המדינה שעומדת לגמור לכולנו את האוכל

1.4 מיליארד תושבי סין מתחילים לפתח תיאבון שמשנה את האופן שבו העולם מגדל מזון ומוכר אותו ■ האם בעתיד הקרוב יהיה בעולם מספיק אוכל כדי להשביע את הסינים?

לוגו בלומברג
בלומברג
גידול עגבניות הידרוטרמי בסין
חממה לגידול עגבניות במחוז שאנדונגצילום: בלומברג

כשדו צ'ונמיי היתה ילדה קטנה, חזיר היה מתנה יקרה שניתנה לזקני הכפר שלה בסצ'ואן במהלך חופשת ראש השנה הסינית החדשה. החזיר המשפחתי היה נשחט, וקרובים ושכנים היו מגיעים הביתה לסעודה. "בשר היה משהו נדיר", אומרת דו, כיום בת 47 העובדת בחברת הנפט הממשלתית פטרוצ'יינה, שמשפחתה חגגה הפעם את ראש השנה במסעדה. "עכשיו בשר נפוץ כל כך עד שאנחנו אוכלים ממנו פחות כדי להישאר בריאים".

1.4 מיליארד תושבי סין מתחילים לפתח תיאבון שמשנה את האופן שבו העולם מגדל מזון ומוכר אותו. התפריט הסיני נהפך לדומה יותר לזה של האמריקאי הממוצע, מה שמאלץ חברות מקומיות לחפש ברחבי העולם מזון - מבייקון ועד בננות.

נתונים בכתבה

אבל ניסיונותיה של סין לקנות או לחכור קרקעות חקלאיות במדינות מתפתחות מראים כי הקמה של חוות במדינות אחרות אינה מספיקה. האוכלוסיות הצומחות במהירות באסיה, באפריקה ובדרום אמריקה יוסיפו לעולם תוך דור אחד 2 מיליארד איש, וגם הם יצטרכו עוד מזון.

זה מותיר את סין עם אולטימטום: אם היא רוצה שיהיה מספיק מזון בר־השגה לאוכלוסיה שלה במחצית השנייה של המאה הנוכחית, עליה להבטיח שהעולם מגדל מספיק מזון ל-9 מיליארד בני אדם.

התשובה היא טכנולוגיה. תעשיית החקלאות של סין - מחלקות האורז הקטנטנות שבהן מטפלים קשישים בני 70 ועד לחברות ענק שמתחילות להציב תחרות בפני שחקניות עולמיות כמו נסטלה ודנונה - עוברת מהפכה שעשויה להיות משפיעה לא פחות מהמהפכה התעשייתית ששינתה את פניו של הסחר העולמי.

השינוי החל לפני ארבעה עשורים, כשהמדינה החלה לשנות את מערכות הייצור והיזמות הפרטית שלה. הרפורמות האלה תרמו לשגשוג הכלכלי שהובילו המפעלים, ההשקעות והיצוא, אבל השינויים שהתחוללו אצל החקלאים היו דרמטיים לא פחות.

הרפורמות בקרקעות עודדו ייצור של גידולים כמו אורז וחיטה, ומיליונים הצטרפו למעמד הביניים החדש שאכל פתאום יותר ירקות וחזיר, ורצה מזון כמו בקר ומוצרי חלב שנחשבו עד אז למותרות.

אבל קצב הפיתוח המסחרר הזה הביא עמו גם כמה תופעות לוואי מכוערות. מפעלים גזלו חלקים מקרקעות יקרות. שדות זוהמו על ידי זבל וכימיקלים, סין נהפכה למלה נרדפת למזון מזוהם, מאורז מזוהם בעופרת ועד אבקת חלב עם מלמין, חומר המשמש בתעשיית הנגרות.

אז איך סין תוכל לייצר מספיק מזון בטוח עבור האוכלוסיה הגדלה שלה אם כולם יתחילו לאכול כמו האמריקאים? התשובה פשוטה - היא לא תוכל.

עדר עזים במחוז שאנדונג
עדר עזים במחוז שאנדונגצילום: בלומברג

"ניצלנו את המשאבים ואת הסביבה עד תום"

כדי להאכיל את הצרכן האמריקאי הממוצע, צריך בערך ארבעה דונמים לאדם. לסין יש רק 0.8 דונמים של קרקע חקלאית לכל אזרח, וזה כולל שדות שנהרסו בשל זיהום. לכן הממשלה הקומוניסטית של סין עברה להתמקד יותר ויותר ברפורמות בחקלאות, והגישה שלה מתחלקת לארבעה חלקים: פיקוח על השוק; שיפור היעילות בחוות; בלימת אובדן הקרקעות; ויבוא.

בכל אחד מהמקרים, טכנולוגיה היא המפתח לאיזון משוואת המזון. סין מוציאה מיליארדים על מערכות מים, זרעים, רובוטים וניתוח נתונים בניסיון למזער את הנזקים ולפתח חוות שיניבו הרבה יבולים. היא צריכה להצליח בכך מהר, משום שהכלי העיקרי של סין בעשור האחרון לעידוד הייצור המקומי השיג את התוצאה ההפוכה.

סין רוצה להיות מסוגלת לספק את צרכיה בעצמה במצרכי יסוד כמו אורז, תירס וחיטה. כדי להבטיח שחקלאים יגדלו את הגידולים האלה, היא שילמה מחיר מינימום עליהם ואחר כך איחסנה את העודפים בממגורות. החקלאים הגיבו, והזינו את החלקות הקטנות שלהן בדשנים כדי שיניבו יותר יבולים, מה שמילא את העתודות הממשלתיות עד להתפקע.

סך העתודות הוערך ביותר מ-600 מיליון טונות בשנה שעברה, מספיק לאספקה של יותר משנה. כמחצית מהמלאי הוא תירס, שהממשלה מנסה למכור לפני שיירקב, מה שייאלץ את הפרובינציות להפוך אותו לדלק. "ניצלנו את המשאבים שלנו ואת הסביבה עד תום, והשתמשנו בדשן בכמות המרבית האפשרית כדי לטפל במחסורים", כתב האן ג'ון, סגן מנהל בלשכה של ארגון העבודה הכפרית של סין, בעיתון "פיפל'ס דיילי" המגובה על ידי הממשלה. "אנחנו צריכים להגדיל באופן דחוף את ייצור המוצרים החקלאיים הירוקים והאיכותיים".

נתונים בכתבה

אבל לפני כן סין צריכה לשמור על מעט הקרקעות החקלאיות שיש לה. סין איבדה 6.2% מהקרקעות החקלאיות שלה ב–1997–2008, לפי דו"ח של ארגון המזון והחקלאות של האו"ם וה-OECD. רשויות מקומיות המשיכו לקחת שדות ולהפוך אותם לפרויקטי נדל"ן רווחיים יותר. משרד החקלאות של סין לא הגיב לבקשת תגובה של בלומברג לכתבה זו.

באופן רשמי, קצב המרת הקרקעות הואט מאז 2007, כאשר סין הודיעה על מטרה של "שמירה על 1.2 מיליארד דונם של קרקעות חקלאיות". אבל הרשויות המקומיות שנשענו במשך שנים על מכירות של קרקעות למימון הצמיחה שלהן יכולות לעקוף את ההגבלות באמצעות ספירת קרקעות גרועות כחקלאיות, או תיוג אזורים עירוניים כחקלאיים.

מה שמדאיג יותר את הרשויות בסין הם הדיווחים שלפיהם כמעט 20% מהקרקעות החקלאיות הנותרות של סין מזוהמות. סין עוברת מצבירת מלאים להתמקדות באיכות, יעילות ופיתוח בר־קיימא, אומר טנג רנג'יאן, בכיר לשעבר בארגון העבודה החקלאית של סין, גוף קבלת ההחלטות המוביל של החקלאים בסין.

מחקרים ממשלתיים מ-2014 מצאו כי חלק מהקרקעות שעליהן גדלים ירקות מלאות בכמויות גדולות של מתכות כבדות ורעילות כמו קדמיום. במשך השנים, תחנות טלוויזיה מקומיות ורשתות חברתיות בסין הגבירו את החששות של הציבור לגבי זיהום במזון, כשדיווחו על שורה של שערוריות - מרוטב סויה שמיוצר משיער אדם ועד לטופו נגוע במי ביבים, או בשר חתולים ועכברושים שהוצג כבשר ארנבות וטלאים. "הסינים הרבה יותר מודעים לבעיות בטיחות מזון כיום מאשר לפני עשור", אומר סם גל, עמית מחקר באוניברסיטת סאסקס בבריטניה, שמתמקד בסביבה וחקלאות בסין. "הם שמים לב הרבה יותר מהיכן המזון שלהם מגיע, והם מוכנים לעתים קרובות לשלם יותר על בטיחות".

חברות בבעלות סינית הבינו זאת, ומחפשות השקעות בחו"ל שיוכלו להפוך למותגי פרימיום על מדפי המרכולים בסין. חברת מון לייק אינווסטמנטס של ברון הכימיקלים לו שיאנפנג קנתה את חברת מוצרי החלב הגדולה ביותר באוסטרליה, בעוד ש–WH גרופ של ון לונג נהפכה לחברת בשר החזיר הגדולה בעולם עם רכישת סמית'פילד פודס האמריקאית.

"הצרכן הסיני נהיה ציני מאוד לגבי בטיחות מזון שמגיע מהמדינה שלו", אומר שון שווה, מנהל בחברת מון לייק, שמטיסה חלב טרי מטסמניה לסין. "היבוא של מזון לתוך סין נהפך לעסק משתלם מאוד".

חוות היי־טק? לא בקרוב

שינויים בהרגלי התזונה גורמים להאצה בחיפוש אחר מזון בחו"ל. יבוא הבקר לסין עלה ב-19,000% בעשור האחרון. היבוא של פולי סויה, שמשמשים למזון לבעלי חיים, גדל בקצב מהיר כל כך, עד שהממשלה הורידה את הסויה מרשימת הגידולים שהיא מעודדת בסין ב–2014. "סין צריכה לייבא משום שהיא לא מסוגלת לייצר כל דבר על הקרקעות המוגבלות שלה", אומר לי שיאנדה, חוקר במכון לכלכלה ופיתוח חקלאי של האקדמיה הסינית למדעי החקלאות, שמוסיף כי המדינה קנתה 106 מיליון טונות של דגנים וסויה בחו"ל ב–2016. "המדינה שואפת לספק את צרכיה מבחינת דגנים וכל שאר היבוא יתבסס על הביקוש בשוק".

נתונים בכתבה

אבל לסין צפויה תחרות גוברת מצד האוכלוסיה המתפוצצת בעשרות מדינות אחרות בחצי הכדור הדרומי. ב-2050, 14 מתוך 20 המרכזים העירוניים הגדולים בעולם יהיו באסיה ובאפריקה, כאשר ג'קרטה, מנילה, קראצ'י, קינשאסה ולאגוס יצטרפו לטוקיו, שנחאי ומומבאי, לפי תחזית של חברת דמוגרפיה. עד אז, לעולם יהיו 9.7 מיליארד פיות להאכיל, לפי דו"ח האו"ם. אם מביאים בחשבון את השינויים בדפוסי התזונה, יהיה צורך להגדיל את תפוקת המזון העולמית ב-70% לעומת הרמות של 2009, לפי הערכה של ארגון המזון והחקלאות.

העולם קיבל הצצה לעתיד הזה לפני עשור, כשירידה ביבולים ואימוץ מהיר של ביו־דלקים הוביל לזעזוע בשוק המזון העולמי, עם מהומות שפרצו בכמה מדינות מתפתחות בשל עליות מחירים. זה היה אחד התמריצים שמאחורי ההתנפלות של סין על קרקעות במדינות כמו מוזמביק במטרה להשיג מלאי תבואה. ואולם רבים מהפרויקטים שמאחוריהם עומדת ממשלת סין נועדו להגדיל את הייצור במדינות עניות ולהגביר את ההשפעה של סין בעולם יותר מאשר לצייד את המרכולים שלה.

המאמץ האמיתי לחולל מהפכה מתרחש בתוך סין, שם יזמים מאמצים את הטכנולוגיה בניסיון לשנות את הנוף הכפרי של המדינה. החקלאי החדש של סין כבר לא מסתכל לשמים כשהוא רוצה לחזות גשם, אלא משתמש במערכת מיקרו־השקיה שמבוססת על חיישנים שמזינים מידע בצורה אלחוטית לסמארטפון שלו. הוא מגדל ירקות במכליות ומשתמש ברחפנים כדי לשים כמויות מדויקות של חומרי הדברה בעזרת המחשב.

הממשלה מעודדת את האזרחים לקצץ את צריכת הבשר והמזון הלא בריא
הממשלה מעודדת את האזרחים לקצץ את צריכת הבשר והמזון הלא בריאצילום: בלומברג

חוות כאלה עדיין מהוות מיעוט, בין היתר בגלל הקושי לרכוש מספיק קרקעות כדי לנהל פעילות יעילה. המדיניות של בייג'ין מאז 2014 היתה לקדם חוות משפחתיות "בגודל הולם" של כ–130 דונם או פחות, תלוי במיקום. אבל רוב החוות הסיניות קטנות הרבה יותר. 260 מיליון משקי הבית הכפריים של סין מעבדים 1.2 מיליארד דונמים של חוות - מה שהופך את גודלה של החלקה הממוצעת למשפחה לפחות מחמישה דונם, לדברי ז'ונג פונינג, ראש המכון הבינלאומי לכלכלת מזון וחקלאות באוניברסיטה החקלאית של ננג'ינג.

חוקים חדשים מנובמבר האחרון מקלים על חברות סיניות לרכוש קרקעות, אבל הממשלה עדיין חוששת משינויים שירגיזו את האוכלוסיה הכפרית הגדולה שלה. גם אם החווה הממוצעת תהיה בשטח צנוע של 130 דונם, המדינה עדיין תזדקק לפחות מ-10 מיליון משפחות שיעבדו את הקרקעות. "איך יתר החקלאים ימצאו עבודו בערים אם הם ייאלצו לנטוש את הקרקע?", שואל ז'ונג. כתוצאה מכך, הפיתוח של חוות היי־טק צפוי להיות אטי.

בינתיים, האופציה הטובה ביותר של סין היא כנראה מה שגם מדינות מפותחות רבות שואפות אליו - לשפר את תזונת האזרחים. "הביקוש של מעמד הביניים בסין להתקדם מעלה בשרשרת המזון הוא עניין של מעמד ובריאות", אומר ג'רמי ריפקין, מחבר הספר "Beyond Beef: The Rise and Fall of the Cattle Culture" ("מעבר לבשר: עלייתה ונפילתה של תרבות הבקר"). לדבריו, "הוא לא בר־קיימא".

נציבות הבריאות ותכנון המשפחה בסין פתחה ב-2015 בקמפיין לעידוד האזרחים לקצץ את צריכת הבשר והמזון הלא בריא ולאכול יותר פירות וירקות כדי להיאבק בהשמנה ובסוכרת.

זה הביא את דו לסגירת מעגל. המשפחה שלה שוב קונה חזיר בכל שנה, אבל לא לסעודת ראש השנה. היא עושה זאת כדי לדעת מה החיה אכלה, ומתעקשת שהמגדל יאכיל את החזיר רק בתירס וירקות במשך שמונת החודשים שלפני השחיטה. בעזרתה של אמה בת ה-75, דו מגדלת פלפל, כרוב, חציל ודלעת על גג המפעל של בעלה. כ–20 תרנגולות וברווזים חולקים את החלל הזה, וניזונים ממזון אורגני. "יש כל כך הרבה חומרי הדברה, מזהמים ודשנים במזון שנמכר במרכולים", אומרת דו. "להיות מסוגלת לגדל את האוכל שלי נחשב למותרות".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

על סדר היום