סוף־סוף יש בלגן במפלגת העבודה - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

סוף־סוף יש בלגן במפלגת העבודה

לפני שנה וחודשיים התרגשנו כשאבי גבאי עמד על עקרונותיו והתפטר מהממשלה, אבל חשבנו שבלי מפלגה, פעילים ותפקיד ממשי - הוא יישכח תוך יומיים. השבוע אכלנו את הכובע

4תגובות
אבי גבאי חוגג ניצחון
עופר וקנין

יום שני השבוע, 18:00. אני נוסע ביפו ומחפש סימנים לסיבוב השני של הבחירות לראשות מפלגת העבודה. אני לא מתלהב יותר מדי: כמה סוערות יכולות להיות הבחירות של המפ"איניקים אחרי שאראל מרגלית פרש מהמרוץ? המקסימום שיהיה פה זה מלחמת כריות.

בשדרות אד קוץ' אני מזהה שתי קבוצות פעילים על המדרכה. כשאני מתקרב אני רואה שמדובר בשתי עמדות שהוקמו בכניסה לקלפי המקומית. זה סניף קטן של המפלגה, והנוכחים מעריכים את מספר החברים בו ב–280. למרות זאת, שני המועמדים משקיעים פה: מצד ימין של השביל מוצבת עמדה של מחנה אבי גבאי, מצד שמאל ניצב הדוכן של פעילי עמיר פרץ. ביניהם מפריד מטר אחד.

חגי עמית
לאו אטלמן

אני עוצר ליד החבורה הראשונה שאני רואה: שלושה גברים בשנות ה–50 לחייהם, אנשים של פרץ, שמסבירים לי למה האיש שלהם ינצח. "האנשים שמצביעים לגבאי עבדו בבזק, אנשי היי־טק, אנשי כלכלה", מסביר לי משה כהן, שעובד בענף התיירות. "גבאי הוא שתול של ביבי. הוא פליט של מפלגות אחרות", אומר קריסטו, הבעלים של מוסך מקומי מפורסם, ומתעלם מכך שגם מערכת היחסים של פרץ עם המפלגה היא "און אנד אוף" כבר שנים ארוכות.

אחד הפעילים של גבאי, בשנות ה–20 לחייו, מתקרב וקוטע את דבריו, אבל קריסטו לא מוכן לקבל את ההפרעה — תוך שנייה פוגשת כף ידו את לחיו של הבחור הצעיר. הצעיר קופץ. אני מוצא את עצמי ניצב ביניהם, מרגיש אחראי לסיטואציה, לופת את ידו של קריסטו ומנסה לעצור את ההסלמה. הם עולים לטונים גבוהים. הצעיר מנופף בטלפון הסלולרי שלו ומאיים לפנות למשטרה. אני חושש לרגע שזה ייגמר בכך שאני אחטוף מכות משניהם. יכול להיות שמשהו בכל זאת השתנה במפלגת העבודה.

"אל תדאג, כשיהיו תוצאות הערב כולם יתחבקו ויתנשקו", מבטיח לי כהן. "גבאי ופרץ הם בני אדם שמייצגים את העם. אנשים קשובים".

אחרי שהם נרגעים, קריסטו מכריז: "אם גבאי מנצח — אני מתפטר ממפלגת העבודה. את העירקים והמרוקאים רק עמיר יכול להביא אלינו".

"גבאי הוא תופעה. הוא יודע על מה הוא מדבר, הוא משדר ומשווק את עצמו", מודה לעומתו פעיל אחר של פרץ.

אבי גבאי עם פעילים, השבוע. עכשיו הוא נזכר להיות סוציאל־דמוקרט?
מוטי מילרוד

אני פונה לפעילים של גבאי ומנסה להבין כיצד הגיעו אליו. אף אחד מהם אינו עובד בבזק. "אני חברת מפלגה רק חודשיים", אומרת הגר. "לפני כן הייתי פעילה במרצ, אבל כשהפריימריז במחנה הציוני התחילו רציתי להיות חלק מהם. התחלתי מתמיכה במרגלית, הרגשתי שהוא מספיק אגרסיבי בשבילי, ועברתי לגבאי מתוך מחשבה שהוא האופציה הטובה ביותר. לטהרנים שאוהבים את המפלגה שלהם יותר מדי, גבאי הוא לא המענה. אבל אלה בחירות על המדינה, וגבאי מחונן, כריזמטי ולא שמאלני מדי. הוא גם לא פוחד להתלכלך. סבא שלי היה 70 שנה במפלגת העבודה והיה מתבאס שמישהו בא מבחוץ ולוקח אותה. זה לא טהור. אבל קול לפרץ זה קול לבית היהודי ולליכוד".

עמית מצטרף: "ראיתי את גבאי בהרצאה שהוא העביר בבר. שאלתי אותו מהקהל אם הוא רוצה להתאחד עם מרצ. הוא התחמק מתשובה, אבל היה מספיק נחמד כדי שאלך אתו".

פעיל בשם דני תורם את עמדתו: "אני תושב שדרות, אפילו למדתי עם פרץ בבית ספר. הוא היה שכבה מעלי. הוא היה בסדר גמור, איש חברתי והכל, אבל החשש הגדול שלי הוא שהוא לא יביס את ביבי. עם הווייב של גבאי דווקא יש לנו סיכוי".

אני לא בטוח שאני קונה את הרעיון הזה, שרק מפני שמדובר בבן של מוסכניק שגדל בחדר וחצי במעברת תלפיות בירושלים, המוני ישראל ירוצו להצביע לגבאי. הישראלים חכמים. הם יבינו שגם אם האיש נולד עני, כיום הוא מולטי־מיליונר המתגורר בשכונת תל ברוך שבצפון תל אביב. הרי גבאי עשה את הונו מכהונה תחת טייקון תקשורת ששקוע בימים אלה בחקירות עד מעל לצווארו. הוא גבה שכר מנהלים גבוה ובתמורה ניהל את בזק בשנים שבהן החברה חלבה לצרכן הישראלי את הצורה עם מחירי סלולר מופקעים. עכשיו הוא נזכר להיות סוציאל־דמוקרט?

מי הכיר את אובמה?

פעילים של עמיר פרץ בקלפי באשקלון
אילן אסייג

22:00, מטה מפלגת העבודה בגני התערוכה שבצפון תל אביב. גבאי לקח את כל הקופה בבחירות, והנוכחים נראים כמו ילדים בחופש הגדול שמישהו לקח אותם ללונה פארק הסמוך. האיש שלהם ניצח.

"מה זה אין לו ניסיון?", שואג אחד מהם לכיווני. "למה מי הכיר את אובמה לפני שהוא נבחר? מי הכיר את אובמה?", הוא זועק.

"זה חלום", מצהירה בחורה בשם רווית. "אנחנו האזרחים כבר לא מאמינים שהכוח בידינו. סיממו אותנו. לימדו אותנו שפוליטיקה היא עסק מלוכלך. רוצים שנחשוב שהלא נורמלי זה הנורמלי". כשאני מנסה להבין מרווית, הבעלים של מסעדת הונג קונג, מתי היא הצטרפה לגבאי, היא מסבירה שהראיון שהעניק לאילנה דיין ב"עובדה" הוא שגרם לה לעשות את הצעד. "כבר חצי שנה אני חלק מהקמפיין — עוזבת את המסעדה בערב. אבל אין מה לעשות, יש לנו מדינה להציל, זה יותר חשוב. ואם לא הייתי חושבת שהוא יכול להגיע לתפקיד ראש הממשלה — לא הייתי הולכת. כמו שגבאי אומר, יכול להיות פה אחרת. הכסף ישנו בקופת המדינה. רק צריך לעבוד אתו".

"אבי גבאי התותח. הוא עשה ת'מהפך", צועק הקהל. אבל גבאי מבושש להגיע. בחור בשם יאיר מסביר לי: "בחצי השנה האחרונה בניתי לו מערכת CRM (מערכת לניהל בסיס המידע של הבוחרים, ח"ע). כשעמירם לוין הודיע על תמיכה בגבאי זיהיתי מיד שיש לו מערכת מעולה, לקחנו את המערכת שלו. בסיבוב הבחירות הראשון המערכת נפלה. תוך כדי תנועה סידרתי אותה. עכשיו מגיעה המשימה האמיתית שלנו — לשים את האיש ברחוב בלפור".

אני שמח בשביל כל האנשים שעבדו קשה בשביל גבאי, אבל מזכיר לעצמי להישאר זהיר ביחס אליו. כבר ראינו במשך השנים כל כך הרבה כוכבים פוליטיים שהגיעו מבחוץ, נכנסו לפוליטיקה בסערה והבטיחו לנו פוליטיקה חדשה ונקייה יותר. בסוף הם הרי תמיד רצים בבחירות, שוכחים את ההבטחות, לוקחים את התיק שמציעים להם, נאחזים במשרה שלהם ועושים כל מה שצריך כדי להישאר בקואליציה. אין כזה דבר פוליטיקאי עם עקרונות, אז למה שדווקא גבאי — זה שמגיע מהעולם העסקי האופורטוניסטי — יעשה פוליטיקה בלי ציניות?

עם עקרונות לא קונים במכולת

סוף מאי 2016, שישי בצהריים. אני יושב במכונית. אתמול הטיל נתניהו את הפצצה הפוליטית התורנית שלו: אחרי גל שמועות שנמשך כמה ימים, הוא החליט לפטר את שר הביטחון המוערך והמקצועי שלו, משה יעלון, ולמנות במקומו את ראש מפלגת ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן. נתניהו לא הבהיר עד הסוף את העילה למעשה, שנראה כמו מהלך פוליטי קר ומחושב, מאלה שנתניהו מתמחה בהם. כולם מדברים על כך שמאחורי העזיבה מסתתרת העובדה שיעלון התנגד לעסקת הצוללות והוציא את ראש הממשלה לא טוב בפרשת אלאור עזריה.

המינוי של ליברמן מזעזע אותי. אני נזכר בספרה של עו"ד אביה אלף מפרקליטות המדינה אודות פרשת ליברמן, החשש שעוקבים אחריה, העדים שנעלמו והתחושה שגורמים מלמעלה עושים הכל כדי למסמס את התיק. אני עושה חישובים ומנסה להרגיע את עצמי עם המחשבה שרוב הסיכויים שכשהבן הגדול שלי יתגייס — ליברמן כבר לא יהיה האחראי על מערכת הביטחון. אני לא מצליח. גם הפרשנים שמסבירים שדווקא במשרד הביטחון ליברמן יהיה רגוע ופרגמטי לא מרגיעים אותי. לא משנה לי אם ליברמן יפציץ בסוף את סכר אסואן כפי שהבטיח, או יירגע לפני כן — אני פשוט מרגיש שהאיש שמעולם לא טרח להסביר את מקור המיליונים שזרמו לחשבון של הבת שלו לא צריך לקבל את התפקיד השני בחשיבותו בממשלה.

האופוזיציה מייללת, הפרשנים תוהים אם יש אפשרות ששר האוצר משה כחלון יעשה משהו כדי לשנות את הגזירה, אבל נתניהו צוחק אחרון. אחרי שהעביר את מתווה הגז, הקואליציה שלו גדולה וחזקה מתמיד, ויעלון הנודניק שאיים על מעמדו — בחוץ.

ואז אני פותח רדיו ונקלע לאמצע נאום. אבי גבאי מודיע על התפטרותו מהממשלה. אני מתפלא על התזמון — יום שישי בצהריים? רק טירונים עושים מהלכים בשעה כזאת, כשכולם עסוקים בקניות לשבת. ככל שחולפות הדקות, ניכר שהאיש מדבר מהלב, שהוא לא מוכן להישאר בממשלה פושטת רגל מבחינה מוסרית. צמרמורת עוברת בי. אני עוצר את המכונית בצד הדרך ומקשיב לו.

כמה ימים אחרי ההתפטרות אני פוגש את גבאי בלשכתו. ייקח לו עוד כמה ימים לפנות אותה. הוא עוד לא יודע מה הוא הולך לעשות, אבל מאמין שיישאר במערכת הפוליטית. אני מביט בו וחושב על כך שהוא לא השיג כלום במהלך שלו. הרי עם עקרונות לא קונים במכולת. גם אם הוא נתן לכמה אנשים תקווה והרגשה טובה לרגע —אין לו כוח פוליטי משל עצמו. אין לו מפלגה. אין לו פעילים ואין לו עבודה, ועכשיו הוא כבר לא שר בממשלה. וכל זה בשביל מה? הנה, ליברמן שר ביטחון, נתניהו ראש ממשלה. האדמה לא רועדת. ואת אבי גבאי כולם ישכחו תוך יומיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#