דודי אמסלם ודוד ביטן העלו לרונאלדו ומסי את המשכורת

מי שרוכש זכויות שידור מצפה לקבל החזר מלא על השקעתו וגם להרוויח מזה. ומי מוכן לשלם פי חמישה על זכויות שידור של ליגת האלופות? רק מי שמשוכנע שיצליח לגלגל את העלות העודפת על הלקוחות שלו

סמי פרץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
ליונל מסי
ליונל מסיצילום: PAU BARRENA/אי־אף־פי

הרבה שנים אנחנו מספרים לכם כאן שתחרות היא דבר טוב שמוביל לירידת מחירים, ושריכוזיות היא דבר רע שפוגע בצרכן. אבל לפעמים צריך להודות שזה לא נכון. תחרות, בשווקים מסוימים שתכף נעמוד על טיבם, יכולה להוביל גם לעליית מחירים ולפגיעה בצרכן. לפחות בטווח הקצר. זה קורה כשחברות עסקיות שהורגלו במבנה שוק נוח ולא תחרותי נאלצות להתמודד פתאום עם שחקנים חדשים, ואז הן משתוללות ועושות צעדים שלכאורה אינם הגיוניים ושעולים להן יותר, אבל זה למען מטרה שמקדשת את האמצעים: להוציא למתחרה החדש את החשק להיכנס לתחום, יעלה כמה שיעלה.

הנה דוגמה טובה, שאמנם נוגעת בעיקר לחובבי הספורט, אבל אפשר ללמוד ממנה על תחרות, מונופולים ולובינג. חברת RGE עומדת לרכוש את הזיכיון לשידורי ליגת האלופות בכדורגל, והיא מתכוונת לשלם לאופ"א (התאחדות הכדורגל האירופית המחזיקה בזכויות השידור) 18 מיליון יורו לשנה, לעומת 4 מיליון יורו ששילמה עד כה. מדוע המחיר זינק? משום שעל הזיכיון הזה התחרו קבוצת ידיעות אחרונות באמצעות ערוץ one ושחקנית חדשה בתחום - חברת פרטנר, שמנסה להתחרות בשידורי הטלוויזיה של HOT ו-yes.

שידורי ספורט נחשבים למוצר עם ביקוש די קשיח. חובבי ספורט מוכנים לשלם מאות שקלים בשנה כדי לצפות בשידורים חיים של משחקי כדורגל וכדורסל מהארץ ומהעולם. זהו למעשה התחום הכמעט יחיד (למעט חדשות) של שידורים חיים שמקשה על הצופים לבחור את זמן הצפייה הנוח להם. פרטנר הבינה את זה, וכדי למשוך לקוחות לשידורי הטלוויזיה שלה היא ניסתה לרכוש בעצמה זכויות שידור לליגת האלופות. בלי זה, יהיה לה קשה לשכנע לקוחות להצטרף לשירות הטלוויזיה שלה.

תאמרו ודאי שכל עוד החברות השונות נאבקות ומשלמות מחירים מופקעים על זכויות שידור זה לא ממש אכפת לנו - אבל זאת טעות. מי שרוכש זכויות שידור מצפה לקבל החזר מלא על השקעתו וגם להרוויח מזה. ומי מוכן לשלם פי חמישה על זכויות שידור של ליגת האלופות? רק מי שמשוכנע שיצליח לגלגל את העלות העודפת על הלקוחות שלו.

כמתואר

RGE מפעילה חלק מערוצי הספורט של HOT ו-yes, ויש להניח שהיא לא היתה משלמת סכום כה גבוה אלמלא הבינה משתיהן שאפשר יהיה לגלגל את העלויות הגבוהות של זכויות השידור על הלקוחות שלהן. אמנם HOT ו-yes מזהירות מראש שזה סידור שיעלה את מחיר המנוי לשידורי ספורט, אך הן לא תמימות. הן יודעות שמבנה השוק הוא כזה שמאפשר להן לגלגל על הצרכן את העלות העודפת, גם אם קצת גורם למרמור צרכני שמופנה כלפיהן.

פרטנר מנסה בשנה האחרונה להיכנס לשוק שידורי הספורט והיתה מוכנה לשלם על כך סכומים נאים, אך מתחרותיה שילמו יותר והיא נותרה ללא תוכן ייחודי משלה וללא גורם המשיכה של קהל גברי שמוכן לשלם הרבה כסף כדי לצפות בשידורי ספורט.

פרטנר ניסתה לרכוש בעבר את הזיכיון לשידורי הליגה האנגלית בכדורגל וליגת העל הישראלית בכדורגל, אך נכשלה כי מתחרותיה שילמו יותר. למעשה, היא גרמה להן לשלם יותר. למרבה הצער, העלות העודפת לא תזרום לכיסם של ספורטאים צעירים ומבטיחים בישראל (במקרה כזה אפשר היה אולי לשמוח שהכסף הולך למטרה טובה) אלא לקבוצות הפאר של הכדורגל האירופי, שמקבלות סכומי עתק עבור הזכות לשדר את משחקיהן — ולמעשה לכיסם של שחקנים מיליונרים כמו ליאונל מסי וכריסטיאנו רונאלדו. בפעם הבאה שאתם מתפעלים מסכומי העתק שהכוכבים האלה מקבלים, תשמחו. גם אתם שותפים.

העובדה המתסכלת בסיפור הזה הוא שמשרד התקשורת ומשרד האוצר דווקא ניסו לתת מענה מקדים לאפשרות הזו. מנכ"ל משרד התקשורת, שלמה פילבר, עמד בראש ועדה להסדרת שידורי הטלוויזיה הרב־ערוצית, שהגישה את מסקנותיה לפני קצת פחות משנה. הוועדה קבעה במפורש שבגלל הביקוש הקשיח לשידורי ספורט, יונהג מנגנון בשם Must Sell שיחייב את בעלי הזיכיון לשידורי ספורט למכור את שירותיהם לכל הספקים, לא רק ל–HOT ול-yes, אלא גם לחברות הסלולר. זאת למעשה הדרך להבטיח שאם לקוח רוצה לעבור מחברה לחברה, הוא לא ייתקע באותה חברה רק מפני שהיא מונופול בשידורי הביצועים של רונאלדו.

שר התקשורת, דוד (דודי) אמסלם
שר התקשורת, דוד (דודי) אמסלםצילום: אמיל סלמן

הסעיף הזה כבר הוכנס לחוק ההסדרים שעבר בסוף 2016, אלא שברגע האחרון הוא הוצא משם על ידי מנכ"ל משרד האוצר, שי באב"ד, עקב לחצים כבדים של כמה מחברי הקואליציה בוועדת הכספים, ובהם הח"כים מהליכוד דוד ביטן, דודי אמסלם ומיקי זוהר. על הח"כים הופעל מכבש לחצים של שלוש זכייניות שידורי הספורט (RGE של לן בלווטניק, אביב גלעדי ואודי רקנאטי; one של קבוצת ידיעות אחרונות; וצ'רלטון של אלי עזור), שנלחמו נגד חובת המכירה של שידורי הספורט לכל גופי השידור.

הפתרון של Must Sell הוא הרע במיעוטו. לא תמיד הוא עובד, כי לעתים קרובות מי שמחזיק בזיכיון מערים קשיים על מתחריו ועל לקוחות שרוצים לעבור למתחרה, וכך הוא מוציא להם את החשק לעבור. אבל זה ודאי פתרון שהיה מחליש את המוטיווציה של ערוצי הספורט לשלם מחיר כה גבוה עבור זיכיונות שידור לאירועי ספורט.

בכל המהלך הזה יש שחקן נוסף שלא עשה את העבודה עבור הצופים - ח"כ איתן כבל, יו"ר ועדת הכלכלה שבה התנהלו הדיונים האלה. גם הוא מיסמס ומרח את הדיונים ולא ניסה לאתגר את הקואליציה ולפעול למען הצרכן. מדוע? קשה לדעת. עושה רושם שהח"כים שהביאו לכך שעלות הזיכיון של שידורי ליגת האלופות הוכפלה פי חמישה היו קשובים יותר לקולות הלוביסטים של בעלי ערוצי הספורט מאשר לקולות הצופים.

נ.ב

האם זה אומר שהסוסים כבר ברחו מהאורווה וההסכם לרכישת שידורי ליגת האלופות הוא עניין מוגמר שנצטרך לשלם עליו והרבה? לא בטוח. בדיוק בשביל זה קיימת ועדת הכלכלה, שמנהלת דיונים בנושא. בדיוק בשביל זה קיימת רשות ההגבלים העסקיים, שיכולה להתערב כשיש מהלכים שפוגעים בצרכנים. אין כל היגיון בפתיחת שוק לתחרות שמביאה בסופו של דבר לעליית המחירים לצרכן. אם זה קורה, זה אומר שיש כאן כשל ובו צריך לטפל. זה אמנם שוק קטן שנוגע רק לשידורי ספורט וחל רק על הצופים המכורים, אבל זה תקדים מעניין שבו נבחרי ומשרתי ציבור צריכים ללמד את המעורבים בדבר שהם לא ייתנו להם לחסל תחרות באמצעות הסכמים מגבילים שאת מחירם משלמים הצרכנים. קידום התחרות הוא אינטרס חינוכי משקי. כשהשחקנים בזירה פועלים כדי לרוקן אותו מתוכן ואף לגרום לפגיעה בצרכן, זה מחייב פעולה אגרסיבית יותר של המחוקק והרגולטור.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker