חדשות מזויפות והשקעות כושלות בעידן טראמפ

החדרת הביטוי פייק ניוז לשיח נוחה לרוב האנשים שנמצאים בעמדות הכוח; עבור רובם עיתונות היא בעיקר איום ומטרד ■ כל אימת שעיתונאי יחשוף שחיתות, מחדל, ניגוד עניינים או יעלה ספקות - הם יעדיפו להתחבר לסנטימנט הציבורי החדש, לקרוץ ולהפטיר: פייק ניוז

גיא רולניק
גיא רולניק
דונלד טראמפ. עושה בחודשים האחרונים שימוש מוגבר בביטוי פייק ניוז, משום שהחדרתו לשפה ולתודעה האמריקאית משרתת אותו
דונלד טראמפ. עושה בחודשים האחרונים שימוש מוגבר בביטוי פייק ניוז, משום שהחדרתו לשפה ולתודעה האמריקאית משרתת אותוצילום: בלומברג

1. ביום רביעי בבוקר פתח נשיא ארה״ב, דונלד טראמפ, במתקפת ציוצים נמרצת. אלא שהפעם, בניגוד לעבר, טראמפ כבר לא הצליח להוביל את השיחה ולקבוע את סדר היום, אלא בעיקר להגיב לו. יום קודם הוא נאלץ להיפטר ממייקל פלין, היועץ לביטחון לאומי שמינה, לאחר שהעיתונות האמריקאית חשפה שפלין קיים ערב הבחירות שיחות עם שגריר רוסיה בארה"ב — טענה שהוא הכחיש.

הציוצים שידרו פאניקה. טראמפ שילב בציוץ אחד שתי גרסאות סותרות: בראשונה טען שמדובר בפייק ניוז (חדשות מזויפות) ובשנייה תקף את גורמי המודיעין שהדליפו דו״ח מסווג על פלין. הדלפות אינן שקרים ואינן פייק ניוז, אלא החומר שממנו בנוי חלק בלתי מבוטל מהעבודה העיתונאית.

אף שרוב החדשות המזויפות שהופצו בפייסבוק ערב הבחירות לנשיאות ארה"ב הגיעו מצדה הימני של המפה הפוליטית, טראמפ עושה בחודשים האחרונים שימוש מוגבר בביטוי פייק ניוז, משום שהחדרתו לשפה ולתודעה האמריקאית משרתת אותו.

צילום: מתוך חשבון הטוויט

גם יריביו של טראמפ סייעו לו בחודשים האחרונים בכך שעסקו ללא הפסק בפייק ניוז ברשתות החברתיות, שלכאורה שירתו אותו במרוץ לבית הלבן. אבל העובדות הן שחדשות מזויפות שמופצות בפייסבוק הן עדיין חלק שולי מאוד מצריכת החדשות בארה״ב, ורוב המחקרים והניתוחים מטילים ספק בכך שהיתה להן השפעה מהותית על תוצאות הבחירות.

הרבה לפני הפייק ניוז בפייסבוק, העיתונות סובלת מאז ומעולם מהטיות שדוחפות אותה לקדם סדר יום עיתונאי המתאים לאינטרסים הכלכליים והפוליטיים של הבעלים, המפרסמים, המקורות והעורכים.

ההטיות של העיתונות, נטייתה לא לאתגר את הסטטוס־קוו, התעלמותה מהקריסה של מעמד הביניים בעשורים האחרונים והטיפול בכפפות משי במוקדי הכוח הכלכליים הגדולים — הם הכר הפורה הנרחב שעליו בונה כיום טראמפ את מתקפתו נגדה. אבל בכל הקשור לעיתונות, לנשיא אין שום רצון לתקן או לשפר, אלא בעיקר להרוס ולהחליש.

טראמפ לא המציא את השיטה: רוב נשיאי ארה״ב ניסו לאלף ולגייס את העיתונות, ולרבים מהם, גם אלה שנכנסו להיסטוריה כגדולי המנהיגים, היתה אובססיה כלפיה. אברהם לינקולן האמין שהעיתונות חזקה ומשפיעה מכל מחוקק ונשיא. ״הסנטימנט הציבורי הוא הכל״, אמר, והפעיל לאורך הקריירה כל מנוף כלכלי פוליטי שהיה ברשותו כדי שהעיתונות תייצר לו סנטימנט ציבורי נוח.

כמו ריצ׳רד ניקסון ולינדון ג׳ונסון לפניו, טראמפ עשוי להשתמש בכלי ההגבלים העסקיים והשליטה ברשות התקשורת כדי לאלף את כלי התקשורת שאינו מחבב. על ג׳ף בזוס, בעל השליטה באמזון וב"וושינגטון פוסט", הוא איים לפני הבחירות בחקירת מעמדה המונופוליסטי של אמזון, וסוגיית אישור הרכישה של טיים וורנר על ידי AT&T נקשרת שוב ושוב על ידי מקורביו בכיסוי העיתונאי שמעניקה החברה הבת של טיים וורנר, רשת החדשות CNN.

ואולם מסוכנת הרבה יותר מהניסיון להפעיל רגולציה ממשלתית על חברות מדיה היא הצלחתו של טראמפ בדה־לגיטימציה של העיתונות. תחת הסיסמה "העיתונות לא הוגנת", הוא גורם בעקיפין לנזק בסיסי בהרבה: פגיעה במעמד העיתונות כמוסד דמוקרטי המשמש כלב שמירה שחושף שחיתויות, עוולות, פשעים ומחדלים של השלטון, של חברות ענק ושל כל שאר מוקדי הכוח בחברה.

החדרת הביטוי פייק ניוז לשיח נוחה לרוב האנשים שנמצאים בעמדות הכוח — בין אם אלה פוליטיקאים בכירים, אנשי ממשל, משרתי ציבור או מנהלים של חברות ענק. עבור רובם, עיתונות היא בעיקר איום ומטרד. כמו טראמפ, הם היו מעדיפים להעביר את המסרים שלהם ישירות לציבור ללא הפרעה, דרך חשבון טוויטר, פייסבוק, מסיבת עיתונאים או מסעות פרסום. כל אימת שעיתונאי יחשוף שחיתות, מחדל, ניגוד עניינים או יעלה ספקות — הם יעדיפו להתחבר לסנטימנט הציבורי החדש, לקרוץ ולהפטיר: פייק ניוז.

צילום: מתוך חשבון הטוויט

2. ההגבלות על הגירה וכניסה לארה״ב משבע מדינות מוסלמיות תפסו את רוב השיח הציבורי בחודש האחרון, והותירו מעט תשומת לב לשני צווים נשיאותיים נוספים שעליהם חתם הנשיא באותו שבוע: בחינה מחדש, הקפאה או ביטול מלא של חוק דוד־פרנק, שהביא לשינוי משמעותי ברגולציה על הבנקים בארה״ב בעקבות המשבר הפיננסי; והקפאה של חוק חובת הנאמנות של יועצי ההשקעות האמריקאים.

החלטתו של טראמפ להקפיא את החוק השני, הידוע בשם Fiduciary Rule, שווה התייחסות מיוחדת, שכן היא אולי הקנרית במכרה הפחם המזהירה על סוג המדיניות הכלכלית שטראמפ מתכנן, ואת מי היא באמת תשרת.

חוק חובת הנאמנות ללקוח הוא אחד התוצרים של המשבר הפיננסי של 2008. הדבר המדהים ביותר בחוק הזה הוא החידוש והצורך בו: החוק קובע שכל יועצי ההשקעות בארה״ב יהיו חייבים בחובת נאמנות ללקוחות, כלומר לתת להם את העצה הטובה ביותר. האם זה לא מובן מאליו? האם זה לא היה כך עד היום? ובכן, מתברר שלא: לחלק בלתי מבוטל מיועצי ההשקעות בארה״ב אין חובת נאמנות כזאת.

רוב התעשייה הפיננסית מתעבת את החוק החדש, ואפשר להבין מדוע. בנקים, מוסדות פיננסיים ומנהלי השקעות משמשים יועצי ההשקעות כמכשיר שיווק אגרסיבי למוצרים שלהם, ובעיקר למוצרים היקרים והמפוקפקים ביותר שלהם. אף שטראמפ הוא זה שהקפיא את החוק בינואר, הרי שאם החוק הזה ימות, גם לברק אובמה יש אחריות גדולה — הממשל התעכב יותר משש שנים בניסוח החוק, העברתו והפעלתו בעקבות לחצים כבדים של הלובי הפיננסי, ואובמה היה קשוב אליו מאוד.

טראמפ נימק את הקפאת חוק חובת הנאמנות, כמו את הקפאת דוד־פרנק, בצורך לחסל את הרגולציה שמעיקה על העסקים, וטען שהיא מונעת מהבנקים להעמיד הלוואות לעסקים. הוא לא הראה שום נתונים המוכיחים את הטענה הזאת.

את החוק הדורש מיועצי ההשקעות חובת נאמנות ללקוחותיהם תוקפת התעשייה הפיננסית וחברי הקונגרס המייצגים אותה, בטענה שעולם ההשקעות תחרותי וצריך להשאיר בידי האמריקאים את היכולת ״לבחור״. לשיטתם, הדינמיקה התחרותית והפגיעה במוניטין של יועצים שלא יעניקו שירות טוב יסלקו מהשוק את הגרועים שבהם.

אלא שפיננסים בכלל, ושוק ההשקעות הקמעוני בפרט, הם הדוגמה הבולטת לאחד הכשלים המרכזיים במדיניות הכלכלית בארה״ב — ההתעלמות מהעדויות האמפיריות הרבות שהצטברו בעשורים האחרונים, שמוכיחות כי התחרות לא עובדת בענפי משק רבים ואינה מספקת את הסחורה.

צילום: מתוך חשבון הטוויט

הנה כמה דברים שטראמפ, האיש שהבטיח לייבש את הביצה ולהגן על מעמד הביניים, לא יודע או מסתיר מהבוחרים שלו לגבי ״התחרות״ ו״הבחירה״ בעולם ההשקעות האמריקאי:

יועצי השקעות מנעים בידי תמריצים כלכליים. אם העמלה שייגבו תהיה גבוהה יותר, ברוב המקרים הם יעדיפו, אם יוכלו, להמליץ ללקוחותיהם על מכשירי השקעה יקרים וגרועים. זו לא סתם השמצה, אלא עובדה המעוגנת בשורה ארוכה של מחקרים אמפיריים שבוצעו בעשור האחרון.

תעשיית קרנות הנאמנות סובלת משורה של ניגודי עניינים, שדוחפת את חלק ממנהלי הקרנות לאסטרטגיות שממקסמות את העמלות והרווחים של מנהלי ההשקעות על חשבון הלקוחות. לכאורה, התחרות היתה אמורה לחסל תופעות אלה, אבל מחקרים רבים הוכיחו שהיא עושה זאת בהצלחה חלקית, מפני שחלק גדול מהעמלות נסתרות. בנתונים יש ״רעש״ אדיר, שמונע מהלקוחות להבחין בביצועים האמיתיים של הקרנות.

שקיפות: שחקנים רבים בתעשייה הפיננסית ובענפים אחרים שבהם אפשר למכור מוצרים יקרים וגרועים ללקוחות בעלי ידע מוגבל, נוהגים לנפנף מיד בסיסמת השקיפות והגילוי. אבל מחקרים רבים שנערכו לגבי שקיפות וגילוי במוצרים פיננסיים הראו שהגילוי והשקיפות בדרך כלל לא אפקטיביים לגבי מוצרים פיננסיים. לעתים השקיפות משיגה דווקא את התוצאה ההפוכה — היא גורמת למנהלים וליועצים להרגיש נוח יותר עם עמלות מנופחות. לעתים קרובות הלקוחות אינם יודעים להבחין בין גילוי ושקיפות לבין המלצות מקצועיות ואובייקטיביות. הם מסיקים בטעות שאם יש גילוי נאות, כנראה שההמלצה מקצועית.

מחקרים מעולם הכלכלה ההתנהגותית מראים שכאשר יש ניגודי עניינים ותמריצים כלכליים למכור מוצרים יקרים, יועצים פיננסיים, גם אם הם רוצים להיות מקצועיים, ייטו באופן לא מודע למכור את השירותים היקרים יותר, כשהתגמול האישי שלהם גבוה יותר.

היקף ההונאות של יועצי ההשקעות בארה״ב הוא עצום. מחקר שפורסם ב–2016 הראה כי מתוך 650 אלף יועצי השקעות — 7.5% היו מעורבים בהונאות, תביעות, מחדלים או בוררות עם לקוחות; 38% מהם ״סדרתיים״ — כלומר, היו מעורבים בכישלון או הונאה יותר מפעם אחת. ואם מישהו חושב שמנגנון התחרות והמוניטין פותרים את הבעיה, זה רק משום שהוא לא מכיר את הנתונים: 44% מיועצי ההשקעות שמפוטרים כתוצאה מהונאות, מאי־עמידה בכללים או בשל תלונות של לקוחות נשכרים מחדש לחברת ייעוץ אחרת בתוך שנה. ״המחיר של התנהגות מושחתת או כושלת בתעשיית הייעוץ הפיננסי נמוך״, מסכם המחקר.

צילום: מתוך חשבון הטוויט

כל הטענות לעיל מגובות בעשרות רבות של מחקרים אמפיריים, והן לא מפתיעות במיוחד את מי ששרוי ומצוי בעסקי הפיננסים. האיום הכלכלי על רבים ממצביעי טראמפ אינו רק אובדן מקומות העבודה הטובים בתעשיות הייצור, אלא העובדה שרוב האמריקאים עומדים מול משבר פנסיוני חריף בעשורים הבאים. חסכונותיהם נמוכים דרמטית מהרמה הדרושה כדי לשמור את רמת החיים שהיתה להם כאשר היתה להם עדיין הכנסה. ככל שהם חלשים יותר כלכלית, הסיכוי שייפלו קורבן לייעוץ השקעות גרוע שיחמיר את מצבם הפיננסי גבוה יותר.

כל זה לא מעניין את טראמפ, ואפשר להבין מדוע: סיסמאות על בחירה ותחרות צרובות עמוקות אצל האמריקאים, ונכון לרגע זה רוב הבוחרים שלו עדיין מרגישים שעשו את הדבר הנכון כאשר שמו בבית הלבן מישהו שיורק לכאורה בפרצופו של הממסד השנוא.

בדיוק כמו השווקים החופשיים שנכשלים בגלל פערי המידע האדירים בין הלקוחות לבין החברות, המנהלים והספקים של השירותים הפיננסיים, כך גם הדמוקרטיה נכשלת כאשר הציבור לא מבין איזו רגולציה נועדה לחסום תחרות ולסייע לחברות הגדולות ולקבוצות האינטרס, ואיזו רגולציה הכרחית כדי להגן על הצרכנים, העובדים ומשלמי המסים.

שטייניץ למד מנתניהו את הפייק ניוז

ד״ר יובל שטייניץ לא היה שר האוצר המצטיין בתולדות ישראל, אבל הוא רכש לעצמו מוניטין של פוליטיקאי הגון, במגבלות המקצוע. אבל שר האנרגיה והתשתיות יובל שטייניץ הוא כבר סיפור אחר בעליל: הוא החליט ללמוד ממורו ורבו הגדול בנימין נתניהו, ולא לתת למציאות לבלבל אותו.

קידוח לוויתן
קידוח לוויתןצילום: אלבטרוס

השבוע, על האנייה "אטווד אדוונטיז" שקודחת את הרחבת מאגר תמר, הכריז שטייניץ כי לאור ההצלחה חסרת התקדים של מדיניות האנרגיה שהוא מוביל בתחום קידוח הגז, ישראל תספק בשנים הבאות ממאגרי הגז שלה 10% משוק האנרגיה האירופי. כן, לא פחות מאשר אירופה. איך ישראל יכולה לספק כמויות אדירות כאלה של גז, הגדולות שבעת מונים מהיקף ההפקה הנוכחית ממאגרי הגז? ונניח שהדבר הזה יקרה — כיצד היא תוכל לעשות זאת בלי לרוקן במהירות עצומה את המאגרים שלה? שטייניץ לא חשב שהוא צריך לספק הסברים, וממילא לא נשאל על כך.

האמירה של שטייניץ שלפיה ישראל תספק 10% מתצרוכת האנרגיה של אירופה נדרשה כנראה, כי הסיסמה הקודמת שהוא וראש הממשלה רצו עליה בשנתיים האחרונות כבר קשה יותר לשיווק. כזכור, נתניהו ושטייניץ העבירו את מתווה הגז שהבטיח למונופול מחיר גז יקר ביותר המוטל כמס על כל אזרחי ישראל, באמצעות הכותרות ״מוציאים את הגז מהאדמה״ ו״הכנסות של מאות מיליארדי דולרים שיוקדשו לחינוך, בריאות, רווחה ותשתיות״.

אלא שארבע שנים לאחר שהגז התחיל לצאת מהים, התמלוגים שהמדינה מקבלת מקידוח תמר הסתכמו בשנה שעברה רק בכ–820 מיליון שקל. בכל הקשור לעלויות של מתווה הגז ולתועלות שלו — הציבור נותר בעלטה. בנק ישראל, שהחוק נתן לו עצמאות כדי שיוכל לבקר את המדיניות הכלכלית של הממשלה, משתף פעולה בשתיקתו ונמנע עד היום מלחשב מחדש בצורה ריאלית את התקבולים האמיתיים הצפויים מהמיסוי על הגז בהתאם לרמת מחירי האנרגיה הנוכחיים בישראל, באירופה ובעולם והטקטיקות הפיסקליות והחשבונאיות שמפעילות חברות הגז.

גם אם נוסיף לתמלוגים את מסי החברות, עדיין נישאר עם סכומים אפסיים ביחס להבטחות ולתקציב המדינה. מול הכנסות אלה יש הוצאות ביטחוניות עצומות — משלם המסים מממן את הציוד וההפעלה של אבטחת המתקנים, אבל עלויות אלה מוסתרות מהציבור. אין פלא שהאנשים שהבטיחו לנו מאות מיליארדים מוכרים לנו עכשיו אגדה על ישראל כנסיכות הגז החדש שמתחרה ברוסיה באספקת האנרגיה של אירופה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

על סדר היום