תיקון חוצות

בדרך מפארק שרונה לקניון של גינדי, נדרסים ברחוב החשמונאים

מיליארדי שקלים מושקעים בפיתוח מתחמי בילוי ומסחר בישראל, אבל מה שווים המתחמים היקרים, אם אי אפשר להגיע אליהם ברגל

מירב מורן
מירב מורן
הכניסה לקניון גינדי מרחוב החשמונאים
הכניסה לקניון גינדי מרחוב החשמונאיםצילום: מירב מורן
מירב מורן
מירב מורן

בניו יורק מלווה התחדשות עירונית בהצמדת שמות קליטים לאזורים המתעוררים: סוהו, טרייבקה, מיט־פאק ועוד. בשטח אין זכר לחלוקה השמית הזו: מי שמגיע לטרייבקה — מותג שנגזר ממשולש תיאורטי של רחובות שגם תושבי מנהטן מתקשים לזכור את שמם — ישוטט באותם רחובות לסוהו והלאה לגריניץ' ויליג', ילך מחנות לגלריה ולבית קפה וישאיר בהם מזומנים, לשמחת כל העסקים בדרום־מזרח מנהטן שהלקוחות עוברים ביניהם ברגל בלי שירגישו שעברו גבול דמיוני.

העדיפות המובהקת שנותנת ניו יורק לניידות רגלית לא נובעת מדאגה לעניים נטולי כלי רכב פרטי, אלא מדחף צונן לרווח. הולך הרגל מקבל כבוד במעוז הקפיטליזם משום שהוא נושא עליו את הארנק שהכי קל לחלץ ממנו כסף, בזכות קצב התנועה האטי ושחרור מכלי רכב שצריך לאחסן בכל פעם שעוצרים, שמאפשר לקלוט בעין עניבה ולהיכנס לקנות אותה מיד.

גם תל אביב מתחדשת, ולצד מגורים ומשרדים קמים בה מרכזי בילוי וצריכה עם שמות יצירתיים. כאלה הם כיכר גבעון שלצד רחוב החשמונאים ליד הסינמטק, פארק שרונה וקניון TLV הצמודים זה לזה. העירייה טורחת — מארגנת אירועים, מפרסמת אטרקציות — אבל העסקים שורדים בקושי. בשרונה חנויות ומסעדות רבות נסגרו, וברחוב החשמונאים הם עוברים דירה או זונחים את חזית הרחוב.

אחת הבעיות היא שהרבה הושקע במתחמים, אך לא הוקדשה מחשבה לסביבה המחברת ביניהם. הולכי הרגל לא הובאו בחשבון, ולכן לא עוברים בין המתחמים, והמבקרים בהם לפעמים לא מודעים לקיומו של המתחם האחר, למרות המרחק האפסי.

בין הסינמטק לשרונה הפריד חניון חשוף לשמש קופחת, שנהפך באחרונה לאתר בנייה ואין ממנו רצף בר־הליכה לשום כיוון, בין הסינמטק לכיכר גבעון מפריד רחוב הארבעה שהוא כביש עם מעבר חצייה אחד, רחוק מפתח הסינמטק ורחוק מהכניסה לכיכר, שהיא כוך שבו רוכזו מנועי מזגנים וארובות. יש כניסה יותר נעימה ויותר רחוקה, אבל גם מולה אין מעבר חצייה.

התוצאה: ההולכים מהסינמטק לכיכר מתפרצים לכביש, ולמרבה המזל התנועה לרוב אטית והסיכוי להידרס בדרך כלל נמוך. בין שוק שרונה לפתח המזרחי של כיכר גבעון מפרידים בערך 150 מטר, בלי מדרכה רצופה, בלי צל, ועם סכנה ממכוניות שמזנקות מפתחים רחבים של חניונים תת־קרקעיים ומשאיות שיוצאות ונכנסות לאתרי בנייה בכל שעות היום. כדי להגיע מקניון TLV שבמרתף שכונת השוק הסיטוני לבית קפה בכיכר גבעון שממול, צריך לחצות את רחוב החשמונאים שנהפך לכביש דו־כיווני בן ארבעה נתיבים. פתח הקניון נמצא מול הפתח לכיכר, וליד תחנת האוטובוס היחידה ברחוב, אבל מעברי החצייה נמצאים בקצוות.

הצומת בין הכרמל, שינקין ונחלת בנימין
הצומת בין הכרמל, שינקין ונחלת בנימיןצילום: מירב מורן

לכן, כדי לעבור, הולך הרגל צריך ללכת 200 מטר בכיוון אחד ולחזור 200 מטר בכיוון ההפוך, בתוספת חציית הרחוב, כמעט חצי ק"מ. מה עושים? רצים על הכביש, נעמדים על אבן השפה הצרה המפרידה בין הנתיבים, מחכים להפוגה ועוברים בריצה את שני הנתיבים בכיוון השני, או מוותרים מראש.

כך הסינמטק, מתחם שרונה, כיכר גבעון וקניון TLV, שהם אותה שכונה ממש, לא מזינים זה את זה בקהל, והשלם יוצא פחות מסך כל חלקיו. התיקון מתחיל בסימון הרבה מעברי חצייה סביב כיכר גבעון מצד הסינמטק ומצד הקניון ושיקום מיידי לתשתית הולכי הרגל המוזנחת באזור שבין שרונה לסינמטק.

לא צריך להרחיק לניו יורק כדי להבין את הכוח הכלכלי של תשתית טובה להולכי רגל: מבט על החיבור בין רחוב שינקין, שוק הכרמל ומדרחוב נחלת בנימין יכול לספר איך תשתית מכבדת להולכי רגל מזרימה אנשים ממקום למקום ומעוררת עסקים, בלי אטרקציות, בלי פרסום ובלי מיתוג ואירועים. פנו להם דרך — הם באים.

כביש החשמונאים, בין קניון TLV לכיכר גבעון
כביש החשמונאים, בין קניון TLV לכיכר גבעוןצילום: מירב מורן

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ