מה משותף להיי-טקיסט, פחח רכב ופקידת בנק? - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה משותף להיי-טקיסט, פחח רכב ופקידת בנק?

עוסקים במתמטיקה, מחשבים וארכיטקטורה? יש לכם עתיד תעסוקתי טוב. אתם בעסקי האדמניסטרציה, העיצוב והתקשורת? ובכן, כדאי שתשקלו הסבה מקצועית. האם זה אפשרי? שאלה מצוינת

30תגובות
אורי אלון בניו יורק

גוגל, פייסבוק ואמזון הן גאוות ההיי-טק האמריקאי, אך לא כל האמריקאים אוהבים את החברות האלה או חשים שהן תורמות להם משהו. בסן פרנסיסקו זועמים על גוגל וכמה חברות היי-טק נוספות כי עובדיהן המתגוררים בעיר מייצרים עומס תחבורתי אדיר וגורמים להעלאת מחירי הדירות ולהעמקת הפערים הכלכליים בעיר. האם ייתכן שיום אחד יתפתח זעם כלפי חברות היי-טק גם בסטארט-אפ ניישן שלנו?

פרופ' יוג'ין קנדל, לשעבר מנכ"ל המועצה הלאומית לכלכלה וכיום מנכ"ל סטארט-אפ ניישן סנטרל - עמותה שעוסקת בקידום תעשיית ההיי-טק הישראלית - חושש כי זה יקרה גם פה. החשש שלו נובע מההתבדרות של כלכלת ישראל בשני העשורים האחרונים לשתי כלכלות שונות עם מאפיינים שונים לחלוטין. האחת, כלכלת ההיי-טק המחדשת, שמבוססת כולה על חדשנות, והשנייה, "כלכלה מתחדשת", כפי שהוא קורא לה, המבטאת יותר תקווה מאשר מציאות.

יוג'ין קנדל
עופר וקנין

לשתי הכלכלות האלה אין הרבה מן המשותף. הן נבדלות זו מזו בשלל היבטים ובכלל זה ברמות השכר וההטבות לעובדיהן, תופעה שתורמת להגדלת האי־שוויון במשק. בשיחה עם TheMarker אומר קנדל כי "אם הפערים האלה יוסיפו להעמיק, יש סכנה שרוב הציבור הישראלי יתנכר עם הזמן לכלכלה המחדשת". אם זה אכן יקרה, לדבריו, "התחושה הזאת תוביל ללחץ פוליטי נגד ההקלות הניתנות לחברות חדשניות ולהכבדת נטל המיסוי והרגולציה עליהן".

בתרחיש כזה, האיום שלפיו חברות חדשניות יעזבו את ישראל וינדדו למקום אחר הוא מוחשי ולא סתמי, כמו במקרה של בנקאים ישראלים, המאיימים לעבור למדינה אחרת. קנדל חושש כי עוינות כזו מצד הציבור תגביר את העזיבה של חברות חדשניות את ישראל ובכך תביא להידרדרות האקו־סיסטם של תעשיית ההיי-טק ותפגע בכלכלת ישראל.

.

קצת קשה להתחבר לחשש הזה כשמדובר בחברות היי־טק - ה"מאמי" של הכלכלה הישראלית, הזוכות כאן לפרגון גדול. מנכ"ל צ'ק פוינט, גיל שויד, אף העיד על כך בראיון ל-Markerweek בשבוע שעבר, כשאמר כי לא נתקל ב"שנאת מצליחנים" בישראל. ואת זה אומר אדם שנהנה בשנה החולפת מחבילת התגמול הגבוהה ביותר של מנהל ישראלי - כ-36 מיליון דולר. ההצלחה של חברות היי-טק ישראליות לא נתפשת כבאה על חשבון הציבורי הישראלי ורבים רואים בה מושא להערצה וחיקוי (וגם קנאה) כשיזמים צעירים מקימים חברה ומוכרים אותה כעבור כמה שנים בעשרות או מאות מיליוני דולרים. לעומת זאת, הציבור הישראלי כן כועס כשמדובר ביוקר המחיה שלו, הטבות מס שניתנות לחברות גדולות או כשהוא חש שהוא לא מקבל תמורה מספקת עבור משאבי הטבע של המדינה.

החשש של קנדל מסגיר טראומה שאותה חווה בשנים שבהן כיהן מנכ"ל המועצה הלאומית לכלכלה, בזמן המחאה של קיץ 2011 ובעיצומם של מאבקים כמו מתווה הגז, הריכוזיות והטבות מס לחברות גדולות. מאז המאבקים האלה הוא זועם ומלא טענות כלפי היחס שהמגזר העסקי בישראל זוכה לו, ועוד יותר מכך, כלפי היחס שהפקידות הממשלתית שהוא היה חלק ממנה זוכה לו כשהיא מתנהלת מול המגזר העסקי. את הטראומה הזאת הוא תיעל לנייר עבודה שיוצג בשבוע הבא בכנס אלי הורביץ לכלכלה וחברה מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה בירושלים. קנדל משמש יו"ר הכנס והוא יציג בו פרויקט תלת־שנתי בשם "שתי כלכלות - חברה אחת".

נקודת המוצא של הפרויקט היא שמתקיימות בישראל שתי כלכלות שכמעט אינן קשורות זו בזו. קצב ההתפתחות שלהן שונה, רמת הפריון שונה, הכישורים הנדרשים מהמועסקים בהן שונים, וגם הצרכים שלהן שונים. אז איך מטפלים בשתי כלכלות שונות כל כך? אפשר אפילו לטעון כי יש בישראל שלוש כלכלות. את הכלכלה המתחדשת אפשר לחלק לשני חלקים שונים בתכלית: כלכלת המגזר הציבורי והמונופולים הממשלתיים, שבהם יש ועדי עובדים חזקים, וכלכלת השוק הפרטי, שבו העובדים אינם מוגנים ונתונים לחסדי השוק.

קנדל רואה בתעשייה המחדשת את חוד החנית של הכלכלה הישראלית, וכדי לשמר אותה הוא מבין שלא מספיק רק לטפח אותה ולתת לה תמריצים שעשויים לקומם את יתר חלקי הכלכלה והחברה הישראלית, אלא גם לדאוג גם להשלכות של יצירת מעמד מתעשרי היי־טק וגם לכלכלה שאינה היי־טק. "כיום אנחנו מתגאים בכלכלה המחדשת ומפרגנים לה גם בשיח הציבורי וגם בממשלה - חוץ מאשר כשנותנים לחברות הנחות במסים. אז צצות טענות. באחרונה התנהל פה שיח לא נעים שתהה מדוע טבע ואינטל מקבלות הטבות מס. אנשי ההיי-טק נחשבים סלבס, הם חיים בעולם שונה וגלובלי. הם חייבים להיות בעולם תחרותי מאוד, כי כולם מתחרים עליהם, וכשהם מתעשרים הם רוצים איכות חיים ויש לכך השלכות. הנדל"ן מתייקר, המסעדות מתייקרות וזה גורר את יוקר מחיה כלפי מעלה, אבל הם פחות רגישים למחיר הקוטג'. נשאלת השאלה אם אנחנו יכולים להתמודד עם ההשלכות האלה לאורך זמן".

גיל שוויד
תומר אפלבאום

כדי ששתי הכלכלות יוכלו להיחשב "חברה אחת" קנדל מציע תפריט הכולל שני כיווני פעולה: מצד אחד, להגדיל את שיעור האנשים המעורבים בכלכלה המחדשת במטרה לעזור לה לצמוח ולשמר את מקומה היחסי בעולם, וכך, ככל שיהיו בה יותר מועסקים, החיבור שייווצר בציבור לכלכלה הזאת יהיה טוב יותר; ומצד שני, לממש את הכינוי "כלכלה מתחדשת" ולגרום לכך שהיא באמת תתחדש - באמצעות העלאת הפריון, אימוץ שיטות טכנולוגיות ושיטות עבודה מתקדמות, צמצום הרגולציה ושיפור יחסי העבודה בתוכה.

אני אומר לקנדל שזה נשמע קצת כמו מהלכים הפוכים. אחרי ההיי־טק והכלכלה המחדשת צריך בעיקר לחזר, לתת תמריצים ולא להפריע להם, ואילו בכלכלה המתחדשת (או הישנה) צריך לבצע חריש עמוק - להוביל רפורמות, להיאבק במונופולים ולטלטל אותה. קנדל ממהר להסתייג. "המלה 'מאבק' צריכה לצאת מהשיח. צריך לייצר רה־ארגון של אופן ניהול הכלכלה והחברה כדי שיהיה מצב של Win–Win. ברגע שאתה מתחיל במלה 'מאבק' - הפסדת בו. כי מאבק מתנהל נגד קבוצות חזקות, כי מהם אתה רוצה לקחת".

קנדל אינו תמים. הוא יודע בדיוק במי ובמה צריך להיאבק. הוא היה שם כשהמדינה ניסתה במשך שנים לייצר רפורמה במשק החשמל ללא הצלחה יתרה. אבל הוא בוחר בשפה אחרת בניסיון ליצור אמון ובינתיים זה הניב לפחות הישג אחד, אפילו סמלי: לקראת הכנס הוקם שולחן עגול שעוסק באתגרי שוק העבודה לעשור הקרוב ובו נוטלים חלק נציגי האוצר, בנק ישראל, ההסתדרות, המעסיקים, משרד ראש הממשלה ועוד. אלה גיבשו נייר ראשוני ובו מוגדרים כמה אתגרים, כמו זיהוי מקצועות שיתפתחו וכאלה שייעלמו, פיתוח מערכי הכשרה מקצועית וגיבוש מדיניות גמישה בשוק העבודה למעסיקים ולעובדים.

לא פשוט להחתים את ההסתדרות על ניסוח כזה (שני נציגי ההסתדרות היו שותפים לצוות), כשהעומד בראשה, אבי ניסנקורן, מקפיד להגיד שוב ושוב שהוא מתנגד לגמישות ניהולית. זה כמובן נייר ראשוני ועוד נצטרך לחכות כדי לראות אם הוא מוביל למשהו קונקרטי, אבל הגישה של קנדל לדבר על שוק העבודה שיהיה בעוד עשר שנים ולא על מה שיש לעשות מחר מצליחה בינתיים לשמר שולחן עגול מתפקד עם כל השחקנים הרלוונטיים.

"אנחנו צריכים להחליט אם אנחנו רוצים להיות צפון אירופה או דרום אירופה", אומר קנדל. "לפי המודל בדרום אירופה, יחסי העבודה והמדיניות הממשלתית נועדו למקסם את הסיכוי שאדם יישאר באותו מקום עבודה. בצפון אירופה המדיניות אחרת. היא בונה על כך שהאדם הוא יחידה כלכלית לכלכלה כולה, ולא למקום עבודה ספציפי".

קנדל מן הסתם מעדיף את המודל הצפון-אירופי, שבו מי שמעניק את רשת הביטחון היא המדינה ולא מקום העבודה, אבל גם הוא יודע שמדובר במכשול קשה למעבר. לכן, כדי לא להחריד את שותפי השולחן העגול שהקים, הוא קצת הולך על קצות האצבעות.

האם השיח הכלכלי-ישראלי הכוחני, שמבוסס על כיפופי ידיים, בשל לשינוי כזה ומסוגל לעכל אותו? זאת נראה בעתיד, אם הניירות שהוכנו עבור הכנס יבשילו לתוכניות עבודה, או שמא הם ייתוספו למאות ניירות ורעיונות יפים שנגרסו וקרסו אל מול המציאות הישראלית.

נ.ב

אז באיזו כלכלה אתם? בכלכלה המחדשת, המתחדשת או המדשדשת? זו שאלה חשובה, כי בשנים הקרובות ייעלמו מיליוני משרות בתחומי עיסוק מסוימים ויצוצו מיליוני משרות בתחומים אחרים. השינויים בשוק העבודה העתידי צפויים להיות מהירים ודרמטיים מבעבר בגלל הטכנולוגיה, הגלובליזציה, הדמוגרפיה והפוליטיקה, והם מחייבים יכולת הסתגלות וגם זיהוי ובחירות נכונים של מקצועות. על פי ניתוח של הפורום הכלכלי העולמי (WEF), שנכלל בנייר עמדה של צוות שוק העבודה לקראת הכנס (בראשות דפנה אבירם ניצן ופרופ' יותם מרגלית), צפוי גידול משמעותי של משרות בענפי המחשבים, מתמטיקה, הנדסה ואדריכלות - לעומת ירידה חדה במספר המשרות במקצועות כמו אדמיניסטרציה, ייצור, הפקה, אמנות, עיצוב, בידור ותקשורת (ראו תרשים).

בכל פעם שאני רואה תחזיות כאלה אני תוהה מה אפשר לעשות עם המידע הזה. האם יש בו כדי לגרום לאדם שנטייתו היא לאמנות או עיצוב ליהפך למתמטיקאי? ואם זה בכלל אפשרי, באיזה גיל זה כדאי לשטוף את מוחו של הילד שילך ללמוד מתמטיקה ומחשבים? אין לי תשובות טובות לזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם