מי צריך רכב חברה ומשכורת גדולה? "אני כל היום בים - ומכור לזה" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מי צריך רכב חברה ומשכורת גדולה? "אני כל היום בים - ומכור לזה"

צביקה ברנשטיין עשה תואר ראשון ושני ועבד בחברה רצינית — כי צריך. רק כשעבר לעבוד בים, הבין שמצא את ייעודו

45תגובות
צביקה ברנשטיין, 36. אז: יועץ לתחומי תעשייה והיי־טק. היום: הבעלים והמנהל של המרכז הימי דור
עופר וקנין

1999–2004: אהבה לים ויזמות ראשונה

"מאז שאני זוכר את עצמי אני במים. כילד יצאתי לדוג עם אבא שלי ואחי, וכשגדלתי התחלתי לצלול, לגלוש בגלשני רוח, מפרשיות, קיאקים וסאפ. בתיכון שהיתי בים יותר מאשר בבית הספר, וסיימתי את הלימודים בקושי עם בגרות חלקית מאוד. לצבא התגייסתי לחיל הים, ושירתתי בסטי"לים, תחילה כלוחם ואחר כך כמפקד. לאחר השחרור עבדתי קצת באילת ובלונדון, ונסעתי לטיול הגדול בעולם: אוסטרליה, תאילנד, לאוס.

"שמונה חודשים לאחר שיצאתי לטיול נגמר לי התקציב. הייתי בתאילנד וחיפשתי דרך להרוויח קצת כסף כדי שלא איאלץ לחזור הביתה. הגעתי לסוכנות נסיעות בגסטהאוס שהיו בו המון ישראלים, ומכיוון שהכרתי טוב את האזור, הציעו לי לעבוד שם. עם הזמן הקמתי בתוך הסוכנות עסק של משלוחים לתיירים שרוצים לשלוח חבילות לישראל, ואז הרחבתי אותו למשלוחים לכל העולם. זה היה אחלה כסף — משהו כמו 30 אלף באט בחודש. עם הכסף שהרווחתי המשכתי לטיול בנפאל, ובתום השנה חזרתי לישראל".

2004–2009: לזכות בגדול ולהרגיש בכלוב

"חזרתי לארץ והתחלתי לעבוד כברמן, ולימודים לא היו על הפרק. לאחר חצי שנה, ברגע של חולשה, החלטתי שאני צריך לעשות משהו עם עצמי, ולאחר שנה של השלמת בגרויות ופסיכומטרי, נרשמתי ללימודי הנדסת תעשייה וניהול במכללה האקדמית אורט בראודה בכרמיאל, שלוחה של הטכניון. עם סיום הלימודים התקבלתי לעבודה באלביט. זה היה הישג עצום מבחינתי, במיוחד על רקע הקושי למצוא עבודה באותה תקופה. התחלתי כסטאז'ר והתקדמתי לעבוד כמנהל פרויקטים.

"השגרה היתה ברורה ומסודרת. הייתי על המסלול להצלחה, אבל הרגשתי כלוא. הרגשתי שבכל בוקר מעמיסים אותי על ההסעה, פורקים אותי באלביט, בכלוב, כדי שאעבוד ומחזירים אותי הביתה. זה לא התאים לי ולמי שאני. אחרי שלוש שנים התייאשתי, ועברתי לחברת הייעוץ אביב, בתור יועץ בתחום תעשייה וניהול. עבדתי אצל לקוחות וניהלתי את הזמן שלי. למדתי המון ובהתחלה נהניתי מאוד. העבודה היתה דינמית ולא כובלת, ונתנה מקום ליצירתיות".

2011–2014: תואר שני ותחושות של חוסר שייכות

"שנתיים לאחר שהתחלתי לעבוד באביב, נרשמתי ללימודי מינהל עסקים במכללה האקדמית אונו ובמקביל יצאתי, מטעם העבודה, להכשרה לעתודה ניהולית. נרשמתי ללימודים כי הרגשתי שאני צריך חותמת כשרות, ושתואר ראשון לא מספיק, אבל מההתחלה זה לא התאים לי. לא רציתי להגיע לתפקידים בכירים או להיות מנכ"ל, זה לא עניין אותי. עבדתי קשה והרגשתי הכי לא שייך. הים והכנרת, מצד שני, תמיד היו שם, בשעות הערב, בזריחה, בשבתות. בסופו של דבר סיימתי את התואר השני ואת מסלול העתודה וקודמתי לתפקיד מנהל פרויקטים באביב".

2014–2015: ספר שנולד במקרה ותחילת העסק

"כחלק מהגלישה בגלשני רוח ובסאפ, היינו מגיעים למקומות מרתקים שאפשר להגיע אליהם רק דרך הים. כך היה בחוף כפר נחום בכנרת. בכל פעם שגלשנו שם ראינו במערב מבנה עתיק וכנסיות. באחת הפעמים החלטתי לשוט עד לשם וגיליתי מקום קסום: המפל הנעלם. החלטתי להוציא ספר עם מסלולים שאפשר להגיע אליהם בסאפ. אחרי שנה וחצי של עבודה מאומצת וכמה עשרות אלפי שקלים, הוצאתי את הספר בכוחות עצמי, ובסיוע חבר הצלחתי לפרסם אותו.

"התהודה היתה גדולה ובעקבותיה החלו להגיע אלי בקשות ללוות מטיילים בסאפ למקומות שמוזכרים בספר. זה התחיל משלושה אנשים שבאו אתי בסופי שבוע וגדל ל–30–40 אנשים שבאים אתי לזריחה בים המלח אחרי לינה במצדה. בהתחלה כמעט לא הרווחתי, אבל לאט־לאט זה גדל והתחיל להכניס כסף. הצטיידתי בעוד סאפים, ובמקביל התחלתי להעביר הדרכות על סאפ, כי אנשים ביקשו. את ההדרכות העברתי בחוף דור, מפני שיש שם לגונה".

2015–היום: חיים חדשים — החופש והקשיים

"אחרי שנה וחצי החלטתי שאני יורד לחצי משרה באביב. המשכורת אמורה היתה לאפשר לי לחיות בזמן שאני בונה את העסק. שיווקתי בפייסבוק, עבדתי בהדרכות, יזמתי פרויקטים, אבל בחצי השנה הראשונה העסק לא הצליח להתרומם. באחד הביקורים בחוף דור דיברתי עם מנהל החוף, סיפרתי לו מי אני ומאיפה אני מגיע, והחלטנו שאפתח מרכז ימי, שישכיר סאפים וגלשני רוח.

"התמקמתי בחוף והמשכתי לעבוד במרץ. הייתי מגיע לעבודה באביב, במכונית חברה עם סאפים על הגג, עובר בצהריים לבגדי חוף ויורד לים, מעביר הדרכות, וחוזר לעבוד בחברה. באביב ראו שאת עיקר האנרגיה שלי אני משקיע בעסק, ודרשו שאקבל החלטה. זה היה בחורף 2016, בתקופה הכי גרועה שאפשר, אבל החלטתי ללכת עם הלב ונפרדתי מההכנסה החלקית הבטוחה שהיתה לי. לא היה לי כסף, לא היתה לי הכנסה ולא היה לי מושג מה יהיה. התחלתי לחתום אבטלה ובמקביל לבנות את העסק, שעדיין לא הניב הכנסות.

"בכל פעם שהרווחתי קצת, קניתי עוד גלשן ועוד סאפ, שכל אחד עלה כמה אלפי שקלים. אחרי כמה חודשים, באפריל השנה, העסק התחיל להיות רווחי. לאט־לאט מספר ההדרכות גדל ואתו מספר ההשכרות. התחלתי ליזום אירועים על החוף ולשתף פעולה עם מפיק אירועים שעובד פה, ובחודשיים האחרונים אני כבר מרוויח — אמנם הרבה פחות ממה שהרווחתי באביב, ואין לי תנאים או מכונית חברה. במקום זה יש לי מכונית מקרטעת וחובות על הוצאת הספר, שלא סיימתי לשלם.

"אבל אני כל היום בים, ואני מכור למקום הזה. נכון, יש לי הרבה יותר פחדים, דאגות וקשיים מהחיים שהיו לי כשכיר, אבל אני מאושר. האם אחזור להיות שכיר? כנראה שלא. לפני כמה זמן קיבלתי הצעה מפתה מחברה גדולה, והחלטתי לוותר".

מה הטיפ שלך למי שאין לו כסף ורוצה ללכת עם החלום?

"כיום אני יודע שכל הקלישאות על עסק קטן, שזה נורא קשה — נכונות. היו לי רגעים מטורפים של חרדה קיומית. התמודדתי עם פגיעה באגו עד כדי השפלה, עם ביורוקרטיה מתישה, עם אנשים שמנסים לתחמן. אני מאמין שההצלחה תלויה בכוח הרצון ויודע שאסור לוותר, גם כשזה נראה בלתי אפשרי. רק ככה מצליחים. הדרך שלי עדיין ארוכה, אבל זה שווה לי. אני מאושר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#