"הנשים הבדואיות התרגלו למצב שבו הגבר הוא המוח ולהן אין זכות לחשוב" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מראה מקום

"הנשים הבדואיות התרגלו למצב שבו הגבר הוא המוח ולהן אין זכות לחשוב"

הנשים ביישוב הבדואי לקיה שבנגב החליטו שהגיע הזמן לצאת מהבית והקימו עסק לאריגה, שמושך אליו עוד ועוד נשים שמבקשות לעצמן עצמאות כלכלית וחולמות לייצר אופק לדור הבא

צמר כבשים בסידרה
סאלי פטל

מה: מיזם אריגת הנגב של עמותת סידרה. סידרה בערבית הוא עץ שמצליח לצמוח במדבר. הוא מתרחב ומטיל צל על אנשי המדבר, שורד את כל עונות השנה ותוחלת חייו מגיעה עד 50 שנה לפחות. "הסידרה, בדיוק כמו האישה הבדואית, יודע לשרוד ולהתאים את עצמו לכל שינוי", מסבירים בעמותה.

איפה: היישוב הבדואי לקיה.

"סוף־סוף יש משהו שאנחנו מייצרות בעצמנו, החזרנו לעצמנו את המשמעות", אומרת חדרה אלסאנע, מנכ"לית שותפה במיזם אריגת הנגב של עמותת סידרה ביישוב הבדואי לקיה שבנגב. מיזם האריגה של סידרה נולד בתחילת שנות ה–90 מתוך הצורך של נשים בדואיות להתאים את עצמן לאורחות חיי הקבע אחרי שנים של נדודים במדבר, בניסיון להעניק לנשים בקהילות הבדואיות מסגרת תעסוקתית וחברתית שתבטיח להן עצמאות כלכלית.

"מנשים חזקות שהיו מייצרות ושימשו כעמוד השדרה של הבית ושל השבט, נהפכנו לנשים תלויות שאין להן שום ערך בבית ושום השכלה, שום כוח", מסבירה אלסאנע. "כאב לנו בפנים ורצינו לשנות את זה. התארגנו יחד כמה נשים וביקשנו להקים עמותה ולקבל כלים לנהל אותה. המטרה שלנו כיום היא שכל אישה תוכל להחליט על עצמה ותהיה לה זכות בחירה על החיים שלה. שהיא תהיה אחראית לגורלה ותרגיש ביטחון בחייה.

"כל חברה שעוברת שינוי נתקלת בקונפליקטים בין עולם ישן לעולם חדש", אומרת אלסאנע. "הנשים פוחדות לפעמים ומסרבות לקבל משהו חדש. הן התרגלו למצב שבו הגבר הוא המוח ולהן אין זכות לחשוב, אבל החברה הזאת עוברת עכשיו שינוי גדול".

שטיחים וכריות ארוגות
סאלי פטל

הנשים הבדואיות לא הגיעו ליישובי הקבע עם ידע והיכרות עם עולם התעסוקה, ומיזם האריגה היה מהסנוניות הראשונות שיצרו מקורות פרנסה לנשים. באחרונה פתח המפעל מרכז מבקרים המתאר את תהליך ייצור החוטים, הטוויה והאריגה, וגם מספר על חיי המשפחה והקהילה הבדואית בנגב.

במיזם פעילות כ–150 נשים מלקיה ומהכפרים הסמוכים, רבים מהם לא מוכרים על ידי המדינה. הנשים עוסקות בייצור ועיבוד הצמר, בתהליכים של טוויה וצביעה, ובאריגת שטיחים, כריות, תיקים ומוצרים אחרים בשיטה מסורתית ובעבודת יד. המשתתפות מקבלות מדי שבוע חומרים ודרישה לעבודות, והן מייצרות פריטים למכירה במרכז המבקרים בלקיה ובפלטפורמות נוספות שאותן מפתחות ומנהלות נשות העמותה בארץ ובחו"ל. בנוסף, העמותה משתתפת ביוזמות תיירותיות לקידום התיירות הבדואיות, שמקדמים משרד החקלאות והמשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל באמצעות הרשות לפיתוח הנגב.

במרכז המבקרים עובדות כמה נשים, שהן למעשה הגרעין הניהולי. לצד ההכנסות מהמכירות הן מגייסות תרומות ואתן מפתחות פעילויות חינוכיות וחברתיות לנשים וילדים. רבות מהמשתתפות מחפשות מסגרת חברתית ולימודית מפתחת. "אפילו על הזכות שלנו לנסוע ממקום למקום היו ויכוחים והרבה הרמות גבה. בתחילת הפעילות, אמצע שנות ה–90, הגברים בלקיה לא היו מפרגנים לנסוע לבד ואולי לשלוש נשים מהכפר היה רישיון. היינו תלויות בגברים ובסיוע של העמותה, עד שהעמותה בעצמה קידמה סיוע בלימודי נהיגה", מסבירה אלסאנע.

עד היום ההגעה למרכז הפעילות בלקיה אינה פשוטה. לא תמיד יש תמיכה מהבית, לא לכל המשפחות יש כלי רכב ולא לכל הנשים יש רישיון. "לא ידענו מה זה לצאת לירושלים או לתל אביב וגם להגיע לבאר שבע ולהסתובב שם היה מאתגר", אומרת אלסאנע. "כשהתחלנו לעבוד לא היה קל. היינו עובדות מ–8:00 עד 12:00. אחרי שהתרגלו קצת וראו שהכל בבית ממשיך לעבוד אמרו אוקיי, אפשר עד 14:00. ראינו שמצליחים לקבל את זה, ומשכנו עד 16:00".

"בתפישה של החברה הבדואית כבוד המשפחה והקבלה של המוסכמות חשובים יותר מהרצונות או מהצרכים שלי", מסבירה אמל אלנסאסרה, מנהלת שותפה במיזם. "גם אם כולם מבינים שהפרויקט חשוב ועושה טוב, אי אפשר שהפעילות שלי תבוא על חשבון כבוד המשפחה שלי. יש חוכמת נשים וצריך לפעול בחוכמה".

אמל אלנסאסרה וחדרה אלסאנע
סאלי פטל

רבים מהגברים במגזר הבדואי נמצאים במהלך השבוע בעבודה במרכז או בצפון הארץ, וניהול חיי המשפחה ומשק הבית נופל על האישה. חלק מהבדואים, שנשואים לאישה נוספת שחיה בצפון, יכולים שלא להגיע הביתה כמה שבועות. באופן זה התלות הכלכלית והרגשית בגבר נהפכת לחזקה, והעמותה מנסה לייצר לנשים אלה אלטרנטיבה.

"יש משפחות שעדיין לא נותנות לילדות שלהן לסיים תיכון", מסבירה אלנסאסרה. "חייבים לצאת החוצה כדי ללמוד, להשתלב, להתחבר לכל מיני אנשים בעולם, זה פותח את הדעת. הקמנו את המקום הזה כדי שהילדים שלנו יחוו את זה, שיראו עוד דברים ולא יגדלו להיות נשים וגברים סגורים כמונו".

"הפעילות בעמותה דרך יצירת מקורות פרנסה ממכירה ותיירות, נותנת לנשים כלים להעצמה ומצליחה לשים אותנו מקדימה", מדגישה אלסאנע. "רואים את השינוי בלבוש של הנשים ושל הילדים, ביכולת וברצון לקרוא, לכתוב ולהשלים השכלה. הרבה מהגברים מבקשים להקפיא את הזמן ולהשאיר אותנו מאחור. כשרואים שאנחנו מצליחות להביא לכאן כספים ומשאבים לחינוך ולילדים אז מאפשרים, אבל מדובר בתהליך אטי ולא קל. כיום אפילו יש גברים שעובדים אתנו, פונים אלינו לעבוד".

עם זאת, אומרת אלסאנע, דיכוי השינוי לא קשור רק לגברים אלא לדפוסים בחברה כולה. "גם נשים יכולות לדכא נשים, אף על פי שדווקא ביניהן הן צריכות הכי הרבה תמיכה והבנה כדי לקדם את כל החברה. אם לא הייתי אשת משפחה ומשקיעה בבית שלי - אני לא אוכל להיות פה. צריך לאזן ולשלב בין שני הדברים".

קסם המדבר
יעל חדריאן


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#