"המדע איבד את זה. עוסקים יותר בקריירה של מדענים ופחות בציבור" - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"המדע איבד את זה. עוסקים יותר בקריירה של מדענים ופחות בציבור"

ריצ'רד הורטון, עורך "דה לאנסט", המגזין הרפואי הנחשב בעולם, שהגיע לישראל בעקבות גיליון מיוחד על מערכת הבריאות המקומית, טוען כי ""חברות התרופות מממנות את רוב המחקרים בתחום הבריאות - וזה מדאיג" ■ ממערכת הבריאות בישראל הוא דווקא מתפעל

2תגובות
ריצ'רד הורטון. "המדע איבד את נשמתו — צריך להחזיר לו את המוסר"
מוטי מילרוד

ריצ'רד הורטון, 56, הוא בריטי מעונב ואלגנטי שאוחז באחת המשרות הבכירות בעולם המדעים — עורך כתב העת "דה לאנסט" (The Lancet), אחד משלושת כתבי העת המדעיים המובילים בעולם. אבל כשהוא שולף מהכיס את מכשיר הנייד שלו ומראה לנו כרזה שקיבל ב–2014 שבה מתנוססת תמונתו לצד פושעים נאצים, האלגנטיות והרוגע מתחלפים לסערת רגשות אותנטית לחלוטין.

"זה הכאיב מאוד", אומר הורטון. "באותה תקופה גרתי עם משפחתי בלונדון ובתי הולכת לבית ספר שבו יש קהילה יהודית חזקה. הגיעו אלינו הביתה הורים, בזמן שלא הייתי בבית, וצעקו על אשתי שהיא אנטישמית. בתי חזרה הביתה, וחברותיה סיפרו לה שהוריהם אמרו שאני אנטישמי. היא שאלה אותי מדוע אני שונא יהודים. זה היה טירוף. והאירוניה היא שאביה של אשתי הוא יהודי. אמו נמלטה מהפרעות ברוסיה לארה"ב. החיים הפרטיים שלי היו בבלגן מוחלט. זה היה פשוט נורא".

המשבר הגדול שהורטון מתאר נוגע לסערה הגדולה שהחלה עם פרסום מכתב מהלך מבצע צוק איתן בקיץ 2014 ב"דה לאנסט", תחת הכותרת "Open Letter to the People of Gaza", שבו יצאו 24 רופאים מאיטליה, בריטניה ונורווגיה נגד מה שהם הגדירו כפשעי מלחמה של ישראל וקראו לעולם "לא לשתוק אל מול פשעי המלחמה של ישראל והטבח ההמוני שהיא מבצעת נגד אזרחים וילדים". "דה לאנסט" לא הסתפק במכתב וצירף אפשרות של חתימה על תמיכה במכתב, שעליו חתמו עשרות אלפי אנשים.

הפרסום החריג נהפך עד מהרה לזירת התגוששות מדממת בין תומכי ישראל למתנגדיה, ובמידה מסוימת חזר כבומרנג אל המגזין, שספג איומי חרם נגדיים וקריאות לפיטוריו של הורטון. אלא שהסיפור קיבל תפנית כמעט הוליוודית, כאשר רופא מרמב"ם בשם פרופ' קרל סקרוצקי החליט לחבק את הורטון, להזמינו לישראל ולתת לו להתרשם בעצמו ממערכת הבריאות הישראלית ומהמורכבות של הסכסוך הישראלי־פלסטיני מקרוב. כמעט שלוש שנים מאוחר יותר, פגשנו בשבוע שעבר את הורטון כשהוא אוחז בידו את הגיליון מאי החדש של "דה לאנסט" שיצא לאור באחרונה, המוקדש כולו למאמרים על מערכת הבריאות הישראלית. יום לאחר מכן הוא מסר אותו לנשיא המדינה רובי ריבלין ונשא דברים נרגשים על מערכת הבריאות הישראלית. המהפך הושלם.

איך כל זה קרה בכלל קרה למגזין המכובד והשמרני? כשהורטון מתחיל לספר את הסיפור, ניכר לעין שהפצעים עדיין צורבים עבורו. הוא מבקש להתחיל "ממש מההתחלה", כלומר שנים לפני צוק איתן, כשהתוודע לראשונה למזרח התיכון. "הגעתי לראשונה לאזור ב–2007, לבית לחם. היו אנשים בבריטניה שעודדו אותי לכתוב על הפלסטינים ועל ישראל", הוא מספר. "זה הלחיץ אותי, כי לא הכרתי את הנושא, ונראה היה לי שזו התאבדות פוליטית. התנגדתי, ולא פירסמנו דברים בנושא ב'דה לאנסט'. אבל אז חשבתי שאולי כדאי שאגיע לפה, אם אנחנו רוצים לכתוב על הנושא".

עם הזמן נהפך הורטון לכמעט בן בית בשטחים, והקשרים שיצר שם הלכו והתחזקו. "סיירתי בכפרים בגדה ובעזה, פגשתי אנשים ממערכת הבריאות הפלסטינית והתחלתי להבין את האתגרים שלהם", הוא מספר. "החלטנו במגזין לכתוב סדרה על החיים ברשות הפלסטינית. זה לקח שנתיים, ופורסם ב–2009. לאחר מכן החלטנו לערוך כנס שנתי עם חוקרים פלסטינים צעירים מהגדה, מעזה ומהפזורה הפלסטינית ברחבי העולם שבה יציגו את מחקריהם. במארס השנה כבר ערכנו את הכנס השמיני שלנו בביר זית. הקמנו את הברית לאנסט־פלסטין. זה היה שיתוף פעולה נהדר, ואז הגיע מבצע צוק איתן".

מעבדה של אחת מקופות החולים בישראל. "זו מערכת חריגה מאוד"
מוטי מילרוד

בצוק איתן, מספר הורטון, הדיווחים שזרמו מהשטח גרמו לו לטלטלה אמיתית: "המלחמה התחילה ועקבתי אחרי דיווחי ההרוגים מדי יום. הייתי כבר בעזה, וידעתי עד כמה קשה לחיות שם. הדבר הראשון שמבחינים כשעוברים במחסום הוא שזו ארץ של ילדים — כל מה שרואים זה ילדים ברחוב. יש שלוש משמרות בבתי הספר מרוב שיש הרבה ילדים. זה זיעזע אותי. אני מבין שאלפי טילים נורו על ישראל מהרצועה, כן. אבל המצב שם קשה וזה גרם לי לתגובה רגשית חזקה מאוד. ואז שלחו לנו את המכתב ופירסמנו אותו ביולי 2014".

מה קרה אחרי פרסום המכתב?

הורטון: "ארובות השמים נפתחו. אלפי אנשים חתמו באתר שלנו לאחר שפתחנו אותו לחתימות של תומכים, אבל היו גם אנשים ששאלו: 'מה אתם עושים? הם אמרו שזה אנטי־ישראלי, אנטישמי, וטענו שאנחנו שונאים יהודים. לא ציפיתי לזה. זה הגיע לא רק מישראל, אלא מכל מקום בעולם, ובמיוחד מארה"ב. כשפירסמנו מאמרים של פלסטינים בעבר, מתחו עלינו ביקורת על חוסר איזון, אבל זה לא התקרב לזה".

עד כדי כך?

"היו קריאות מהקהילה הרפואית בארה"ב, ספציפית מאיגודי הקרדיולוגים ורופאי הסוכרת, להחרים את 'הלאנסט'. נחתמו עצומות להחרים אותנו שהרבה רופאים אמריקאים, וגם אחרים, חתמו עליהן. הם הודיעו שלא ישלחו מאמרים, לא ישתתפו בביקורת עמיתים, לא יכתבו לנו, לא יהיה להם שום קשר אתנו. הם אפילו איימו להחרים את המו"ל שלנו, אלסבייר. הם גם כתבו למו"ל ודרשו שיפטר אותי".

"בריאות היא עניין פוליטי"

מי שהובילו את כתיבת המכתב היו ד"ר פאולה מנדוקה וד"ר סווי אנג, שנחשפו לאחר מכן כמי שהפיצו סרטון ניאו־נאצי ותיאוריות קונספירציה אנטישמיות. הם הכחישו את ההאשמות, ומול 24 חותמי המכתב נגד ישראל התייצבו 500 רופאים, אמריקאים ברובם, חלקם חתני פרס נובל, וחתמו על המכתב שדרש מ"דה לאנסט" לחזור בו, תוך שהם מביעים תמיכה בישראל.

באמת לא חשבת שזה מה שיקרה?

עזה, בקיץ 2014 . "המצב שם גרם לי לתגובה רגשית חזקה מאוד"
Lefteris Pitarakis / AP

"לא. עבורי זה היה נושא הומניטרי. חוסר האיזון ביחסי הכוחות הרג אותי. אני מכיר אנשים בעזה, וידעתי שאין להם שום סיכוי. קראתי דיווחים על משפחות שאיבדו שניים־שלושה מבניהן בבת אחת. המכתב היה זעקת כאב מקוראינו. אבל התוצאה, לעומת זאת, היתה קיטוב קשה. ההאשמה הקשה ביותר היתה שאנחנו אנטישמים. אין משהו יותר גרוע מזה שאפשר להגיד על מישהו".

מוכה וחבול, בשיא סערת המכתב, קיבל הורטון מייל מפתיע מישראל, שאותו הוא שומר עד היום מתויק בקלסר. "זה היה מייל מפרופ' קרל סקורצקי, פרופסור לרפואה מהטכניון וראש מינהל רפואה ומחקר בבית החולים רמב"ם בחיפה. הוא הגיע שלושה שבועות לאחר פרסום המכתב. בהתחלה חשבתי לעצמי שזה עוד אחד מאלפי המיילים שמאשימים אותי. אבל פתאום ראיתי שהוא כותב שהם מזמינים אותי כאורח. חשבתי לעצמי, האם לא כל מי שיודע עלי בישראל שונא אותי? אבל סקורצקי פשוט ביקש שאבוא ואדבר על ההחלטה לפרסם את המכתב ואלמד על רמב"ם כמוסד אקדמי".

לא חשבת שזה אמבוש?

הורטון נראה מופתע מהאפשרות הזאת. "האמת היא שמעולם לא חשבתי על זה. היתה במכתב כל כך הרבה כנות, שרציתי לנסוע. אני אוהב את האזור הזה. זו היתה הזדמנות פנטסטית. כתבתי לקרל מיד ואמרתי: 'כן'. הגעתי באוקטובר 2014, וביקשו ממני לנאום על הפוליטיקה במגזינים רפואיים".

בישראל ביקר הורטון ברמב"ם והתרשם עמוקות. הוא נשא הרצאה, כפי שהתבקש, על הפוליטיזציה של מגזינים רפואיים. "באופן כללי אני תומך ברעיון של מעורבות פוליטית בבריאות, כי בריאות היא עניין פוליטי — הרפורמות הגדולות במאה ה-19 בבריטניה היו מאבק נגד מחסור חברתי כמו שמתואר בספריו של צ'רלס דיקנס, גם תוכנית אובמה־קייר — הכל פוליטיקה. אבל אמרתי שאני מתחרט על הקיטוב שנוצר בעקבות פרסום המכתב".

איך התקבלת בישראל?

"אנשים רצו שאפרסם הכחשה למכתב. אני חושב שהם לא האמינו לי, וחשבו שאני סתם אומר שאני מתחרט. כדי להוכיח את דברי אמרתי — בואו נשתף פעולה בכתיבת סדרה על מערכת הבריאות בישראל ובריאות הישראלים, ונפרסם אותה ב'דה לאנסט', כפי שעשינו עם הפלסטינים. והם אמרו כן".

האמינו לך?

"הרבה אנשים היו ספקנים. יש שחשבו שאני מתנצל כדי לחמוק מהביקורת".

אבל בסופו של דבר הורטון הצליח לשכנע את הישראלים בכנות כוונותיו. פרופ' ג'ראלד שטיינברג מ–NGO מוניטור, מכון מחקר ירושלמי עם נטייה ימנית מובהקת, התראיין בעקבות ביקורו של הורטון בישראל ב–2014 לעיתון הבריטי "טלגרף" והביע הפתעה מנאומו של הורטון במפגש. "ציפיתי לשמוע מכבסת מלים ממישהו שמנסה להציל את מעמדו, לאחר שעמד במשך שנים במרכז דמוניזציה של ישראל באמצעות 'דה לאנסט' ודרך טענות רפואיות כוזבות", אמר סטיינברג. "אך מה ששמעתי היה אדם ששינה את עורו, מישהו שהביע חרטה — יש שאמרו שאולי זה היה צריך להיות מופגן יותר, אבל העובדה שהוא עשה זאת היתה חשובה מאוד".

"מאז חזרתי לכאן ארבע פעמים", אומר הורטון. "יש לנו צוות של יהודים וערבים, ואף דרוזים, ושיתוף הפעולה היה יוצא מגדר הרגיל".

איזו תגובה אתה מקבל מהצד השני? במובן מסוים זכית באמון הישראלים — אבל הפנית עורף לכותבי המכתב ותומכיהם.

שער מגזין מאי של "דה לאנסט"

"זה עניין מסובך. ידידיי הפלסטינים היו מודאגים מאוד, כי הם מאמינים בחרם, ואני לא. אמרתי להם תמיד שאני לא מאמין בחרם אקדמי או תרבותי על ישראל. 'דה לאנסט' לא מחרים אף אחד. חרם זה דבר שמפלג אנשים, גורם להם להפסיק להקשיב וללמוד, מסכל שיח, מחמיר דעות קדומות ושנאה. זה גול עצמי נוראי שהפלסטינים ומי שתומכים בחרם תוקעים לעצמם. הרי איפה מתחילים ואיפה מפסיקים חרם? איזו מדינה לא עושה דברים שאנחנו לא אוהבים? הרבה יותר טוב לשבת ולהקשיב, ולהתווכח ולדון. אם נוכל לבנות אמון בין עמיתינו בישראל ופלסטין, נוכל לבנות גשרים המבוססים על שלום ואמון. ואם אפשר לעשות זאת בתחום הבריאות, למה לא בחינוך וכלכלה?"

"בארה"ב ובבריטניה מדע נהפך לדרך לעשיית כסף"

כתב העת "דה לאנסט" הוקם בבריטניה ב–1823, והוא אחד המגזינים המקצועיים הוותיקים בעולם. יחד עם כתבי העת "ניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין" ו–JAMA הוא נמצא בצמרת של כתבי העת הרפואיים בעולם. בעליו מאז 1991 היא חברת אלסבייר, המוציאה לאור של ספרי לימוד ואלפי מגזינים מדעיים ומקצועיים. מאז 2015 משמש הורטון, רופא בהכשרתו, כעורך הראשי, לאחר שהיה העורך של המגזין בצפון אמריקה מאז 1993, ועבד בו מאז 1990. הורטון כותב מאמרים בתחום הרפואה גם ל"אובזרבר", למוסף הספרותי של "הטיימס" ול"ניו יורק ריוויו אוף בוקס".

"דה לאנסט" ומגזינים נלווים שנושאים את שמו, הוא הנכס העיקרי של אלסבייר, לצד מגזין Cell. ב–2016 הוגשו לאלסבייר 1.5 מיליון מאמרים על מחקרים, 20 אלף עורכים ניהלו את ביקורת העמיתים (Peer Review) — השיטה המקובלת לבחון נכונות מחקרים, ו–420 אלף מאמרים פורסמו ב–2,500 גיליונות בסך הכל. 14 מיליון אנשים נחשפו לתוכן של אלסבייר, ו–900 מיליון מאמרים מלאים הורדו באינטרנט — רובם דרך פלטפורמת ScienceDirect, מסד הנתונים הגדול ביותר למחקר מדעי ורפואי. ב–2016 צמחו ההכנסות של אלסבייר ב–4% ל–6.9 מיליארד ליש"ט, והרווח התפעולי צמח ב–6% ל–2.1 מיליארד ליש"ט. חלקן של ההכנסות מפורמטים אלקטרוניים גדל מ–22% מההכנסות ב–2000 ל–72% ב–2016.

אחרי הרבה שנים בתפקידים מרכזיים בתחום, כמה השפעה באמת יש לדעתך לחברות התרופות על מגזינים רפואיים?

"אנחנו בהחלט מודאגים מהשפעת התעשייה על המחקרים שאנחנו מפרסמים. רוב המחקר ממומן על ידי חברות התרופות — משלב התכנון ועד הפרסום. הן קוראות את המאמרים ונותנות הערות. האפשרות להפריז ולעוות היא עצומה".

ואיך אתם מתמודדים עם זה?

"זה התפקיד שלנו — להוציא את ההגזמות ולעצור את העיוותים. אנחנו מנסים, וחברות מנסות לדחוף את זה בחזרה למאמרים. אנחנו נלחמים בהן. בסופו של דבר זה תלוי במגזין. לכתבי עת כמו 'דה לאנסט' ו'ניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין' יש כוח, כי חוקרים רוצים מאוד לפרסם אצלנו. אז אנחנו יכולים להגיד למחברי המאמרים — אם לא תשנו את זה וזה, לא נפרסם. בדרך כלל זה מספיק. לדעתי אנחנו לרוב מנצחים, אבל לפעמים הם מנצחים".

תן דוגמה לעיוות שיכול לקרות.

"כשיש תרופה חדשה, למשל, המחקר הראשון עליה הוא קטן, עם מספר חולים קטן. הסכנה היא שהתוצאה תהיה חיובית בטעות. מנקודת המבט שלנו זה מחקר ראשון, מלהיב, תרופה חדשה, ואולי טובה. אז נשאלת השאלה מה לעשות. האם לדחות את המאמר כי איננו בטוחים ב–100%? האם לעשות ביקורת עמיתים ולקחת סיכון? אנחנו מפרסמים דברים כאלה בלי להיות בטוחים מה יקרה".

הפגנה נגד פגיעתו של טראמפ בתוכנית הבריאות של אובמה, בשבוע שעבר
YURI GRIPAS/רויטרס

אז מה מגן על המטופלים משימוש בטכנולוגיה לא בשלה, שהיא אולי לא באמת יעילה, שהתפרסמה בקול תרועה בכתב עת מוביל כמו "דה לאנסט"?

"לפני 25 שנה יכולת לקרוא על מחקר חדש ב'דה לאנסט', ולבקש מבית החולים להזמין את התרופה למחרת. למרבה המזל זה לא כל כך יכול לקרות כיום. רופאים יודעים שאסור להם להחליף את הטיפול בחולה על בסיס מאמר אחד. בית החולים גם לא יכול להשיג את התרופה מיד. בארה"ב זה יותר מסוכן, כי יש רופאים פרטיים שקוראים מאמרים ומזמינים תרופות, כמו במערב הפרוע, וההגנות על חולים חלשות יותר. לעומת זאת, הסכנה בשיטה הבריטית (שבה יש תהליך ארוך ומפרך של הוכחת יעילות עד הכנסתה של תרופה לסל; רל"ג וד"מ) היא שלוקח יותר מדי זמן לאמץ חדשנות. המערכת הזו היא לא הטובה ביותר, אבל יש בה איזון. גם בישראל יש איזון בין מיקוד גדול של הרופאים בחדשנות לבין הבלמים של קופות חולים והתחרות המנוהלת, שבזכותה אי־אפשר לאמץ דברים מיד. יש ביורוקרטיה שמגינה על החולים".

לפני שנה כתבת על המשבר בפרסום המדעי כי "למרות התקדמות טכנולוגית, מצב העיתונות המדעית תלוי על בלימה". הזכרת "מגה־מגזינים", הצפה של מחקרים ונתק בין המאמרים לקהילה שהם מתיימרים לשרת. איך מתמודדים עם זה?

"בואו נחשוב, בשביל מה יש מדע? נחזור לאנציקלופדיה הגדולה של דידרו במאה ה–17. בהקדמה לה נכתב 'פרסום ידע לטובת החברה'. לא מפרסמים לטובת קורות החיים, מענק מחקר או קבלת קביעות. הידע נועד לקדם מטרות חברתיות, והמדע איבד את זה. למרבה הצער, יצרנו מערכת אקדמית שעוסקת בעצמה, בקריירה של המדענים — ופחות בציבור ובתרגום מחקר לטובת החברה".

זו אמירה קשה מאוד.

"נכון. לצערי הרב, ב–400 השנים האחרונות המדע איבד את נשמתו, ייעודו ומשמעותו. האתוס הוא לא מחקר למען הציבור, אלא מחקר לשמו, והפרסום המדעי הוא חלק מזה. גם אנחנו איבדנו את הייעוד והמשמעות שלנו. אנחנו צריכים להחזיר את המוסר למדע, להוסיף ייעוד מוסרי למדע. למה שהציבור יסכים לממן מחקר מדעי אם הוא לא מקבל תמורה לכספו? מדענים רוצים חופש אקדמי, ואני מבין זאת. אבל המטוטלת נעה רחוק מדי לטובתם, וצריך להחזיר אותה לכיוון הציבור".

יש לך דוגמה לאובדן הדרך שאתה מתאר?

"כשיש מגפות כמו SARS או שפעת חדשה, חשוב מאוד לעשות ריצוף של הגנום כדי לפתח חיסון. לוחצים על ממשלות של מדינות כמו וייטנאם ותאילנד לאסוף דגימות ולשלוח לארה"ב למעבדות. שם מייצרים חיסונים. היצרניות, כמובן, עושות מזה רווח גדול. המדינות שבהן נאספו הדגימות לא מרוויחות מזה כלום — הן צריכות לשלם על החיסון. כך, המערכת הרפואית גונבת קניין רוחני מהמדינות. יש כמובן איזון בין השקעה ציבורית למה שאפשר לגזור כרווח, אני לא נאיבי, חברות צריכות להרוויח. אבל חייב להיות איזון בין מה שהציבור משקיע למה שהוא מקבל בחזרה, והייתי רוצה שהתעשייה תעשה יותר כדי להשקיע משאבים בחברה. לצערי, בארה"ב ובבריטניה מדע נהפך לדרך לעשיית כסף".

הורטון מביא לדוגמה תחום שבו לחברות התרופות אין אינטרס להשקיע במחקר ופיתוח. "עמידות לאנטיביוטיקה היא אחת הבעיות הקשות ביותר של האנושות, אבל חברות התרופות ממעטות מאוד להשקיע בפיתוח אנטיביוטיקה. למה זה קורה? כי מבחינת החברות הבעיה עם מחלות מדבקות היא שהן לא רווחיות עבורן — אנשים חולים פעם אחת, לוקחים את התרופות לתקופה מוגבלת, וזה נפתר. התמריץ להשקיע בתרופות האלה הוא אפס. הציבור, מצדו, לא מתעניין כל כך, כי אלה לא מחלות שנפוצות במדינות עשירות, וחברות תרופות מקבלות החלטות לפי נתח שוק".

איך אתם מצליחים למנוע את תסריט האימה של המדע — פרסום של מידע מזויף?

"זיוף מחקרים הוא האיום הכי גדול על האמון של הציבור במדע, ולצערי הרב אין לנו מערכת שמסוגלת לזהות רמאות במידה ומישהו רוצה לרמות. למעשה, אנחנו תלויים ביושרתם של אנשים, ובניסיון שלנו. ובכל זאת, יש כמה אמצעי ביטחון שאנחנו מקפידים לנקוט בהם: אנחנו מנסים לזהות אם יש תמריצים לרמות, כמו בסין, שבה מי שמצליח לפרסם ב'דה לאנסט' מקבל כסף וקידום, ויש לנו את הכלי המרכזי שלנו של ביקורת עמיתים: אנחנו משתמשים בשלושה־ארבעה מעריכים בדרך כלל, אבל אם יש לנו חשש כלשהו, אנחנו מבקשים מעשרה מעריכים לבקר את המאמר".

"אין משהו שמתקרב בעולם למודל קופות חולים בישראל"

הוצאתם עכשיו מהדורה נרחבת על מערכת הבריאות הישראלית שעבדתם עליה שנתיים. ממה שלמדת, מה הדבר הכי בולט שמדינות אחרות יכולות לאמץ ממערכת הבריאות שלנו?

"יש המון דברים. זו אחת הסיבות שהתלהבתי לכתוב את הסדרה. אחד מהם הוא קופות החולים. ברוב מדינות אירופה אין שום דבר שמתקרב לזה. לא בבריטניה, צרפת, ובטח לא בארה"ב. לנו בבריטניה יש ביטוח בריאות ממלכתי לכל — ויש ספק שירותים יחיד, מונופוליסטי. הבעיה עם מונופול כזה הוא שאין תחרות, אז השירות לא יעיל ויש המון בזבוז. בישראל יש גם מחויבות לביטוח אוניברסלי לכולם בעקבות חוק ביטוח בריאות ממלכתי מ–1994. אז לכולם יש הגנה בסיסית, אבל קופות החולים מאפשרות קיומה של תחרות מנוהלת. ומצד שני, הקופות לא מתחרות באופן אגרסיבי כמו המגזר הפרטי. זו מערכת חריגה מאוד: הקופות הן יותר כמו מוסדות ציבוריים שמתחרים ביניהם, אבל יש להם בסופו של דבר אותה מטרה. יש סולידריות במערכת הבריאות ותחרות שמשפרת את האיכות והיעילות. זה מודל מעניין מאוד, שלא ראיתי דומה לו".

מה עוד?

"היבט אחר הוא הדרך המדהימה שבה מחברים בישראל בין מחקר לטיפול רפואי — גם זה חריג. ארגונים כמו הטכניון עושים מחקר, הנדסה וטיפול. בבריטניה זה לא מקובל שאקדמאים מתחום הרפואה משתפים פעולה עם חברות במגזר הפרטי. יש תפישה שיש משהו לא חיובי במגזר הפרטי. אצלכם אקדמאים עובדים לצד התעשייה. הם גם מקימים חברות פרטיות משלהם לחקור וליישם את הטכנולוגיות שהם מפתחים. אין דבר כזה בבריטניה".

המרכיב השלישי, לדבריו של הורטון, "עכשיו זה נושא פוליטי מאוד רגיש בארצי — נושא ההגירה. לאחר הברקזיט יש גידול בביטוי שנאת זרים, שנאת מהגרים. בישראל יש היסטוריה של גלי הגירה שלא החלישו את הארץ, אלא חיזקו אותה. קלטתם אותם לטובת המדינה. באירופה אנחנו צריכים ללמוד שיש יתרונות בהגירה. מערכת הבריאות שלכם ספגה את מאות אלפי החולים שהגיעו, וכשחסרו רופאים היא ידעה להביא אנשי מקצוע מהעולם".

הורטון מוסיף כי "מה שאנשים מחוץ לישראל לא מבינים - הוא שמצאתי שיש פה דאגה יוצאת מהכלל בנוגע לאי־שוויון בין ערבים ליהודים. אף שישראל מאופיינת כמדינה יהודית, היא מגוונת ופלורליסטית. באירופה החשש ממהגרים מעורר אנטישמיות, אנטי־מוסלמיות. אנשים שונים נתפשים כאיום".

"אנחנו מפרסמים מאמר על הטיפול שנותנים בישראל לפצועים ממלחמת האזרחים בסוריה. זה משהו שאנשים לא חושבים על ישראל או צה"ל, אלא רואים בעיני רוחם פלסטיני צעיר שוכב על הקרקע וחייל ישראלי יורה לו בראש. חשוב לספר להם איך אנשים בצה"ל מסכנים את חייהם כדי לחלץ סורים משדה הקרב".

לפני פחות משבועיים, בית הנבחרים בארה"ב העביר חוק בריאות חדש, שמבטל חלקים נרחבים ברפורמה של ברק אובמה (אובמה־קייר), ועלול לגרום ל–24 מיליון אמריקאים לאבד את ביטוח הבריאות שלהם. ל"דה לאנסט" יש עמדה בעניין?

"פירסמנו זה עתה סדרה על מערכת הבריאות האמריקאית. לא על החוק החדש, אלא באופן כללי. הבעיה הקשה ביותר של מערכת הבריאות שם היא האי־שוויון. זה הנושא שהניע את מערכת הבחירות ואת ניצחונו של דונלד טראמפ. אחת הסיבות שחוק שירותי הבריאות בני ההשגה של אובמה לא זכה להצלחה רבה היתה העלייה בפרמיות הביטוח ובהשתתפות העצמית של המבוטחים. זה גרם לכך שאנשים עניים היו עם ביטוח באופן רשמי, אבל בפועל לא יכלו להרשות לעצמם טיפול רפואי. המערכת האמריקאית לא מסוגלת להתמודד עם האי־שוויון. אין כיסוי אוניברסלי לכולם".

אובמה נכשל בניסיון לצמצם את האי־שוויון?

"הדבר הטוב בחוק של אובמה הוא שהוא קבע סטנדרט מינימלי של שירות רפואי בביטוחים, ובכך צימצם את הסיכון לאי־שוויון. אם יבטלו את זה, החוק הנוכחי שעומד להצבעה בסנאט לא מגן על התקן הבסיסי, אם אין כיסוי למבוטחים עם בעיות קודמות, כפי שהציעו, האי־שוויון יוחמר. זו תהיה הוצאה מהכיס של המבוטחים, וההשלכות הפיננסיות קטסטרופליות. אנשים שוקעים לעוני בגלל הוצאות רפואיות, זה אחד הגורמים העיקריים לעוני בארה"ב".

מה יקרה עכשיו, כשהחוק בסכנת ביטול?

"יש פוטנציאל למשבר אמיתי בארה"ב אם חוק הבריאות של אובמה יבוטל, והחוק החדש יבטל את חובת הביטוח לאנשים עם מחלות קיימות. אין מספיק תקציב בחוק לפצות על הפער שייווצר. זה ייצור מערבולת שתחמיר את האי־שוויון, ויפלג את ארה"ב עוד יותר. זה יכול להוביל למהומות. שירותי בריאות הם דבק חברתי של הגנה על האזרחים. הם בונים סולידריות, קהילה. הם גם משנים את הדרך שבה אנשים תופשים מדינה.

אתה חושב שמקור הבעיות במערכת הבריאות האמריקאית הוא שחיתות?

"אני לא רואה זאת כשחיתות, זו מלה חזקה מדי. הייתי אומר שארה"ב היא מקום שבו אפשר להתעשר, אבל כדי להגיע לזה, יש שוק חופשי אכזרי, שנותן כוח עצום לגורמים בחברה, ואחד מהם הוא חברות התרופות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם