ספר החוקים של שאול אלוביץ' וחבריו - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ספר החוקים של שאול אלוביץ' וחבריו

ככל שתחפרו יותר בסיפור עלייתה ונפילתה של השלישייה דנקנר־פישמן־אלוביץ', תגלו דפוס חוזר: אימפריות עסקיות שהמודל העסקי שלהן הוא כוח פוליטי, שמתורגם לחוקים שמאפשרים להן לעשוק את הציבור באמצעות עסקים מונופוליסטיים, גישה קלה לכסף ציבורי ועסקות בעלי עניין

181תגובות
שאול אלוביץ'. "פרשת אלוביץ'" היא קלישאה מוחלטת
קמחי מוטי

עשרות אלפי מלים נשפכו השבוע מהרגע שבו חקרו אנשי רשות ניירות ערך את שאול אלוביץ׳, בעל השליטה בקבוצת יורוקום. "פרשת ענק", "חסר תקדים", "מרמה", "עסקות בעלי עניין" — התרגשות אדירה אחזה בעיתונאינו הכלכליים המצוינים, שעטו על הפרשייה כמוצאי שלל רב.

אולם מי שעוקב אחרי מעלליו של אלוביץ' יותר מכמה חודשים, ימצא כי הסופרלטיבים האלה קצת משונים. פרשת אלוביץ' לא רק שאינה חסרת תקדים ומפתיעה, אלא שלמעשה מדובר בקלישאה מוחלטת. אלוביץ' ומשתפי הפעולה שלו בדירקטוריונים, ברגולציה, בשלטון ובתקשורת עשו את כל התרגילים שלהם לאור היום, בגלוי, מהמקפצה ובדיוק לפי הספר. הספר הוא כמובן "ריכוזיות ופירמידות בישראל — המדריך המלא להון־שלטון־עיתון" שאת פרקיו אנחנו מגוללים כאן כבר עשר שנים.

גרף: הפירמידה של אלוביץ'

תחילת ההתמוטטות: ג'ובס מציג את האייפון

המקום הטוב ביותר להתחיל בו את פרשת אלוביץ' הוא בתרשים הפשוט המופיע כאן, המתאר את הדרך שבה שולט אלוביץ' בקבוצת בזק. בראש הפירמידה נמצאת חברת יורוקום, שבבעלות האחים שאול ויוסף אלוביץ'. יורוקום היתה לפני עשר שנים אחת החברות המוכרות בישראל — היא ייבאה את מוצרי המותג שחווה בעשור האחרון את הקריסה הכי מהדהדת ומדוברת בתולדות שוק העסקים הבינלאומי. יום הדין של יורוקום הגיע ביוני 2007, כשסטיב ג'ובס חשף באחת ממסיבות העיתונאיות הדרמטיות שלו טלפון סלולרי חדש, הידוע בשם אייפון. בחודשים הראשונים לאחר ההשקה סברו רבים שמדובר במכשיר משונה, לחובבי גאדג'טים בלבד. מסך המגע והאפליקציות נראו לרבים כמו משהו שידבר רק אל שבריר מהקהל. זאת היתה טעות גדולה.

הופעתו של האייפון סימנה את סופה של אחת מעשר החברות הטכנולוגיות הגדולות ביותר בעולם — נוקיה. כן, עכשיו נזכרתם שפעם היתה חברה כזאת. בשנות ה–90 ובמחצית הראשונה של שנות ה–2000 היה למחצית מקוראי טור זה טלפון סלולרי מתוצרת נוקיה. היבואן הבלעדי של המכשיר הזה היה אלוביץ'. ג'ובס חיסל אותם. נוקיה, שבשיאה היתה שווה יותר מ–200 מיליארד דולר, לא הבינה מה האייפון יעשה לה. כאשר היא סוף־סוף הבינה — כבר היה מאוחר מדי. תוך חמש שנים מיום הופעתו של האייפון, נפלה מניית נוקיה ב–90%, והטלפונים שלה נהפכו ללא יותר ממותג לאספנים.

אלוביץ', שעשה את הונו מיבוא טלפונים של נוקיה, הבין כבר לפני יותר מ–20 שנה שהוא צריך להרחיב את עסקיו מעבר למותג האחד הזה — אבל הניסיון המרכזי שלו לעשות זאת נכשל. ב–1999 הוא הקים את חברת אופק, שניסתה להתחרות בבזק. לאחר ששפך לתוכה עשרות מיליוני דולרים הבין שאין שום דרך להתחרות במונופול האלים הזה — וסגר את אופק בקול ענות חלושה.

ההזדמנות של אלוביץ׳ הגיעה ב–2010, כאשר המיליארדר חיים סבן החליט למכור את השליטה בבזק, שאותה קנה מהמדינה חמש שנים קודם לכן. העסקה היתה גדולה על ההון האישי של אלוביץ' בכמה וכמה מידות. אבל אלה היו ימי הזוהר של הטייקונים, תקופת הפירמידות, המינופים וההון־שלטון־עיתון בישראל.

על המינוף והשרשור

סטיב ג'ובס משיק את האייפון, יוני 2007
אי־פי

הדרך של אלוביץ', שהונו נאמד באותה תקופה במאות מיליוני דולרים בודדים, להשתלט על חברה שהיתה גדולה ממנו בערך פי עשרה, היתה מינוף ושרשור: את גרעין השליטה בבזק קנתה חברת בי קומיוניקיישנס, שהוחזקה בידי חברת אינטרנט זהב, שהוחזקה בידי יורוקום. כל אחת מהחברות בשרשרת הזאת לקחה מהבנקים (הפנסיה שלנו) ומשוק ההון (הפנסיה שלנו) הלוואות במאות מיליונים או במיליארדי שקלים.

מהרגע שבו אלוביץ' קיבל לידיו את השליטה בבזק באמצעות הפירמידה, הוא התחיל לעשות את מה שעשה לפניו נוחי דנקנר וכל שליטי הפירמידות: לחלוב, לחלוב, לחלוב. בזק חילקה תוך חמש שנים דיווידנדים ב–11.2 מיליארד שקל כדי להאכיל את מפלצת החוב, המינוף והשרשור שאלוביץ' בנה מעליה. בלי דיווידנדים בהיקפים האלה — הפירמידה קורסת.

הדרך הטובה ביותר להבין את שיטת הפירמידה היא להשוות בין שווי השוק של בזק — 17 מיליארד שקל, לבין שווי השוק של המניות של אינטרנט זהב שמחזיקה יורוקום, החברה שבראש הפירמידה של אלוביץ': 400 מיליון שקל.

הפער בין 400 מיליון שקל לבין 17 מיליארד שקל אינו רק הביטוי הכמותי הברור של שיטת הפירמידה, המינוף והשרשור, אלא ההסבר הפשוט ביותר לכך שאלוביץ', המנהלים והדירקטורים שלו בילו השבוע את רוב זמנם בחדרי המעצר והחקירה של רשות ניירות ערך.

למעשה, מי שנתן לאנשי עסקים מסוגו של אלוביץ' לשלוט במונופולים ענקיים כמו בזק באמצעות גרעיני שליטה ממונפים (הלוואות) ומשורשרים (פירמידות) לא היה צריך להיות מופתע כשראה אותם בחדרי החקירות. זאת תוצאה כמעט מתבקשת.

הסיבה פשוטה: שיטת הפירמידה של השרשור והמינוף יוצרת חיץ אדיר בין האינטרסים של בעלי המניות בחברה שבבסיס הפירמידה לבין איש העסקים שבקצה הפירמידה. מה גודלו של החיץ הזה? בערך הפער בין 400 מיליון שקל (שווי המניות של אלוביץ') ל–17 מיליארד שקל (שווי המניות של בזק).

גרף: מניית נוקיה בעשור האחרון

כאשר פירמידות מינוף ושרשור נותנת לאיש עסקים אפשרות לשלוט בעסק בשווי של 17 מיליארד שקל באמצעות מניות בשווי של כ–5% מזה — התמריץ הכלכלי ברור: להוציא כמה שיותר כספים מבסיס הפירמידה ישירות לכיסו של בעל השליטה. לא באמצעות דיווידנדים (שמהם נהנים כל בעלי המניות) אלא באמצעים יותר יצירתיים, שמהם נהנה רק בעל השליטה. שכן כל שקל שיוצא מבזק, כ–5% ממנו הם על חשבונו של אלוביץ' ו–95% על חשבונו של הציבור המחזיק במניות בזק.

לעסקות שבהן בעל השליטה בחברה מוכר לחברה ציבורית שבשליטתו עסקים או שירותים קוראים בעגה המשפטית "עסקות בעלי עניין", בעגת הכלכלנים קוראים לזה Tunneling ובשפת הרחוב קוראים לזה לגנוב כסף מהציבור.

אלוביץ' ומנהליו חשודים שהם אישרו עסקה שבמסגרתה רכשה בזק (תחתית הפירמידה) מידי יורוקום (ראש הפירמידה) את yes בשווי מנופח באמצעות תרגילים פיננסיים שאושרו על ידי כל הדירקטורים והמנהלים בחברה. מובן שאלוביץ', המנהלים והדירקטורים שלו עדיין לא הואשמו ובוודאי לא הורשעו בשום עבירה — אבל כל מי שמביט בתרשים הזה ובקי בלוח הכפל מבין היטב מהו התמריץ של אלוביץ' מול בזק בהינתן מבנה השליטה הפירמידלי בה: להוציא כמה שיותר כסף מבסיס הפירמידה אל קצה הפירמידה. שהרי בבסיס הפירמידה ההחזקה שלו שולית, ובראש הפירמידה ההחזקה שלו מקסימלית.

מי גנב — העכבר או החור?

הקורא ההדיוט, אם שרד את ההסבר הזה ונשאר אתנו, ישאל עכשיו את עצמו: מדוע אנחנו מתירים לאנשי עסקים לשלוט בחברות, בעיקר חברות ענק מונופוליסטיות שהופרטו, באמצעות פירמידות?

התשובה פשוטה להפליא: אנחנו לא מתירים. בדצמבר 2013, לאחר ארבע שנות מאבק ציבורי ותקשורתי המוכר היטב לקוראי טור זה, עבר בכנסת ברוב חסר תקדים ובתמיכה של כל סיעות הבית חוק הריכוזיות. החוק הזה נועד לטפל בשורה של כשלים מבניים חמורים במבנה שוק ההון, הכלכלה והדמוקרטיה בישראל. בין השאר קבע החוק שהפירמידות, שהיו עד לפני כמה שנים המבנה הנפוץ ביותר בבורסה הישראלית לשליטה בחברות ענק, ייעלמו בהדרגה מהעולם.

ראש הממשלה בנימין נתניהו. מדוע נתניהו מחפש את קרבתו של אלוביץ'? אולי מפני שאלוביץ' הוא אדם נחמד מאוד ואולי מפני שבתחתית הפירמידה שלו אפשר למצוא את אתר האינטרנט הפופולרי "וואלה"
אוליבייה פיטוסי

חוק הריכוזיות הוא מהלך חסר תקדים בישראל ובעולם כולו, שכן הוא נועד להחליש את אנשי העסקים הכי חזקים בישראל ולפתוח לתחרות את החברות הכי מונופוליסטיות וטורפניות במדינה. רוב הדמוקרטיות בעולם המערבי נכשלו בעשורים האחרונים בהתמודדות עם הכוח הפוליטי של חברות הענק. בישראל נוצרה אחרי המחאה החברתית דינמיקה חסרת תקדים שאיפשרה לחוק הזה לעבור.

אבל החוק הזה רחוק מלהיות מושלם: למעשה, הוא סורס ועוות בשבועות ובחודשים לפני שאושר במתכונתו האחרונה בכנסת. אחד השינויים שהכניסו הלוביסטים של הטייקונים הגדולים במשק היה דחיית המועד הקבוע בחוק שבו הפירמידות צריכות להתקפל, לצד שימור מספר רב של שכבות שמותרות בפירמידה.

פרופסורים לתקשורת, כלכלה או מדע מדינה — למעשה אפשר להסתפק בדוקטורנטים בכל אחד מהתחומים האלה — שיחקרו את האירועים סביב חוק הריכוזיות, יגלו הרבה תופעות מרתקות במסע שעשה החוק הזה, ובעיקר הרעיונות שבבסיסו בעשור האחרון.

בין השאר הם יגלו שרוב התקשורת הביעה עניין אפסי בחוק הריכוזיות, וחלק ממנה ממש נלחם נגדו ובעד שימור הפירמידות והכוח הפוליטי האדיר של חברות הענק והטייקונים במשק.

החלק הרלוונטי ביותר כרגע לעניין פרשת מעצרו של אלוביץ' הוא הדיונים שנוהלו בוועדת הכספים של הכנסת בסוף 2012 ובאביב 2013: אז דנה הוועדה בין השאר בפרק הזמן שבו החוק יתיר לבעלי השליטה בפירמידות לפרק אותן ובמספר השכבות שיכולה פירמידה עסקית להחזיק במהלך התקופה הזאת.

מובן שהעניין של הציבור בדיון הזה היה אפסי. פירמידות, שכבות, שנים — הכל נשמע ג'יבריש כלכלי לא רלוונטי לחיינו.

אליעזר פישמן
עופר וקנין

אך הפלא ופלא: ראו איך השבוע יצאו כל העיתונים והערוצים בישראל במאות כתבות, ניתוחים, פרשנויות וסרטונים באינטרנט, שבהם הסבירו איך אלוביץ' עשק לכאורה את הציבור באמצעות הפירמידה של בזק.

כלומר, הדינמיקה כאן ברורה: רוב הדיונים על רגולציה המתרחשים בוועדת הכספים, בוועדת הכלכלה או בחדרי הישיבות הסגורים ברשויות הרגולטוריות מושכים עניין אפסי של הציבור הרחב ולוקחים בהם חלק רק בעלי העניין, הלוביסטים, הרגולטורים והח"כים. רק כאשר מתרחש אירוע חדשותי גדול, בעיקר אם הוא סקסי כמו מעצר של איש עסקים ידוע, התקשורת והציבור מתעוררים וצועקים עם קצף על השפתיים: עושק, רמאות, איפה הרגולטור?

הרגולטור שלא חשש

נתחיל ונאמר: כל הכבוד לשמואל האוזר, יו"ר רשות ניירות ערך, שללא מורא וללא משוא פנים הורה השבוע לאנשיו לעצור את אלוביץ'. אלוביץ' אינו רק אחד מאנשי העסקים החזקים במשק, אלא גם ידידו הקרוב של ראש הממשלה בנימין נתניהו. את הכהונה של האוזר האריך אמנם יריבו הפוליטי של נתניהו — שר האוצר משה כחלון — כך שהסיכון הפוליטי שלו אינו גדול, אבל האוזר יודע שצמרת המגזר העסקי הישראלי נוטה להעניש רגולטורים שיוצאים נגד חברות הענק. יש לה מגוון כלים לעשות זאת. חלק מהרגולטורים שלא מצאו עבודה לאחר שפרשו מהמגזר הציבורי הם אלה שהיו פעלתניים במיוחד נגד חברות הענק.

אבל אחרי שהמטרנו שבחים על האוזר, כדאי גם להיזכר בפתגם הישן על העכבר, החור והגנב. כפי שהסברנו, התמריץ הגדול של אלוביץ' למכור את yes לבזק הציבורית במחיר מופקע ככל האפשר נבע מהמבנה הפירמידיאלי של השליטה בבזק. עכשיו צריך לשאול מי אחראי לכך שהמבנה הזה עדיין חוקי ב–2017.

מי שיחזור לפרוטוקולים של ועדת הכספים של הכנסת מ–2013 יגלה תופעה מעניינת: אלה לא היו רק הלוביסטים של הטייקונים שניסו להגדיל כמה שיותר את מספר השכבות שמותר לפירמידה להחזיק ולדחות ככל האפשר את מועד קיפול הפירמידות — גם חלק מהרגולטורים תמכו בכיוון הזה. אחד מהם היה האוזר, חבר בוועדת הריכוזיות. הסיבות שהציג אז האוזר נשמעו מצוינות: הוא טען שאם נדרוש יישום מהיר של קיפול הפירמידות — ניצור תוהו ובוהו בשוק ההון, כי עשרות חברות ענק ייאלצו להימכר. ב–13 במאי 2013 אמר האוזר בוועדת הכספים: "אני בעד לתת ארבע־חמש שנים לחברות שירצו לקפל שכבות ולהגיע לשכבה שתיים. ברגע שיחליטו על מרווח זמן, החברות ימהרו למכור, כי לא ירצו להגיע לסד של זמן שייאלץ אותן להתפשר במחיר".

כלומר, האוזר, יחד עם חברים בכירים אחרים בוועדת הריכוזיות, החליטו להשאיר פתוח עוד כמה שנים את החור הזה, שדרכו אלוביץ' נכנס לכאורה כדי לבצע את העסקות המפוקפקות שבהן הוא חשוד עכשיו. האוזר, שחשש לסגור את החור במהירות גדולה מדי, הוא אותו האוזר שעצר השבוע את אלוביץ' שלכאורה התגנב דרך אותו חור בדיוק.

שמואל האוזר. יצא בשבועות ובחודשים האחרונים, שוב, בקריאות לחיזוק הדירקטוריונים והמשטר התאגידי בחברות הציבוריות
אייל טואג

אין לנו כוונה לרפות את ידיו של האוזר או לבקר אותו על אותה החלטה. ההנחה שלנו היא שהוא פעל אז, כמו היום, בתום לב. אבל כן ראוי שהאוזר וכל שאר הרגולטורים שאמונים כיום על הסדרת כללי המשחק בשוק ההון בכלל ובמגזר הפיננסי בפרט ילמדו את הקייס־סטאדי הנהדר של אלוביץ', אליעזר פישמן ונוחי דנקנר. ככל שהם יחפרו יותר בסיפור עלייתה ונפילתה של השלישייה הזאת, הם יגלו דפוס חוזר: אימפריות עסקיות שהמודל העסקי שלהן הוא כוח פוליטי, שמתורגם לחוקים שמאפשרים להן לעשוק את הציבור באמצעות עסקים מונופוליסטיים, גישה קלה לכסף ציבורי ועסקות בעלי עניין.

הדירקטורים: למה להתעמת אם אפשר לשתוק

מעצרו של אלוביץ' — ובהמשך כתב אישום נגד בכירי בזק, אם יהיה כזה — יוביל בשבועות ובחודשים הקרובים לדיונים מתמשכים במבנה המשטר התאגידי בישראל. יתפרסמו על זה מאות כתבות בכל העיתונים והערוצים. אני מוכן לאמלק לכם 99% מהכתבות האלה: דירקטורים בחברות ציבוריות הם מריונטות של בעל השליטה. הוא ממנה אותם וכמעט תמיד הם יעשו את מה שהוא יורה להם — גם כאשר זה בניגוד גמור לטובת החברה או בעלי מניות המיעוט.

למה הם עושים את זה? כי זה מבנה התמריצים שלהם: ראשית, בעל השליטה הוא שמינה אותם והם אסירי תודה. שנית, בעל השליטה תמיד מכיר את העסק טוב פי עשרה מהם. שלישית, אם הם ייצאו נגד האינטרסים של בעל השליטה הם ייהפכו מהר מאוד לפרסונה נון גרטה, לא רק אצל אותו בעל שליטה אלא בכל המגזר העסקי בישראל, והם יצטרכו לחפש לעצמם עיסוקים אחרים — נניח, נגרות, דיג, צילום נופים או כתיבת זיכרונות.

דירקטורים המשרתים את בעלי השליטה, את חבריהם או את עצמם הם תופעה החוזרת בכל הפרשיות הגדולות של טייקונים עם כוח פוליטי שקרסו בשנים האחרונות. ביום שבו נעצר אלוביץ' הוכרז איש העסקים אליעזר פישמן כפושט רגל. ההכרזה הזאת הגיעה כנראה באיחור של שנה, שנתיים, עשר או 15 שנה — שכן בשני העשורים האחרונים קבוצת פישמן שוב ושוב לא שילמה בזמן תשלומי ריבית וקרן על הלוואותיה, ושווי החובות שלה עלה על שווי הנכסים. הסיבה היחידה לכך שההכרזה על פשיטת הרגל התעכבה שנים רבות כל כך — שבמהלכן המשיך פישמן לשלוט באימפריה שלו ולהשפיע בצורה דרמטית על סדר היום הציבורי באמצעות כוחו הפוליטי והעיתונים שבשליטתו — היא שהבנקים איפשרו את זה. יש סיכוי טוב שחקירת אלוביץ' וועדת החקירה לקריסת פישמן יגלו את אותה תופעה: דירקטורים בבנקים ובפירמידות שמעדיפים לא להתעמת עם בעלי הכוח.

נוחי דנקנר
מוטי מילרוד

העיתונאים: נחמד שנזכרתם

הראשון שקרא לילד בשמו היה השופט עופר גרוסקופף, שלאולמו בבית המשפט בלוד הגיעה לפני שנתיים הפרשה של פירמידה אחרת שקנתה עיתון — "מעריב" — ושרפה עליו תוך שנתיים מאות מיליוני שקלים של כסף ציבורי ללא שום הצדקה כלכלית נראית לעין. גרוסקופף, שחקר את כל הדירקטורים של הפירמידה שאישרו את רכישת "מעריב", כינה את התהליך שגילה בדירקטוריון "בגדי המלך החדשים": נוחי דנקנר, בעל השליטה, מחליט לקנות עיתון מפסיד למטרותיו הפוליטיות האישיות — וכל הדירקטורים וכלבי השמירה של הדמוקרטיה מוחאים כפיים. במקרה של דנקנר ו"מעריב" היה רק ילד אחד שקרא "המלך הוא עירום", והוא כמעט נדרס על ידי התהלוכה. זה העיתון שאתם קוראים עכשיו.

דבר אחד הוצנע ויוצנע בדיווחים המתלהבים של כל העיתונים על מעצרו של אלוביץ', כמו על פשיטת הרגל של פישמן וקריסתו של דנקנר — חלקה של התקשורת. שלושת הטייקונים היו גם בעלי שליטה בכלי תקשורת וגם מפרסמים גדולים בעיתונות. אלוביץ' עם "וואלה", דנקנר עם "מעריב" (ובעקיפין שאר העיתונים, שהוא היה אחד המפרסמים הגדולים בהם) ופישמן עם השליטה ב"גלובס" והשותפות ב"ידיעות אחרונות".

הצירוף של פירמידה עם מינוף בנקאי, עם עסקים הנהנים ממעמד מונופוליסטי או כוח שוק יוצא דופן בענף שלהם, עם עיתון — אינו מקרי. בדמוקרטיה, בניגוד למבנה משטר אחד, הדרך לשימור מבנים, נוהגים, שיטות או אימפריות עסקיות המקפחות את הציבור עוברת תמיד דרך השתלטות על שוק הרעיונות והדעות. העיתונאים שחגגו השבוע את מעצרו של אלוביץ' הצניעו את החלק הזה בפרשה, ולא במקרה: חלקם עבדו או עובדים בארגונים שהיו חלק מהשיטה הזאת.

האוזר יצא בשבועות ובחודשים האחרונים, שוב, בקריאות לחיזוק הדירקטוריונים והמשטר התאגידי בחברות הציבוריות. יפה מאוד. איך אומרים: Good luck with that. הסיכוי שדירקטורים ייצאו נגד בעלי שליטה בחברות ציבוריות היה ונותר קלוש. הרעיון שדירקטוריון יפקח על הנהלות חזקות או בעלי שליטה חזקים נראה לנו מראש לא סביר. השיפויים והביטוח שיש לדירקטורים והנטייה של בית משפט לא לשלוח דירקטורים לכלא לשנים ארוכות או לפגוע להם בכיס בצורה משמעותית הופכים את ההיגיון של התמריצים לברור מאוד: תמיד כדאי לשרת את בעל השליטה.

האוזר, כמו חברתו המפקחת על שוק ההון, דורית סלינגר, וחברתם המפקחת על הבנקים, ד"ר חדוה בר, צריכים לחזור לשיטה שבבסיס חוק הריכוזיות: לפרק את מוקדי הכוח הגדולים במשק, לפרק את הפירמידות, להוציא מהחוק את שיטת גרעיני השליטה במוסדות פיננסיים. גנבים וחורים תמיד יהיו. דרך המלך למזער את הנזקים שלהם היא למנוע מצב שבו מעט אנשים שולטים ברוב ההון של הציבור. הריכוזיות יוצרת כוח פוליטי אדיר בידי מעטים. כוח פוליטי מאפשר לאנשי העסקים להרתיע או לקנות פוליטיקאים, שקובעים את כללי המשחק בשווקים שלהם. כוח פוליטי מחליש מאוד את הרגולטורים והדירקטוריונים שאמורים לפקח על החברות ועל שמירת כללי המשחק. כוח פוליטי המרוכז בידי מעטים יוצר מערכת אקולוגית שבה רעיונות לרפורמות ולשינויים מבניים המשרתים את הציבור מדוכאים, ורעיונות המשמרים את הכוח בידי המעטים פורחים.

ראש הממשלה: החבר הטוב של אלוביץ'

בנימין נתניהו
גיל אליהו

אני לא יודע אם ראש הממשלה נתניהו עדיין קורא את העיתון שאתם קוראים עכשיו. יש סיכוי טוב שהוא הפסיק. אני מנחש שהפעם האחרונה שבה הוא התעמק בעיתון הזה היתה במארס 2014. תכף אסביר מדוע.

בניגוד לרוב קוראי טור זה, נתניהו לא זקוק באמת לאלפי המלים ששפכנו כאן כדי להבין את פרשת אלוביץ'. הוא הגיבור האמיתי בפרשה, משלוש סיבות לפחות.

הסיבה הראשונה והברורה לכך היא שנתניהו הוא זה שדחף את חוק הריכוזיות שניסה להיפטר מהפירמידות, השרשורים, המינופים ושאר הרעות החולות של שוק ההון הישראלי. נכון, הוא עשה זאת בעקבות לחץ תקשורתי כבד ובעקבות המחאה החברתית — אבל צריך לתת לו את הקרדיט על זה.

הסיבה השנייה היא שההסבר היחיד לכך שאלוביץ' לא הובל הרבה קודם אל אולמו של השופט אורנשטיין היא הידידות האמיצה שלו עם נתניהו.

הסבר מהיר: לאחר פתיחת התחרות בשוק הסלולר, הרווחיות של חברות הסלולר צנחה בחצי תוך פחות משנה. זאת הסיבה לכך שרוב הטייקונים ששלטו בחברות הסלולר פשטו את הרגל או קרסו. השניים הבולטים הם נוחי דנקנר ואילן בן דב. גם אלוביץ' היה בשלישיית הטייקונים ששלטו בחברות הסלולר באמצעות חברת פלאפון, אבל אלוביץ' שרד מפני שהנכס העיקרי של בזק לא היה פלאפון, אלא הפעילות הקווית ותשתית האינטרנט של בזק. הרווחיות של בזק בתחומים אלה כיום יותר מכפולה מזאת של ענף הסלולר. הרווחיות האדירה הזאת נובעת מהיעדר תחרות. כן, אותה תחרות שנתניהו כל כך אוהב לדבר עליה.

מדוע אין תחרות? הנימוק הרשמי הוא ש"עובדים על זה". הסבר הגיוני יותר הוא שנתניהו החליט לעצור, להשהות ולהאט את פתיחת התחרות בשוק הסלולר כי אלוביץ' הוא ידידו. מדוע נתניהו מחפש את קרבתו של אלוביץ'? אולי מפני שאלוביץ' הוא אדם נחמד מאוד (כך מספרים) ואולי מפני שבתחתית הפירמידה של אלוביץ' אפשר למצוא את אתר האינטרנט הפופולרי "וואלה". "וואלה" אינו האתר הכי משפיע בישראל, אבל הוא בהחלט נותן קונטרה יפה ל–ynet, האתר שבשליטת נוני מוזס, שעושה בעשור האחרון מאמצים לתקוף את נתניהו. על הסיבות האמיתיות שבגללן תוקף ynet את נתניהו אפשר לקרוא בתמלילים של הדיונים הסודיים בין נתניהו למוזס. זה לא קשור לתקשורת או לאידיאולוגיה, אלא בעיקר לכסף.

הסיבה השלישית לכך שנתניהו הוא הכוכב האמיתי של הפרשה הזאת היא שנתניהו הוא כנראה ראש הממשלה היחיד בעולם שהודה בראיון שהכלכלה לא מנוהלת לפי מה שכתוב בספרים, אלא בציר ההון־שלטון־עיתון. שיטת פישמן־אלוביץ'־דנקנר. וזה המקום לחזור אל אותו ראיון, הפעם האחרונה שראש הממשלה קרא את העיתון הזה. הנה הציטוט הנפלא מאותו ראיון: "מקור הכוח העיקרי שחברות יכולות לשתף אתו פעולה הם הפוליטיקאים, וכך נוצר קפיטליזם של מקורבים. במערכת שלנו בישראל, זה יכול להיות גם התחברות לכוחות אחרים, כמו כוחות בעיתונות שיש להם שליטה על כוחות פוליטיים, וגם זה ייתן לך קפיטליזם של מקורבים. זה יכול להגיע בשתיים או שלוש דרכים — דרכים למנוע תחרות. ואם אתה מונע תחרות, אתה מעלה מחירים ובדרך כלל משתק את החלקים החלשים יותר בחברה, שהתלות שלהם במחירים נמוכים יותר של מוצרים ושירותים כשיעור מהכנסתם היא גדולה יותר. זה משהו שאני מעוניין מאוד להימנע ממנו".

ומה קרה אחרי הראיון? נתניהו קרא את הציטוטים שלו, אבל החליט לראות אותם כמדריך לניהול הכלכלה: היכן שנוח הוא ישמר מונופולים ופירמידות ויתמהמה עם התחרות — כמו במונופול הגז ובבזק — והיכן שאין לו כרגע ידידים פוליטים הוא ימשיך לדבר את שפת התחרות, ההזדמנויות והכלכלה החופשית. השבוע, כאשר ידיד קרוב, מונופוליסט, נלקח לחדר החקירות, היתה לנתניהו הזדמנות נוספת לחשבון נפש על המדיניות הכלכלית שלו. האם הוא ינצל אותה?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#