תיקון חוצות

ערי ישראל מחמיצות את חופי הים: למה ראשל"צ ואשקלון לא נתפשות כערי חוף?

חוק החופים לא מבדיל בין חוף ים עירוני לחוף שלא נמצא ליד יישוב. התוצאה היא שערי חוף ישראליות מבזבזות את הקסם ומחמיצות את הפוטנציאל הטמון בחוף צמוד

מירב מורן
מירב מורן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
חוף הים בראשון לציון
חוף הים בראשון לציוןצילום: אייל טואג

המושג "ערי חוף" נשמע לרוב הישראלים כלקוח ממדריכי תיירות, וזה אבסורד. הרי ישראל רצופה בערי חוף משלה — אשקלון, אשדוד, ראשון לציון, בת ים, תל אביב, הרצליה, נתניה, חדרה, חיפה, עכו ונהריה. בערים אלה, שהים הוא גבולן המערבי, גלום פוטנציאל קסום לא פחות מערי חוף נחשקות שטסים אליהן לחופשות בחו"ל. איי יוון ועיירות באיטליה ובדרום צרפת עשו מהים הצמוד קריירה משגשגת, אטרקציה שמושכת אליהן מבקרים ומכניסה הרבה כסף מתיירים.

נשים בצד את ההחמצה הכלכלית־תיירותית, ונדבר על שגרה. כולם בעד שטחים פתוחים, המוסדות המתכננים דורשים להקים אותם בכל שכונה חדשה, וכולם מסכימים שרצוי להנגיש לציבור מרחבי טבע לא נגוע. שני אלה מגולמים בישראל במשאב אחד — הים התיכון. גם שטח פתוח וגם טבע נהדר, מסביר פנים כמעט כל ימות השנה, בשמש חורפית ובריזה מרעננת בלילות הקיץ, ורצוף בחולות שנעים להלך ולשכב עליהם.

הכשרת חוף לשימוש ציבור אף פשוטה בהרבה בהשוואה למרחבי ציבור פתוחים כמו פארקים וגינות, שצריך להשקיע בתכנונם, ואחר כך לתחזק בהם ריהוט, השקיה וגינון. הים כבר שם וזקוק לתחזוקה מינימלית — כמה סככות, ברזייה וניקיון. מתבקש שהוא יהיה מקום בילוי חינמי לשעות הפנאי ביום־יום של רבים, ולכל הפחות של כשני מיליון הישראלים שגרים בערי החוף ומייצגים רבע מאוכלוסיית המדינה.

הבעיה היא שלא מכל ערי החוף שלנו אפשר להגיע בקלות לים. הסיבות לכך שונות, אך מקור אחת מהן בכוונת מכוון מ–1983, אז נחקק לראשונה בישראל חוק האוסר בנייה במרחק 100 מטר ממנו. ב–2004, בשם השמירה על הטבע, הוחרפו הכללים ונקבע שאסור לבנות 300 מטר מקו המים, בלי אישור מיוחד מוועדת תכנון ממשלתית. המסר החוזר הוא שצריך להגן על החופים, לשאוף שיישארו בתוליים ובלתי מפותחים ולכן יש למנוע בכל דרך בנייה לידם. האבסורד הוא שכך בדיוק הלכה המדינה והתרחקה ממשאב הטבע הגדול ביותר שלה, והפכה אותו לבלתי נגיש בעליל.

קו החוף בניס. העיר צמודה לחוף
קו החוף בניס. העיר צמודה לחוףצילום: Ioan Sameli

הבנייה על החופים צריכה להיות מוקפדת דווקא משום שזה המשאב הכי חשוב שלנו. באיסור בנייה יש טעם רב בחוף שאין לידו יישוב צפוף, והחזקתו כשמורת טבע תמנע מנוכחות בני אדם אינטנסיבית לפגוע בחי ובצומח באזור. אבל יישום מדיניות כזו בים שבגבולה של עיר הוא טעות, שכן החוף עירוני מוכשר לרחצה ולכן אינו טבעי כבר, אבל כתוצאה מהחוק הוא מוקף במגרשים מוגבלים בפיתוח המפרידים אותו מהעיר בשממה מעיקה.

המחשה להבדל ניכרת בהשוואה בין אזורים עירוניים שהספיקו לפתח קשרי בנייה הדוקים לחוף לבין ערים ושכונות שבינן לבין הים הוקם טריז האיסור שדחפו כוונות ירוקות. לפני המגבלות, בנייה צמודה לחוף פיתחה מרחבי בילוי בבתי קפה ומסעדות, והפעילות שלהם מאירה ומעוררת את הסביבה והופכת אותה לבטוחה גם בלילה, ומזמינה גם שלא בעונת הרחצה. בנוסף, לחופים כאלה נעים להגיע בהליכה ברגל מרחובות מגורים שבתיהם האחרונים נושקים לקו המים, כמו בשכונות הוותיקות בתל אביב ונתניה ולאורך בת ים. לעומתן, בראשון לציון, בקרית ים ובאשקלון, רוב האזורים הסמוכים לים מוקפים מגרשים חשופים לשמש יוקדת ביום, שבשעות הלילה נהפכים לרצף כלום חשוך.

כך קורה שכיום כדי להשיג את מה שמקבל למשל, תושב תל אביב המתגורר ליד בית העירייה ויורד ברגל עם ילדיו או בת זוגו דרך שדרות בן־גוריון לחוף, צריך חברו, תושב שכונת "פואבלו אספניול" במערב ראשון לציון, להניע מכונית. התל־אביבי נהנה יותר, זה ברור, אבל האבסורד הגדול הוא שהחוק הירוק שעצר בנייה, גורם לחופים אסורי־פיתוח להשיג תוצאות הפוכות מהכוונות הטובות של אבירי הגנת הסביבה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker