תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האנשים שניצחו את השיטה: דירה קטנה במרכז, עם שני כיווני אוויר ונוף לים ב-100 אלף שקל

לכתבה

ורד מתגוררת באוטובוס, הדס ושחר שומרים על כלבים תמורת מגורים ורועי חי על יאכטה צנועה בנמל ■ שלושה סיפורים של אנשים שהחליטו לוותר על מרוץ העכברים בדרך לבית עם גינה ומשכנתא ל-30 שנה

201תגובות

ורד מקדוסי, 32 - החיים באוטובוס: "החלטתי לייצר אפשרות חיים אחרת"

ורד מקדוסי
אייל טואג

הבית של ורד מקדוסי, שעובדת בשלוש עבודות, נמצא בשכונה יוקרתית במרכז הארץ. יש לו נוף לים, שני כיווני אוויר, תשתית לקליניקת טיפולים שהיא חולמת לפתוח ומרחבים שמאפשרים לכלב שלה לקפץ בין שלוליות החורף. לא רק זה, אלא שהיא מתגוררת במרחק עשר דקות נסיעה באופנוע ממרכז תל אביב.

את כל הטוב הזה השיגה מקדוסי תמורת 100 אלף שקל בלבד, לאחר שהחליפה את המגורים בדירת בטון קונבנציונלית באוטובוס ששטחו 30 מ"ר. את האוטובוס רכשה תמורת 24 אלף שקל ואת יתרת הכסף השקיעה בשיפוצים והתאמות.

בשכונה של מקדוסי מתגוררים 13 תושבים, שנמצאים בתוך שני אוטובוסים, חמישה קראוונים, שלוש משאיות ו–GMC מסחרית. הבית היקר ביותר בשכונה (קראוון מודל 2016) עלה כ–180 אלף שקל, וה–GMC הישנה, שאמורה ליהפך יום אחד לבית עץ על גלגלים, נקנתה בכמה אלפי שקלים ממוסכניק ששמח להיפטר ממנה.

"לפני שלושה חודשים הייתי כאן לבד ולאט־לאט התחילו להתאסף לידי השכנים", מספרת מקדוסי, שרכשה את האוטובוס לפני כשנה, ועדיין עמלה על השיפוצים הנדרשים כדי להפוך אותו לבית. "זאת צורת חיים של נוודים, אבל אנחנו להקה, תמיד מתאספים בסוף יחד. לשכנים שלנו, יושבי הקבע שמשלמים על הדירות שלהם מיליוני שקלים, לא תמיד נעים לראות את הלהקה נוחתת כאן, אף שאנחנו באמת מנסים למזער כל הפרעה או פגיעה אפשרית בסביבה שלנו. ועדיין, אני לעומתם קמה בבוקר ולא משלמת כלום, מלבד טסט על האוטובוס שלי פעם בשנה. להם כל נורה שנדלקת וכל יום שעובר עולה עוד כסף לחשבונות ולריבית על המשכנתא".

לפני שעברה מקדוסי למה שמכונה "דיור ארעי", או "מגורים לא תקניים" לפי הרשויות, והצטרפה לקהילה של כמה מאות דיירים על גלגלים שהפכו את כלי הרכב לבית למגורי קבע, היא התגוררה כמה שנים בדירות ששכרה בשכונת הדר יוסף בתל אביב ובבני ברק, על גבול רמת גן. "לא קמתי יום אחד ואמרתי לעצמי שאני רוצה לגור באוטובוס. התבשלתי עם זה הרבה מאוד זמן, בחנתי צורות חיים אלטרנטיביות אחרות בישראל ובעולם, וכל הזמן שמעתי את הקול הזה ששואל — למה צריך לגור בבית עם קירות בטון? למה שכל החיים שלי אצטרך לשלם בשביל הדבר הזה?"

בתוך החלל מקפץ ג'ולבוס הכלבלב, רץ בין הסלון למיטה רחבה עמוסת כריות. באוטובוס יש גם שירותים (שכרגע הקירות התוחמים אותם בהקמה), מטבחון וחלל בן 3 מ"ר שבו תשתית לקליניקה של מקדוסי, בדיוק בגודל של הקליניקה שהיתה לה בבית הקבע. מה שקשה לעיכול, במיוחד עבור אלה שעוצרים ומביטים בה דרך חלונות האוטובוס כאילו חנתה חללית בחצר האחורית של תל אביב, הוא העובדה שיום אחד יכול לבוא פקח עירוני או שוטר ולהזיז אותה. לפי חוק, יש חניונים סדורים שבהם מותר לחנות, אך לא תמיד הבחירות של מקדוסי וחבריה עולות בקנה אחד עם מספר החניונים הדליל והתשתית הכמעט לא קיימת עבור צורת החיים הזאת. את כלי הרכב יש להזיז מדי כמה שבועות כדי שלא ייחשב כבנייה לא חוקית על קרקע. התזוזה יכולה להיות של כמה מטרים או לנוף אחר לגמרי.

הפעם הראשונה שבה מקדוסי נחשפה לבית על גלגלים היתה לפני כמה שנים בטיול אוהלים בצפון, כשליד אוהל הטיולים שלה ושל משפחתה עמדה משאית ששימשה למגורים. "גרתי אז בדירת 60 מ"ר עם גינה, ממש בתפר בין רמת גן לבני ברק, קרוב לקניון ולפארק. עברתי אליה אחרי שנחנקתי מהמחירים בתל אביב, ומצאתי את עצמי נחנקת מחדש. נחנקתי ממחירי הדיור, נחנקתי מרמת החיים, נחנקתי מה–1 בחודש, שהגיע כל חודש. עד שקמתי לעשות מעשה. אני חיה עכשיו בהתאם לרמת החיים שאני יכולה לאפשר לעצמי. אני עובדת בשלוש עבודות ועדיין לא יכולה להתחייב למשכנתא ל-40 השנים הבאות. המטרה שלי היא לא לתפוס פינה, להשתלט על קרקע ולהפוך אותה לשלי וככה לנצח את המערכת. אני חיה באוטובוס כדי לשנות את התפישה".

התפישה שעליה מדברת מקדוסי, כמו רבים מאלה שבחרו לעבור למגורים אלטרנטיביים, נוגעת למסלול החיים ה"רגיל" שמוכתב לכולנו: בגרות, צבא, טיול, תואר, דירה שכורה, עבודה, חתונה, ילדים, בית, משכנתא. מבחינתם, האוטובוס או הקרוואן אינם רק ניסיון זמני לחסוך כסף או לחפש נוחות, וגם לא מדובר בחוויה קיומית משחררת — זו בחירה אידיאולוגית מודעת באלטרנטיבה ליוקר הדיור.

"אני חיה בהתאם לרמת החיים שאני יכולה לאפשר לעצמי. אני עובדת בשלוש עבודות ועדיין לא יכולה להתחייב למשכנתא ל-40 השנים הבאות. המטרה שלי היא לא לתפוס פינה, להשתלט על קרקע ולהפוך אותה לשלי וככה לנצח את המערכת. אני חיה באוטובוס כדי לשנות את התפישה"

ורד מקדוסי
אייל טואג

איתמר (שביקש לא לציין את שם משפחתו), אחד השכנים של מקדוסי, חזר ממילואים והוא ישן באוטו כמה ימים, עד שיסיים לבנות את משכנו החדש — מעין צימר על ה–GMC. בקיץ 2011 הוא היה מראשוני יושבי האוהלים של המחאה החברתית בשדרות רוטשילד. "הייתי שם שבועיים, שלושה, ארבעה. דיברתי, נלחמתי, הפגנתי, וכלום לא קרה", הוא אומר. "בסופו של דבר, כשהבנתי שאני עובד ועובד ועדיין לא מצליח לסגור את החודש, ולא נראה כל עתיד באופק, החלטתי לנסות אפשרות חיים אחרת. מאז אני אוסף את מה שצריך כדי להקים בעצמי את הבית שלי בתוך המסחרית הקטנה הזאת. בתוך שבועיים של עבודה אני מסיים".

שלא כמו איתמר, מקדוסי לא מתעסקת בשיפוצים למחייתה, וכדי לקיים בית על גלגלים כבית קבע לזמן ארוך, היא נדרשה להשקיע כספים ומשאבים ולהתעסק עם רשויות ובעלי מקצוע. באוטובוסים צריכה להיות מותקנת מערכת גז ומים, ואלה צריכים לעבור את אישור מכון התקנים. מאחר שלא קיימת מערכת סדורה שמטפלת בסוג כזה של מגורים, פעמים רבות נדרשים דרי האוטובוסים, המשאיות והקרוואנים לכתת רגליים בין דלפקי קבלה של משרדים ורשויות — מכון התקנים, משרד הרישוי, משרד הפנים ורשויות מקומיות. "חוסר היכולת להחזיק שעון מים, למשל, והמחירים הלא מפוקחים על חניונים המותרים לחניה, הופכים את הסיפור לסבוך", היא אומרת.

דיירי השכונה נדרשים למלא את מכלי המים אחת לכמה ימים, ולכן רובם ממלאים מים אצל משפחות וחברים ומשלמים להם. ביקור אצל חברים מאפשר גם להטעין את הגנרטורים, אך רבים מהם התקינו פאנלים סולאריים על כלי הרכב כדי לקבל אספקת חשמל שוטפת וירוקה. גם השלכת אשפה והורדת מים בשירותים הן פעולות שצריך להעמיק בהן: "בבית רגיל יש תשתיות מתאימות בבית ובסביבתו, כמו צינור ניקוז לביוב, פחים ומשאיות זבל שכונתיות", אומרת מקדוסי. "כשאתה חי במגורים ניידים ומתמקם כל פעם במקום אחר, אתה צריך למצוא בעצמך מקום לרוקן את מכלי הביוב ולהשליך את הזבל. זה נשמע לא סיפור, אבל כשצריך לרוקן מכלים של כמה ליטרים או שנאגרות שקיות זבל מחוץ לבית ומחנים בטבע וחיות מגיעות — זה סיפור. אם היו יותר חניונים מסודרים, זה היה פותר כמה בעיות".

עבור מקדוסי, הערך המוסף של החיים האלה הוא השיעורים הגדולים על צרכנות ועל חשיבות העולם החומרי. "זה לא שאי אפשר לחיות אחרת, אנחנו פשוט בוחרים לא לחיות אחרת", היא אומרת. "אבל מהרגע שמחליפים דיסקט, הדברים מסביבך נראים פתאום מוזרים מאוד. זה מוזר שיש כל כך הרבה כלים בארון, זה מוזר שיש כל כך הרבה בגדים. היום יש לי בדיוק מה שאני צריכה, אפילו קצת יותר. צורת החיים הזאת מרגילה אותי לאורח חיים מחושב. אין מקלחות של 20 דקות, אין מים זורמים תוך כדי ששוטפים כלים ומצחצחים שיניים. חושבים על נורות חסכוניות ועל מטענים של 12 וולט, ולא יותר. מוותרים על טוסט במצנם כי לא שווה להדליק בשבילו גנרטור. פעם הייתי נכנסת לקניון ולא יוצאת בלי שקית. היום אני נכנסת לקניון וזה נראה לי הזיה. אני לא מבינה למה אנשים לא יוצאים לבריכת חורף לראות שקיעה, אבל לקניון הסגור כן. אני מעדיפה לשלם 150 שקל על הצגה מאשר על עוד חולצה שתישכח בארון. כאן אנחנו לא מתעוררים בבוקר לראות מה אנשים אחרים עשו בפייסבוק, אלא פותחים את הדלת ומדברים עם השכנים בקראוון ממול על איך עבר עליהם הלילה".

יושבי השכונה מעידים בלי להתבייש שרובם לא אוהבים לעבוד, ודרך החיים הזאת יכולה לאפשר זאת. "אנחנו לומדים לצמצם את רמת החיים שלנו, כדי לשמור על הלוקסוס הזה של לא לעבוד ולהיות איפה שאנחנו באמת רוצים", אומרת מקדוסי. יהיו מי שיגידו פרזיטים, אבל כאן אמורים שככה צריך לחיות באמת. בשכונה לא רואים את עצמם כאלה שמשתרכים בסוף המרוץ, וגם לא כמי שמביטים בו מהצד — הם אלה שלא מבינים למה הוא מתקיים.

"מהרגע שמחליפים דיסקט, הדברים מסביבך נראים פתאום מוזרים מאוד. זה מוזר שיש כל כך הרבה כלים בארון, זה מוזר שיש כל כך הרבה בגדים. היום יש לי בדיוק מה שאני צריכה, אפילו קצת יותר"

ג'ולבוס הכלבלב
אייל טואג

"אני יכולה לבכות על יוקר המחיה כי אני באמת עושה אתו משהו, כי אני הולכת נגד ועושה משהו אחר", אומרת מקדוסי. "אני לא אשלם 6,000 שקל על דירה, וגם הדירות שגרתי בהן בתל אביב היו זולות כי לא נתתי יד לדבר הזה. כולנו אשמים בכך שיקר פה ברגע שאנחנו מסכימים לשחק את המשחק הזה. כי אנחנו לא עושים משהו אחר. אנחנו מנסים לצאת מהקופסה, וזה לא קל. אני לא מתביישת לומר שגם לי קשה. זה לא מתאים לכל אחד. החלום שלי היה לבנות את הבית שלי בעצמי, והגשמתי אותו. גם אם יגיע היום שבו אשלם משכנתא, זה לא יהיה בתל אביב, אף שאני מכורה לעיר הזאת".

הדס חתוכה, 29, ושחר סמוליאנסקי, 27 - החיים בסאבלט: "כמו צ'ק־אין וצ'ק־אאוט בבית מלון"

הדס חתוכה ושחר סמוליאנסקי
תומר אפלבאום

הדס חתוכה ושחר סמוליאנסקי, סטודנטית לעיצוב תעשייתי וסטודנט לקיימות וכלכלה, מצאו דרך אחרת להילחם ביוקר הדיור. "בדיוק סיימנו חודש וחצי בדירת גג מקסימה ברחוב הרב קוק בתל אביב עם כלבה מדהימה. זו הפעם השנייה שאנחנו שומרים עליה", מספר סמוליאנסקי בעיניים זוהרות. "לפני כן חיינו כמה שבועות בדירה מקסימה עם נוף לים בבן יהודה, אחר כך בפלורנטין, מה שהכניס אותנו לאורח חיים פלורנטיני כזה, ולא מזמן היינו בדירה אדירה ברוטשילד, שם יצאתי בבוקר עם הכלב לשתות קפה בשדרה ולהסתובב בין התיירים. כיף להכיר אזורים שונים של תל אביב וקהילות שונות. בשבועיים האחרונים הדס היתה קצת חולה, אז הרשנו לעצמנו לחזור לכמה ימים הביתה, להורים. אבל אנחנו מחפשים. בסוף החודש יש לנו שבוע סגור ברוטשילד".

הדס חתוכה ושחר סמוליאנסקי

חתוכה וסמוליאנסקי חיים זה שנתיים בתל אביב בלי ששילמו פעם אחת שכר דירה, ארנונה, חשמל או מים. השיטה ברורה, ומתקיים סביבה אפילו מערך שיווקי וקבוצת פייסבוק פעילה בניהולם, בשם "סאבלט בתל אביב עם בעלי חיים". בעלי כלבים שנוסעים לחו"ל, לתקופות קצרות או ארוכות, ולא רוצים להשאיר את הכלב בפנסיון או נתון לחסדי השכנה, מזמינים את השניים להתארח בביתם ללא עלות תמורת טיפול חם ועוטף בבעל החיים, בלי לנתק אותו מהשגרה שלו. השהות הכי קצרה שלהם בדירה היתה ארבעה ימים, והסאבלט־דוגיסיטר הארוך ביותר נמשך שלושה חודשים. כשנתקעו בלי דירה, הם גרו שמונה ימים בהוסטל דירות של אחד מבעלי הכלבים שהכירו בשנתיים האחרונות.

"טיילתי שנה בדרום אפריקה, והרצון לחוות מקומות שונים ולעבור ממקום למקום גרם לי להבין שאני פשוט אוהב לחיות בחופשה ורוצה לשמר את אורח החיים הזה בשגרה היום־יומית שלי", אומר סמוליאנסקי. "כשחזרתי לישראל שכרתי דירה במושב רשפון, אבל לאט־לאט הבנתי שלשלם קרוב ל–5,500 שקל בחודש על דירה ועל ההוצאות סביב ניהול משק בית לא ממש מאפשר לי להרגיש בחופשה, אלא יותר תחת שיעבוד. השתעבדתי כלכלית לבית, שנהפך לעניין מרכזי.

"כשהתחלתי ללמוד ברמת גן חיפשתי דרך לחיות בתל אביב בלי לשלם כל כך הרבה כסף על שכירות. הבנתי שלחיות בסאבלט מוריד ממני את ההתחייבות של תשלומים כל חודש, ומאפשר לי גם לזוז, ובמקרה הגעתי לבחורה שחיפשה שמישהו ישמור לה על הכלב בזמן שהיא בחו"ל, והיא הציעה לא לשלם שכירות עבור זה. כשראיתי שזה עובד החלטתי לפתוח עמוד בפייסבוק, ולהיות הבייביסיטר הרשמי של החיות שנשארות בישראל בזמן החופשה של בעליהם".

חתוכה הצטרפה להרפתקה כשסמוליאנסקי הזמין אותה, באחד הדייטים הראשונים שלהם, לעלות לדירה שלו. כשהדלת נפתחה היא הרגישה שהסלון לא תואם את אופיו של הבחור שישב מולה במהלך הדייט. "אני מסתכלת על הדירה ומסתכלת עליו ומשהו לא תואם. מלא לוכדי חלומות, מיטת עיסוי באמצע הסלון. התבלבלתי. שחר הסביר לי שזה היום האחרון שלו בדירה ושהוא שומר על הכלב. הסתכלתי מסביב ולא הבנתי איפה הכלב ואם אני אמורה לברוח", היא צוחקת.

הדס חתוכה ושחר סמוליאנסקי

"הכלב היה אצל הבעלים, שחזרה כמה ימים לפני הזמן אבל נתנה לי להישאר בדירה, ולסאבלט הבא הדס כבר הצטרפה אלי", אומר סמוליאנסקי. כיום השניים מתארים חוויה קהילתית למדי. "אתה מתחיל להכיר ולהיקשר לנותני השירות בכל אזור, שמתרגלים אליך ומפתחים אתך קשרים. העובדה שאנשים סומכים עליך שתיכנס אליהם הביתה ותשמור להם על הכלב, זה מחמם את הלב", אומרת חתוכה. "לפעמים זה עניין של שיחת היכרות ארוכה ולפעמים זה קליק של חמש דקות. היו גם כמה דירות שהגענו אליהן ואמרנו — לא, אנחנו לא מוכנים לגור כאן. ריח ממש מוזר או כלב עם בעיות רגשיות הם דברים שגרמו לנו לסרב. זה מעין מסע למידה שמאפשר לך להחליט איפה אתה מוכן לחיות ואיפה לא".

סמוליאנסקי מאמין שקהילה מסוג זה, שמושתתת על יחסים הדדיים שכל הצדדים נהנים מהם, יכולה להיות מודל כלכלי אמיתי. "זאת קהילה שמדגימה כלכלה שיתופית, שנותנת פתרון למי שמחפש מענה בתקופות ביניים בחיים. הרי יש מי שתמיד מוכן לתת ויש תמיד מי שמחפש. אני חושב שהכלכלה השיתופית והתפתחות התודעה של הדור שלנו מאפשרים לנו לחשוב אחרת על ניצול המשאבים. אם יש דירות של תושבי חוץ שעומדות ריקות ומנגד אנשים שאין להם קורת גג, יכולה להתרחש אינטגרציה. זה צריך להיות השלב הבא. אנחנו מנסים ליצור אלטרנטיבה ושלב ביניים עד שמישהו יתעורר וימסד את זה".

במקרים מסוימים חתוכה וסמוליאנסקי משלמים סכום מסוים עבור השהות בדירה. הסכום הגבוה ביותר ששילמו היה 1,500 שקל לחודש לדירה שדמי השכירות בה הם פי ארבעה. במקרים אחרים הם מקבלים תשלום בנוסף לשהייה בדירה — עד כה הרוויחו עד 100 שקל ליום.

"עבורנו זה קודם כל פתרון למשבר הדיור. כסטודנט אתה חייב למצוא לעצמך פתרון ביניים אם אתה לא מגיע ממצב סוציו־אקונומי שמאפשר לך להישען על ההורים", אומר סמוליאנסקי. חתוכה מצטרפת: "אורח החיים שסיגלנו לעצמנו איפשר לנו ברוב המקרים לחיות ברמת חיים מטורפת שכנראה לא היינו מצליחים לספק לעצמנו. איזה זוג סטודנטים יכול לשלם 8,000 שקל בחודש על דירה?"

חתוכה עבדה בשנתיים האחרונות כטבחית בשוק האיכרים בנמל תל אביב, יעד שתחבורה ציבורית מגיעה אליו כמעט מכל מקום, וסמוליאנסקי עובד כפרילנסר בתחום השיווק באינטרנט ובפרויקטים יזמיים שונים. אלה איפשרו להם לנוע יחסית בקלות מבית לבית. "חוסר היציבות בימים שבהם צריך לעבור או להתעסק בחיפוש היעד הבא הוא לא פשוט", אומר סמוליאנסקי. "אם זה קורה ביום שבו יש לך פגישה חשובה, או שזה פשוט לא מתאים לך, זה יכול להיות קשה, אבל זה משהו שמתרגלים אליו.

"ההורים שלי עובדים 30 שנה כדי לשלם את המשכנתא וזה מאמלל אותם. גם כשאנחנו מדברים על מגורי קבע אנחנו לא חולמים על נכס בטאבו, אלא על מגורי קבע בדירה שכורה" שחר סמוליאנסקי

הדס חתוכה ושחר סמוליאנסקי
תומר אפלבאום

"אנחנו מנסים לא לאגור יותר מדי דברים, ולהחזיק רק את מה שאנחנו צריכים כדי להתקיים. אני רואה בזה משהו משחרר שמאפשר להתעסק בעשייה ובעיקר להתנתק מהעניין הזה של תלות ברכוש. אנחנו מקבלים בכל דירה את היצע הרכוש הקיים, מוסיפים עליו קצת מהציוד שלנו — ולומדים לחיות עם זה. זה אתגר חשוב".

"למדנו להתנהל במקצועיות", אומרת חתוכה. "לארוז, לפרוק — זה קצת כמו צ'ק־אין וצ'ק־אאוט בבית מלון. עכשיו כשהתחלתי ללמוד ויש לי יותר ציוד, אז זה מאתגר קצת יותר. את רוצה לדעת שיש לך פינה שבה מונחים בצורה מסודרת הדברים שלך, ואת לא צריכה רגע להתאפס על איפה את ומה נמצא אתך, אבל זה אפשרי".

שניהם מעידים שביום מן הימים יחפשו קרקע יציבה יותר, אבל כרגע המחשבה על שכירת דירה קבועה נראית להם בלתי אפשרית. מעבר לעלויות השכירות הגבוהות בתל אביב, שנעות ברוב המקרים בין 4,000 ל–6,500 שקל לדירת 2.5 חדרים, תהליך חיפוש הדירה בעיר דורש זמן ומשאבים בגלל הביקוש הרב. "המרכיב שהכי חסר לי כדי לאפשר לעצמי לשכור דירה הוא זמן. זמן כדי להצליח גם ללמוד ולעמוד בכל המטלות שלי וגם לפרנס את עצמי כדי לחיות בתל אביב", אומרת חתוכה.

אז למה לא חסכתם כסף בשנתיים האחרונות?

הדס חתוכה ושחר סמוליאנסקי

חתוכה: "כי חיינו. עבדתי שנים כטבחית מ–5:00 בבוקר עד 19:00. לא הייתי מוכנה יותר להשתעבד למקום העבודה. סופי השבוע היו הזמן היחיד שלי ליהנות מהכסף שעשיתי. אבל לא יכולתי יותר, הרגשתי שאני קורסת. אז אולי לא חסכנו כסף, אבל למדתי על עצמי והתפתחתי כבן אדם. היום אני לא אוהבת שיש לי יותר מדי דברים. אני מבינה שאצטרך את הפינה שלי ביום מן הימים וזה כבר הולך ונעשה לי יותר וחסר, אבל זה כנראה חלק מהדרך שלי עד שאמצא מושב קבע. דור ההורים מקובע יותר וקשה להם לעכל את הבחירה שלנו, שמוציאה אותם מגבולות הנוחות שלהם. גם הדור שלנו מופתע. כולם נהנים לבוא לבקר, תומכים ושואלים שאלות, אבל זה נגמר ב'איך אתם מסוגלים לעשות את זה? אני לא הייתי יכול'. אני רואה את זה כתקופה וכהזדמנות לבנות את עצמך, אף שיש תקופות שפל ותקופות שיא".

כמה זמן תמשיכו לחיות ככה?

סמוליאנסקי: "אשכור דירה רק ביום שזה לא יפגע באיכות החיים שלי ושזה לא יגרום לי להשתעבד". לדבריו, משכנתא מחייבת כנראה לא תהיה הנתיב שבו יבחרו. "ההורים שלי עובדים 30 שנה כדי לשלם את המשכנתא וזה מאמלל להם את החיים, כפי שקורה כנראה ל–70% מבעלי הדירות במדינה. גם כשאנחנו מדברים על מגורי קבע אנחנו לא חולמים על נכס בטאבו, אלא על מגורי קבע בדירה שכורה. אפשר לחשוב על דירה להשקעה, אבל היא צריכה להיות אמצעי, ולא המטרה. יש למישהו אינטרס כלכלי שנהיה בלופ הזה של לחשוב שהבית הוא היעד ושכל החיים נועדו לממן את זה. זה כבר לא מתאים לדור שלנו, שמחפש גם הרבה יותר מרחב לשינויים. רבים מבני הדור שלנו לא רוצים לחיות בישראל, בין היתר בגלל הסיבות האלה".

מגורים בחו"ל הם אופציה?

חתוכה: "לפני כמה חודשים הציעו לנו לשמור על בית בפריז. סירבנו. לא היה לנו מספיק כסף כדי לממן את הטיסה".

רועי ארז, 38 - החיים ביאכטה: "לא רציתי לחכות לפנסיה"

רועי ארז
אייל טואג

רועי ארז, שעובד בחוות לחקלאות ימית באזור נמל אשדוד ובתחזוקה של סירות במרינה בעיר, לקח את נושא המגורים הלא יציבים צעד אחד קדימה, אל הים. "אני לא מגיע ממשפחה עמוסת נכסים ודירות", הוא אומר. "הורי חיים עד היום משכר צנוע, והמחשבה על לקחת משכנתא ולחיות במרדף הזה הבהילה אותי. גדלתי סביב מתח של ההורים ולחץ מ'איך גומרים את החודש'. ללכת אחריהם ולהיות כבול ל–40 שנה אחרי שאני קורע את עצמי רק כדי לתת סכום התחלתי לדירה, נראה לי לא הגיוני, אפילו הפחיד אותי. מפחיד אותי להסתבך עם הבנקים. הים תמיד היה חלום בשבילי ותמיד הייתי סביבו. יום אחד ראיתי בחור שגר בסירה עם אשתו והילד. כששאלתי כמה זה עולה הבנתי שהמחיר לא אסטרונומי, והחלטתי שאני רוצה לעשות את זה. האלטרנטיבה היתה לגור בתל אביב בשכירות, להעשיר את העשירים ולהיות תלוי בגחמות שלהם. אני מעדיף להיות תלוי ברוח. לא רציתי לחכות לפנסיה כדי לקנות סירה, וכשהבנתי שזה יכול להיות הפתרון הכלכלי־קיומי שלי במקום הפנטזיה של העשירים, הבנתי שאני צריך ללכת על זה.

"בגיל 29 פגשתי בחורה תאילנדית בשם נאם והיא שאלה אותי מה החלום שלי. כשסיפרתי לה על חלום היאכטה היא גרמה לי להאמין שזה אפשרי. שבמקום לשלם שכירות לנצח או משכנתא ל–40 שנה, אני יכול שיהיה לי משהו שלי. הסברתי שאני רוצה להיות פחות תלוי במערכת, כי אין לי כסף שיאפשר לי את החיים המדהימים שהייתי רוצה בישראל, והיא שיכנעה אותי ללכת על זה יחד אתה. אחר כך היא גילתה שיש לה מחלת ים ושהיא לא ממש יכולה להיות חלק מהחיים שלי על הסירה, והיא פנתה לדרכה ולמה שזימן לה הגורל, ואני לדרכי".

"היתרון הגדול הוא שבמרחק ארבעה חבלים אני יכול להיות רחוק מכאן ולהתרחק מכל מה שלא טוב לי. בשנה שעברה הפלגתי לאיטליה ואפילו לא שילמתי לנמלים, אלא הטלתי עוגן ושטתי לעשות קניות בסופר עם סירת גומי"

רועי ארז
אייל טואג

היאכטה עלתה 270 אלף שקל, וכדי לגייס אותם לקח ארז הלוואה מהבנק, שתיסגר עוד שנתיים. מדובר בסירת מפרשים שיש בה שני חדרים, סלון קטן, מקלחון ומטבחון. הגינה שלו היא הים, ואם השכנים לא נאים בעיניו — הוא יכול להפליג הלאה. עבור עגינה בנמל אשדוד הוא משלם למרינה 1,400 שקל בחודש הכוללים ארנונה, חשמל ומים, מה שמוזיל משמעותית את ההוצאות שלו. עגינה בנמלי תל אביב והרצליה עולה כמה מאות שקלים יותר, בעיקר בגלל צפיפות גבוהה יחסית. את התחזוקה לסירה הוא עושה בעצמו וכדי להתחמם בחורף מספיק מפזר חום אחד ששומר על החימום בסירה. "השכונה" של ארז מורכבת מעשר משפחות שמתגוררות כדרך קבע על יאכטות וסירות בנמל אשדוד. אפילו יש שם משפחה אחת עם שני ילדים שהולכים לבית ספר כל יום וכלב שנובח כשהוא מרגיש סופת רעמים מתקרבת.

היאכטה של ארז בהפלגה
רועי ארז בוונואטו

"היתרון הגדול הוא שבמרחק ארבעה חבלים אני יכול להיות רחוק מכאן ולהתרחק מכל מה שלא טוב לי", אומר ארז. "בשנה שעברה הפלגתי לאיטליה ואפילו לא שילמתי לנמלים, אלא הטלתי עוגן ושטתי בסירת גומי לעשות קניות בסופר. זה לא מהלך שמתאים לכל אחד, אבל לי כאוהב ים — זה התאים. אני עובד בנמל אשדוד ורואה אוניות ענק שפשוט פורקות ערימות של מכוניות חדשות פעם בכמה ימים. או שאתה משקיע במכונית מאות אלפי שקלים, או שאתה מעדיף נסיעות. לא נולדתי למשפחה של עשירים, אלא בחרתי לחיות באורח חיים שיאפשר לי לחיות ולטייל. אני נוסע ברנו מודל 93' ומעדיף לחסוך כדי להפליג לוונואטו, קבוצת איים לידי פיג'י. תושבי המקום אוהבים את ישראל ויש שם אוכלוסיה של נוצרים שמרגישים במידה מסוימת שהם שבט אבוד של ישראל. חלקם שומרים כשרות ושבת ומתפללים למען ישראל וחייליה. אני מנסה לסייע להם בגיוס משאבים, לרפואה ותשתיות בעיקר. אולי שם אוכל להשתקע יום אחד".

ארז עומד להתחתן ביוני, ואת ילדיו הוא וזוגתו מתכננים לגדל על הסירה. "אני רואה את זה כדבר טוב לי ולילד. בבית ספר לא מלמדים יותר מדי על טבע וכולנו שוקעים בניכור כלפי הסביבה שלנו ונכנסים לתוך מעגל של כסף, חומר ובתים שעולים מיליונים, מבלי שיהיה לנו זמן לשאול למה אנחנו עושים את זה. אם היינו קרובים לסביבה שבה אנחנו גדלים, לא היינו הורסים את הכוכב שאנחנו חיים עליו. הכסף שנהפך למרכז הקיום לא יהיה מה שיציל את האנושות ואת המשאבים שאנחנו גומרים. מכינים אותנו להיות ברגים קטנים במערכת, ולא מלמדים את הילדים שלנו על התמונה הרחבה של המקום שבו אנחנו חיים".

"הים תמיד היה חלום בשבילי ותמיד הייתי סביבו. האלטרנטיבה היתה לגור בתל אביב בשכירות, להעשיר את העשירים ולהיות תלוי בגחמות שלהם. אני מעדיף להיות תלוי ברוח"

רועי ארז
אייל טואג

דיור קואופרטיבי – מה זה ולמה זה טוב?

המכון לרפורמות מבניות, שהוקם בשנת 2010 על ידי שרגא בירן בכדי לחקור ולקדם רפורמות מבניות שמטרתן צמצום פערים בישראל, בוחן שוקי דיור בעולם ומודלים שונים המהווים ברירה ותחליף לשוק הדיור בארץ, המורכב רובו מדיור בבעלות. לפי נתוני הלמ"ס ב-2015, 67.6%  מהישראלים חיים בדירה שבבעלותם, 40% מהם משלמים עליה משכנתא, ו-27% שוכרים דירות - מהם 8.1% גרים בדיור ציבורי. בתל אביב, אגב, 54% חיים בשכירות ורק 40% בבעלות, לפי נתוני המכון.

המכון מקדם חשיפה להתארגנויות דיור קואופרטיבי, המיושם במדינות רבות ברחבי העולם. לפי המודל, הדירות הן בבעלות הקואופרטיב והדיירים הם לרוב בעלי מניות בקואופרטיב. במקביל, הדיירים נדרשים לתשלום חודשי של דמי חבר, תשלום שעשוי להיות נמוך משמעותית ממחירי השכירות הנהוגים בשוק. דמי החבר מורכבים מהחזרי מימון שלב ההקמה, מעלויות תחזוקה וניהול, וכן מדמי סולידריות המיועדים להעניק רשת ביטחון ולשמש להרחבת הקואופרטיב.

דמי החבר הנמוכים מתאפשרים מכיוון שהקואופרטיב אינו חברה עסקית המשיאה רווח, כך שבמקרה של עליית מחירי הדירות, דמי החבר אינם משתנים. לצד זאת, במדינות רבות ישנה תמיכה ממשלתית בהקמת קואופרטיבים. בגרמניה ובשוויץ למשל, המדינה או הרשות המקומית מסבסדות את הקרקע, ובקנדה ניתן מימון ממשלתי לפי קריטריונים סוציו-אקונומיים של הדיירים. המוטיבציה להשתתפות הגופים הציבוריים היא יצירת דיור בר השגה באזורי ביקוש בערים הגדולות, הנגיש לאוכלוסיות חלשות ומעמד ביניים.

האתגר המרכזי העומד בפני קואופרטיבי דיור הוא מימון הקמת מלאי דיור ראשוני. מלבד הון ראשוני של חברי הקואופרטיב והלוואות בתנאים נוחים מבני משפחה וחברים, המימון מתבצע פעמים רבות באמצעות בנקים קואופרטיביים וקרנות פנסיה, ולעתים גם בתמיכה של המדינה בצורת ערבון או הלוואה עומדת. מלבד האפשרות לייצר דיור בר-השגה בערים גדולות ויקרות, הכניסה של שחקן "חברתי" לשוק הנדל"ן עשויה להיות משמעותית בתהליכי התחדשות עירונית בשכונות החלשות, בהן מתרחשים פעמים רבות דווקא תהליכי מידור של הדיירים הוותיקים מהשכונה ופירוק הקהילה המקומית.

בישראל לא קיים כיום דיור קואופרטיבי בערים. לאחרונה, ערך הפורום לדיור קואופרטיבי מיפוי של הקבוצות הקיימות המעוניינות להקים מיזמים של דיור קואופרטיבי ואותרו כ-200 קבוצות מגוונות, של צעירים יוצאי תנועות נוער, משפחות צעירות, וגמלאים (המחפשים פתרון קהילתי אלטרנטיבי לדיור מוגן), המנסות להקים קואופרטיב דיור בישראל מזה זמן מה אך נתקלות בחסמים רבים.

בניגוד למדינות אירופה, הבנקים המסחריים אינם מעוניינים לספק משכנתאות לקואופרטיבי דיור בשל חוסר היכרות עם המודל. במקביל לא קיימים אפיקי השקעה חלופיים להשקעה בדיור קואופרטיבי. גם המדינה לא מסבסדת או מתמרצת הקמת קואופרטיבי דיור, על אף שהטבות דוגמת קרקע מסובסדת והקלות מס ניתנות לפרויקטים כמחיר למשתכן או דירה להשכיר, המייצרים יחידות דיור מוזלות -  שלאחר זמן מוקצב חוזרות אל השוק החופשי ולא נותרות בנות השגה בטווח הארוך.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות