רולניק מציג את המטריקס: כך השפיעו המיליארדים שנתן הפועלים לפישמן על העיתונות הישראלית

תסריט שבו מתגבש שוב מועדון חדש של טייקונים ואנשי פיננסים שמשתלט על חלקים גדולים משוק ההון, הפוליטיקה, הרגולציה והתקשורת — אינו מופרך. זה יכול לקרות. וכאשר זה קורה, בדרך כלל לאף אחד אין אינטרס לחשוף זאת לציבור

גיא רולניק
גיא רולניק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אליעזר פישמן, שרי אריסון וציון קינן
אליעזר פישמן, שרי אריסון וציון קינןצילום: מוטי מילרוד

1. מימין, מהמרכז ולפרקים אפילו מהשמאל התמוגגו השבוע פרשנים ופוליטיקאים מנשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שביקר בישראל והרים את המורל הלאומי, משל היינו מדינת עולם שלישי. הימנים הכתירו אותו כידיד ישראל האולטימטיבי וכהוכחה לצדקת דרכם, אנשי המרכז התפעמו מנחישותו להביא שלום, ובשמאל — אם נותר מחנה כזה בכלל — חגגו את האפשרות של תסריט שבו הוא ישפיל בעתיד את שנוא נפשם, בנימין נתניהו.

>> כך השפיעו המיליארדים שנתן הפועלים לפישמן על העיתונות הישראלית:

לא לנו בטור הזה, העוסק בכלכלה ובמדיניות כלכלית, לעסוק בתחזיות מדיניות — אבל מי שעוקב מקרוב אחרי התנהלותו של טראמפ בכל הקשור למדיניות הכלכלית בארה"ב, כמו גם אחרי ההתנהלות האישית שלו ושל משפחתו, לא יכול שלא לגחך לאור הכתרים והציפיות שקושרים לו הישראלים — הן תומכיו והן מתנגדיו.

בעוד בישראל כל הכותרות עוסקות בשבועיים האחרונים בהכרזות הבומבסטיות והשטחיות של טראמפ במזרח התיכון — הסעודים הם "הטובים", האירנים הם "הרעים" וכדומה — הרי שבארה"ב מסתיים עידן הכותרות וההבטחות של טראמפ, ומתקרב הזמן לפרוע את ההבטחות. והסיכוי שטראמפ יצליח לספק את הסחורה שהבטיח ערב הבחירות נראה קלוש יותר ויותר מיום ליום.

השבוע, כאשר טראמפ דילג מאירועים עם שייח'ים סעודים לארוחת ערב עם הזוג נתניהו ומשם לפגישה עם האפיפיור ברומא, פורסמו בארה"ב עיקרי התקציב הפדרלי הראשון שטראמפ מתכוון להגיש והדו"ח של מחלקת המחקר של הקונגרס על תוכנית הבריאות החדשה של הנשיא. שני המסמכים מציגים את אנשי הצוות הכלכלי של הנשיא כשרלטנים במקרה הטוב וכנוכלים במקרה הרע.

"התקציב" שהגיש טראמפ מבוסס על ההנחה שכל קיצוצי המסים המתוכננים "ישלמו את עצמם", משום שהם "יאיצו את הצמיחה". סקר שנערך בקרב 50 מהכלכלנים המובילים בארה"ב, חלקם שמרנים וימנים, העלה שכמעט כולם חושבים שמדובר בפנטזיה שאין לה כל אחיזה בהיסטוריה או במחקר כלכלי. רק שניים מהם אמרו שתוכניתו של טראמפ אפשרית. אבל כאשר העיתונאים פנו אליהם לבקש תגובה, התברר שהם לא הבינו את הניסוח של שאלת הסקר, ולמעשה גם הם חושבים שמדובר בפנטזיה שלא מחוברת למציאות או למודל כלכלי מוכר.

דני דנקנר עם בן דודו נוחיצילום: מוטי קמחי

דו"ח ה–CBO — מרכז המחקר העצמאי של הקונגרס, שנחשב על ידי רוב הדמוקרטים והרפובליקאים נייטרלי — קבע שתוכנית הבריאות של טראמפ תגרום לכך שכ–10–20 מיליון אמריקאים יאבדו בשנים הקרובות את הביטוח הרפואי שלהם, או ייאלצו לוותר עליו. חלק מהרפובליקאים מאושרים מכך שהתוכנית החדשה תאפשר קיצוץ במסים, אבל אפילו תומכי טראמפ לא מאמינים שהתוכנית שלו תשפר את מערכת הבריאות האמריקאית. ההכרזה המגוחכת של טראמפ ערב הבחירות שהוא "יחליף את אובמה־קייר במשהו נהדר" בלי להסביר מה יהיה הדבר הנהדר הזה, הוכיחה השבוע את עצמה סופית כבדיחה גרועה.

דו"ח נוסף שפורסם השבוע, הפעם של משרד הבריאות האמריקאי, חשף את כישלונו של ברק אובמה בתחום הבריאות: אובמה־קייר לא טיפלה ברוב בעיות השורש האמיתיות במערכת הבריאות האמריקאית, ועם כל יום שחולף הולכים ומתבררים כשלי הרפורמה. הדו"ח חשף שבשלוש השנים האחרונות זינקו הפרמיות של תוכניות הביטוח של אובמה־קייר ב–100% — תוספת של אלפי דולרים ליוקר המחיה של מיליוני אמריקאים שהדמוקרטים הבטיחו לסייע להם.

הכישלון של אובמה־קייר מחד גיסא ושל התוכניות של טראמפ מאידך גיסא, הם שניהם תסמינים למחלה האמריקאית: שלטון קבוצות האינטרס והעשירים בפוליטיקה ובמדיניות הכלכלית. אובמה לא רצה או לא היה מסוגל להתעמת עם קבוצות האינטרס החזקות במערכת הבריאות: חברות ביטוח, איגודי רופאים, חברות תרופות, יצרניות ציוד רפואי ובתי חולים. טראמפ, שרכב לבית הלבן על גב הבטחות למעמד הביניים, עסוק מאז בחירתו בעיקר בקיצוצי מסים לעשירים וביטול חוקים שניסו לרסן את חברות הענק. בדמוקרטיה האמריקאית של שלושת העשורים האחרונים הצבעת למפלגה הדמוקרטית או למפלגה הרפובליקאית — קיבלת נשיא, קונגרס וסנאט שמשרתים בעיקר את חברות הענק, קבוצות האינטרס והמיליארדרים. "ארה"ב נעה לכיוון הפלוטוקרטיה", אמר המיליארדר האמריקאי וורן באפט בראיון לעיתון זה לפני שש שנים — והוא צדק.

2. כל זה היה הקדמה, ארוכה מדי כרגיל, לנושא המרכזי של הטור — והוא השאלה אם גם בישראל השתלטו חברות הענק והמיליארדרים על המערכת הפוליטית ואם גם ישראל נעה בכיוון הפלוטוקרטי — שלטון העשירים. התשובה שלי שלילית. הדהרה של ישראל לכיוון הפלוטוקרטי או האוליגרכי — שלטון המשפחות, חברות הענק והאלפיון העליון — נעצרה לפני כחמש שנים בעקבות המחאה החברתית. זה לא אומר שלכסף הגדול אין השפעה על המערכת הפוליטית, על החוקים והרגולציות — אבל זה עדיין רחוק מהעוצמה של הכסף במערכת הפוליטית האמריקאית.

אמש שודר הפרק החמישי והאחרון בסדרת הטלוויזיה של דורון צברי ושל כותב שורות אלה על האירועים בבנק הפועלים ב–20 השנים האחרונות. השם שנבחר לפרק הרביעי הוא "האוליגרכיה". האם מדובר בהגזמה? לא בהכרח. הסדרה מתחילה בהפרטה של בנק הפועלים ב–1997, אבל האירועים הדרמטיים ביותר בבנק אירעו ב–2007–2009 — שבדיעבד אפשר לתאר אותם כשיא התקופה "האוליגרכית" בכלכלה הפוליטית בישראל.

האוליגרכיות של אותה תקופה לא נמדדת בהכרח בשיא באי־שוויון, ביוקר המחיה, ביחסים או במעורבות הישירה של לוביסטים של חברות הענק בחקיקה, אלא בשני פרמטרים אחרים: ריכוז העוצמה הפיננסית והכלכלית בידי מעטים מצד אחד, וקשר השתיקה או הפחד של התקשורת והרגולציה מצד שני. שתי התופעות האלה עומדות במרכז הסדרה, שבחמשת פרקיה אפשר לצפות ללא תשלום באתר של תאגיד השידור כאן, בפייסבוק וביוטיוב.

דונלד טראמפ בביקורו בישראל. הגיע הזמן לפרוע את ההבטחותצילום: THOMAS COEX/אי־אף־פי

3. קוראים קבועים של TheMarker בכלל ושל טור זה בפרט מכירים את עיקרי העלילה של בנק הפועלים ב–20 השנים האחרונות. הסדרה ניסתה לקחת מאות פרטים ועשרות אירועים מורכבים ולטוות מהם סיפור אחד, נגיש וברור יותר, על הכלכלה הפוליטית בישראל בעשור האחרון. במרכז עומדת הטענה שריכוז כוח כלכלי בידי מעטים יכול להידרדר במהירות לשיתוק רוב המוסדות הדמוקרטיים, כולל התקשורת.

אחד הגילויים המעניינים של הסדרה הוא המסמכים הפנימיים של בנק ישראל, שמאשרים רשמית את החשד שיו"ר בנק הפועלים לשעבר, דני דנקנר, היה בקשיים כלכליים חמורים בשנים לפני שמונה לתפקידו ב–2007 וב–27 החודשים שבהם החזיק בו. מאותם מסמכים, שחלקם הוצגו בסדרה, עולה שמי שסייע לדנקנר לקבל הלוואות ללא ביטחונות, בניגוד לכללי הבנק וגם על בסיס הערכת שווי מזויף, הוא מנהל החטיבה העסקית דאז, ציון קינן. בהמשך אישר בנק ישראל את מינוי קינן למנכ"ל הבנק, אף על פי שבידיו היה כבר דו"ח ביקורת חריף עם עדויות ברורות לחלקו של קינן בפרשיות השונות של היו"ר דנקנר.

4. בחירתם של ראשי התאגיד להשיק את שבוע השידורים הראשון שלו עם סדרה על השחיתות החוקית והפלילית בבנק הפועלים בעשור האחרון עשויה להתברר כמקרית או כחד־פעמית — כדאי להשאיר את ההחלטה בידי הצופים. יש לקוות שמדובר בבחירה אסטרטגית יותר. בעבר היה לתקשורת המסחרית — הכתובה והמשודרת — קושי גדול לטפל בצורה יסודית, מתמשכת ונחושה במוקדי כוח אדירים מהסוג של בנק הפועלים או קבוצת אי.די.בי. הניסיון בישראל וברוב הדמוקרטיות המערביות בעשורים האחרונים מעלה שלתקשורת כמעט תמיד קל וכדאי יותר לבקר את המערכת הפוליטית והממשלתית מאשר להתעמת עם מוקדי הכוח הפרטיים הגדולים. פוליטיקאים באים והולכים, והיריבות ביניהם מייצרת סביבה התומכת בתקשורת ביקורתית. לעומת זאת, חברות ענק ובעלי השליטה בהן יכולים לשרוד בעמדות כוח עשרות שנים — ולכן התקשורת תעדיף לייצר סדר יום שיימנע מעימותים אתן.

5. האם הסדרה על בנק הפועלים מדויקת? במגבלות המדיום. הסיפור של בנק הפועלים מורכב פי כמה מהפרטים שנדחסו ל–50 דקות. בסדרה יש הרבה קיצורי דרך שמטרתם להביא סיפור רחב יריעה. זה סיפור על בנק הפועלים, על מערכת הבנקאות, על דור הטייקונים שהיא הצמיחה, על הרגולציה ועל התקשורת. קשה להביא ב–50 דקות 1% מהפרטים ביריעה הרחבה הזאת.

מי שמתעניין בפרטים המלאים יגלה שבנוסף לגילויים החדשים בסדרה, הרי שמאחורי כל דקה בה יש בדרך כלל עשרות כתבות שפורסמו ב–TheMarker ב–20 השנים האחרונות ובעיקר בעשור האחרון. בסדרה יש פרטים חדשים על השחיתות בבנק הפועלים שלא פורסמו מעולם, ובעיקר היא מנסה לחבר הרבה נקודות שעד היום לא חוברו יחדיו.

6. האם דברים מסוימים הושמטו מהסדרה? כן, יש פרשיות רבות הקשורות בבנק הפועלים, בהנהלה, בבעלי המניות, בטייקונים וביחסים שלהם עם פוליטיקאים ועיתונאים, שלא היה להם מקום בסדרה. החלק שהושמט בכוונה הוא המאבק העיתונאי שניהל במשך עשור העיתון שאתם קוראים עכשיו לחשיפת השחיתות בבנק הפועלים ובגרורותיו במגזר העסקי.

בניגוד לרושם שעולה מהסדרה, כאילו כל העיתונים שיתפו פעולה בצורה אקטיבית או במחדל עם בנק הפועלים ומקורביו — הרי בפועל, ואת זה זוכרים חלק מהקוראים, היה עיתון אחד שלא שיתף פעולה ונאבק ללא הפסקה. את כל הכתבות, השערים, הפרשנויות והגילויים מאותן שנים אפשר למצוא בחיפוש מהיר באינטרנט.

קשה לדעת איך היה נראה התוואי של מערכת הבנקאות, הטייקונים והאוליגרכיה הישראלית אלמלא החשיפות העיתונאיות של TheMarker, שנמשכו לאורך עשור. ייתכן שדני ונוחי דנקנר היו ממשיכים לשלוט ביד ברזל במערכת הפיננסית ובחלקים גדולים מהמגזר העסקי ומהתקשורת.

ציון קינן. סייע לדנקנר לקבל הלוואות ללא ביטחונותצילום: מוטי מילרוד

7. רבים מתחו ביקורת על הפורמט של הסדרה: רובה מצולמת באולפן, ליד לוח. זאת לא היתה הכוונה. הפורמט אכן מעצבן לפרקים, וזה לא היה התכנון המקורי של הבמאי דורון צברי. אבל ככל שימי הצילום התקרבו, התחוורה לנו התמונה המטרידה ובדיעבד צפויה — אף דמות רלוונטית לא מוכנה להתראיין לסדרה הזאת. חוץ מהצילומים של בריכות המלח בעתלית והראיון במשרדה של מנהלת היחידה לחקירות הונאה — לא היתה לנו אף סצנה מחוץ לאולפני התאגיד.

הדרך הטובה ביותר להבין את העוצמה שיכול לרכז גוף פרטי גדול לעומת עוצמה של גוף פוליטי או ממשלתי גדול היא העובדה שמתוך עשרות אנשים שפנינו אליהם — רגולטורים, בנקאים, דירקטורים, אנשי עסקים, פוליטיקאים, עורכי דין, רואי חשבון, פקידים בכירים בבנק ישראל ובמשרד האוצר — אף אחד לא הסכים להתראיין. אפס עגול. אם זה היה תחקיר על פוליטיקאי, מהזוטר ביותר ועד הבכיר ביותר, המרואיינים היו עומדים בתור ליד המצלמה.

למה איש לא היה מוכן להתראיין? חלק מהאנשים לא רצו להתראיין כי הם לקחו חלק במעשה או במחדל השחיתות בבנק הגדול במדינה. אבל היו לא מעט אנשים שלא לקחו חלק ישיר ואולי גם היו יוצאים לא רע בכלל מהסרט הזה. ובגדול רוב האנשים אוהבים להופיע בטלוויזיה.

אז למה? משום שאף אדם בכיר בישראל לא רוצה להצטייר כמי שיוצא נגד בנק הפועלים. כולם צריכים משהו או מעריכים שיצטרכו משהו בעתיד מבנק הפועלים. ואם הם לא יצטרכו משהו מבנק הפועלים, הם יצטרכו דברים מאנשים ומחברות וגורמים שקשורים לבנק.

דום השתיקה המוחלט, העובדה שאף דמות בכירה במגזר הציבורי והעסקי בישראל לא מוכנה לעמוד מול מצלמה כאשר מדובר בבנק הפועלים, היא ההמחשה הטובה ביותר לכך שריכוז עוצמה פיננסית כה גדולה (כ–450 מיליארד שקל, שהם כ–15% מהיקף הנכסים הפיננסיים במשק) בידי קומץ בנקאים הוא סכנה אדירה לכלכלה, לשווקים, למגזר העסקי, ליזמות, לתחרות, לפוליטיקה ולתקשורת. קיומו של מוקד כוח כה משמעותי שאי אפשר לגעת בו גורם נזקים אדירים — ישירים, עקיפים, גלויים וסמויים — לכל המוסדות הדמוקרטיים במדינה, הפורמליים והלא פורמליים.

8. האירועים המתוארים בסדרה החלו לפני 20 שנה והסתיימו ברובם לפני שנה עד שלוש שנים. האם הסדרה בכלל רלוונטית כיום? רוב הסדרה מתמקדת בשנים הראשונות שלאחר הפרטת בנק הפועלים, כאשר הבנק סייע להקמת כלכלת הטייקונים הישראלית ולאחר מכן בשנים שבהן הדנקנרים שלטו במישרין ובעקיפין בבנק. אלה היו השנים שבהן העוצמה המשולבת של הדנקנרים ששלטו בבנק הפועלים ובאי.די.בי היתה חסרת תקדים בהיסטוריה של ישראל. האנשים שניהלו את בנק הפועלים ואת אי.די.בי היו הבוסים האמיתיים של המדינה: לא אהוד אולמרט, לא בנימין נתניהו, אלא אנשי עסקים. הביטוי הטוב ביותר לכך הוא הקטע בסדרה שבו אנחנו רואים את ההתייצבות של רוב התקשורת מאחורי יו"ר הבנק דאז, דני דנקנר, ונגד נגיד בנק ישראל באותן שנים, פרופ' סטנלי פישר, כאשר האחרון ניסה להדיח את דנקנר בעיצומו של המשבר הפיננסי.

9. הדנקנרים ירדו לפי שעה מהבמה הבנקאית והעסקית בישראל, ורוב המנהלים ואפילו הרגולטורים המוזכרים בסרט כבר לא בתפקיד. האם זה אומר שהסדרה לא רלוונטית? לא. היא עדיין רלוונטית. לסדרה יש מסר חשוב: כאשר קבוצה קטנה מחזיקה בידיה ריכוז כוח כלכלי אדיר — היא מסוגלת להשתלט על המדינה. למרות חוק הריכוזיות שעבר בסוף 2013 והמודעות הציבורית הגוברת לסכנות של ריכוז כוח כלכלי בידי מעטים, התסריט שבו מתגבש שוב מועדון חדש של טייקונים ואנשי פיננסים שמשתלט על חלקים גדולים משוק ההון, הפוליטיקה, הרגולציה והתקשורת — אינו מופרך. זה יכול לקרות. וכאשר זה קורה, בדרך כלל לאף אחד אין אינטרס לחשוף זאת לציבור. כולם מעדיפים לשתף פעולה עם הקבוצה הזאת, בדיוק כפי ששיתפו פעולה עם הקבוצה המתוארת בסדרה.

זאת הסיבה שהעיתון שאתם קוראים עכשיו הקדיש הרבה משאבים וזמן לתחקירים ולכתבות על המערכת הכלכלית שמסביב לבנק הפועלים. השנה היא כבר 2017, אבל העובדה שלפרקי הסדרה נרשמו יותר ממיליון חשיפות באינטרנט בשבוע האחרון מעוררת אופטימיות מסוימת. אולי לישראל יש מערכת חיסונית טובה יותר נגד תהליכים אוליגרכיים או פלוטוקרטיים דוגמת אלה שמתרחשים בארה"ב.

>> לעמוד הפייסבוק של גיא רולניק

>> עיקבו אחר הציוצים של גיא רולניק בטוויטר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker