ירושלים: העיר שאוחדה לה פשוט לא מתחברת

עם מחירי דיור גבוהים, מצב כלכלי קשה, בעיות תחבורה והיעדר מקומות עבודה - עיר הבירה של ישראל רק מידרדרת והולכת. מה צריך לעשות כדי לגרום לה לשגשג, והאם זה בכלל אפשרי?

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ירושלים העתיקה מהאווירצילום: אי־פי

דווקא ביום ירושלים הפתיע הנשיא ראובן (רובי) ריבלין, שנדמה כי הוא עצמו אחד הסמלים של העיר, באמירה ביקורתית חדה על מצבה: "איננו יכולים לשיר שיר הלל לירושלים המאוחדת בזמן שמזרח העיר, האזור שבו גרים 40% מתושביה, הוא המרחב העירוני העני בישראל. אסור לנו לקבל את זה שבמלאות 50 שנה לאיחוד העיר, ירדה בירת ישראל לאחד מהאשכולות הסוציו־אקונומיים הנמוכים ביותר", אמר ריבלין בטקס הממלכתי שהתקיים בגבעת התחמושת.

חגיגות 50 השנה לאיחוד העיר, שהתחילו עוד בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות, הדגישו שוב את הפער הבלתי נסבל בין ההצהרות החגיגיות של הפוליטיקאים על אחדותה לבין מה שקורה בעיר עצמה ואת הפספוס הגדול שהוא מנת חלקה. "אין דבר כזה 'העיר ירושלים'", אומר מירון בנבנישתי, היסטוריון ולשעבר סגן ראש העיר ירושלים, "זאת המצאה ביורוקרטית שיש לה מטרה פוליטית אחת — ליצור מרחב שלא יהיה עליו משא ומתן".

המרחב הזה גדל באופן מלאכותי מיד לאחר מלחמת ששת הימים. במחי החלטת ממשלה אחת, שלושה שבועות לאחר המלחמה, קפץ שטח העיר מ–38 קמ"ר ל–108 קמ"ר ובהמשך ל–125 קמ"ר. כיום העיר משתרעת בין הר חומה וגילה, הסמוכות לבית לחם, לנווה יעקב הצמודה לרמאללה. זהו מרחב שכולל כפרים ערביים ששמם לא אומר דבר לישראלי הממוצע, כגון אום טובא, צור באהר, כפר עקב, מחנה הפליטים שועפט ושכונות אחרות. בנבישתי מדגיש שהשטח העצום הזה גדול פי שניים משטחה של פריז. "כדי לדבר על פוטנציאל של עיר צריך שתהיה לה משמעות אורבנית, ולירושלים אין כזאת", הוא אומר. "מדובר באוסף של איים מנוכרים, של מרקם המורכב משנאה, ואין לו שום סיכוי להצליח".

בנבנישתי מדבר על שכונות החרדים ועל מזרח ירושלים שמרכיבים את העיר אך מתנהלות בנפרד: "קבוצה אחת ממודרת מרצון, החרדים, והשנייה, הערבים, ממודרת מעונש. כך או כך, שתיהן לא יוצרות אינטגרציה עם שאר חלקי העיר. יותר מזה, התמיכה בחלקה המזרחי של העיר, שעלותה נאמדת במאות מיליוני שקלים ונועדה רק לשמר את השליטה על השטח, יוצרת עומס כלכלי גדול מאוד". הוא מוסיף כי "מי שקיבל את ההחלטה שגבולות ירושלים ישתרעו על 125 אלף קמ"ר ידע שהוא יוצר מפלצת אורבנית, מצב בלתי אפשרי. אבל המחיר נראה לו כדאי מול היתרון הפוליטי או האידיאולוגי של ירושלים מאוחדת לנצח נצחים". המחיר, לדבריו, אינו רק כלכלי: "המצב כיום הוא שכ–40% מהתושבים כופרים בלגיטימציה של השלטון. מדובר בעיר ללא קונצנזוס, ועיר כזאת לא יכולה לתפקד".

אז מה יהיה?

בנבנישתי: "צריך לתת לחלקים הממודרים לנהל את עצמם בשיתוף עם השלטון המרכזי, ומבחינת תעסוקה העתיד של העיר נמצא בהיי־טק. כאשר קו הרכבת בין תל אביב לירושלים יושלם נראה התפתחות גדולה של ערי הלוויין סביבה, כמו מודיעין ומעלה אדומים".

למרות כל זאת, בנבנישתי טוען כי גם אם מצבה אינו אופטימלי, ירושלים מתפקדת פחות או יותר בצורה סבירה, הביוב זורם והתחבורה קיימת, "ובסך הכל, אף שהיא נמצאת כמעט ברובד התחתון ביותר של האשכול הכלכלי־חברתי, המצב לא גרוע כל כך".

לדברי בנבינשתי, ראשי העיר בעבר ובהווה, למעט טדי קולק, ראו בתפקידם מקפצה פוליטית, אולי כי הבינו שאין להם כל כך יכולת לגרום לעיר המורכבת הזאת לשגשג. גם אורי לופוליאנסקי לא ראה בתפקיד מקפצה, ולמעשה מדובר בעיקר בראש העיר הנוכחי ניר ברקת ובאהוד אולמרט, שמכס ראש העיר קפץ לתפקיד שר בכיר ולאחר מכן לתפקיד ראש הממשלה.

"בוודאי שזו מקפצה פוליטית", אומר עו"ד גלעד ברנע, פעיל חברתי וחבר מועצת העיר לשעבר. "ברקת חי בלה־לה־לנד. הוא מדבר על כך שהוא הביא תיירות, אבל העיר מתפוררת. ירושלים לא מאוחדת אפילו במערב העיר. יש בעיות של חרדים־חילונים, אשכנזים־ספרדים, שכונות מצוקה. זה קובץ של קהילות. יש אולי דברים שיוצרים אופטימיות כמו הרכבת הקלה או גן החיות התנ"כי, שם רואים את כל הקהילות, אבל אלה היוצאים מן הכלל. חוץ מזה אין ערבוב בין הקהילות — יש הפרדה".

אולי צריך לנתק את ירושלים מהפוליטיקה?

ברנע: "זו עיר עם היסטוריה ומורכבות גדולה מאוד. אי אפשר להגיד שזאת עיר נורמלית. היא לא. אבל הבעיה היא שברוב המקרים הפוליטיקאים, גם ברמה הלאומית וגם ברמה העירונית, לא חושבים איך להכיל את זה, איך להתחיל תהליכים בריאים ומחזקים יותר, אלא עסוקים בהלהטת הרוחות כמו מצעד הדגלים שמתקיים בשנים האחרונות ביום ירושלים, ומבחינת האוכלוסייה הפלסטינית זו דקירה בעין".

"ירושלים מתנהגת כעני בפתח"

כבר מהיום הראשון אחרי מלחמת ששת הימים התכנון של ירושלים לא נעשה משיקולים של פיתוח אורבני טבעי, אלא משיקולים פוליטיים של שמירת רוב יהודי. במשך השנים הנוסחה הקובעת היתה 70% יהודים ו–30% ערבים, אלא שלמרות כל המאמצים, המשימה הזאת נכשלה. בעיר העצומה, 865 אלף התושבים נחלקים בין 63% יהודים ל–37% ערבים, לפי מכון ירושלים לחקר ישראל, נכון ל–2015.

"לאורך שנים תפישת התכנון היתה פוליטית. בדקו את גודל האוכלוסיה הערבית, ובהתאם קבעו את היעד לאוכלוסיה היהודית", אומר פרופ' ערן פייטלסון מהחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית. "ירושלים של 1967 היתה בנויה על במת ההר. בנייה של שכונה כמו רמת אשכול, שיוצרת רצף להר הצופים, היא סבירה, כי זה עדיין על במת ההר. אבל הקמת שכונת ענק כמו רמות מעבר לנחל שורק, זו כבר קפיצה גדולה שיש לה מחיר. רמות היא עיר שעומדת בפני עצמה. גם פסגת זאב וגילה הן שכונות ענק שמרוחקות מהרצף האורבני. במקום להקים אזורי תעסוקה שיגדילו את הכנסות העירייה מארנונה, לקחו שטחים גדולים והקימו מגורים. אלה דברים שפוגעים בכלכלת העיר.

"נכון, יש את הר החוצבים, אבל זה כל מה שיש פחות או יותר. בסיס הארנונה של העיר חלש. אם תשווה את זה לתל אביב, שלה יש בסיס מס אמין וגדול, שם העירייה יכולה לתכנן ל–20–30 שנה קדימה. לעומת זאת, ירושלים מתנהלת כעני בפתח, צריכה לקבץ נדבות מהממשלה, וממשלות זה לא דבר אמין. עירייה לא יכולה לעבוד ככה".

ואכן, ב–2015 היו ההכנסות של עיריית תל אביב מארנונה בסך 2.9 מיליארד שקל, לעומת 1.9 מיליארד שקל בלבד בירושלים. זאת, אף שבתל אביב מתגוררים 330 אלף תושבים פחות מבירושלים. ההבדל הוא בהנחות הרבות שמקבלים תושבי הבירה העניים בארנונה. בארנונה העסקית תל אביב מקבלת 1.1 מיליארד שקל יותר מאשר ירושלים. על האנומליה הזאת משלמים כלל תושבי ישראל, מאחר שב–2015, למשל, קיבלה ירושלים תמיכה ממשלתית בסך 1.8 מיליארד שקל (37% מתקציב העירייה), לעומת 680 מיליון שקל לתל אביב (16%).

השנה, בעקבות האקזיט האדיר של מובילאיי שנמכרה לפי שווי של 15 מיליארד דולר, ברקת וגם אחרים העלו על נס את מרכז ההיי־טק המשגשג בהר החוצבים, מקום מושבה של החברה. ואולם בחינת הנתונים מראה שהר חוצבים הוא היוצא מן הכלל, בוודאי באשר למיצוי הפוטנציאל של העיר. דווקא במקום שבו יש פקולטה חזקה למדעי המחשב (שם התפתחה מובילאיי) היתה יכולה להתפתח תעשיית היי־טק משמעותית הרבה יותר. ירושלים היא עדיין עיר שכלכלתה נשענת במידה רבה על המגזר הציבורי, שמעסיק כ–40% מהעובדים (כולל שירותי בריאות, חינוך ורווחה). בהיי־טק, לעומת זאת, עובדים רק 4% מהמועסקים העיר. "מי שנהנה מאזור התעשייה בהר חוצבים הם אנשי ההיי־טק והערבים שבנו אותו", אומר בנבישתי בצער. "ירושלים היתה ותהיה עיר של פקידים ופועלים שהם ערבים".

סוגיית התעסוקה מטרידה את התושבים הנוטשים, ובמיוחד את החילונים שבהם. לפי מחקר שערכו ד"ר מאיה חושן ומיכל קורח ממכון ירושלים לחקר ישראל, 20% מהחילונים שעזבו את ירושלים בשנים האחרונות ציינו את בעיית התעסוקה כסיבה לעזיבתם. לפי המחקר, 54% מהנוטשים בשנים האחרונות הם חילונים, לעומת 22% דתיים ו–23% חרדים. 61% מהעוזבים הם בעלי תואר אקדמי.

מאזן ההגירה השלילי לא נבלם, למרות הצהרות הפוליטיקאים על "חיזוק ירושלים". המאזן השלילי יציב — 7,000–8,000 איש בשנה — אך יש להדגיש שמדובר במספרים נטו. ב–2015, למשל, נכנסו לעיר 10,000 איש, לעומת 18 אלף עוזבים. לטובת ירושלים ייאמר שכל עיר גדולה בעולם סובלת ממאזן הגירה שלילי לערים הסמוכות אליה, וכך גם מחצית העוזבים את ירושלים.

הסיבה המרכזית שבגינה עוזבים את העיר היא הדיור. 47% מהנשאלים במחקר הצביעו על כך כסיבה הראשונה לעזיבה, והבעיה מורגשת אצל חרדים ודתיים — 78% ו–60% בהתאמה נקבו בדיור כבעיה המרכזית שבגינה עזבו, לעומת 28% בקרב החילונים.

ירושלים מושלגת. "כדי לדבר על פוטנציאל של עיר צריך שתהיה לה משמעות אורבנית, ולירושלים אין כזאת".צילום: אוליבייה פיטוסי

הסיבה המרכזית למעבר אל העיר היא לימודים גבוהים, 29%. "לירושלים יש כושר משיכה גבוה לסטודנטים", אומרת קורח. "אחד האתגרים של העירייה הוא לחזק את הקשר של הסטודנטים לעיר, כדי שיישארו לגור בה גם עם תום הלימודים. מדובר באוכלוסיה איכותית ומשכילה. בשנים האחרונות העירייה והרשות לפיתוח ירושלים משקיעות מאמצים רבים בחיזוק חוויית הסטודנט, בסיוע במציאת עבודה במהלך הלימודים ואחריהם, ביצירת קהילות סטודנטים, בעריכת אירועי תרבות ועוד. כמו כן, מושקעים משאבים רבים במשפחות צעירות, באמצעות הגברת תחושת הקהילתיות, פיתוח המרחב הציבורי, הקמת מתחמי תרבות ופנאי כמו מתחם התחנה והפארקים המטרופוליניים".

עבור עירייה שמנהלת עיר גדולה כל כך, זה אתגר לא פשוט. "כמו הרבה ערי בירה, גם לירושלים יש בעיה לגבש בסיס כלכלי איתן ולספק רמת שירותים ליותר מ–800 אלף תושביה", אומר ד"ר יאיר אסף־שפירא, חוקר במכון ירושלים לחקר ישראל. "במשך השנים בנו שכונות מנותקות מהעיר, שבהן מחירי הדיור אולי נמוכים יחסית, אבל איכות החיים לא גבוהה והנגישות אליהן בעייתית. בנוסף, צריך לשנות את הצורה שבה העיר בנויה מבחינת התחבורה".

עם זאת, אסף־שפירא מציין שבגלל המגוון הרחב של האוכלוסיות, "הנתונים הכלכליים הממוצעים אינם משקפים את מה שקורה בקצוות: מצד אחד מתגוררים בירושלים עשירי עולם כמו צ'רלס ברונפמן, ומצד שני יש בה אוכלוסיות שחיות בעוני קשה מאוד. ואחרי כל זה, ירושלים היא עדיין גם מרכז כלכלי. יש דברים שלעתים לא שמים אליהם לב — היקף המסחר, מחירי הדיור הגבוהים, בין היתר בגלל רכישות של זרים, זה אומר שיש ביקוש".

אסף־שפירא מוסיף כי "ירושלים היא באמת עיר מורכבת מאוד. יש בה שליש ערבים ושליש חרדים, ולצדם שכבה מבוססת שהיא בגודל של עיר בינונית בישראל. אבל המגוון הזה גם יוצר מפגשים בלתי מתוכננים והזדמנויות עסקיות". לדבריו, אמנם אין קשר בין תתי־הערים שמרכיבות אותה, כמו מאה שערים ומוסררה, "אבל הקשר כן קיים בין האוכלוסיות. הערבים עובדים במקומות חילוניים, וגם החרדים עובדים במקומות חילוניים. יש יוזמות שנולדות ממפגשים לא מתוכננים, סטארט־אפים ואפילו רשתות בתי קפה שמתחילות בירושלים ופורצות לעולם".

האם ירושלים יכולה לשגשג?

אסף־שפירא: "תלוי למה משווים אותה. ירושלים לא תהיה תל אביב. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא שבניגוד לתל אביב, לירושלים אין מרחב מטרופוליני מעובה מספיק. מרחב מטרופוליני הוא כזה שמזרים לעיר בכל בוקר אנשים שבאים לעבוד בה, וחוזרים אחר כך לערי הלוויין שבהן הם גרים. בירושלים אין טבעת מעובה של יישובים סביבה — יש קצת, כמו בית שמש, מודיעין עלית, מבשרת ומעלה, אבל זה לא מגרד את המספרים שיש סביב בתל אביב. תל אביב כל בוקר מכפילה את אוכלוסייתה כל בוקר, וחוזרת למצבה הרגיל אחר הצהריים. מספר הנכנסים לירושלים אמנם גדל, אבל זה לא שווה ערך לתל אביב".

איזור התעשייה בהר חוצבים. יוצא מן הכללצילום: אופק צילומי אוויר

מה צריך לעשות כדי לחזק את כלכלת העיר?

אסף־שפירא: "לחזק את החוזקות ולנסות לפתח אותם, להתמודד עם החולשות, באמצעות תוכניות של שילוב אוכלוסיה ערבית וחרדית במעגל העבודה, ודרך ניסיון לפיתוח כלכלי בצורה מסורתית, כמו פיתוח מרכז העיר. אלה דברים שכבר מתרחשים כיום".

התושבים הערבים יוצאים מהחומות

ואכן, המגזר הערבי והמגזר החרדי הם החוליות החלשות בכלכלת העיר. החרדים הם 23% מהתושבים בעיר, ושיעור ההשתתפות שלהם בכוח העבודה נמוך יותר משל שאר המגזרים. המשמעות היא שיותר משפחות מקבלות הנחות בארנונה (בהתאם למדיניות משרד הפנים) ונטל המס מועמס על המגזרים האחרים — בעיקר החילוני והדתי־לאומי, מכיוון שגם אצל הערבים שיעור העוני גבוה.

בחברה החרדית מתחרשים תהליכי שינוי, ומכללות כמו אלה של עדינה בר־שלום ומכללות אחרות להכשרה מקצועית מסמנות מגמה שבה יותר ויותר חרדים משתלבים בשוק העבודה. ואולם בעוד בתי הספר החרדיים איננם מלמדים לימודי ליבה, המצב אינו מבשר טובות — ומתוך 294 אלף תלמידים במערכת החינוך העירונית, כ–104 אלף תלמידים הם חרדים (35%).

גדר ההפרדה במחנה הפליטים שועפאתצילום: אוליבייה פיטוסי

העוני במגזר הערבי גבוה אף יותר, ואפילו קיצוני — 79% מתושביה הערבים של ירושלים מצויים מתחת לקו העוני. זאת, בעוד שבכלל העיר שיעור העוני הוא 47%. עם זאת, בעשור האחרון חלה מגמה של עובדים ממזרח ירושלים שמשתלבים יותר ויותר בכלכלת העיר.

"כ–50% מהמועסקים במזרח ירושלים עובדים במערב העיר", אומר החוקר מריק שטרן ממכון ירושלים. "לא כולם עובדי צווארון כחול. יש כניסה של אוכלוסיה פלסטינית למקצועות מתקדמים יותר, שדורשים השכלה תיכונית ואקדמית. השתלבות כלכלית במערכות הישראליות נחשבת ללגיטימית יותר מבעבר בקרב הערבים, משום שהיא מאפשרת הישרדות כלכלית. קרוב ל–1,500 סטודנטים ממזרח ירושלים לומדים במוסדות במערב העיר. האנשים האלה, לפחות חלקם, ייקלטו בהמשך בשוק התעסוקה הישראלי. בעבר זה כמעט לא היה קיים".

במקביל לכך שיותר ערבים עובדים במערב העיר, וגם נהנים מהפארקים, הקניונים ומאיכות החיים המשופרת, הרי שיש גם הגירה ערבית לצורך מגורים לשכונות בפריפריה כמו הגבעה הצרפתית ופסגת זאב. אמנם בגבעה הצרפתית מדובר בעיקר במשפחות ערביות שעברו מהצפון, אך יש כבר זליגה אטית ממזרח העיר.

"מי שיכול להרשות את זה לעצמו עובר לשכונות יהודיות במזרח ירושלים, זה נוח לפלסטינים", אומר שטרן. "לחלק את ירושלים זה כנראה בלתי אפשרי. אפשר לנסות, אבל העברת גבול בזיגזג זה דבר מסורבל, לא נוח ויפגע במרקם העירוני. במובן הזה המטרה הושגה, אבל הצביון של העיר מתחיל להשתנות. ירושלים מתחילה להיות דומה למודל של עיר מעורבת בישראל, ולהערכתי המגמה רק תתחזק בשנים הקרובות".

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker