זה היה הגיוני, עד שנתניהו פתאום התעורר

השנה האחרונה הוכיחה שנתניהו ואנשיו לא מסוגלים להיפרד ממקור העוצמה של התאגיד, שהם מוכנים להקדיש מאות שעות לתוך הלילה ובזמן הפגרה כדי לסרסו ולהחלישו, ובעיקר מעבירים מסר כי מכאן ואילך - הממשלה הזאת לא תיתן לשידור הציבורי לפתח עצמאות ותרבות ארגונית נקייה

סמי פרץ
עובדי רשות השידור בשידור האחרון של "מבט"
עובדי רשות השידור בשידור האחרון של "מבט"צילום: צילום מסך ערוץ 1
סמי פרץ

זה לא הגיוני. זה פשוט לא הגיוני. זאת התגובה הכי שכיחה של עובדי רשות השידור בימים האחרונים לסגירתה הבוטה של הרשות בהוראת כונס הנכסים הרשמי, שעה לפני שידור מהדורת "מבט" האחרונה ביום שלישי. לא נתייפייף. עוד לפני שגלעד ארדן ויאיר לפיד רקחו בממשלה הקודמת את מודל "סגירה־פתיחה" של השידור הציבורי, כתבנו כאן שזה המודל הרצוי וההגיוני. זה מודל קשה, מכאיב, מפיל חללים, אבל מתבקש בנסיבות שבהן פעלה רשות השידור בעשור האחרון: רייטינג נמוך (בטלוויזיה, לא ברדיו), ניהול כושל, בזבוזים ושחיתויות בהפניית תקציבי הפקות החוצה, פוליטיזציה של מנהליה — ובעיקר איבוד הרלוונטיות בעיני הצופים שהעדיפו ערוצים אחרים.

הרעיון לסגור ולפתוח שידור ציבורי חדש נולד בנסיבות מיוחדות, של שני שרים שהיה להם עניין במהלך הזה, כל אחד מסיבה אחרת. ארדן, כשר התקשורת, רצה "להיות כחלון״ ולעשות רפורמה שכל צרכן ייהנה ממנה בכיסו. לפיד, כשר האוצר, שעבד בזמנו בערוץ 1 ונחשף לתרבות ארגונית בעייתית עם שלל ועדים ששלטו ברשות ופגעו בה. הסגירה מחד גיסא והקמת משהו חדש מאידך גיסא, שירתו היטב את תפישתם. אבל מרגע שראש הממשלה בנימין נתניהו נכנס לתמונה, שניהם נעלמו והראו מאיזה חומר הם עשויים.

המודל של סגירה־פתיחה נועד להקים ארגון חדש עם תרבות ארגונית חדשה, שימשוך אליו את הכוחות הטובים של רשות השידור (ויש הרבה כאלה) וישאיר את התפוחים הרקובים מקרב המנהלים בחוץ; להרחיק את הפוליטיקאים מהשידור הציבורי ולהפקיד את מינוי המנהלים הבכירים בידי ועדה ציבורית בראשות שופט; ולמזער את נקודת החיכוך בין הציבור לרשות השידור, האגרה ומחלקת הגבייה האימתנית, ולהחליף אותה במימון ממשלתי ישיר.

עד כאן נשמע הגיוני. אלא שכל מה שקרה בשנה האחרונה סביב השידור הציבורי הפך את הטענה של אנשי רשות השידור — "זה לא הגיוני" — לאמירה נכונה ומוצדקת.

באמת לא הגיוני מה שקרה מאז. כלומר, בנסיבות הפוליטיות העכשוויות של כוונה ממשלתית להחליש כל מוקד כוח והשפעה, זה מאוד הגיוני, אבל ביחס לרעיון המקורי של הקמת שידור ציבורי חדש ומשופר, זה הכי לא הגיוני.

1. ההפרדה מהפוליטיקאים. היומרה הגדולה בהקמת תאגיד השידור הציבורי החדש היתה להרחיק את השידור הציבורי מהפוליטיקאים. לרגע אחד, נדמה היה שזה אפשרי, אלא שנתניהו הוא האחרון שייתן למוקד כוח חדש להתפתח כשהוא בסביבה. ודאי כשמדובר במוקד כוח תקשורתי שלו הוא מייחס עוצמה מיתית כמעט.

נתניהו וממשלתו הקודמת הרי אישרו את החוק להקמת התאגיד, לרבות המנגנון שקובע כי מי שימנה את מנהליו הבכירים היא ועדה בראשות שופט. כשזה קרה, הוא פתאום התחיל להשתולל ואף טען שעניין התאגיד "חמק לו בצוק איתן". וכדי להסביר מדוע הוא מתעלל בתאגיד השידור הציבורי החדש, נתניהו הסביר שהם שמאלנים מדי. ואם לא שמאלנים, אז "בנטיסטים" — אנשי בנט.

מה שראינו כאן בשנה האחרונה הוא ניסיון הגמילה הכי קשה אי־פעם של פוליטיקאים מההתמכרות הכי גדולה שלהם: מהמסך והמיקרופון. זה לא צלח. קיבלנו בשנה האחרונה מעורבות פוליטית וגחמנות יוצאות דופן בעיצוב השידור הציבורי, כשכל מה שמנחה את נתניהו ושליחיו (בעיקר יו"ר הקואליציה ח"כ דוד ביטן) הוא החלשה וסירוס של מנהלי התאגיד. אמנם המנגנון של מינוי מנהלים ועורכים ראשיים נותר בידי ועדה בראשות שופט, אבל השנה הזאת הוכיחה שנתניהו ואנשיו לא מסוגלים להיפרד ממקור העוצמה הזה, שהם מוכנים להקדיש מאות שעות לתוך הלילה ובזמן הפגרה כדי לסרסו ולהחלישו, ובעיקר מעבירים מסר מכאן ואילך — שהממשלה הזאת לא תיתן לשידור הציבורי לפתח עצמאות ותרבות ארגונית נקייה מלחצים ומעורבות פוליטית. זה באמת לא הגיוני לסגור ולפתוח אם ראש הממשלה לא מסוגל להיפרד יפה.

2. התקציב. בחודשים האחרונים התעקש שר האוצר משה כחלון להיאחז ברעיון המקורי של סגירת רשות השידור ופתיחת התאגיד החדש, אבל לא מנימוקים דמוקרטיים — אלא תקציביים. זה יעלה הרבה כסף: פיצויי פרישה של 1.2 מיליארד שקל לעובדי הרשות שלא נקלטו בתאגיד, עלות הקמה חד־פעמית של 350 מיליון שקל, ותקציב שנתי שוטף של 750 מיליון שקל (100 מיליון שקל מפרסומות והשאר ממשלתי).

חלק גדול מהמימון החד־פעמי (פרישה והקמה) אמור להגיע ממכירת הנכסים האטרקטיביים של רשות השידור, בקריה בתל אביב וברוממה ושערי צדק בירושלים. אלא שדחיית הקמתו של התאגיד בכמה חודשים, הגדלת פיצויי הפרישה בלחץ של הרגע האחרון והעיכוב במכירת הנכסים — כל אלה מקפיצים את העלות הזאת ב–200–300 מיליון שקל נוספים, לא סופי. כחלון לא יעמוד במילתו שלא יהיו חריגות תקציביות. כן, לא הגיוני שמהלך הכולל התייעלות יעלה לציבור הישראלי מאות מיליוני שקלים יותר מהמתוכנן בגלל גחמה פוליטית.

3. הפיצול של התאגיד החדש. יכולים להיות הרבה מודלים לשידור ציבורי, ומודל הכולל הפרדה בין הצד הבידורי לצד החדשותי נשמע סביר, אם הוא נבחר מהסיבות הנכונות. לאחר שהתברר כי לא ניתן לסגור את התאגיד ולהשאיר את רשות השידור בחיים, עשה נתניהו מאמץ עליון להחליש את עוצמת מנהלי התאגיד, היו"ר גיל עומר והמנכ"ל אלדד קובלנץ. הדרך שנבחרה היא להקים תאגיד חדשות לצד התאגיד עצמו, ולהפקיע מידי מנהלי התאגיד את השליטה בתחום החדשות — התחום שבאמת מעניין את נתניהו. המחוקקים שעבדו על נוסח החוק בשבועות האחרונים הבינו שזה מתכון לצרות, ולכן הקדישו שעות רבות להסדרת היחסים בין ראשי החדשות לראשי התאגיד.

לא נלאה אתכם בפרטי החוק. נביא ציטוט מאחד הסעיפים, כדי שנבין איזה פלונטר ניהולי, ביורוקרטי ורגולטורי רקחו כאן: "התעוררה מחלוקת בין תאגיד החדשות לתאגיד השידור הישראלי, בעניין יישום הכללים...או בענייין שלא נקבעו לגביו כללים כאמור, למעט לעניין פריצה לשידורים או בעניינים אחרים המחייבים הכרעה מיידית, יכריעו בעניין יושב ראש המועצה ויושב ראש מועצת תאגיד החדשות. לא הגיעו יושבי הראש של המועצות להסכמה ביניהם, ימנו מומחה שיכריע במחלוקת". וכך הלאה. הסעיף הזה גובש בשבוע שבו מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אלי גרונר, פירסם את "ספר הפחתת הנטל הרגולטורי ל–2016", שיוגש לאישור הממשלה ביום ראשון הקרוב, ותכליתו להקל את נטל הביורוקרטיה העצום של ממשלת ישראל. הכי לא הגיוני.

נ.ב

לפני קצת יותר משנה פנה אלי מנהל רשת ב', צ'יקו מנשה, והציע לי ולכמה מעמיתי בעיתונות הכלכלית להצטרף כמגישים אורחים לתוכנית הכלכלית "צבע הכסף", ששודרה ברדיו מדי יום ב–16:00. הסכמתי, כי חשבתי שזה עניין של חודשיים־שלושה עד לסגירה ושזאת הזדמנות להיות חלק, גם אם מזערי, בפרק הזה של היסטוריית השידור הציבורי שכולנו גדלנו עליו. החודשים האלה נמתחו לשנה שלמה, שנה שבה ראיתי את עובדי קול ישראל מתמודדים עם מצב בלתי־נסבל. מצד אחד, מודבקת להם תווית של כישלון עקב מחדלי המנהלים ברשות השידור. מצד שני, תאגיד חדש מוקם לנגד עיניהם ומקבל תקציבי עתק ותשתיות חדשות, כשהם תקועים באולפנים מוזנחים ומסריחים. ויש גם צד שלישי — הם מוזמנים בזה אחר זה למשרדי התאגיד לראיונות עבודה, כשרבים מהם יוצאים משם מושפלים. על כל אחד שזכה להתקבל, שלושה לא קיבלו תשובה, לא זומנו או שניתנה להם הצעה מעליבה כדי שיבינו את הרמז. גם זה לא הגיוני, וזה נבע מטעויות קשות שנעשו בגיוס העובדים לתאגיד החדש. מסוג הטעויות שחזרו כמו בומרנג למנהלי התאגיד, שטוגנו בעצמם על ידי נתניהו, ביטן ושות'. החלטת כונס הנכסים הרשמי להודיע לאנשי "מבט" שזאת המהדורה האחרונה שעה לפני השידור היא רק ביטוי לתהליך ממושך שבו חטאו הפוליטיקאים וראשי התאגיד החדש ביוהרה וחוסר כבוד. המבחן של השידור הציבורי החדש יהיה ביכולת לפתח תרבות ארגונית חדשה, נקייה מיוהרה ומפוליטיזציה, והם יצטרכו לעשות זאת אחרי שהחודשים האחרונים הציבו סימני שאלה גדולים מעל היכולת הזאת, ומעל הרצון של הממשלה — וגם של הציבור — לראות כאן שידור ציבורי איכותי ועוצמתי.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ