"אנחנו עוד מעט מתפוצצים": משבר הנדל"ן שמאיים להבעיר את ישראל - Markerweek - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"אנחנו עוד מעט מתפוצצים": משבר הנדל"ן שמאיים להבעיר את ישראל

מחסור בקרקעות, מחסור ביזמים, דפוסים תרבותיים וקשיים שמערימה המדינה: לא תאמינו כמה זמן לוקח לקבל אישור בנייה במגזר הערבי

59תגובות
אום אל פחם, השבוע. "אין קרקעות מתוכננות וזמינות לבנייה במגזר"
אייל טואג

אנחנו יושבים ברכבו של עמראן כנאנה, ראש מועצת הכפר יפיע הצמוד לנצרת, ומנסים להגיע לנקודה הגבוהה ביותר בכפר בן 20 אלף התושבים כדי לתצפת. ההתקדמות עם הרכב בסימטאות אינה קלה. הרחובות צרים, ובקושי בנויים למעבר של רכב אחד. ולמרות זאת, כל הרחובות דו־סטריים ומשמשים גם לחניה וגם לתנועת הולכי רגל, שכן על מדרכות אין על מה לדבר פה. התוצאה היא שהנסיעה רצופת עצירות, ומדי כמה עשרות מטרים כנאנה נוסע לאחור ומתמרן כדי לאפשר לרכב שבא ממול לעבור, בדיוק בזמן שכל תלמידי בתי הספר היסודיים מסיימים את יום הלימודים ומתחילים לזרום לרחובות בתלבושת אחידה. אבל כנאנה לא מתעצבן. הוא רגיל לכך.

מצב התחבורה ביפיע אינו שונה מהמצב בכל יישוב ערבי בישראל כמעט. את הסימטאות הצרות מאפיינות גם בכפרים עתיקים ביוון, באיטליה ובמקומות רבים אחרים בעולם שנבנו הרבה לפני שמישהו דמיין מציאות של שני כלי רכב למשפחה - או כלי תחבורה ממונעים בכלל. עם זאת, את הצפיפות כאן קשה להשוות לכפרים אירופיים. הסיבה היא מצוקת הדיור בחברה הערבית, שבסופו של דבר היא שעומדת מאחורי הסערה האחרונה במגזר, לאחר הריסתם לפני כשבועיים של 11 מבנים לא חוקיים בקלנסווה, והטרגדיה בשבוע שעבר באום אל־חיראן שבנגב, שבה הריסת מבנים בכפר גררה מהומות אלימות והסתיימה במותו של השוטר ארז עמדי לוי והאזרח הבדואי יעקוב מוסא אבו אל־קיעאן, בתקרית שעדיין לא ברור אם היתה פיגוע דריסה.

במשרד האוצר סירבו לספק השבוע נתונים אודות היקף הריסות הבתים כיום בחברה הערבית. לדברי גורמים העוסקים בתחום, עד 2009 נהרסו מדי שנה 220 בתים במגזר. מאז היתה ירידה בהריסה, שמיוחסת להיעדר כוחות משטרה מספיקים ולפניות של האוכלוסייה להליכים משפטיים. בינואר 2016 הגיש צוות שהוביל המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ארז קמיניץ, סדרה של המלצות לייעול הטיפול בבנייה הבלתי חוקית, שממנה עלה כי בכל ישראל נהרסים כ-450 מבנים לא חוקיים מדי שנה.

ביפיע, ראש המועצה לא מצליח להיזכר במקרים של הריסות בתים בשנים האחרונות, ועדיין הוא חש את בעיית הבנייה בחברה הערבית על בשרו. "המשבר כאן עמוק, אנחנו עוד מעט מתפוצצים. אני מרגיש את זה. המצב בכפר שלנו הוא לא החמור ביותר, אבל התושבים פונים אלי כל יום. כולם דופקים לי בדלת ואומרים 'מתי אנחנו בונים, מתי יש לנו היתרים'. בסופו של דבר זה גורם לאנשים לקחת סיכון ולבנות לא חוקי", אומר כנאנה. "אני דור שלישי בכפר מאז קום המדינה. סבא שלי, שנשאר בכפר ב-1948, חילק את הקרקעות שהיו לו בין הילדים, ואבא שלי בתורו חילק לי ולאחים שלי - לכל אחד 400 מ"ר. לי כבר לא נשאר מה לחלק לילדים לבנות עליו".

יפיע, השבוע. "ערביי ישראל כבר ויתרו על החלום הלאומי שהיה להם. עכשיו בואו נפתח דף חדש"
אייל טואג

מבחינת כנאנה, משבר הנדל"ן הוא הגורם הבסיסי שעומד מאחורי הפיגור הכלכלי של החברה הערבית אחרי החברה היהודית - בעיקר משום שהיעדר השטחים הפנויים פוגע ביכולת להקים אזורי תעשייה, ובחלק מהמקרים מגביל הקממה של גני ילדים ובתי ספר חדשים.

"למה לא מחליטים שההשקעה בדיור ובחינוך בחברה הערבית היא מטרה ישראלית מדרגה ראשונה? הרי אם תשקיע בדברים האלה, אנשים לא יילכו לקיצוניות וההשתתפות שלהם במעגל הכלכלי תגדל", אומר כנאנה. "ברגע שאתה מגדיל את היישוב, אתה מגדיל את הארנונה הביתית שהתושבים משלמים. ברגע שאתה משקיע בדיור - מעמד הביניים גדל. ערביי ישראל הם מעבר לשיעור שלהם באוכלוסייה כשמסתכלים על שיעור הסטודנטים הערבים בטכניון ובאוניברסיטת חיפה (את השיעור הגבוה של סטודנטים ערבים באוניברסיטאות הצפוניות יש לשייך גם לכך ששיעורם בקרב תושבי הצפון גבוה הרבה יותר משיעורם בכלל האוכלוסייה, ח.ע). אבל הם חוזרים הביתה מהלימודים ורואים שאין להם תעסוקה ואין דיור. אתה מחפש לגור מחוץ לכפר - והיישובים היהודיים לא מקבלים אותך. אחרי שהתחתנתי, שכרתי בית בנצרת עילית. כשהגיע מבצע צבאי, הנוער ביישוב התחיל להצביע על הבית שלי ולומר 'כאן גרים ערבים', ופחדתי על המשפחה שלי.

"אף שכל הצדדים בישראל משוכנעים שהפתרון הוא שוויון, אנחנו לא מתקדמים לשם", מוסיף כנאנה. "ערביי ישראל כבר התעוררו וויתרו על החלום הלאומי שהיה להם. הם גם ויתרו על הרבה זכויות, על האדמות שנלקחו מהם ב-1948. לאבא שלי היה אח שהיו לו אדמות בעמק יזרעאל והן נלקחו ממנו, כי הוא לא היה בישראל ב-1948. אני מוותר על האדמות שהיו שלי שם, אבל עכשיו בואו נחיה ונפתח דף חדש. כרגע מה שקורה הוא שוויתרנו על כל זה - ובסוף נשארנו תושבים מדרגה שנייה. כשאני אומר את הדברים האלה אני מדבר בשם רוב האוכלוסייה הערבית. רוב ערביי ישראל רוצים אינטגרציה, ובמקום זה המצב רק נהיה גרוע יותר ויותר ואנחנו לא יודעים לאן זה יימשך.

"אחרי גל השריפות האחרון לא הוגש אף כתב אישום נגד אף ערבי, ועדיין במשך שבוע חששנו לצאת מהיישובים שלנו, כי פחדנו שאם מישהו ידבר ערבית מחוץ לכפר יחשבו שהוא בא להצית. כעורך דין הסתכלתי על מה שקרה בנגב, ולא הבנתי איך תוך שעתיים יצאו בהצהרה שמדובר בדריסה על רקע לאומני? השאיפה שלנו היא להיות חלק מהמדינה, אבל מה אנחנו מקבלים חזרה?"

ראש מועצת יפיע, עמראן
כנאנה: "המשבר כאן עמוק
ואנחנו עוד מעט מתפוצצים.
אייל טואג

"צריך 5,000 דירות בשנה"

מאז קום המדינה נבנו כ-600 יישובים יהודיים חדשים, בזמן שאף לא יישוב ערבי אחד נבנה. לפי דו"ח שפירסם ביוני 2016 צוות 120 הימים להתמודדות עם מצוקת הדיור ביישובי מיעוטים, בהובלת הממונה על התקציבים באוצר אמיר לוי, ביישובי החברה הערבית מתבצעות פחות מ-2% מכלל העסקות בשוק הדיור - בעוד מלאי הדירות של יישובי המיעוטים הוא 18% ממלאי הדירות הארצי.

"יש במגזר הערבי צורך לכ-5,000 יחידות דיור חדשות בכל שנה", אומר עו"ד קייס נאסר, המתמחה בדיני תכנון ובנייה, ומייעץ לרשויות ערביות. "בממוצע, מתקבלים בוועדות המקומיות לא יותר מ–1,400 היתרי בנייה בכל שנה בכלל היישובים הערביים, כך שאנו בפיגור של יותר מ-3,000 יחידות דיור בשנה".

המחסור מביא לזינוק במחירי הדיור בכפרים, או ליתר דיוק, במחירי הקרקעות שבהן כן אפשר לבנות. כך למשל, בדו"ח צוות 120 הימים מוזכר כי מחיר דירה ממוצע בשכונה חדשה בנצרת שקול ל–190 משכורות, בעוד הממוצע הארצי הוא 139 משכורות.

"ביישובים כפריים בפריפריה שבהם עד 10,000 תושבים, מחיר דונם למגורים מגיע ל–500 אלף שקל, ומחיר דונם חקלאי הוא 200 אלף שקל", אומר נאסר. "ביישובים גדולים עם שוק עירני יותר - 20 אלף תושבים, כמו שפרעם וכפר יאסיף בגליל - חצי דונם עולה 500 אלף דולר. בנצרת יש לי חבר שקנה באחרונה שטח של 400 מ"ר ב–2.4 מיליון שקל. אם אתה מחבר את המחירים האלה לכך שחצי מהערבים חיים מתחת לקו העוני, תבין שרק המשפחות העשירות ביותר במגזר יכולות לקנות קרקע. אחרי שקנית מגרש במחיר הזה, אתה צריך להוסיף את עלות הבנייה".

עלות הבנייה לא נמוכה יותר בחברה הערבית?

נאסר: "לא במיוחד. על בנייה של בית עם שתי יחידות דיור, 120 מ"ר, תשלם מיליון שקל - עד לשלב קבלת המפתח".

הצפיפות ביפיע ובכפרים אחרים נובעת במידה רבה מהפעם הקודמת שבה נדרש השלטון לבעיית הדיור בחברה הערבית, בשנות ה-80 וה-90, כשהוחלט לטפל בבעיה באמצעות מדיניות שהעניקה לתושבים אישור לבניית שתי קומות נוספות לבתים פרטיים בני שתי קומות שבהם התגוררו עד אז. התוצאה היתה המצב כיום: יישובים כפריים שהתשתיות בהם יועדו במקור לקוטג'ים של שתי קומות, אבל כל הבתים בהם הם מבנים בני ארבע קומות שמתגוררות בהם כמה משפחות מאותה חמולה. "ההחלטה לבנות לגובה במקום לשמור על האופי הכפרי של היישוב הביא את היישובים למצב הנוכחי, שבו אנחנו לא עיר ולא כפר", אומר כנאנה.

הריסת הבתים באום אל־חיראן, בשבוע שעבר. הפתרון נמצא בבניינים רבי קומות?
אליהו הרשקוביץ

"הצעירים והמשכילים מבינים שצריך לעבור לבנייה רוויה"

ה"ווילות המורחבות" בנות ארבע הקומות שנבנו בעשורים האחרונים ביישובים הערביים מכורח הנסיבות, נהפכו עם השנים למאפיין של אורח החיים במגזר על מבנה החמולתי שלו. אחת הסיבות למצוקת הדיור בכפרים היא שגם השכונות החדשות נבנות בצורה זו, כך שלא תמצאו שכונות כמו אם המושבות בפתח תקוה או קרית השרון בנתניה, עם בניינים בני 15 קומות.

בשכונה החדשה שנבנית בימים אלה באום אל פחם, הבתים החדשים אמנם מרווחים, אבל מזכירים את הבתים המסורתיים שבלב הכפר. במגזר היהודי היו קוראים להם בתים משותפים. כאן מדובר על וילות מוגדלות בנות שתיים עד ארבע קומות, שנועדו לארבע משפחות המשתייכות לאותה משפחה מורחבת - שתי משפחות בכל קומה, כל אחת עם כניסה נפרדת. לדברי מחמוד תייסיר, מנהל החברה הכלכלית של אום אל פחם, מחיר דונם עם פיתוח תשתית במקום הוא 500 אלף שקל, ועלות הבנייה היא 200 שקל למ"ר לפחות. "העובדה שהרבה אנשים פה עוסקים בבנייה מאפשרת להם לחסוך", הוא אומר.

ההיצמדות לבנייה המסורתית היא שעיכבה עד כה את הבנייה הרוויה. "הבנייה בשכונות החדשות היא של שמונה יחידות דיור לדונם, גם בקומות וגם בבנייה מדורגת. עד היום לא ניסינו את הבנייה הרוויה, כי המנטליות שלנו מעדיפה בנייה צמודת קרקע שבה ארבע־חמש משפחות גרות יחד", אומר תייסיר. "עם זאת, התרחבה התופעה של מגורים עם אנשים שאתה לא מכיר. יש זוגות צעירים ששוכרים קומה בבית כלשהו. אני מקווה שהשנה נגיע לקידום של בנייה רוויה. הזוגות הצעירים והמשכילים מבינים שצריך לעבור לבנייה כזאת. אנחנו מכינים תוכניות לבנייה רוויה בשכונה חדשה שנמצאת במסלול ותמ"ל (הוועדה לתוכניות מועדפות לדיור) וכוללת 4,000 דירות - 50% מהתוכנית היא על קרקע מדינה, שחלק גדול ממנה נשווק במסלול של מחיר למשתכן".

מחמוד תאוסיר
אייל טואג

אז אתה מוכן לכך שהבן שלך לא יגור אתך?

תייסיר: "אין לי בעיה עם זה. כל אב רוצה שבניו יהיו לידו ויגורו יחד, אבל יש אילוצים. יתרגלו לזה. הקשרים בין המשפחות אצלנו הם כבר לא כאלה שהיו בעבר. לא בהכרח כולם אוכלים כל יום יחד כמו פעם".

ביפיע מצביע ראש המועצה כנאנה על שיכון מגורים רב־קומות במורד הכפר. "הנה, שם יש שיכונים שבנה יזם לפני כשמונה שנים, ואנשים קנו את הדירות מיד. מרוב צפיפות אנשים קונים הכל. הם אומרים לעצמם 'עדיף לקנות דירה של 90 מ"ר ולגור פה בכפר מאשר לגור בחוץ", אומר כנאנה.

המעבר לבנייה רוויה בחברה הערבית גם עשוי להיות חלק מהותי מהתהליכים חברתיים עמוקים של מודרניזציה שהיא עוברת - ולהאיץ אותם. כפי שהגדיר זאת אדם במגזר שביקש לא להזדהות, "החברה הערבית משתנה. כשעוד היתה תרבות פטריארכלית, היתה משמעת בתוך המשפחה והאחים לא רבו זה עם זה גם כשגרו יחד. זה השתנה, וכיום יש מריבות. האחים רבים והנשים רבות על המרפסת ועל החניה. אם תיתן היום לאנשים במגזר את הבחירה, הם יעדיפו לגור עם זרים. הם יודעים שאף אחד לא ייכנס אליהם הביתה בלי לדפוק בדלת. במקום לגור ארבע־חמש משפחות על חצי דונם, אנשים רוצים לגור בשכונות יפות בלי להכיר את השכנים".

מהשכונה החדשה של אום אל פחם אנו צופים על הפקק הנצחי למטה ברחוב הראשי של העיר בת 52 אלף התושבים. חלק מתושבי השכונה החדשה, לפי תייסיר, מגיעים מבתים ישנים במרכז שאינם ראויים עוד למגורים. עם זאת, על המושג פינוי־בינוי עדיין לא שמעו במגזר.

"חלק מהבתים שפונו עומדים ריקים. צריך לבצע פינוי־בינוי, אבל אין פה יזמים שיעשו זאת. כדי שזה יקרה צריך תמיכה".

למה אין יוזמה של פינוי־בינוי? הרי לא חסרים בחברה הערבית קבלנים.

תייסיר: "אצל הישראלים ערך הנדל"ן גבוה, ופה הוא נמוך. זה לא משתלם".

ערך הנדל"ן במגזר אולי לא דומה לזה שניתן למצוא במרכזי הערים של גוש דן, שבהן התמריץ לתוכניות פינוי־בינוי גבוה, אבל זו לא הסיבה היחידה להיעדר פעילות של יזמים ביישובים הערביים. לדבר נאסר, "יש שתי סיבות למחסור במבנים ולעליית המחירים. ראשית, אין קרקעות מתוכננות וזמינות לבנייה במגזר - קרקעות שאתה יכול להוציא עבורן היתר בנייה. ההיצע דל מאוד ביחס לביקוש. כל בעל קרקע פרטית חושב איך לפתח אותה עבור הבנים והנכדים שלו, ולכן אין שוק דיור. אין מצב שבו פלוני בונה מגדלי מגורים ומשווק אותם.

"גם במצב שבו אדם בכפר יאסיף, למשל, שרצה לבנות על הקרקע שלו בניין בן חמש קומות עם עשר יחידות דיור, יתקשר לקבל ליווי בנקאי, הוא יגלה שהריביות על הלוואות לרכישת קרקע במגזר הערבי גבוהות מאוד, כי יש לו הרבה שותפים ובעלי זכויות בקרקע - והבנק רוצה להבטיח את הכסף שלו. הבנק מגלם את זה בריבית גבוהה", אומר נאסר. "זו הסיבה שבגללה במגזר הערבי לא מחבקים את הבנייה הרוויה. אם יש לי קרקע פרטית ואני צריך שתי יחידות דיור לשני הילדים שלי - אין לי פיתוי לבנות שמונה קומות. אין לי תמריץ כלכלי לשווק יחידות דיור שאבנה. אני לא מקבל הנחה במס או הנחה על היטלי השבחה. וכשמביאים בחשבון שחצי מהמגזר הערבי חי מדמי אבטלה ונמצא תחת קו העוני - מאיפה הוא יביא את הכסף לבנייה רוויה של מגדל עם שמונה יחידות דיור?"

אום אל פחם
אייל טואג

"הערבים מעדיפים לשמור על הקרקע לשימושים עתידיים"

בעיית הדיור בחברה הערבית היא ארוכת שנים, ועולה בדרך כלל על סדר היום הציבורי כשהיא מקבלת גוון פוליטי־לאומני. סדרה של תוכניות ניסו ומנסות להתמודד עמה בשנים האחרונות: לבד מהמלצות צוות 120 הימים, קיימת את החלטת הממשלה 922 שהתקבלה בדצמבר 2016 לפיתוח כלכלי באוכלוסיות מיעוטים, שמקצה 15 מיליארד שקל למגזר הערבי, בין היתר לקידום תוכניות דיור; ובסוף 2014 אפילו אושרה תוכנית ראשונית להקמת עיר ערבית ראשונה בבנייה רוויה, ליד עכו. סדרת המהלכים הללו עשויים לשנות את המצב בעוד חמש או עשר שנים - מה שמעלה את השאלה אם יש צורך לנקוט מדיניות של הריסות בתים בטווח הקצר.

בסיס ההבדלים בין תכנון הבנייה במגזר הערבי לזה היהודי טמון בהבדלים במבנה הבעלות על הקרקע. 93% משטחה של ישראל מוגדר קרקעות מדינה, ורק 7% הם קרקעות פרטיות. חצי מהקרקעות הפרטיות נמצא בידי ערבים. מצד שני, כמות קרקעות המדינה שבתחומי הרשויות הערביות נמוכה מאוד, וגם כשיש כאלה - הן מרוחקות ממרכזי היישובים.

וכך, ההתבססות על קרקעות פרטיות לבנייה למגורים בחברה הערבית מקשה על תכנון הבנייה. המשמעות היא שאם רוצים לבנות שכונות מגורים גדולות בבנייה רוויה ולהפסיק עם הבנייה של בתים פרטיים, יש צורך בתוכניות איחוד וחלוקה, שבהן מאחדים מגרשים פרטיים ומחלקים את הדירות שייבנו עליהם בין בעלי הקרקע. בעוד שבמגזר היהודי הקרקע היא מטבע עובר לסוחר, בקרב הערבים הרעיון של החלפת הקרקע שלך בדירות בפרויקט או בקרקע אחרת לא מתקבל בקלות.

כפי שניתן לראות בשוק הנדל"ן של המגזר היהודי, קשה לפתור במהירות בעיות שנוצרו לאורך עשרות שנים. ואולם במגזר הערבי, שבו בתים רבים מתמודדים עם חרב של צו הריסה מעליהם, הלחץ לפתרון מיידי גדול. משמעות השאיפה להכניס את הרשויות הערביות למסלול הבנייה הרגיל היא שכל בנייה כרוכה בכך שתהיה ליישוב תוכנית מתאר, אחריה תתוכנן תוכנית מפורטת - ועל בסיסה יינתנו היתרי הבנייה.

השלב הראשון קודם בשנים האחרונות, וכמעט לכל היישובים הערביים יש כיום תוכניות מתאר מאושרות. שלב התוכנית המפורטת, שתגדיר את זכויות הבנייה וגבולות המגרשים, מורכב בהרבה, ומחייב הרבה פעמים תהליכי איחוד וחלוקה. רק במעט יישובים קיימות תוכניות כאלה. התזוזה היא בכיוון הנכון, אבל הפתרון עדיין רחוק. "בדקתי וראיתי שאם אני מסכם את כל השלבים בדרך להיתר בנייה - מתוכנית אב (השלב הראשון של תוכנית מתאר), דרך תוכנית מתאר ועד תוכנית מפורטת - יוצא שהאזרח מחכה 25 שנה לאישור בנייה", אומר נאסר.

עם זאת, זהו כורח המציאות. ליותר ויותר ערבים כבר אין קרקעות פרטיות. הדרך היחידה שלהם להגיע ליחידת דיור הוא מעבר לבנייה רוויה, כפי שאנו מכירים במגזר היהודי. "לאורך שנים לא היה תכנון מתארי מקצועי ביישובים הערביים. בזמן שאתה רואה ערים יהודיות עם תוכנית מתאר שחושבת לא רק על ריבוי טבעי, אלא גם על פיתוח כלכלי, ביישובים הערביים התכנון היה תקוע", אומר אייל קנץ, סמנכ"ל פרויקטים וקשרי ממשל בארגון אינג'אז, שמטרתו קידום הרשויות הערביות. "בשנים האחרונות הכירה המדינה בבעיה והתחילה לחזק את המערך התכנוני. משרד הפנים ומינהל התכנון התחילו לסגור את הפער. הבעיות עם תוכניות המתאר נובעות מכך שמלכתחילה שטחי הקו הכחול (קו הגבול התוחם את שטח הרשות המקומית) סביב הרשויות מצומצמים מאוד וכמעט שאין להן שטח לתכנן עליו.

מועצה מקומית יפיע
אייל טואג

"בנוסף", אומר קנץ, "יש את סוגיית האדמות הפרטיות - מנגנוני התכנון מוכוונים לאדמות מדינה, מה שיוצר הרבה בעיות. למשל, במקרים שבהם יש קרקע פרטית ליד קרקע מדינה, בעל הקרקע הפרטית עשוי לגלות שמנגנון השמאות לקרקעות מדינה הופך את מכירת הקרקע שלו ללא משתלמת. יש מקרים שבהם על קניית קרקע מדינה יש הנחות שבעל קרקע פרטית לא מוכן לתת. כמו כן, יש הרבה מנגנונים תפישתיים־פסיכולוגיים שיש להתגבר עליהם. אנו מדברים פה על תרבות שמעדיפה לשמור לעצמה את השטחים הפרטיים. אם החברה היהודית חושבת על שוק הנדל"ן כשוק של יחידות דיור - החברה הערבית חושבת על שוק של קרקעות.

"עוד בעיה היא שאתה בא לבעל קרקע פרטית ואומר לו שהוא צריך להקדיש 40% מהשטח שלו לצורכי ציבור, וקשה לו לקבל את זה. התוצאה של המבנה התרבותי הזה היא שהערבים מעדיפים לשמור על הקרקע שלהם לשימושים עתידיים. אתה יכול להיכנס ליישוב שתוכנית המתאר שלו מתוכננת מאוד, אבל אין לך אפשרות להכריח את בעל הקרקע הפרטית לשווק אותה. הוא אומר, 'שווה לי להמשיך להחזיק בנכס'", אומר קנץ. "מה שכן, בשנים האחרונות נגמרת ביישובים הערביים הקרקע ואין לאנשים איפה לבנות. המשמעות היא שאנו נמצאים בדור האחרון שיכול עדיין לבנות לעצמו בתים על קרקע של ההורים - ולכן מתחילים לשווק במגזר הערבי בנייה רוויה, כי הרשויות אומרות, 'במצב הזה יהיה לי ביקוש גם למבנה של שמונה קומות'. חשוב להבין שהמדינה מתכננת רק בנייה רוויה ליישובים הערביים".

בעיה נוספת היא שבחלק מהמקרים הבנייה ביישובים הערביים כן כרוכה בהעברת אדמות מדינה לרשויות המקומיות - מהלך שאינו פשוט. ביפיע למשל, קיימת הכרעה של בג"ץ שלפיה אדמות סביב הכפר שהיו בבעלות מקורית של תושביו, אבל הועברו לאחר קום המדינה למועצות האזוריות השכנות, צריכות להיות מוקצות לטובת הכפר בעתיד. למרות זאת, לא נעשה עדיין שינוי גבולות בהתאם לפסיקה.

"עד תחילת שנות ה-2000 עוד שינו כאן ייעוד של קרקעות מחקלאות למגורים ונבנו פה כמה שכונות. אחרי שנת 2000 הוחלט שזו לא דרך שנותנת מענה נכון לפיתוח אורבני, והחליטו על תכנון מתארי ליישובים הערביים", אומר כנאנה. "אבל בתוכניות האיחוד והחלוקה לא הביאו בחשבון את הייחודיות של החברה הערבית. אם היה שטח בבעלות מסוימת ב-1948, היום, אחרי 67 שנה, יש לשטח הזה כבר 50 יורשים. במגרש אחד מתחלקים שמונה אחים. כל מי שכבר מוצא חלקת אדמה, בונים כמה אחים יחד. האדמה הפרטית מפוצלת. איך תמתח בה תשתיות למגרש פה ולמגרש שם? איך תכריח בעלים של קרקע שרוצה לבנות בית בעוד עשר שנים לבנות עכשיו? יש לנו תוכניות מתאר ואנו לא יודעים מה לעשות אתן. בנוסף, ליותר מחצי מהתושבים ביפיע אין אדמות, פשוט כי הם נקלטו פה אחרי 1948, אחרי שחלקם ברחו מכפרים אחרים.

"אין לנו בעיה לבנות עשר קומות, אבל תן גני ילדים, תן שטחים פתוחים - שלא נשחזר את הצפיפות שאנו בורחים ממנה", אומר כנאנה. "המועצה המקומית עמק יזרעאל יושבת על 400 אלף דונם. אם היא תיתן 10,000 דונם ליפיע ולכפר אכסאל - פתרת את הבעיות שלהם ל–50–70 שנה קדימה. כרגע האדמות הפרטיות אצלנו יספיקו רק למעט משפחות. אל תאשימו אותי בזה שאני לא מרים פרויקט דיור על אדמה פרטית".

מאהל המחאה בקלנסווה. "זה הכל לחץ מעמונה"
אייל טואג

"דברי ראש הממשלה נשמעים כמו מלחמה"

אוהל המחאה שהוקם בקלנסווה כתגובה להרס המבנים ביישוב, היה ריק ביום שני. כל יושביו עלו לירושלים להפגין מול הכנסת על מדיניות ההריסות של הממשלה. "זה מיותר", אומר על מדיניות ההריסות אחד התושבים שנשאר לשמור על המקום. "אפשר לפתור את כל הדברים האלה ברמה התכנונית. ראש הממשלה אומר ש'כוחותינו פועלים בקלנסווה'. מה זה 'כוחותינו'? אתה בארץ אויב? זה נשמע כמו מלחמה. זה הכל לחץ מעמונה. הוא רוצה קבלות על הריסות פה - לפני שיבצע שם פינוי".

"בית שקניתי ב-200 אלף שקל לפני 20 שנה עולה עכשיו יותר ממיליון שקל", אומר תושב אחר. "לפני 15 שנה בניתי לכל הילדים שלי בתים על הקרקע שלי, והיום אין להם סיכוי לבנות בתים לילדים שלהם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#