גמר ליגת האלופות: 3.6 מיליארד דולר נגד 1.3 מיליארד דולר – האם הכסף מנצח?

גמר ליגת האלופות שנערך הערב בוויילס מציג שתי אימפריות כלכליות: ריאל מדריד, הקבוצה העשירה והממוסחרת בעולם, נגד יובנטוס, השייכת לאחת מהמשפחות העשירות באיטליה

יואב בורוביץ
לונדון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שחקני ריאל מדריד חוגגים עם כוכב הקבוצה, כריסטיאנו רונאלדוצילום: Sergio Perez/רויטרס
יואב בורוביץ
לונדון

"כשלפני שנתיים התקבלה ההחלטה ההיסטורית שהעיר קרדיף שבוויילס תארח את משחק הכדורגל הגדול בעולם, המארגנים לא היו יכולים לחלום על דו־קרב טוב מזה", כתב פול אבאנדונאטו באתר וויילס אונליין. הוא כינה את גמר ליגת האלופות בכדורגל האירופי, שנערך הערב בין יובנטוס לריאל מדריד, "דו קרב שמרטיב את בלוטות הרוק מציפייה והתרגשות".

הבירה הוולשית ממקדת היום (שבת) את תשומת הלב העולמית: במשחק צפויים לצפות כחצי מיליארד איש ביותר מ–200 מדינות. כרטיס לאצטדיון "המילניום" כבר לא ניתן לרכוש זמן רב בסכום שיורד מאלפי יורו. חדר מלון בקרדיף, שבימים רגילים מחירו 200 ליש"ט ללילה, יעלה בסוף השבוע הקרוב כ–3,000 ליש"ט.

"לא כל גמר הוא קלאסי. כמעט מדי שנה מצליחה לפחות קבוצה אחת לא לגמרי שייכת להשתחל לגמר. נכון שהיא הגיעה לשם בצדק, אבל אולי היא נהנתה ממזל או מתקופה טובה. אבל אתה יודע בפירוש שהיא לא אחת משתי הקבוצות הכי טובות באירופה. זה לא המקרה הפעם", אומרל–Markerweek הסופר ועיתונאי הכדורגל הבריטי סיד לואו, שחי במדריד קרוב לשני עשורים ומסקר את ריאל עבור ה"גרדיאן" הבריטי.

בניגוד לשנים קודמות, יובנטוס וריאל מדריד היו השנה שתי הקבוצות הטובות בעולם. המאזן המצטבר שלהן בליגת האלופות הוא 17 ניצחונות, שש תוצאות תיקו והפסד אחד בלבד. כמו כן, שתיהן זכו באליפות בארצן: יובנטוס זכתה בפעם השישית ברציפות באליפות איטליה, וריאל זכתה באליפות ראשונה אחרי חמש שנים, כשהיא מדיחה מכס המלכות את הקבוצה הדומיננטית בעולם הכדורגל בעשור האחרון — ברצלונה של ליאו מסי.

ריאל היא אלופת אירופה המכהנת. אם תנצח היום, היא תהיה הראשונה לעשות רצף גביעים מאז הושקה ליגת האלופות במתכונתה הנוכחית בתחילת שנות ה–90. כמו כן, אם תזכה תהיה זו הפעם הראשונה ב–59 שנה שהיא משלימה "דאבל": אליפות ספרד ואליפות אירופה. יובנטוס, מצדה, לא זכתה בליגת האלופות כבר 21 שנה.

קבוצת האליטה הכלכלית מול חביבתו של הגנרל פרנקו

שחקני יובנטוס חוגגים את הזכייה באליפות איטליה, לפני כשבועייםצילום: GIORGIO PEROTTINO/רויטרס

בהיבט היסטורי מדובר בשני מועדונים זהים ועם זאת שונים בתכלית. נתחיל בדומה: יובנטוס וריאל הן שתי "קבוצות של מדינה". לשתיהן בדיוק 33 אליפויות באיטליה ובספרד. גם מאזן המפגשים ביניהן כמעט שווה: שמונה ניצחונות, שמונה הפסדים, שתי תוצאות תיקו. היכן מתחיל ההבדל? ובכן, לאלופה הספרדית כבר יש 11 זכיות בליגת האלופות ובגביע אירופה לאלופות (השם הקודם של המפעל היוקרתי ביבשת). לאלופה האיטלקית יש שתי זכיות בלבד (1985, 1996). ריאל ניצחה ב–11 מתוך 14 גמרים; יובה הסתפקה בשתי זכיות בלבד מתוך תשע הופעות בגמר. "זו עוד סיבה לכך שלאוהדי יובנטוס חשוב כל כך לנצח במשחק", אומר ל–Markerweek פאביו ליקארי, שמסקר את המועדון עבור יומון הספורט האיטלקי הפופולרי "גאזטה דלו ספורט".

ואולם הדומה והשונה בין שני המועדונים לא מסתכמים במספר האליפויות. שניהם התחילו לצעוד בדרך המשותפת והנפרדת כבר לפני כ–120 שנה. יובנטוס הוקמה על ידי חבורת סטודנטים בעיר הצפון איטלקית טורינו ב–1897. חמש שנים אחריה נוסדה "ניו קלאב אוף מדריד" על ידי סטודנטים בבירת ספרד, שמרביתם היו בוגרי קיימברידג' ואוקספורד מבריטניה. ב–1920 העניק למועדון מלך ספרד דאז, אלפונסו, את השם "ריאל" — "מלכותי". ב–1922 רכש אדוארדו אניילי, נשיא יצרנית הרכב פיאט, את יובנטוס, ובאחת הפך את המועדון לאחד הגדולים באיטליה.

שתי הקבוצות היו מזוהות באופן מוחלט עם ההגמוניה במדינתן. במשך עשורים רבים ריאל אף נהנתה מחסדיו של הדיקטטור גנרל פרנקו, שראה בה כלי לשימור וחיזוק שלטונו וגם מעין "מכשיר" של דעת הקהל העולמית כלפי ספרד, בעת שהמדינה היתה כמעט מבודדת. באיטליה, יובנטוס היתה תמיד מזוהה עם השלטון הכלכלי, העסקי, התעשייתי, הפוליטי והספורטיבי, שכן משפחת אניילי, במשך יותר מ–100 שנה המשפחה העשירה באיטליה ובין המפורסמות והחזקות באירופה ובעולם (הונה מוערך ב–15.5 מיליארד דולר), שילבה בין כל התחומים האלה הלכה למעשה. "כמעט כל בן משפחת אניילי ששלט ביובנטוס גם שלט בפיאט וגם היה נבחר ציבור באיטליה", אומר ליקארי. "המשפחה הזאת בדרך כלל התחתנה עם בני אצולה ובני מלוכה. כך שלא היה כמעט מוסד איטלקי חזק ומבוסס יותר מיובנטוס".

בספרד, כמעט כל מי שהתנגד לשלטון, עד היום, סולד מריאל מדריד. לצד עשרות מיליוני ספרדים שאוהדים אותה יש גם עשרות מיליונים שמתעבים. קבוצות כמו ברצלונה מקטלוניה ואתלטיק בילבאו מחבל הבאסקים נהפכו לסמלים לאומיים מקומיים, והמשחקים נגד ריאל הם בגדר מלחמת אזרחים.

באיטליה אמנם אין תיעוב קיצוני כל כך על רקע לאומני, אך מדינת המגף מתחלקת לשניים: הצפון העשיר והתעשייתי, והדרום העני והנחשל. יובה היא בראש ובראשונה סמל הצפון. ועדיין, יש לה גם מיליוני אוהדים בדרום. הסיבה לכך היא שבמשך כל המאה ה–20 היגרו מיליוני אזרחים מהדרום כדי לעבוד במפעלי פיאט באזור טורינו — ונהפכו לאוהדי הקבוצה. גם בני משפחותיהם וחבריהם חיפשו קבוצה מצליחה להזדהות עמה, ויובה תמיד היתה המצליחה ביותר, והקפידה לגייס כישרונות איטלקים מכל רחבי המדינה. "חצי מאיטליה בערך הם אוהדי יובנטוס, אף שהקבוצה לא מגיעה מהעיר הכי גדולה במדינה או מעיר הבירה. אבל להיות יובנטיני זה להיות איטלקי", אומר ליקארי.

הנשיא שמיתג מחדש את ה"גלאקטיקוס"

קרבה לשלטון — הפוליטי או העסקי — ודאי עוזרת לכל קבוצת כדורגל. אך במשך יותר ממאה שנה בריאל וביובה נעשו אינספור פעולות אחרות שהעצימו את שני המועדונים והפכו אותם לא רק לסמלים לאומיים, אלא למותגי־על בינלאומיים. "המטרה של ריאל מדריד היא להחתים את הכדורגלנים הספרדים הכי טובים ואת הכדורגלנים הבינלאומיים הכי טובים", נכתב במסמך המטרות שנשיא הקבוצה, פלורנטינו פרס, ניסח כשהשתלט על המועדון בשנת 2000. גישה זו תמיד היתה מזוהה עם ריאל: עוד בשנות ה–50 החתימו הבלאנקוס ("הלבנים") את אלפרדו די סטפאנו הארגנטיני ופרנץ פושקאש ההונגרי, שניים מהכדורגלנים הגדולים בכל הזמנים שהוליכו את ריאל לחמש זכיות רצופות בגביע אירופה לאלופות.

הנשיא הנוכחי פרז הקצין את חזון ה"גלאקטיקוס" של ריאל. בשני העשורים האחרונים הוא רכש בכסף עצום את השמות הנוצצים בעולם הכדורגל: כוכבים עולמיים כמו זינדין זידאן הצרפתי, רונאלדו וקאקה הברזילאים, דייויד בקהאם הבריטי, כריסטיאנו רונאלדו הפורטוגלי, גארת' בייל הוולשי וחאמס רודריגס הקולומביאני. חלק מהשחקנים האלה היו היקרים בעולם בעת רכישתם, בסכומים של עשרות מיליוני יורו.

הכסף הגדול של ריאל לא מגיע מתעשיינים עשירים, אוליגרכים רוסים, שייח'ים קטארים או מיליארדרים אמריקאים או סינים. ריאל נמצאת בבעלות של כ–70 אלף חברי מועדון, המכונים "סוסיוס" (Socios), שבוחרים נשיא אחת לארבע שנים. אין נשיא שמגלם את ערכי ריאל טוב יותר מפרז, איל נדל"ן שהונו מוערך ב–2.2 מיליארד דולר ומי שהיה הראשון להבין שכדי לכבוש את העולם צריך להחתים את השמות הגדולים ביותר. אמנם בשנותיו הראשונות בתחילת העשור הקודם נחלה ריאל של השמות הגדולים כישלונות ספורטיביים, ופרז אף נאלץ לפרוש מתפקידו, אך לאחר הפוגה בת שלוש שנים (2006–2009) הוא חזר נחוש מתמיד להוכיח שחזון שהגלאקטיקוס שלו בכל זאת עובד.

"בשנים הראשונות רכש פרז כמעט רק כוכבי־על התקפיים. לא היה איזון בקבוצה", אומר לואו, "אבל בעשור האחרון ריאל גם התחילה להשקיע בשחקני הגנה. פתאום לא רק השמות הכי גדולים תמיד משחקים, אלא גם אלה שתורמים למשחק הקבוצתי. אבל אסור להתבלבל: זו עדיין קבוצת כוכבים עולמית. גם בשנות הכישלון המקצועי פרז הבין כי החזון הזה עובד מבחינה שיווקית ועסקית — אז הוא נותר נאמן לו, ועכשיו זה גם עובד מקצועית".

בעידן פרז נהפכה ריאל לקבוצה בעלת השווי הגבוה בעולם הכדורגל, ובעולם הספורט בכלל. שווייה כיום הוא 3.65 מיליארד דולר, ערך שלא נובע רק מהצלחות ספורטיבית כבירות, אלא מכך שהמועדון נהפך לכל כך מזוהה עם הכוכבים הגדולים בעולם הספורט והבידור. "ריאל פועלת כמו אולפן הוליוודי גדול שמשלם עשרות מיליוני דולרים לטום קרוז, כי הוא כוכב שמוכר כרטיסים בכל העולם. אותו דבר בדיוק קיים עם כוכבי העל של ריאל", כתב גדעון רחמן מה"פייננשל טיימס".

פרז היה הראשון לזהות כי הכדורגל הוא עסק בינלאומי. זכויות שידור נמכרות בכל העולם, כמוהן גם חולצות, וגם חברות הענק שמשמשות ספונסרים של המועדון מגיעות כיום מאסיה ומאמריקה לא פחות — ואף יותר — מאשר אירופה. סטיבן מנדיס הוא פרופסור למינהל עסקים באוניברסיטת קולמביה, שחקר את אופן הניהול בריאל במשך שנתיים וכתב את הספר "The Real Way". לדבריו, "חזון הגלאקטיקוס לא רק משרת את המטרות הבינלאומיות של ריאל מדריד. הוא גם מחזק את הזיקה עם אוהדיה, ובראשם 70 אלף חברי המועדון שבוחרים בפרז לנשיאות בכל פעם, מכיוון שהם, יותר מכל אחד אחר, רוצים לראות מועדון שתמיד מחויב להצלחות, כפי שהוא היה תמיד. ריאל גם תמיד היתה מזוהה עם כדורגל יפה. לכן פרז רוכש כוכבי על התקפיים ומפטר מאמנים שלא מביאים הצלחות מיידיות. זה האתוס הנצחי של ריאל מדריד. לכן הנשיא לא בוגד בערכי המועדון בכך שהוא כביכול משתלט על העולם. להפך. הוא קודם כל מחויב ל'מדרידיסטאס' שלו ולמה שהם רוצים".

שחקני ריאל מדרידצילום: Susana Vera/רויטרס

כשהבעלים של יובנטוס מתנהג כמו סטיב ג'ובס

המחויבות להצלחות ולשמות גדולים תמיד איפיינה וממשיכה לאפיין גם את יובנטוס, אך היא עושה זאת בדרכה שלה, הגלאקטית פחות, אך דרך זו אינה פחות עסקית או מתחוכמת. "יובה היא כמו מפעל משגשג, או בכלל כמו עסק, שתמיד חושב על הצעד הבא", אומר ליקארי. "היא תמיד התבלטה בכך בתוך התרבות האיטלקית, שקצת פחות היתה מחויבת לכך. והיום יובה מצליחה יותר מתמיד למצות מעצמה וממשאביה את המקסימום. זה מפני שהיא תמיד חושבת כמה צעדים קדימה. היא לא דוגלת בלעשות רעש גדול וצלצולים כמו ריאל, אבל היא לא פחות מחויבת להצלחה, שלא תהיה טעות".

שני האנשים שמזוהים יותר מכל עם השגשוג הנוכחי אינם מחפשים תהילה לעצמם. הם נחבאים אל הכלים וממעטים מאוד להתראיין. ג'ון אלקאן ואנדראה אניילי, בני דודים בני 41, גדלו אמנם עם כפית זהב בפה, אך למדו מגיל צעיר לנהל עסק משפחתי שהוא גם אימפריה תאגידית־בינלאומית. אלקאן, בנם של מרגריטה אניילי (בתו של ג'יאני אניילי, נשיא פיאט המיתולוגי והדמות החשובה בהיסטוריה של יובנטוס) ואלן אלקאן, עיתונאי אמריקאי־יהודי שחקר במשך שנים את יהדות צרפת ואיטליה, הוא יו"ר תאגידי פיאט־קרייזלר ו-Exor, שבבעלותם המותגים פיאט, קרייזלר, פרארי, דודג', ג'יפ, אלפא רומיאו, לנצ'יה ומזארטי — המגלגלים מחזורים שנתיים של יותר מ–120 מיליארד דולר.

אלקאן, כנראה בחור עסוק למדי, הפקיד את ניהול עסק הכדורגל המשפחתי בידי בן דודו אניילי, גם הוא נכדו של ג'יאני אניילי ובנו של אומברטו אניילי, שגם הוא כמו אביו שימש נשיא פיאט ויובנטוס וסנאטור בבית הנבחרים האיטלקי. אניילי הצעיר, בוגר אוקספורד שהתמנה ליו"ר יובה בגיל 34 בלבד, נוחל הצלחה מסחררת בשני מישורים, הספורטיבי והעסקי, ובשניהם משתמש בחשיבה קרה ותכליתית.

יובנטוס הוא מועדון שבו המושג "זהות" חשוב באופן מיוחד. זה מתחיל עם משפחת אניילי לדורותיה, ונמשך עם עשרות ומאות שחקנים ומאמנים אגדיים, שהם קודם כל יובנטינים ומדממים שחור־לבן — צבעי חולצת הפסים של המועדון, שכבר משנות ה–30 של המאה הקודמת מכונה "הגברת הזקנה".

במועדון משפחתי כזה, ההחלטה שהצוות המקצועי יהיה מורכב מאנשים שאינם מזוהים עם יובנטוס זו החלטה שהיא בבחינת דגל שחור למיליוני האוהדים. אך אניילי לא חשש לעשות זאת כאשר מינה את ג'וזפה (בפה) מארוטה מסמפדוריה הקטנה למשרת המנהל הספורטיבי, ובהמשך איפשר לו להחליף את המאמן אנטוניו קונטה — מאמן אהוב ומצליח, ולא פחות מכך קפטן עבר מוערך ויובנטיני — במסימיליאנו אלגרי, מאמן לא מצליח במיוחד של היריבה המרה מילאן. איש לא הבין מדוע אניילי ומארוטה בחרו דווקא בו להיות האיש שיורש את קונטה המצליח. אוהדי יובה רבים מחו ואף בצורה אלימה ואיימו לא לרכוש מנויים. מה קרה מאז שמונה אלגרי? בשלוש שנותיו ביובנטוס הוא הוליך את הקבוצה לשלושה דאבלים (אליפות וגביע באותה עונה) ושני גמרים של ליגת האלופות, הישגים שמגמדים אפילו את אלה של קונטה.

שחקני יובנטוס חוגגים את הזכייה באליפות איטליה, לפני כשבועייםצילום: GIORGIO PEROTTINO/רויטרס

"אניילי התנהג כאן כמו סטיב ג'ובס", כתב בלוגר ספורט וכלכלה פופולרי שחותם בשם העט "אלכסנדר" ומגדיר עצמו "אוהד יובה שרוף". "גם אני לא הבנתי מדוע אלגרי מונה, אבל התוצאות בשטח מספרות שזאת היתה החלטה מזהירה. הוא נתן למארוטה לקבל החלטה לא פופולרית שהתבררה כמצוינת. אניילי התנהג עם מארוטה כמו ג'ובס, שאמר כי 'הדבר הכי מטומטם הוא למנות אנשים חכמים ואז לומר להם מה לעשות. אתה ממנה אנשים חכמים כדי שהם יגידו לך מה לעשות'".

ההחלטות הטובות של מארוטה מאפשרות ליובה, עם תקציב שאינו מתקרב לזה של ריאל מדריד או ברצלונה, וגם לא לזה של קבוצות הגדולות בבריטניה, להציב קבוצה שקוראת תיגר מדי שנה על התארים הנחשבים בעולם. יובה של מארוטה משקיעה כסף כשצריך (כמו רכישתו של השחקן גונסאלו היגואין הארגנטיני בקיץ 2016 ב–90 מיליון יורו), אבל לא מעט משחקניה היא רכשה בסכומים זעומים תוך שהיא משביחה אותם וגורמת כמעט לכל שחקניה לתרום כמו כוכבי על.

השווי של כמעט כל שחקן של יובה, בלי יוצא מן הכלל, עלה לאחר כמה שנים בקבוצה. הדוגמה הקיצונית ביותר היא פול פוגבה, קשר צרפתי שנרכש בגיל 19 ממנצ'סטר יונייטד תמורת 850 אלף יורו, ונמכר ארבע שנים לאחר מכן לאותה יונייטד תמורת 105 מיליון יורו, הסכום הגבוה בתולדות המשחק.

אבל גם מחוץ למגרש הכדורגל אניילי ואלקאן יודעים לעשות עסקים מצוין. כמעט לפני עשר שנים הם קיבלו החלטה שיובנטוס זקוקה לבית משלה — ונהפכו למועדון הראשון באיטליה שבונה אצטדיון פרטי, יובנטוס סטדיום (J Stadium), שמלא מדי משחק ב–41.5 אלף צופים ומעניק ל"זברות" יתרון ביתיות שלא היה קיים באצטדיון הקודם, דלה אלפי. האצטדיון הישן אמנם הכיל 69 אלף מושבים, אך כמעט תמיד היו שני־שלישים ממנו ריקים, והמגרש בו היה מרוחק מהיציעים בגלל מסלול אתלטיקה שהפריד ביניהם.

כיום ג'יי סטדיום נחשב לאצטדיון הביתי ביותר באירופה, עם אווירה מצמררת של שירה ועידוד בלתי פוסקים. ואולם קברניטי יובה לא הסתפקו בכך. הם הקימו סביב האצטדיון שטחי מסחר נרחבים, כולל מוזיאון של יובנטוס (J Museum) ומרכז רפואי גדול וחדיש, שמשרת את הקבוצה והציבור. "כיום יובה זה לא רק כדורגל — זה עסקים, פנאי ואיכות חיים", אומר ליקארי. לא בכדי ערך הקבוצה עלה ב–55% בשנה האחרונה, לפי מגזין "פורבס" .

ועדיין, הערב, כשה"זברות" עלו מול "הלבנים" של מדריד, הם היו בחזקת אנדרדוג. "יובנטוס קבוצה מצוינת, אבל לריאל יש כל כך הרבה אופציות התקפיות, שאני אופתע מאוד אם היא לא תנצח", מפרשן לואו. ליקארי זהיר ממנו, אולי גם מכיוון שהוא אוהד יובה שרוף. "אני חושב שיובנטוס מסוגלת לנצח. זה תלוי בעיקר בה. אם היא תשחק את הכדורגל המעולה שהציגה במשך רוב העונה, אז היא תעשה זאת. ואז לא יהיה ניצחון מתוק וחשוב מזה".

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker