כלת פרס ישראל לחינוך בטוחה: זה המקצוע הכי חשוב שבתי הספר לא מלמדים - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
שיחת פנים

כלת פרס ישראל לחינוך בטוחה: זה המקצוע הכי חשוב שבתי הספר לא מלמדים

פרופ' מלכה מרגלית: "הלוואי שבתי ספר ילמדו לא רק את החומר הלימודי, אלא גם שייתנו לתלמידים את ההרגשה שהם יכולים להתמודד עם קשיים. חשוב לעשות סדנאות של תקווה, כי מתברר שבניגוד לאופטימיות שעמה נולדים, תקווה אפשר ללמוד"

11תגובות
פרופ' מלכה מרגלית
עופר וקנין

פרופ' מלכה מרגלית היא דיקנית בית הספר למדעי ההתנהגות במרכז האקדמי פרס ברחובות, ופרופסור אמריטוס באוניברסיטת תל אביב. כלת פרס ישראל לחקר החינוך. בת 77, נשואה ליונה, אמא לשניים וסבתא לחמישה

פרופ' מרגלית, מה חשבת כששר החינוך התקשר?

רק לא עוד ועדה.

איזו ועדה?

בעבר קיבלתי פעמיים שיחות טלפון משרים בממשלה — פעם אחת מבני בגין כשהיה שר המדע יחד עם שר החינוך זבולון המר; ופעם שנייה משר החינוך יוסי שריד. בשני המקרים מינו אותי לעמוד בראש ועדות — הוועדה למימוש יכולתם של תלמידים עם לקויות למידה (ועדת מרגלית) והוועדה לבדיקת היישום של חוק החינוך המיוחד והשילוב. לא רציתי עוד ועדה.

אבל הטלפון מנפתלי בנט בישר לך על הזכייה בפרס ישראל בתחום חקר החינוך.

כן, התרגשתי ושמחתי מאוד.

דיברתם קצת?

הוא היה נחמד ומקסים. הוא בירך אותי והקריא לי את ההחלטה, נשארתי בלי מלים. הוא הרגיש עד כמה אני מתרגשת. לא הייתי מוכנה להודעה, זה הדבר האחרון שהיה עולה על דעתי.

אבל ידעת שאת מועמדת לפרס?

כן, כי אתה חייב להסכים למועמדות שלך וגם לתת פרטים אישיים. אבל הייתי בטוחה שלא אזכה כי יש המון מועמדים, וגם שכחתי מזה, זה היה כבר מזמן.

יש גם פרס כספי?

אני חושבת שכן. כמה? אני לא יודעת. זה נפלא בכל מקרה. וזה נודע בציבור כל כך מהר. תוך חצי שעה, עוד לפני שעיכלתי, התחלתי לקבל טלפונים, ברכות, פרחים ושוקולדים, חלקם מאנשים מהעבר שלקח לי רגע להיזכר, כי שנים לא ראיתי ולא שמעתי מהם. הם הביעו שמחה אמיתית. בהמשך הגיעו לצלם אותי לחוברת שעושים ולראיין אותי על ההיסטוריה שלי, על אמא ואבא ואיפה גדלתי. החזירו אותי אחורה לדברים שלא חשבתי עליהם שנים.

ילדים בגן שעושועים
אי־פי

איפה גדלת?

נולדתי וגדלתי ברמת גן של פעם. הסבים שלי מצד אמי שעלו בעלייה הראשונה הם ממייסדי זכרון יעקב, ואבא שלי עלה בעלייה השלישית. ליד הבית שלנו ברחוב הרצל היה פרדס, ואבא שלי בנה בו נדנדות. הילדים מהבית השכן, ביניהם הילדים של רב העיר רמת גן, היו באים להתנדנד ולשחק אתנו. היום השילוב לא קורה לצערי.

אפשר לומר שהיתה אז פחות בדידות?

בדידות היא תכונה אנושית, אבל הדברים היו פחות מורכבים מהיום.

אני שואל כי את חוקרת בדידות, ועל זה אנחנו בטח נדבר בראיון.

כיום אני חוקרת תקווה, אבל הרבה שנים חקרתי בדידות. כתבתי שלושה ספרים על בדידות של ילדים ומשפחות.

בדידות זה לא כיף.

לא. בדידות היא תחושה קשה, וקשה לחיות אתה.

תגדירי בדידות.

הכוונה אינה להיות לבד. לפעמים אנשים רוצים להיות לבד, למשל אחרי יום עבודה ארוך. בדידות היא המצב שבו אתה לא מרוצה מהמצב החברתי שלך. זה פער בין המצב החברתי שיש לך — לזה שאתה רוצה. למשל, כשהאמא אומרת לגננת, הילד שלי מרגיש בודד, והגננת אומרת — אבל יש לו המון חברים.

ומי צודק? האמא?

כן. יש לו המון חברים, זה מה שהגננת רואה, אבל לא אלה שהוא רוצה. כשהילד אומר "אין לי אף חבר בגן", הוא מתכוון שאין לו את החבר שאותו הוא רוצה. במחקר אנחנו מפרידים בין בדידות חברתית לבדידות רגשית. הבדידות החברתית מבטאת את ההרגשה שאני לא שייך למערכת החברתית הרצויה שלי. למשל, כשהמורה לספורט אומר לילדים לפני משחק כדורגל "תבחרו", ואותי בוחרים אחרון.

הילד שנשאר אחרון, זה עצוב.

באותו רגע הוא מרגיש נורא בודד. בחרו את כולם ורק אותו לא. הוא מודע לכך שהוא לא טוב בספורט, ובכל זאת קשה לו.

מה אפשר לעשות, לא כולם טובים בכדורגל.

ילדים לומדים להתמודד עם קשיים, למשל נהפכים שופטים במשחק, או שאומרים "כדורגל זה לא בשבילי" והולכים לחפש עיסוק אחר.

ואם ההורים רוצים לעזור?

אפשר לנסות, לאמן וללמד. בדיוק כמו שאם לבן שלך יהיה קושי בחשבון אתה תעזור לו ותיקח מורה פרטי, כך גם בספורט. קח מדריך שילמד אותו באופן אישי. תעשה לו מעין קייטנה פרטית של כדורגל או כדורסל. מדריכי ספורט יכולים לקדם ילדים, כי הם שמים לב איך הוא מחזיק את הרגל, איך הוא בועט, ועוזרים לו עם טריקים.

גן שעשועים בת"א
אלון רון

זה לא יהפוך אותו למצטיין כמובן.

לא, אבל הוא יהיה יותר טוב וילמד להשתמש במחשבה שלו כדי לשפר את הקואורדינציה ויאמן את הכישורים שלו. הוא גם יוכל לספר לחברים שלו דברים שלמד. דרך אחרת היא לומר, אוקיי, לא כולם צריכים להיות ספורטאים. אני למשל לא טובה בספורט, אף פעם לא הייתי. אבל אפשר להיות טוב בתחומים אחרים. ואז צריך לעזור לילד לפתח תחומים שהוא טוב בהם, למשל להצטרף לקבוצה שמתעניינת בחלל או במחשבים. הרבה פעמים אני ממליצה על חוגים של נוער שוחר מדע, כי הם בנויים לא על עיקרון של מחוננות אלא על התעניינות. במסגרות מסוג זה פתאום ילדים מתחילים להתעניין בנושאים שונים, למשל בגיאולוגיה, ולאסוף סלעים.

אבל כדורגל זה כדורגל.

נכון, הילד יצטרך להיות החבר של החנונים, אין מה לעשות, או שייקח מדריך, יתאמן וישקיע.

להתאמן ולהשקיע זה קשה.

אנחנו תמיד אומרים שכישורים אי אפשר לתת במתנה. הקושי מטריד ומרגיז אותך? תתאמן, קח מדריך, תרגל.

ואם הילד בוחר להישאר בצד ולהיות בודד?

התפקיד של ההורה הוא לעודד אותו. לכן אנחנו מדגישים את המושג של התמודדות. כל אחד נפגש בחייו גם בקשיים ובאכזבות. השאלה המכרעת היא מה אתה עושה עם הקושי: האם אתה משלים או מתמודד? לפי מחקרים רבים, מי שמתמודד הוא יותר שבע רצון. אפשר לדמות את ההתמודדות לשריר. ככל שאתה מתמודד יותר, אתה לומד להתמודד טוב יותר. פעם עקבנו אחרי קבוצה של נערים בתיכון, וראינו שרמת החרדה של תלמידים עם לקויות למידה בתחילת התיכון היתה יותר גבוהה מזו של חבריהם. זה היה הגיוני בהתחשב בקשייהם. אבל אחרי שנתיים התפלאנו לראות שהפער המשמעותי הלך לאיבוד. כלומר, החרדות של כולם היו די דומות. כשביקשנו להבין איך זה קרה, הילדים עם לקויות הלמידה אמרו לנו "בינתיים אנחנו פיתחנו יכולת להתמודד, והם, 'הרגילים', גילו רק עכשיו שהחיים קשים".

עד עכשיו דיברנו על בדידות חברתית. מהי בדידות רגשית?

מצב שבו אין לך מישהו (לפחות אחד) קרוב שאתה מרגיש שהוא אתך. מבחינה התפתחותית זה קשור למושג של התחברות (אטצ'מנט) ולקשר של אם־תינוק. יש לתחושה זו ביטויים במצבים שונים, למשל בזוגיות, ובקשרים עם חבר טוב. כשקשר כזה חסר, מתגברת תחושה של בדידות. סטיב אשר, אחד מחוקרי הבדידות של ילדים, אמר שמעניין שאצל ילדים מספיק לפעמים חבר אחד טוב קרוב כדי להפיג את תחושת הבדידות.

יש אנשים שהם פשוט בודדים יותר?

כל אחד מרגיש לפעמים בדידות, הבעיה היא כשהבדידות נהפכת להיות כרונית ובעוצמות גבוהות, ואז יש סיכון שהילד ייהפך למבוגר בודד. לכן התחלתי לחקור את הבדידות של ילדים מגיל הגן. יש ילדים שיותר קשה להם חברתית, והרבה פעמים המבוגרים לא שמים לב לכך. הבדידות מתעצמת והילד מפתח סגנון התנהגות של בודד ש"מסתדר".

מה הכוונה "סגנון שמסתדר"? אנשים מלמדים את עצמם להצליח לשרוד כבודדים?

כן, עם רמת עיסוקים מהנים שגורמים להם להיות מרוצים גם לבד. זו התמודדות והישרדות, שיש בה מידה של הסתגלות. אם אתה עסוק בעיסוקים הגורמים הנאה וסיפוק וגם תחושת הצלחה, אתה מרגיש פחות בודד. להתמודדות ולסגנונות התמודדות יש משמעות.

במצב כזה בעיית הבדידות נשארת.

עדיין, גם הילד או האדם הלומד להיות לבד זקוק לקשרים חברתיים, ולפתח כישורים חברתיים. ובכלל, החיים שלנו כמבוגרים שונים ומגוונים, יש כאלה שיש להם הרבה חברים והם לא בהכרח מרוצים מהקשרים החברתיים שלהם. לאחרים יש מספר לא גדול של חברים מאוד קרובים. קשה לקבוע מה טוב. אפשר ללמד כישורים חברתיים, אך אי אפשר לשנות את האופי לגמרי. קשה להפוך מישהו שהוא "לבדניק" לפרפר חברתי. אבל אתה יכול להקנות כישורים חברתיים, לפתח תובנות וללמד אותו למצוא את הדרך שמתאימה לו.

את עוסקת הרבה במחקר של ילדים עם לקויות למידה. אצלם זה אחרת?

כן, הם סובלים מבדידות יותר מאחרים בני גילם, עקב סיבות הקשורות בתפישתם האישית, החשש "מי ירצה לשחק אתי", או כשל חברתי — דחייה של בני גילו. הרבה פעמים הם מתקשים להבין את השפה החברתית המורכבת. כדי להיות בחברה יש לדעת איך ומתי להתנהג. הם מתקשים להבין סיטואציות חברתיות מורכבות. ילד עם לקות חושב, למשל, שהילדים צוחקים עליו ובפעמים רבות הוא טועה. הוא לפעמים מפרש לא נכון את ההתנהגויות של אחרים.

תני דוגמה לפער בהתנהגות.

ילד קטן יורד למטה לשחק ורוצה להצטרף לאלה שכבר משחקים, והם אומרים לו "כבר התחלנו". יכול להיות שהוא יבכה וילך הביתה, אבל אם הוא ילד ללא לקות למידה, יש סיכוי שהוא יחזור ביום אחר וינסה שוב עד שיקבלו אותו. הילד עם הלקות עלול לא לחזור. השאלה היא איך מלמדים אותו להתמודד, מתי לא לוותר ומתי לוותר, כמה מאמץ להשקיע. זאת תובנה שמתפתחת ושמלווה אותו כל החיים. יש גם מבוגרים עם לקויות למידה שלמדו להיאבק, שלמדו שהחיים לא קלים, ויש כאלה שמוותרים ועושים לעצמם הנחות, ואז הם פחות נאבקים גם כשהם בוגרים. כל אחד מוצא לעצמו את ההתמודדות שמתאימה לו.

תלמידים בבית ספר תיכון. "פערי החרדה של תלמידים בעלי לקויות פחתו אחרי שנתיים כי הם פיתחו יכולת להתמודד"
מיכל פתאל

אולי גם לוותר זה טוב לפעמים.

לפעמים היכולת לוותר היא כוח. החוכמה היא לדעת מתי לוותר, ולהעריך מה המחיר אם לא תתמודד.

איך זה משפיע על ההורים של אותם ילדים עם לקויות?

ההורים שמודעים לקשיים החברתיים של ילדיהם חשים מצוקה יחד עמם, הם מנסים ליזום קשרים עבורם או לתמוך בהם. לא אחת הם חשים הזדהות ונזכרים בקשיים שלהם עצמם ובתחושת הבדידות שזמן רב לא חשבו עליה.

נראה שהגענו לדבר על בדידות של משפחות, שהזכרת קודם.

בדידות במשפחות זה מושג מורכב. הוא יכול להתייחס לבדידות של הילדים, או של ההורים, או לבדידות של היחידה המשפחתית בקשר עם משפחות אחרות. כולנו חלק ממשפחה אם נרצה או לא, משפחה שנולדנו אליה, ומשפחה שנרצה להקים. במשך השנים ערכתי עם סטודנטים ועמיתים מחקרי משפחות שונים — לתינוקות בגיל הרך, למשפחות שכולות, למשפחות לילדים עם סוגי לקות שונים בקבוצות גיל שונות, למשפחות בקיבוץ ולמשפחות בעיר — ובמקרים רבים ציר הבדידות היה מרכזי בהסבר התחושות והרגשות של המשפחות. ללכידות המשפחתית ולתמיכה בין ההורים יש תפקיד חשוב בניבוי רמת הבדידות שלהם.

והבדידות של משפחות שיש בהן ילד עם לקות גבוהה יותר?

הבדידות קיימת בכל משפחה, אך היא גבוהה וחריפה יותר ובתדירות גבוהה יותר כשאחד הילדים חווה קשיים מתמשכים או צרכים מיוחדים. הורים לילדים עם צרכים מיוחדים מתנסים במצבי מצוקה, לחצים, מפגשים עם מומחים, התמודדות עם אתגרים — שאינם חלק מההתנסות הנורמטיבית של ההורים לילדים עם התפתחות טיפוסית. לעתים הם נמנעים מלספר על קשייהם מחשש שלא יבינו את המקור למצוקתם, או חשים בושה או מבוכה לשתף בה אנשים שמספרים לחברים על ההצלחות של ילדיהם, מתארים "חוכמות" ומראים תמונות. לעתים הם נמנעים מלהגיע למפגשי משפחות, בגלל שהתנהגות הילד עשויה להביך אותם. מצבים אלה מחריפים את הרגשת הבדידות. הקושי לבקש עזרה, לחלק אחריות, ולמצוא זמן לעיסוקים שלהם יחד עם תקופת האבחון של הבעיה של הילדים והצורך לקבל החלטות שנראות גורליות — כל אלה מעצימים את התחושה "שאתה לבד". יש גם שכיחות גבוהה יותר של גירושים אצל ההורים.

במקצועך את פסיכולוגית.

אני פסיכולוגית חינוכית ושיקומית בדרגת מדריכה עם התמחות מיוחדת בלקויות למידה ובהפרעות קשב במשפחות וילדים. השמחה שלי על הפרס היתה בעיקר בגלל ההצהרה החברתית שהוא נושא עמו. אני עוסקת בנושאים שלא בקדמת הבמה, וכאן יש הצהרה חברתית שאלה נושאים חשובים — שילדים ומשפחות עם צרכים מיוחדים הם נושא בעל משמעות.

ספרי על "תיאוריית התקווה" שבה את מתמקדת בשנים האחרונות, ושהצגת גם בפורום פיס לחינוך וכלכלה בשבוע החינוך בירושלים, שנערך בשבוע שעבר.

קודם נגיד מלה על המודל הסלוטוגני.

מה?

להסביר?

כן, אם אפשר.

מי שפיתח את המודל הסלוטוגני הוא פרופ' אהרון אנטונובסקי, הרבה לפני שהתפתח זרם הפסיכולוגיה החיובית. הוא טען שפחות מעניין לחקור מחלות ויותר מעניין לחקור את הבריאות. לגישתו, אף אחד הוא לא לגמרי בריא או לגמרי חולה, אלא כל אחד נמצא בנקודה על הציר בין בריאות למחלה. גם כשאתה בריא, לפעמים כואבת לך הרגל, וגם כשאתה חולה, יש ימים שבהם אתה מרגיש יותר טוב. כל טיפול, עזרה או העצמה תורמת לתנועה של האדם על הציר לכיוון של בריאות. כמה חבל שרק אחרי שאנטונובסקי מת, ארגון הבריאות העולמי אימץ את הגישה הזאת.

כל זה ברמה הפיזית?

אנטונובסקי דיבר על קידום הבריאות כמושג רחב, למשל לחזק את המנגנון החיסוני. גישתו גם מתייחסת לבריאות נפשית. חשבתי שצריך ליישם את התפישה הזאת במערכת החינוך. ילד שיש לו לקות הוא לא "לקות מהלכת", אלא ילד שמתמודד עם קושי. לפעמים, במצבים מסוימים, ילד כזה יוכל לתפקד יותר טוב מילד בלי לקות. פעם ניגשה אלי סטודנטית במרכז האקדמי פרס, וביקשה שאתווה לה איך ייראו דרישות הלימודים בסמסטר. היא הסבירה שבניגוד לאחרים, היא צריכה לדעת מראש את התוכנית כדי להצליח. זו סטודנטית שפיתחה מיומנויות להתמודד עם לקות הקשב שלה באמצעות תכנון זמן והיערכות. לכן לא מפתיע שתמצא אנשים עם הפרעות קשב ולקויות למידה בתפקידים בכירים — טייסים, יזמים, מנהלים, חוקרים במערכת ההשכלה גבוהה ועוד. המטרה היא ללמוד לחיות עם המגבלה כדי שהיא תיהפך לשולית בחיים מלאים.

איך עושים את זה?

בגישה הסלוטוגנית יש שלושה עקרונות מרכזיים. הראשון, מובנות — ככל שתבין יותר על מצבך תוכל להתמודד עם אתגרים טוב יותר. זו אחת הסיבות שכיום רופאים יותר מבעבר מסבירים לחולים מהי בעייתם. כשאני מדריכה פסיכולוגים אני אומרת להם: כשאתם מסבירים להורים, תנו דוגמה ותבדקו שהם הבינו.

מה העיקרון השני?

נהילות — האדם צריך להיות בטוח שהוא יכול לנהל את ההתמודדות לבד או עם עזרה מכבדת. אני רוצה להדגיש שעזרה לא מכבדת היא הרבה פעמים יותר גרועה מאשר חוסר עזרה. האדם צריך לדעת שהוא במידה רבה שולט במצב, שהוא לא חייל בלוח שחמט שמזיזים אותו מפה לשם, שיש לו יכולת בחירה. אנחנו, למשל, עורכים מחקר על צעירים עם לקות אינטלקטואלית לקראת סוף תקופת חינוך חובה, ואחת השאלות המרכזיות שאנחנו שואלים במחקר היא כמה בחירה יש להם בעיסוקים של שעות הפנאי.

וככל שיש להם יותר יכולת בחירה — מה זה אומר?

שהם יותר שבעי רצון מהחיים.

טוב, אצל כולנו זה ככה.

אבל אצלך יותר סביר שאם מישהו יגיד לך "אתה חייב ללכת לסרט הזה עכשיו", אתה תגיד "מה פתאום?". לילדים עם לקויות, לעתים יותר קרובות, אומרים מה לעשות.

ומה העיקרון השלישי?

משמעות. שתהיה משמעות לדברים שאתה עושה. תלמידים שבחייהם מתקיימים שלושת העקרונות יהיו מוכנים להשקיע מאמצים ותהיה להם מוטיווציה רבה להצליח — גם כשקשה להם. אלה העקרונות המרכזיים של הסלוטוגניות. מתברר שהחשיבה על עתיד — כלומר תיאוריית התקווה — משלימה את הגישה הסלוטוגנית.

מה היא אומרת, תיאוריית התקווה?

תיאוריית התקווה מנסה להכניס את הפרספקטיבה של העתיד לתוך ההתנהלות שלנו בהווה. כי לא רק מה שקרה לנו בעבר משפיע עלינו, אלא גם מה שאנחנו מקווים שיקרה לנו בעתיד. התיאוריה כוללת שני מרכיבים: זיהוי מטרות משמעותיות לך, למשל מה אתה רוצה שיקרה לך בחמש השנים הקרובות, וחשיבה נתיבית/תכנונית. הרעיון המרכזי במרכיב הוא שאתה מתכנן את התוכניות, לפעמים מפרק את המטרה הגדולה למטרות ביניים, ומתכנן מהם החסמים שיכולים למנוע ממך להשיג את המטרה, וכיצד להתמודד אתם.

תני דוגמה.

לפעמים אני אומרת לסטודנטים שלנו שאם המטרה שלהם היא לקבל ציון טוב בבחינה והחסמים הם "לא מתחשק לי ללמוד", "חשוב לי להיות עם בן הזוג", "בבית רוצים שאעזור" — השאלה היא איך מתמודדים.

איך?

למשל, בונים תוכנית לשנה או לסמסטר. הייחודיות היא שמגדירים מטרה, ומתכננים לא רק להתחיל אתה אלא גם להתמיד בה, כי כולנו אנשי התחלות וההתמדה היא האתגר הקשה בחיינו. במחקר שערכנו במרכז האקדמי פרס עקבנו אחרי מה שקורה לתקווה של סטודנטים מיומם הראשון בלימודים. ראינו שבהתחלה לא היו הבדלים בין סטודנטים ללא לקויות למידה לאלה שיש להם לקויות למידה. במחקר הזה, אחרי חודש חלה ירידה ברמת התקווה אצל סטודנטים עם לקויות הלמידה. החרדות התגברו וההתנסויות שלהם מהעבר צצו. ואז פעלנו כדי לחזק את התקווה והגענו להצלחות יפות. במחקר דומה שערכנו בחטיבות ביניים ראינו שרמת התקווה של תלמידים עם לקויות למידה יותר נמוכה משל חבריהם לכיתה. ההתנסויות שלהם בעבר פוגעות ברמת התקווה שלהם, ואז הם פחות מתאמצים ופחות מאמינים שיצליחו לשנות את סיכוייהם.

כלומר, זה עוזר כשיש תקווה בחיים.

מחקרים הראו שסטודנטים עם רמת תקווה גבוהה הם תלמידים טובים יותר, ספורטאים טובים יותר, ואפילו פחות חולים בחורף. בקיצור, המחקר הדגיש את ערך התקווה עבור איכות החיים ושביעות הרצון.

בעצם, זה לא ממש מפתיע.

נכון, אם יש לי תקווה ויש לי מטרה ואני יודעת איך לנהל אותה — יהיו לי יותר כוחות להתאמץ.

אז אולי הכי טוב זה פשוט לייצר לאנשים תקווה?

הלוואי שבתי ספר והורים היו נהפכים לקהילות של תקווה, שילמדו לא רק את החומר הלימודי, אלא גם שייתנו לתלמידים את ההרגשה שהם יכולים להתמודד עם קשיים ויש להם כוחות, ויהיה מי שיעזור להם. חשוב לעשות סדנאות של תקווה, כי מתברר שבניגוד לאופטימיות שעמה נולדים, תקווה אפשר ללמוד.

מה עושים בסדנאות תקווה?

יש לנו יכולת לדמיין מצבים. למשל, סטודנטים עם חרדת בחינות סיפרו לי שהם התכוננו לפני הבחינה, הרגישו שהם יודעים את החומר, ופתאום בזמן הבחינה התרגשו ולא ידעו מה לעשות. בסדנה מסוג זה, למשל, אני אומרת להם "סגרו עיניים, ודמיינו שאתם הולכים במסדרון, פותחים את הדלת ורואים את המשגיחה עם הפרצוף הכועס. אתם ממש מתים מפחד, ובכל זאת מתיישבים בחדר הבחינה, מרגיעים את עצמכם, ופותחים את הדף, נזכרים במה שלמדתם ויודעים הכל בקלי קלות".

וזה עזר להם?

כשהגיעו לבחינה אמנם אותה משגיחה שדמיינו לא היתה, אבל הם סיפרו שהיתה להם הרגשה של דז'ה־וו, שכבר היו במצב זה, שהם יודעים להרגיע את עצמם, והם פחות התרגשו. מחקרים נוירו־פסיכולוגיים הראו מה קורה במוח כשאנחנו עושים סימולציות כאלה.

מה קורה במוח?

התהליך מוריד חרדות, וככל שאתה יותר מתמקד בפרטים מוחשיים — כולל מה תלבש, איך תשב או תעמוד, אם יהיה לך נוח, מה יהיה הריח בחדר ומה דרגת החום — אתה מחזק יותר קשרים במוח שמקנים את ההרגשה שכבר היית במצב זה, ולכן תוכל להירגע.

זה לא קצת מוזיל את המלה "תקווה"?

אני לא מדברת על תקווה רומנטית, אלא על משהו מעשי יותר. הרבה פעמים אני אוהבת לדבר עם תלמידי שנה א' אצלנו, כי הם בדרך כלל אחרי תקופת תיכון לא פשוטה ואחרי שהצבא נתן להם ביטחון עצמי. פעם אחת שאלתי אותם מה התקוות שלהם ללימודים. סטודנטית אחת סיפרה שיש לה שלוש מטרות: להיות תלמידה טובה ולהתאמץ בלימודים, אבל גם למצוא זוגיות ולקנות דירה קטנה. בסוף השנה השלישית הסטודנטית ההיא סיפרה שהיא מצטיינת דיקן והיא סיפרה גם שהיא מצאה בן זוג שאתו היא עוברת בקרוב לדירה קטנטונת, לא חדשה, שהם קנו ברחובות. היכולת להגדיר מה יעשה אותך שמח בחיים, מה המטרה שלך, חמש שנים מהיום איפה תרצה להיות, באיזה תפקיד אתה רוצה להיות — על כך אני מדברת.

בואי נדבר קצת על הפרעות קשב, שנהפכו אצלנו לסיפור גדול בשנים האחרונות.

יש עלייה לא מוסברת בשני תחומים של לקויות — הפרעות קשב ואוטיזם. עלייה זו חוצה עולם.

אפשר לנסות להסביר?

אם נתמקד בהפרעות קשב, נושא שאני יותר מעורה בו, יש לכך הסברים שונים — אולי יש יותר אבחון, אולי הקריטריונים של האבחון השתנו, ואולי הדור קצר רוח יותר, חי בעולם שבו התקשורת יותר קצרה ומהירה ולא פוסקת — ווטסאפ ומיילים, ואפילו פייסבוק כבר נחשב לפעמים ארוך מדי. כל פעם מקצרים את התשדורת, והקשב נהיה מפוצל מאוד. אתה יושב בבית קפה ורואה אנשים מוצפים על ידי הרעשים והתקשורת, בו־זמנית אנשים נפגשים וגם מתנהלים בטלפון שלהם. הציניים אומרים שאולי הפרעת הקשב היא המוטציה של הגזע שמתאימה אותנו להישרדות בשינויים סביבתיים עתירי הגרויים, אולי הם בכלל הדור שישרוד כי הם רגילים לתפקודים קצרים. אבל ברצינות, יש השערות רבות ושונות מדוע מאבחנים יותר ילדים ומבוגרים עם הפרעת קשב.

נשמע מגניב כזה, אבל זה לא פשוט לחיות עם הפרעת קשב.

נכון, אנחנו יודעים שהצעירים סובלים עד שהם מצליחים בחיים הבוגרים במערכות שמתאימות להם. חשוב להדגיש כי חלק מהילדים עם הפרעת הקשב שהתקשו בבית הספר מצליחים כיזמים ובמקצועות יצירתיים, כי הם מאופיינים ביצירתיות וביכולת פריצת גבולות. האתגר שנותר הוא לקדם את התפקודים שלהם בתנאי חיים המחייבים ארגון והתמדה, בבית הספר ובמקום עבודה שרוצה שתגיע בזמן ותתחיל דברים ותסיים, ולא תעבור מדבר לדבר.

מה דעתך על השימוש הנרחב בריטלין?

הוא מעורר הרבה שאלות. זו תרופה קצרת מועד לבעיה כרונית. השימוש עשוי להקל אבל לא פותר את הבעיה. המחקרים מדווחים שלא נוצרת התמכרות גופנית לריטלין, אבל לא ברור אם לא נוצרת התמכרות פסיכולוגית. כמו כן, לריטלין יש השפעה על תהליכי החשיבה והלמידה. השימוש בו ממקד את התלמיד, במחיר הפחתה של יצירתיות. הורים מספרים על ירידה בשמחה.

אבל נותנים אותו כי הוא הפתרון הכי נוח.

הוא אמנם פתרון מיידי וקל, אך יש לזכור שלטווח ארוך התרופה לא עוזרת לאדם להתמודד עם הקושי שלו.

אז עדיף בלי?

אין אמת אחת שמתאימה לכולם ובכל הזמנים. אך חשוב לזכור שאפשר ללמד ולאמן ילדים ומבוגרים תכנון, קביעת מטרות וגיוס כוחות. כשיש להם מוטיווציה גבוהה הם יכולים יותר להתמיד, לתכנן אולי עם יותר הפסקות כשהם לא יכולים יותר. לחינוך, להדרכת הורים ולטיפול פסיכולוגי יש כאן תפקיד חשוב. אי אפשר להתעלם מכך שיש ילדים לא מעטים שהגיעו לגיל ההתבגרות ומסרבים להמשיך לקחת ריטלין. הם ממשיכים לעבוד על עצמם ולחזק את עצמם בידיעה שצריך להתמודד עם אתגרים. הם מפתחים תובנות לגבי עצמם, יכולותיהם ותחומי הקושי שלהם. זה מבורך. חשוב לזכור כי לכולם יש לפעמים קשיים, השאלה החשובה היא איך מלמדים ילדים להתמודד עם מצבי קושי ולהשקיע מאמצים ולהאמין בסיכוייהם להצליח.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם