרסים העסקיים של הקבוצה העסקית שלו. זה לא עזר לו: אחרי הפסד של יותר מ–400 מיליון שקל מכספי ציבור — המחאה החברתית ורפורמת הסלולר הביאו לריסוקו של דנקנר.

פישמן השתמש באותה שיטה, אבל באופן הרבה יותר מתוחכם, בשקט — והרבה יותר זמן. מאז שנות ה–90 הוא שלט בעיתון הכלכלי "גלובס" והחזיק ובמניות בקבוצת ידיעות אחרונות וב–HOT. בעזרת ההשפעה התקשורתית שלו הוא הצליח לגרום לבנקים להלוות לו עוד ועוד כספים, בלי ביטחונות. זה הסתיים בקריסה מהדהדת ובחוב אישי של יותר מ–4 מיליארד שקל.

גם הבעלים של גופי השידור המרכזיים הם אנשי העסקים הגדולים במשק. בזכיינית ערוץ 2, קשת, שולט דודי ורטהיים, שמחזיק במקביל גם בחברה המרכזית למשקאות קלים (קוקה קולה ישראל), בטרה ובבנק מזרחי. יחד עמו שותף בקשת יצחק תשובה, בעלי קבוצת דלק. בזכיינית ערוץ 2, רשת, שולט אודי אנג'ל יחד עם עידן עופר, שמחזיק גם בחברות כמו החברה לישראל, צים וכיל. ערוץ 2 מחזיק ביותר מ–70% מנתח הצפייה ובכך מרכז בידיו דומיננטיות רבה בקביעת סדר היום ובעיצוב תפישת המציאות הישראלית. בערוץ 10 נכנס כשותף מ–2015 המיליארדר לן בלווטניק, המחזיק בישראל בכלל תעשיות יחד עם אודי רקנאטי ומילצ'ן.

תקשורת "שבויה" בידי קבוצות אינטרסים

למרות ההשפעה הרבה שיש לאנשי העסקים האלה על התודעה הציבורית, אין הרבה דו"חות רשמיים של גופי השלטון שעוסקים בנושא. ואולם המחאה החברתית והתגברות השיח סביב בעיות הריכוזיות במשק האיצו את הגופים הרשמיים לעסוק בנושא.

דו"ח של מרכז המחקר של הכנסת מ–2013, שנכתב על ידי תמיר אגמון ועמי צדיק, מפרט חלק מהכשלים בריכוזיות בשוק התקשורת, בשל תופעות שלדבריהם עלולות להתרחש "לעתים באופן סמוי מן העין הציבורית". הדו"ח מפרט כמה מהסכנות עקב ריכוז בעלויות בתקשורת: פגיעה בחופש הביטוי בחברה; צמצום של מגוון הדעות בציבור ופגיעה בשוק הדעות; יצירת דעת קהל שלילית כלפי גורמים פוליטיים או עסקיים משיקולים של בעל השליטה בכלי התקשורת; צמצום הביקורת החיצונית מצד השלטון ונבחרי הציבור על כלי תקשורת או על בעל השליטה בו — משום שאלה יירתעו מכוחו; צנזורה פנימית של העיתונים על פי האינטרסים של בעל השליטה; וצמצום אפשרי של הביקורת על השלטון בגין חוסר תחרות ובעלויות צולבות.

השליטה הפוליטית בתחום התקשורת

בעלויות אלכסוניות — כלומר בעלות של גורם אחד הן על גופי תקשורת והן על נכסים ריאליים או פיננסיים אחרים — עלולה לפי הדו"ח להוביל לכשלים חמורים אחרים, ובהם ניסיון לעצב את דעת הקהל לפי אינטרסים כלכליים של בעל השליטה בכלי שידור; יכולת של בעלי השליטה להציג מצגים מוטים לצורכי שיווק של עסקים אחרים; מניעת חשיפה ציבורית של עניינים הנוגעים לבעל השליטה, לרבות הימנעות מפרסום כתבות תחקיר העלולות לפגוע בעסקים אחרים שלו או בעסקים הקשורים אליו; וסיקור חדשותי מוטה של תהליכים כלכליים שבהם יש לבעל השליטה אינטרס, כגון התנגדות לרפורמה שתביא להקטנת הרווחיות בענף שבו יש לבעל השליטה עסק.

בדו"ח הובע גם חשש מפני ניצול כוחם של בעלי השליטה לקבל אשראי יתר וליצירת מינוף פיננסי גבוה, ומנגד צמצום או אי־סיקור של חדשות ואירועים המציגים עסקים של בעל השליטה באור לא חיובי. פישמן ודנקנר, זוכרים?

מסמך נוסף שהתייחס ישירות לסכנות בריכוזיות בשוק התקשורת והאחזקות הצולבות נכתב ב–2015 על ידי פרופ' דיויד גילה, הממונה על ההגבלים העסקיים דאז, בחוות הדעת הראשונה שכתב כהמלצה של ועדת הריכוזיות. חוות הדעת הופנתה למועצת הכבלים והלוויין ונגעה למכרזים לערוצי חדשות במערך עידן פלוס (מכרזים שמעולם לא יצאו מפאת חוסר היתכנות כלכלית).

"נוכח יכולת ההשפעה של גופי תקשורת העוסקים בחדשות על השיח הציבורי ומקבלי ההחלטות, סבורה הוועדה כי מתן רישיון לגורם ריכוזי להקמת ערוץ חדשות מעוררת חשש להגברת יכולת ההשפעה של אותו גורם ולהגברת הריכוזיות הכלל משקית", נכתב במסקנות הוועדה. "מחקרים מתחום הכלכלה הפוליטית חקרו את השפעת התקשורת על קביעת מדיניות. רובם יוצאים מנקודת הנחה כי קיימת א־סימטריה בין מקבלי החלטות לבין הציבור בנוגע למידע על תהליכים פוליטיים והחלטות מדיניות, וכי התקשורת החדשותית היא הגורם העיקרי שמנגיש מידע זה לציבור. התקשורת היא בעלת השפעה רבה על קביעת האג'נדה הציבורית דרך בחירתה לדווח על נושאים מסוימים או להציג אותם בצורה מסוימת".

גילה אימץ את הגישה שלפיה בדומה לכשל "הרגולטור השבוי" בידי מפוקחיו, גם התקשורת עלולה להיות "שבויה" בידי קבוצות אינטרס. "ככל שהתפלגות ההון באוכלוסיה אינה שוויונית, כך גדלה ההסתברות לכך שהתקשורת תהיה שבויה בידי המחזיקים במרבית ההון במשק", כתב גילה. הוא ציין כי "קיימים בספרות תימוכין לכך שבעליהם של גופי תקשורת משפיעים על התוכן החדשותי שמוצג על ידי הגופים שבבעלותם באופן שישרת את האינטרס הכלכלי שלהם".

"במצב כזה עדיף היה לא לאפשר לזכייניות ערוץ 2 לקבל רישיון"

יחסי התלות הקרובים בין הפוליטיקאים לגופי שידור המפוקחים התהדקו בצורה מדאיגה בעשור האחרון. ההידרדרות החריפה במצבם הפיננסי של גופי השידור, ובעיקר החששות החוזרים ונשנים לקריסתו של ערוץ 10, הביאו שוב ושוב את אנשי תעשיית הטלוויזיה לחדרי ועדת הכלכלה של הכנסת. הם נאלצו להגיע לשם כדי להתחנן על חייהם ולקדם חקיקה שתיטיב עמם.

ההשלכות של התלות הזאת אינן אמורפיות בלבד: תחקירים עיתונאיים גילו כיצד שוב ושוב זוכים שרים וח"כים שונים לקידום או להגנה במסכי הטלוויזיה של גופי השידור, רק משום שעתידם של הערוצים בידיהם. יו"רי ועדות כלכלה, שרי תקשורת ואוצר וכמובן ראשי ממשלה — כל מי שיכול היה לסייע לערוץ זכה לא מעט פעמים להגנה.

התלות הזאת נוצרה בעיקר בשל הכוח האדיר שהיה לכנסת ולדרג המיניסטריאלי על גופי השידור: לשר התקשורת עצמו יש סמכויות ישירות לתקן תקנות שישפיעו על גופי השידור. שר התקשורת הוא גם מי שבוחר את מועצת הרשות השנייה ואת מנכ"ל הרשות — הגוף הסטטוטורי המפקח ישירות על גופי השידור. הכנסת, כמובן, היא הריבון בכל הנוגע לשינוי חקיקה.

בפועל, קיים עיסוק בלתי פוסק ושליטה הרמטית של הגופים השלטוניים על גופי השידור. חוק הרשות השנייה, שמסדיר את פעילותם של גופי השידור המסחריים, עבר לא פחות מ–39 תיקונים. הרשות השנייה, שכל חבריה נבחרו במינויים פוליטיים, מפקחת מקרוב על גופי השידור באמצעות אישור לוחות שידורים מראש, קביעה מדוקדקת של מחויבויות הסוגה עילית לפי כל ז'אנר וקביעת אורכן של מהדורות החדשות.

עידן הרישיונות אמור להתיר חלק ממערכת הקשרים הסבוכה הזאת. גם גורמים שהתנגדו בעבר לחקיקת הרישיונות תומכים בו, ולו כדי לאפשר לגופי השידור לתפוס מרחק רב יותר מהדרג הפוליטי. בניגוד לזיכיון זמני, הרישיון מעניק לגופי השידור אופק עסקי ארוך טווח, תוך הקלות רגולטוריות בהוצאות התוכן. במלים אחרות, הסיכוי שנציגים של גופי השידור יגיעו שוב לכנסת להתחנן על חייהם בעידן הרישיונות נמוך הרבה יותר. הפעם עתידם העסקי נמצא בידיהם.

אלא שגם המצב הזה לא מדויק. אופק עסקי אכן יש, אבל גוף הרגולציה עדיין מחזיק חזק בגרון את גופי התקשורת. התקנות לרישיונות, שהיו אמורים להיות מקלים יותר, הועתקו מהתקופה הקודמת של הזיכיון. הרגולציה עדיין דורשת אישור של לוחות שידורים מראש, עמידה בדרישות לשידור יומי של סוגה עילית ואיסור תוכן שיווקי.

"אחד השיקולים בבסיס הרעיון למעבר לרישיונות הוא מתן אופק כלכלי ארוך יותר ויציבות רגולטורית גדולה יותר", אומר עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של תנועת הצלחה ומי שעוסק לא מעט ברגולציית תקשורת בישראל. "ואולם זה לא אומר שבמשטר של רישיונות יש לגופי השידור חסינות. אין סיבה שתהיה להם. מי שמפר באופן משמעותי את אמות המידה שנקבעו לו בחוק — לא בטוח שיכול וצריך להמשיך לשדר. עדיין צריך רגולציה במקומות הנכונים".

מנגד, מן מעיר כי "החשש הוא שפיצול יחליש את הכוח הכלכלי של הזכייניות וכתוצאה מכך של חברת החדשות של ערוץ 2. לכן, יש מי שיגיד ויאמר — בעיקר הזכיינים ואנשי חדשות 2 — שמהלך הפיצול יהפוך אותם ללחיצים יותר. ואולם לשוק יש דרך לסדר זאת בצורה שתפתור את הבעיה — למשל על ידי מיזוג של אחד משלושת הגופים. היכולת להגדיל את החוסן הכלכלי של גופי השידור נמצאת בידיים שלהם. מבחינת חקיקה הרי לא יקרה כלום עד תאריך הפיצול".

מן טוען כי אין טעם לצפות כי בעידן הרישיונות הקשר בין ההון לשלטון יותר לחלוטין. "יש כל הזמן יש ניסיונות של השפעה ויחסי גומלין בין קברניטי כלי תקשורת לבין אנשים שמשפיעים עליהם מהצד המחוקק או הרגולטורי", הוא אומר. "אלה יחסים טבעיים בין מסקר לבין מסוקר, כאשר למסוקר יש איזה כוח כלכלי או שלטוני. היכולת שלנו לעקוב אחרי זה ולמצוא את הנקודות הבעייתיות היא באמצעות הדרישה לעשות את התהליכים שקופים יותר, למשל באמצעות פרסום היומנים של אנשי הציבור".

עידן הרישיונות אמור היה גם לבזר את הכוח. בעת חקיקת החוק ב–2011, היו שסברו כי יפעלו בישראל ארבעה ואולי חמישה ערוצי ברודקאסט שיתחרו זה בזה. כך ניתן יהיה להגדיל את שוק הדעות ולמנוע שליטה של בעלי הון מועטים בדעת הקהל — ולכן גם בפוליטיקאים ובמקבלי החלטות. ואולם בשל מצבו של שוק הפרסום הישראלי, הסיכוי שיוקם גוף ברודקאסט חדש הוא אפסי.

ד"ר תמר אשורי־צבן מהחוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב אומרת כי בוודאי קיימת בעיית של ריכוז כוח בידי מעטים בשוק השידורים. "זו התשובה הפשוטה. התשובה היותר מורכבת היא שמאז ומעולם היכולת של שחקנים רבים לפעול בשוק הטלוויזיה מוגבלת מאוד כי עלות ההפקה גבוהה מאוד. זה שוק שלא יכול להחזיק שחקנים רבים. הבעיה הגדולה היא הבעלות הצולבת — כלומר אחזקה במקביל גם על תשתיות וגם על גוף תוכן. בעולם מושלם היה עדיף לפצל".

האם עודף הרגולציה בטלוויזיה לא משפיע לרעה על עצמאות גופי התקשורת?

אשורי־צבן: "אני בעד רגולציה. מאחר שהשוק מוגבל, יש צורך באסדרה. ברור שיש משהו חולה במערכת היחסים הזאת. אבל הבעיה של קשרי הגופים התקשורת עם הדרג הפוליטי היא גם במקומות שיש רגולציה מוסדרת וגם כשאין — לדוגמה בסיפור של פרשת 2000. שם הרי אין רגולציה על שוק העיתונות. גם בסיפור תאגיד השידור הציבורי הוכח הקשר הבעייתי הזה".

בכיר לשעבר בשוק התקשורת לועג לאלה שמאמינים כי בעידן הרישיונות יינתק הקשר בין הדרג הפוליטי לגופי השידור. "הטיעון הזה יכול להעלות חיוך רחב ואף צחוק גדול בקרב כל מי שמכיר את הקשרים ההדוקים בין התקשורת לפוליטיקאים. הם ממש לא תלויים בקיומה של חקיקה זו או אחרת. זו שאלה טובה מי תלוי במי — כי זה כנראה סוג של קשר גורדי. קשרים כאלה מקבלים ביטוי גם בעיתונות הכתובה המשוחררת כביכול מכל תלות בשלטון".

לדבריו, בשם התחרות הוציאו את קשת ורשת למודל של רישיונות לערוצים נפרדים, אך שתיהן ימשיכו לשדר ביחד במשך שלוש שנים את חברת החדשות של ערוץ 2. "הם לא ממש מתנתקים זה מזה", הוא אומר. "במצב כזה עדיף היה לא לאפשר לזכייניות ערוץ 2 לקבל רישיון כלל. אם כעת יש מחשבות על תיקון חקיקה, עדיף לשקול לתקן את העיוות של קיום חברת חדשות משותפת, גם במחיר של הארכת הזיכיון לתקופה קצרה שנתיים שאחריה כל אחד מהזכייניות תחליט על דרכה — בערוץ עצמאי עם חברת חדשות חדשה. בשנתיים הבאות ניתן לערוך התמחרות בין הזכייניות על חדשות 2. להותיר את קשת ורשת בעלים של חברת חדשות אחת בעידן של רישיונות פוגע במטרות שעמדו ביסוד כל המהלך — קידום התחרות בתחום התקשורת, לא רק בתוכניות הריאליטי, אלא בעיקר בתחומי החדשות העומדים ביסוד הערכים של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם