"מועדון הסוג ב'": מי מפחד מחרדיות גרושות? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
שיחת פנים

"מועדון הסוג ב'": מי מפחד מחרדיות גרושות?

פייני סוקניק, מייסדת עמותת "באשר תלכי", שמסייעת לנשים חרדיות בתהליך הגירושים: "רואים אשה עצמאית, עובדת, מצליחה - ופוחדים שהדגם הזה ייראה טוב"

24תגובות
פייני סוקניק, אקטיביסטית חרדית, מייסדת עמותת "באשר תלכי", שמסייעת לנשים חרדיות בתהליך הגירושים. בת 34, נשואה ואם לשלושה, מתגוררת בירושלים
אמיל סלמן

פייני סוקניק היא אקטיביסטית חרדית, מייסדת עמותת "באשר תלכי", שמסייעת לנשים חרדיות בתהליך הגירושים. בת 34, נשואה ואם לשלושה, מתגוררת בירושלים.

באחרונה התפתח ויכוח מעל דפי "הארץ" - האם יש אלוהים.

בטח שיש. אני יודעת את זה. בעצם זו לא ההגדרה, אני מאמינה שהוא קיים.

אבל היו לך ספקות בעבר?

בגיל 27 החיים שלי התהפכו, ושאלתי את עצמי מה עשיתי לא בסדר. בעלי עזב את הבית, ונשארתי לבד כאם יחידנית עם שלושה ילדים ובמשבר קשה. אני זוכרת את עצמי בלי מכונית, נסחבת בגשם שוטף עם תינוק בן שנה בעגלה, בן 3 מצד אחד ובת 5 מצד שני, צריכה לפזר את הילדים ולהגיע בזמן לעבודה, ואני מסתכלת למעלה ואומרת "למה זה מגיע לי".

כל אחד שואל את עצמו דברים כאלה לפעמים.

היתה לי עוד נקודת משבר אמונית. זה היה בשלב של הליכי הגירושים, כשהגעתי לבית הדין. אשה חילונית יכולה לומר שהחלק הדתי לא קשור אליה והיא חייבת לעבור את זה, אבל נשים חרדיות ודתיות זה שובר, כי פתאום כל מה שהן מאמינות בו מתהפך נגדן. קו השבר כאן גדול. פתאום הן נחשפות לאנשים שמשתמשים בהלכה כדי לפגוע בהן, ובדרך כלל גם אין להן מספיק ידע תורני כדי לדעת שעל כל ציטוט נגדה מהמקורות יש ציטוט תומך.

ובכל זאת - אלוהים?

כן. אלוקים כיוון אותי. לפני הגירושים הייתי שכירה עם תלוש משכורת, בניתי לי עולם עתידי, רציתי להיות פסיכולוגית. ועכשיו אני מרגישה שמישהו היה צריך לעשות את מה שעשיתי כדי לסייע לנשים במגזר החרדי, ושאולי בגלל זה עברתי את חוויית הגירושים הקשה לפני שש שנים - כדי להרגיש הכל על בשרי.

בואי נתחיל מההתחלה, ספרי על עצמך.

אני חיפאית במקור, מתגוררת בירושלים. נשואה בשנית, אמא לשלושה, מורה ויועצת חינוכית בהכשרה, פמיניסטית חרדית, פעילה חברתית שמתעסקת בעיקר בהעצמת נשים במגזר החרדי במסגרת העמותה שהקמתי — באשר תלכי.

מה עושים בעמותה?

העמותה מלווה נשים חרדיות ודתיות בישראל, ולמעשה בכל העולם, במצבי פרידה וגירושים. בשלוש השנים שבהן אנחנו פועלים עבדנו עם יותר מ–1,000 נשים. זה מתאפשר בזכות תרומות ובסיוע מאות מתנדבים. נכנסנו לתוך ואקום, הצורך הרבה יותר גדול, יש הרבה נשים שעוד לא הגענו אליהן. כל חודש אנחנו מקבלים 50 פניות חדשות. מצד אחד זה משמח, ומצד שני זה רק מראה כמה עוד צריך לעשות.

מה ההבדל בין גירושים כחילונית וכחרדית?

לחרדית זה הרבה יותר קשה. הייתי מורה מוערכת בקהילה החרדית בחיפה, אבל ברגע שזה נודע — בבת אחת צנחו המניות שלי.

מה נודע? שאת מתגרשת?

כן. פתאום הרגשתי מה חשים אנשים שלא מקובלים בחברה, אנשים שלא מיישרים קו עם המיינסטרים. חברות הפסיקו לדבר אתי.

מה זאת אומרת?

היו חוצות את הכביש כשעברתי.

אז אולי הן לא חברות.

כן, אבל לא ידעתי את זה עד אז.

חרדים בבני ברק
אייל טואג

זה מסר לא קל שהחברה משדרת לך.

התחושה שאת מקבלת היא שכולם אמורים להיות משפחות שלמות, ואם את יחידנית מעדיפים שלא תהיי ממש בתוך החברה אלא בשוליים. אנשים טענו שבתור מורה אני כבר לא דוגמה, והרשו לעצמם להתערב בחיי. הייתי בהלם מזה, כי הרי נשארתי אותה אשה ואותה אמא, והרגשתי שדוחקים אותי החוצה. לקח לי זמן עד שהבנתי. החלטתי להילחם אף על פי שהחברה לא תומכת. רציתי להישאר בחברה החרדית.

מה לגבי המשפחה — הורים, אחים ואחיות?

למזלי, המשפחה שלי תמכה בי וזה נתן לי את הכוח להמשיך. אבל בהרבה מקרים המשפחות לא תומכות, והנשים נשארות לבד — עוזבות עבודות, מתקשות לטפל בילדים ויורדות מתחת לקו העוני. בהמשך הן מתחילות להתמודד עם בתי דין, משפטים והוצאה לפועל.

איפה הגבר החרדי בכל העניין של הגירושים?

זה קשה לו, אבל לא באותה מידה כמו לנשים, כי החברה החרדית מטילה את האחריות לבית ולמשפחה על האשה. אם הילדים מוצלחים והבית מנוהל כמו שצריך מהללים את האשה, אבל אם זה לא מצליח — הכישלון הוא שלה.

כך שהאשה אחראית לגירושים?

כן לגמרי, גם בעיני אחרים וגם בעיני עצמה. "הכישלון הכי גדול שהיה לי בחיים הוא שהמשפחה לא החזיקה מעמד", הן אומרות. הקריירה יכולה להיות מדהימה, אבל אם משהו לא מוחזק בתא המשפחתי — זה כישלון.

ויחס כזה, יש להניח, מוריד את שיעורי הגירושים.

הרבה לא מתגרשים בגלל זה — חלק בגלל חשיבות הערך של התא המשפחתי שעושים כל מאמץ להשאירו, וחלק אחר שפשוט פוחד לעזוב. אף על פי שבאחרונה יש דווקא עלייה בשיעור הגירושים.

דברי במספרים.

בערך 1 מ–13–15 זוגות בקהילה החרדית מתגרש לעומת 1 ל–3 או יותר אצל החילונים.

כלומר, מתוך הזוגות שחווים בעיות בחיי הנישואים רק המקרים הקיצוניים ממש מגיעים לגירושים.

נכון. איך אומרות לי נשים שמגיעות אלי, "אם אני נשארת אני מתאבדת". למעשה, יש שתי קבוצות של מתגרשים בחברה החרדית — הקבוצה הראשונה היא של נשים שמתגרשות ישר אחרי החתונה, אפילו אחרי שלושה חודשים. הקמנו עבור נשים אלה קבוצת תמיכה — הן צעירות מאוד, סביב גיל 20, עם ילד אחד או בלי ילדים. יש להן צרכים שונים מאלה של נשים בנות 40 עם כמה ילדים.

בית דין רבני. אילוסטרציה
טלי מאייר

מהן הסיבות לגירושים מיידיים כאלה?

בדרך כלל זה על בסיס טראומה שלא טופלה, למשל פגיעה מינית מהעבר שפתאום צפה, וזה הורס. לפעמים יש אלימות קשה בחודש־חודשיים הראשונים, וכולם מבינים שאי אפשר להמשיך. בחורה בת 19 מתחתנת עם בחור בן 20, ופתאום הם מגלים שהם לא יכולים לחיות יחד. במצבים האלה רוב ההורים ילוו את הבנות שלהם ויתמכו. גם זה מצב יחסית קל, כי אין הרבה על מה לריב, אין כספים משותפים, אין ילדים.

אבל זה לא הרוב.

לא, הרוב הם זוגות אחרי כמה שנות נישואים עם ילדים, שפשוט ניסו הכל — טיפולים זוגיים, ועבודה של הנשים עם עצמן, ואז הן אומרות "זהו". לפעמים זה בהסכמה והרבה פעמים זה תהליך קשה.

אצלך זה היה בהסכמה?

לא. אצלי זה היה תהליך ארוך של שנתיים וחצי, שבמהלכו הבנתי שאני צריכה להילחם על הזכויות שלי ועל המזונות וללכת לבתי דין. הלוואי שאז היה ארגון שהיה עוזר ואומר לי מה המחירים של להיות בבתי דין, אם זה שווה.

כלומר האם וכמה שווה להילחם?

לפעמים עדיף לוותר על כסף. להיות חמש שנים במשפטים ולקבל אולי עוד 50 אלף שקל, האם זה שווה? לא בטוח. רק כשסיימתי את ההליך אמרתי לעצמי שצריך להקים ארגון כזה. יצאתי עם הרבה תסכול וכאב. הייתי חלק מחברה שאהבתי, אבל לא זכיתי באהבה חזרה. בהמשך התברר לי שיש חוויות הרבה יותר קשות.

איך את מסבירה את זה שקהילה שבדרך כלל תומכת ועוטפת את בניה ובנותיה מתייחסת כך לגרושות?

גם אני מנסה להבין את זה. למה אלמנות מקבלות חיבוק ותמיכה וגרושות מוקאות ומוצגות כפחות חרדיות וכ"אחרות"? אני חושבת שאנשים פוחדים.

מה מפחיד אותם?

רואים אשה עצמאית, עובדת, מטפלת בילדים, מצליחה, והם פוחדים שהדגם הזה ייראה טוב וישפיע על הדגם השמרני. אנשים יגידו שאפשר גם אחרת, ושלא חייבים לסבול ולא חייבים להתאמץ לשמר תאים משפחתיים. הקהילה שומרת על עצמה.

כלומר, החשש הוא שזה יוביל לעלייה בשיעורי הגירושים?

כן. השבוע שמעתי מישהו שאיים על גרושה צעירה שהגיעה לערב שלנו: "אם תלכי לארגון הזה תשכחי מלהתחתן שוב". כלומר, אם תצמחי מזה ולא תסתובבי בשולי הדרכים מוזנחת ולא יוכלו להגיד עלייך "אתם רואים, ככה נראית אשה בלי משפחה". זה נובע מפחד.

אז את יכולה להבין את ההתנגדות אליכם?

אני יכולה להבין את זה. גם עכשיו אני לא מובילה את השינוי מתוך כעס. יש לנו קריטריונים ברורים מאיזה שלב אנחנו עוזרים. אשה שמרימה טלפון ואומרת "רבתי עם בעלי, אני רוצה להתגרש", וזה קורה, אנחנו לא נותנים לה מספר טלפון של עורך דין וקדימה להתגרש. להפך, אנחנו מסבירות להן את הקשיים בתהליך הזה. אנחנו לא עושים את הצעד הראשון, אנחנו מלוות, אבל לא בוחרות בשבילה. יש כיום יותר גירושים מבעבר, אפשר לתהות אם זה טוב או רע, אבל אי אפשר להתעלם ולהגיד שלא מדברים על זה. אני חושבת שהכל נובע מפחד משינוי שקורה, ואני אפילו מבינה את הפחד, אני לא כועסת. פשוט צריך אומץ להתמודד כשפתאום מדברים על פגיעות מיניות ועל גירושים.

מה כל זה אומר על היחס לאשה בחברה החרדית?

הגישה שלי אומרת שמעמד הגרושות הוא אבן הבוחן. כל אשה היא "בת של" עד החתונה ו"אשה של" אחריה, ותמיד יש לה חומת ביטחון — או האב או הבעל. ככה גם מתייחסים להשתייכות שלה לחסידות, היא שייכת לשבט של אביה ואם היא מתחתנת עם גבר מחסידות מסוימת היא עוברת לחסידות שלו. אבל לבד, לכאורה אין לה מקום. ולכן כשהיא עומדת לבד כאן נמדד היחס של החברה — אולי היא בחרה להישאר לבד, אולי בחרו לעזוב אותה. השאלה היא איך מקבלים אותה ואיך מקבלים את הילדים שלה.

איך באמת החברה מקבלת את הילדים?

יש מושג כזה "ילדי גרושים", ויש להם קשיים: קודם כל טכניים, כי לא תמיד אבא נמצא כדי ללכת עם הילד לבית הכנסת, והרי בבית הכנסת יש הפרדה מגדרית כך שאין אפשרות לקיים טקסים חשובים רק עם האמא. למשל מסיבת חומש: כשמתחילים ללמוד אותיות מהחומש בגיל 5 ואבא לא יכול לבוא.

זה קרה לך?

כן, והייתי תקועה. בטקס הזה האב לוקח את הבן עטוף בטלית ומושיב אותו על הברכיים והם מורחים יחד דבש על האותיות וזה סמל לכך שדברי התורה מתוקים. במקרה שלנו אבא שלי הלך אתו, עם דמעות בעיניים, אבל יש כאלה שאין להן מי שילך עם הבן. גם לא פשוט להכניס את הילדים לבתי ספר. אם נשארים במקום המגורים הקודם נשארים גם במסגרות, וזה יחסית יותר קל, אבל אם עוברים דירה ומנסים להכניס ילדים לבתי ספר טובים, יהיו בעיות סביב הנושא הזה.

לא יקבלו את הילדים של הגרושה?

כן, יגידו שאין מקום או ימצאו תירוץ אחר. אם היא היתה אלמנה היו מקבלים אותם. הרב שטיינמן והרב קנייבסקי, גדולי הדור, פירסמו מכתב שאומר שגרושה לא שונה מאלמנה ושצריך להתייחס אליהן אותו דבר. אבל זה לא חילחל.

ביום העצמאות שעבר הדלקת משואה.

גם זו היתה שאלה — כן להדליק או לא. אפילו אצלנו במשפחה, שתמיד מעודדת אותי, היו חילוקי דעות.

כי זה טקס ציוני?

זה גם ציוני, גם אשה, וזו גם הדלקת משואה על נושא שיכול להתפרש כאנטי־מוסד המשפחה. ואני אמרתי "כן" כשהתקשרו אלי, לא חשבתי פעמיים, כי אני מרגישה שליחות, ואיך לא אבוא לטקס עם הכי הרבה רייטינג ואומר מול כל כך הרבה אנשים את מה שיש לי לומר?

הדלקת המשואה סוקרה בערוצי התקשורת החרדיים?

במדיה הדיגיטלית פה ושם סיקרו, בפרינט כלום, העדיפו שקט גמור. אחד העיתונאים אמר: "היא ממש לא מייצגת, יש לה עשייה לא חרדית".

איך הגבת?

אמרתי שלא הדלקתי משואה בשביל העיתונאים. לפני שלושה חודשים הגיעה אלינו אשה שביקשה להיפגש אתי. לקחתי אותה למרכז לנפגעות אלימות, היא הפשילה את השרוול והראתה סימן נשיכה וסיפרה על עוד אירועי אלימות. והיא אמרה לי: "פניתי אלייך אחרי שראיתי אותך מדליקה משואה". בשבילה הדלקתי. אלוקים ברא את העולם והוא נותן לנו כוחות לתקן אותו. כשנגמור לתקן, אין לנו מה לעשות כאן יותר. גם עיתונות עוסקת בתיקון עולם. פגשתי כמה עיתונאים כאלה.

גם אלימות בחברה החרדית היא נושא לא מספיק מדובר. בעמותה עוסקים בזה?

אנחנו משתפים פעולה עם עמותת בת מלך, שמפעילה מקלטים לנשים חרדיות, ועם תהל — מרכז סיוע לנשים וילדים חרדים. הטיפול בנושא הזה עלה מדרגה במגזר החרדי. בדברי בטקס הדלקת המשואות הסתמכתי על משפט מתוך הפיוט לכה דודי ואמרתי: "לכבוד אחיותי שרב להן שבת בעמק הבכא, והן קמות ויוצאות מתוך ההפיכה", כל חרדי יבין טוב מאוד למה התכוונתי. לא צריך לסבול, צריך לקום ולצאת.

דרוש בשביל זה שינוי בתודעה.

נשים חרדיות במשרד
עופר וקנין

מעבר לנתינת השירותים לנשים, לעזור להן לעבור את התהליך הזה, המטרה שלנו היא לשנות את המודעות בחברה, לדבר על זה, להגיד שיש שינוי, יותר ויותר משפחות נפרדות. אני לא גורמת לגירושים להיות קלים יותר, גירושים הם חוויה קשה, אני רק אומרת — בואו תעשו את זה אחרת, אל תתאכזרו, אל תשתמשו בתורה ובהלכה בצורה לא נכונה. אנחנו לא ארגון צדקה, אלא ארגון שמנסה לעשות שינוי חברתי חיובי תוך כדי יצירת קהילה לנשים. זו אמירה: אל תרחמו עלינו, אל תיתנו לנו צדקה, אנחנו גרושות יחידניות, הילדים שלנו לא מסכנים שצריכים צדקה ורחמים.

אז מה כן?

הם צריכים שיח של כבוד וזכויות, גם לפי החוק וגם לפי ההלכה. אני רוצה שכל מי שצריכה סיוע כזה שתדע שיש לה כתובת. נישואים הם מקום שאמורים לגדול בו ולהתפתח בו יחד ולא לסבול, ומי שסובלת צריכה או לשפר או לעזוב. נישואים לא אמורים להיות סבל וגם גירושים לא — אף על פי שזו תקופה קשה.

יש הבדל בין דתיות לחרדיות בהקשר הזה?

יש הבדלים ברמת הפתיחות החברתית לגירושים. אבל החלוקה לא כל כך ברורה — יש רצף, יש דתי שהוא יותר חרדי מחרדי ויש חרדי מודרני. יש רצפים עם נקודות משיקות.

ויש גם הרבה דמיון.

הקשיים הקונקרטיים דומים וגם האמביוולנטיות כלפי ההלכה. השמרנות הטבעית שבתוך קהילה סגורה שמקשה על משפחות יחידניות וכך גם הקושי להתחיל שוב מערכת יחסים, להיכנס שוב לזוגיות. המשמעות של זוגיות אצלנו היא נישואים — אין בין לבין. מה שעוד דומה בין שני המגזרים הוא המצב הקשה של נשים שנשארות עגונות. בקרוב תענית אסתר, יום העגונה. מסורבות גט שהבעלים לא מסכימים לתת גט תקועות בחייהן, לא רק רישומית: יש איסור הלכתי, היא אשת איש, נקודה, סימן קריאה. החיים שלהן נעצרים לגמרי.

מציאת בן זוג חדש זה גם עניין לא פשוט לגרושה.

כן, זה סיפור. אחד הדברים שאנחנו עובדים עליהם הרבה הוא הכנה לפרק ב'. הרעיון הוא ללמוד מטעויות, כי אם הן לא יעבדו עם עצמן אלא מיד יתחתנו כדי שהחברה תסמן וי, אז גם פרק ב' לא יהיה מוצלח. מישהי אמרה לי "זה כמו שקפץ פיוז". ככה מתייחסים אלינו, כאילו שצריך להרים את הפיוז, להחזיר אותנו למקום.

זה לא שאתם מתנגדים לפרק ב'.

ממש לא, אני נשואה, התחתנתי שנה אחרי הגירושים. אני מעודדת נשים לעשות את זה, רק שצריך לעשות את זה נכון. אנחנו עושות קורסים על זה, למשל מדברות על זיהוי פוטנציאל לאלימות.

יכול להיות שגירושים נגרמים מכך שחרדים מתחתנים צעירים מדי?

לא מצאתי נוסחת קסם שברור שבה זה מצליח. אישית התחתנתי בגיל מאוחר יחסית, 22. אם להתחתן בגיל מאוחר זה טוב יותר, לא היינו רואים גירושים אצל החילונים. יש מה לעזור לזוגות צעירים בתחילת הדרך, כי כשמתחילים זוגיות מאפס למאה יש השלכות, אבל לא בטוח שהגיל הצעיר וחוסר הניסיון הם מה שמובילים לגירושים. יש זוגות שנהדר אצלם ויש אהבה, אולי היתה להם דוגמה טובה מהבית או שפשוט טוב להם. הייתי רוצה לדעת איך מונעים גירושים מיותרים, אבל לא ראיתי נוסחה לזה.

אולי הטריק זה שפרק ב' יותר מוצלח?

גם זה לא. אני רואה גם כאלה שלא מצליחים להחזיק את פרק ב'.

עם מי הן מתחתנות בפרק ב'?

אלמנים או גרושים. נדיר שרווקים מתחתנים עם גרושות, במיוחד אם יש ילדים בתמונה. גרושות צעירות כן מתחתנות עם רווקים. רווקים מבוגרים הם גם בעצמם מחוץ למסגרת. אני לא יודעת מה עדיף להיות: גרושה עם ילדים או רווקה בת 27. רווקה מבוגרת היא בעיה של המגזר הדתי ובאחרונה גם של המגזר החרדי.

החברה רוצה שבגיל 27 תהיו נשואות עם ילדים.

ברור. בתחילת הפרידה היה מדהים ששתי החברות הטובות שליוו אותי היו רווקה ונשואה בלי ילדים. קראתי לזה "מועדון הסוג ב'". כל אחת מהמקום שלה הרגישה טיפה שמציאות החיים הזיזה אותה הצדה. זה מאפיין חברות שמרניות שרוצות לשמור על הקיים ולו במחיר שהאינדיבידואל ישלם.

איפה אותן חברות היום?

אלה ש"עברו את הכביש" לא עברתי אחריהן גם אחרי שהתחתנתי בשנית, החברות הטובות מלוות אותי. אני לא בודדה. יש קהילה מדהימה של נשים חזקות, אמיצות ובוחרות, ויש קהילה של אנשים שפועלים בתחומים חברתיים ומשנים. גיליתי שיש הרבה אנשים שמוכנים לשפר ולעשות דברים, ואני לא לבד. יש הרבה אנשים שרוצים לתקן את העולם.

הגבר החרדי הוא האיש הרע אצלכם?

אותנו לא מעניין מי הטוב ומי הרע בסיפור. יש אפס שיפוטיות. אני לא חושבת שכל הגברים רעים והנשים טובות. המצב מאתגר, ואנחנו מסייעים לנשים לצאת ממנו. מנסים לצייר אותנו כאנטי־גברים אבל זה נובע מפחד, וכל מי שמכיר אותנו רואה שזה לא נכון. אנחנו מלווים גם גברים אם צריך.

אבל אפשר להניח שהבעלים לא אוהדים אתכן.

הבעלים לא אוהבים את זה, חוץ מהבודדים שנעזרים בנו. יש כאלה שאמרו לנו — אנחנו רוצים לעבור את הגירושים בצורה טובה, אולי תדברו עם אשתי. הצענו להם לדבר עם הנשים ולגרום להן להגיע אלינו. מי שמגיעה אלינו בתחילת התהליך לפני שנעשו טעויות, הכל קצר יותר והרבה פחות כואב, כי בדרך כלל יש מסביבה כמה דעות — גם מיליטנטיות. למשל, המשפחה הפגועה שמחפשת דם ונקמה. השבוע עורך דין של אשה אחת הציע לה להתקשר למשטרה כי האבא לא החזיר את הילד בזמן. אני אמרתי — מה הרווחת מזה? יכול להיות שזה נכון ברמה המשפטית, אבל הילד ראה משטרה וזה כבר לא טוב. אנחנו רוצים לשקף את המציאות ולהיות קול רגוע ושפוי, ואם צריך — לעזור במלחמה. אני לא אומרת את זה ממקום של אגו, אלא כי אנחנו מגיעות עם ניסיון.

איך הרבנים מתייחסים לארגון שלך?

כשאני מדברת אתם הם מבינים ותומכים. הרב פנחס גולדשמידט, שהוא דיין מוכר בקנה מידה בינלאומי, הוא הרב של הארגון שלי. כל רב שאני מדברת אתו מבין את העניין, מי שמדבר מבחוץ נגדנו הם אנשים קטנים.

אם הרבנים תומכים, איך החברה כל כך שלילית?

כי זה תהליך חברתי ולוקח זמן עד שזה מגיע מלמטה למעלה. דיינים לא מתנגדים לנו, להפך, אם תגיע אשה שתצטרך עזרה הם יגידו לה ללכת אלינו. ביום עיון שערכנו בירושלים קם דיין ואמר: "אנחנו רוצים לעזור, תנו לנו כלים". כמובן שלא מדובר בכולם, ואנחנו גם לא צריכות את כולם, אבל הם מבינים שצריך להתמודד. לפעמים שואלים אותי "למה את נשארת בחברה הזאת, תגדירי את עצמך דתייה וזהו".

ומה את עונה?

שלא. זה הפתרון הקל, ללכת לחברה אחרת. לכל חברה יש קשיים ומאפיינים, לא בחרתי בפתרון הקל, אני אוהבת ומעריכה את החברה החרדית. אני חרדית והילדים שלי יתחנכו במסגרות חרדיות, אבל חברה חייבת להתכתב עם המציאות ולעשות שינויים, ואני רוצה שהחברה החרדית תעריך ותכבד את האנשים שלה בצורה יותר נקייה ממוסכמות חברתיות ותכבד כל גבר וכל אשה שנבראו בצלם.

זה קורה?

אנחנו בדרך לשם. אני רצה לטווח ארוך. הבת שלי כבר גדלה אחרת. אני מאמינה בחינוך ובהטמעת מסרים — לא רק בקרב הבנות אלא גם בקרב הבנים. הרבה פעמים השיח מתמקד בבנות וצריך לחנך גם בנים אחרת. יש הרבה התקדמות ושינויים בחברה, ואני שותפה לחלק מהם. אין לנו פריווילגיה להיות ציניים. אם אכעס ואהיה אנטי, לא אצליח לשנות. וזה גם עשה לי טוב כל התקופה. אם זה לא אלוקים — אז זאת הקארמה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#