גיא רולניק | חברי המועדון נופלים - והמסך עולה - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

גיא רולניק | חברי המועדון נופלים - והמסך עולה

חיסולים, "פרוטקשן" ואקדח מעשן: השיטה של נוני מוזס ו"ידיעות אחרונות" - ואיך אפשר לנצח אותה

574תגובות
מוזס ונתניהו
דה מרקר

דני, נוחי, אליעזר ועכשיו נוני.

בזה אחר זה נפלו בחמש השנים האחרונות קוביות הדומינו של מועדון הכסף, הכוח והתקשורת הישראלי. כולם קשורים זה בזה, כולם חלק מאותה שיטה. הם נפלו והמסך עולה.

נחזור שמונה שנים לאחור, לקיץ 2008. נוני מוזס, נוחי דנקנר ושלדון אדלסון על שער ה–Markerweek: שליטי מועדון הריכוזיות של המשק הישראלי.

אדלסון היה אז הדמות החדשה והמסקרנת מכולן: הפטרון החדש של בנימין נתניהו, מיליארדר אמריקאי שמגיע לישראל כדי לממן עבור ראש הממשלה עיתון בהשקעה של מאות מיליוני דולרים — מכשיר תעמולה נטו, שלא עושה מאמצים מיוחדים להיראות כעיתון. כל בוקר מתפרסמים מסריו של ראש הממשלה אל העם במאות אלפי עותקים.

ליד אדלסון עומד נוחי דנקנר (ומאחוריו מסתתר בן דודו דני), יו"ר אי.די.בי (ויו״ר בנק הפועלים) — הטייקונים הגדולים בישראל, השולטים בכ–400 מיליארד שקל של כספי ציבור. לימים יתברר שהשני כבר היה פושט רגל והראשון עוד יגיע לפשיטת רגל.

אבל לדנקנר ולשלדון יש משהו משותף: נוני מוזס. דנקנר מצליח להשתלט על חלקים אדירים במשק, להשחית את רוב כלבי השמירה, לגייס מיליארדים מהבנקים הציבוריים בלי ביטחונות נאותים ולהטיל פחד על רוב חלקי המשק — הודות לברית עם מוזס. אחד שומר על השני: העיתונים של מוזס דואגים לנוחי, החברות בפירמידה של דנקנר דואגות לעיתונים של מוזס.

שער TheMarker ב-2008

אדלסון מגיע לישראל לא בגלל הגרעין האירני, הימין, השמאל או הקזינו. הוא מגיע לכאן רק בגלל מוזס. אין לו שום עניין עסקי בישראל וממילא אפס הבנה וחיבה לעיתונות. עבורו, העיתון הוא כלי פוליטי נטו. נתניהו רוצה להיות ראש ממשלה, מוזס לא רוצה שהוא יהיה ראש ממשלה. כנראה שהוא הגיע למסקנה שאת ההבנות שהיו לו עם אריאל שרון ואהוד אולמרט לא יהיו לו עם נתניהו. אין פתרון אחר: כל עוד מוזס מנהל את ההצגה, הסיכוי של נתניהו להגיע לראשות הממשלה נמוך. כמו בפארק היורה, היחיד שיכול להילחם בוולוצירפטור האלים שטווה במשך 20 שנה רשת כוח אדירה בג'ונגל הישראלי הוא הטי־רקס שמגיע מלאס וגאס. אדלסון.

מוזס שולט בג'ונגל הזה יותר מ–20 שנה, מאז דחק את בני דודיו היורשים מאימפריית "ידיעות אחרונות" והשתלט על העיתון. "ידיעות אחרונות" כבר אינה אימפריה כלכלית, אבל היא מוקד הכוח הפוליטי הגדול ביותר במדינה.

אל תטעו: כוחה של קבוצת "ידיעות אחרונות" לא נובע מתפוצת העיתון ואתר האינטרנט ynet — זאת הטעות הנפוצה בהתייחסות אליה. הכוח שלה נובע מהשיטה שבה היא פועלת: יש אויבים ויש ידידים, יש רשימות לבנות ויש רשימות שחורות, יש טריטוריות ברורות, ואם מישהו מרים את הראש יהיה מי שיוריד לו את הראש. יש מחוסלים ויש מקודמים. אין שום אידיאולוגיה, לא שטחים ולא כיבוש, לא ביטחון ולא שלום, לא ימין ולא שמאל, לא ליכוד ולא עבודה. זה עסק. עסק שממוקד בצבירת כוח. ויש רק איש אחד שמקבל את ההחלטות.

האיש הזה נמצא מאחורי הקלעים: לא מתראיין, לא מדבר, לא מופיע, לא כותב. עבור מאות אלפי קוראי "ידיעות אחרונות" ו–ynet ורוב אזרחי ישראל הוא לא קיים. אין להם מושג מיהו, מהם ערכיו, רעיונותיו, חבריו, תוכניותיו ופעולותיו. לא קיים.

את הקשר היחיד הוא מקיים עם קומץ העורכים הבכירים וכמה עיתונאים ומשרתים. פעם הוא היה קורא לחדרו את משה ורדי, עורך "ידיעות אחרונות", מסביר לו, וזה האחרון היה יוצא לבצע. בשנים האחרונות הוא קרא לחיים רוזנברג, ״מנהל המשק״ בעיתון, אומר לו כמה מלים — וזה היה יוצא לדרכו. העורכים של "ידיעות אחרונות", ynet ו"כלכליסט", עודכנו מהר מאוד במה שנדרש לעשות או לא לעשות.

בחמש השנים האחרונות, ככל שהמצב הכלכלי של הממלכה שלו הידרדר והאיום על כוחו גבר, מוזס כבר לא היה מתאפק, ופונה ישירות לעורכים. תכניס, תוציא, תעלה, תוריד. בלי הסברים. אין צורך בהם.

"ידיעות אחרונות" אינו "ישראל היום": הכל נעשה בתפירה עילית, סמויה, יפה. לצד הפעילות הכוחנית והמניפולטיבית, שנועדה לקדם חברים ולחסל אויבים, שרובה סמויה מהעין — תמיד היתה גם עיתונות רצינית ואיכותית. זאת שיטת רופרט מרדוק, שתמיד היה לו ״פורטפוליו״ של עיתונים מסוגים שונים: עיתון אחד מביא סנסציות ומטיל טרור על הפוליטיקאים, עיתון שני מביא עיתונות מכובדת ומרשימה, ורשת טלוויזיה שמוגנת ברגולציה ממשלתית הנגזרת מכוח פוליטי מביאה תזרים מזומנים. כך מקבלים לגיטימציה ומשמרים אותה. עשרות, אולי מאות, עיתונאים שעבדו ב"ידיעות אחרונות" במשך השנים עשו עבודה מעולה ולא לקחו חלק במה שנעשה סביבם. חלקם הבינו ושתקו, רובם לא הבינו. מטריצת ההון־שלטון־עיתון מורכבת, האינטרסים הכלכליים מתחלפים, צריך לעבוד במשרה מלאה כדי להבין מה בדיוק קורה שם.

וכאן הרגע לעבור למשהו אישי יותר: אני עובד בזה. עוקב לא רק אחרי שוק ההון הישראלי, הרגולציה והפוליטיקה, אלא אחרי הצלע השלישית, הקריטית — העיתונות. עוקב אחר סוג העיתונות שעושה קבוצת "ידיעות אחרונות" זה יותר מ–25 שנה, מהרגע שבו מוניתי לכתב שוק ההון בעיתון ״הארץ״.

נתניהו ואדלסון
אילן אסייג

במהרה הבחנתי בתופעה הבאה: "ידיעות אחרונות" העניק שוב ושוב סיקור חיובי לשחקנים החזקים במשק כאשר אלה היו בשיא כוחם. אם תפקיד העיתונות הוא לבקר את החזקים — ב"ידיעות אחרונות" זה היה לעתים כמעט הפוך: לכרות בריתות עם החזקים. בחלק מהמקרים הוא גם היה השכפ״ץ שלהם כאשר פרצו שערוריות.

הפעם הראשונה שבה הבחנתי בכך היתה בתחילת שנות ה–90, כאשר שני האנשים החזקים ביותר במשק היו אהרון דוברת ויצחק שרם: הם היו מלכי הבורסה והיו מעורבים בשורה של פרשיות שחיתות, שחיתות חוקית ושחיתות פלילית. הם נחלצו מכולן, כל התיקים והחקירות נסגרו. "ידיעות אחרונות" כמעט תמיד היה שם להגן עליהם.

אחרי דוברת ושרם בא בני גאון, אחרי גאון בא אליעזר פישמן, אחרי פישמן באו הדנקנרים, בדרך גם הגיע יצחק תשובה והרשימה עוד ארוכה: כמעט תמיד "ידיעות אחרונות" היה בצד של החזקים — ואלה גמלו לו על כך.

קוראי TheMarker יודעים שבעשור האחרון ניהלנו שישה קמפיינים בולטים: 1. החלשת הבנקים, הכנסת תחרות למערכת הפיננסית והקטנת ניגודי העניינים 2. פתיחת שוק הסלולר לתחרות 3. הקמת ועדת הריכוזיות, ליוויה והבאתה לאישור בכנסת 4. חשיפת השחיתות של בני הדודים נוחי ודני דנקנר באי.די.בי ובבנק הפועלים 5. מניעת התוכניות לחילוץ הטייקונים פושטי הרגל באמצעות כספי הפנסיה והמסים של אזרחי ישראל 6. מיסוי תגליות הגז ומניעת היווצרות מונופול.

בחמישה או ארבעה מתוך ששת הקמפיינים נחלנו הצלחה, לפעמים גדולה ולפעמים קטנה. אבל מה שיותר רלוונטי לשיחתנו היום הוא שבכל הקמפיינים האלה – בכל השישה - תמכה קבוצת "ידיעות אחרונות" באינטרסים של הטייקונים והבנקאים, בניגוד מוחלט ל-TheMarker.

אז יכול להיות שזאת השקפת עולם כלכלית אחרת. ב"ידיעות אחרונות" חושבים שריכוזיות בבנקים, בסלולר ובגז היא דבר חיובי, שפירמידות הן מבנה כלכלי טוב ושדני ונוחי דנקנר באמת היו אנשי עסקים נהדרים, אתיים וראויים שהיה צריך לעשות הכל כדי שיישארו בצמרת בנק הפועלים ואי.די.בי.

נוני מוזס
ניר קידר

אני לא מאמין בזה.

אני לא מאמין בזה, לא רק בגלל העדויות ששמענו משורה ארוכה של עורכים ואנשי עסקים, אלא מפני שפעם אחר פעם ראיתי שכמה שבועות או חודשים לאחר שטייקון או בנקאי איבד מכוחו — הקו המערכתי של "ידיעות אחרונות" התהפך ביחס אליו.

אני לא מאמין בזה, כי לצד קמפיינים מתמשכים נגד נתניהו בעשור האחרון ניהל "ידיעות אחרונות" קמפיינים בעד אביגדור ליברמן, נפתלי בנט ואיילת שקד — ברגעים שבהם הם נתפשו כיריבים של נתניהו.

אני לא מאמין בזה, כי קשה להבחין בקו אידיאולוגי בהחלטות העריכה של "ידיעות אחרונות" — למעט התמיכה בחברות הענק ובפוליטיקאים שהיו מקורבים לעיתון באותה נקודת זמן.

אבל האם היו כאן עסקות קח־תן, האם היה כאן Quid Pro Quo? אני משוכנע שכן. אחרי 25 שנה השתכנעתי ש"ידיעות אחרונות" הוא ארגון מסואב, מושחת, מסוכן לדמוקרטיה. ואל תקלו בזה ראש, כי היתה לכך השפעה אדירה על המדינה שבה אתם חיים. עד לפני כמה שנים היתה לו השפעה אדירה על השיח הציבורי ועל הרגולציה. ועל הפוליטיקה, כמובן.

זאת דעתי. ביססתי אותה על עשרות אנקדוטות, מאות כתבות, עשרות אירועים עם פוליטיקאים, רגולטורים, טייקונים ומונופולים וקומץ עיתונאים בכירים שעבדו ב"ידיעות אחרונות", עזבו וסיפרו מה קרה שם. נאמנה עלי במיוחד עדותו של עיתונאי ״הארץ״ גידי וייץ, שעבד שם כתחקירן, ראה הכל מבפנים והיה לו אומץ, כבר לפני שבע שנים, להעלות הכל על הכתב בתצהיר שהגיש לבית המשפט, ובו תיאר את שיטת מוזס ועורכיו לקדם מקורבים ולהעניש אויבים. וייץ אינו כוכב טלוויזיה, אבל הוא התחקירן החשוב ביותר בישראל בעשור האחרון, ומעולם לא ראיתי אותו מתכופף מול כוח.

"ידיעות אחרונות" העניקה לפני שלושה עשורים הלוואה למעסיקה שלי — קבוצת "הארץ". ב–2002 פירסמתי כאן טור שבו קראתי לממונה על ההגבלים העסקיים לחקור את החיבור התת־קרקעי בין "ידיעות אחרונות" ל״הארץ״ — שאותו הגדרתי כסכנה לדמוקרטיה. חופש לכתוב טור כזה, נגד האינטרסים הישירים של המו״ל, קיים לדעתי רק בעיתון ״הארץ״. זה נדיר לא רק בישראל, אלא ברוב העולם. למרות ההלוואה שקיבלה קבוצת "הארץ", היה לי חופש מוחלט לכתוב כאן הכל על מוזס ושיטותיו, כמו על חבריו הטייקונים.

בעשור האחרון פירסמנו ב-TheMarker עשרות כתבות על השיטה המשחיתה של מוזס ועיתונאיו. אבל מעולם לא היה לנו אקדח מעשן.

ולא בכדי.

שער "ידיעות אחרונות", 11.7.2012
שער "ידיעות"

25 שנה של כתיבה על אנשי עסקים עם כוח אדיר לימדו אותי את כלל הברזל הבא: ככל שיש לשחקן כלכלי או פוליטי יותר כוח, כך היכולת שלו לגרום לאנשים אחרים — מחוקקים, עורכי דין, רואי חשבון, שרים — לעשות בדיוק את מה שהוא רוצה, גם אם זה מושחת, בלי להשאיר שום עקבות, שום עדויות, גדולה יותר. לא רק מפני שאנשים נוטים ללכת עם הכוח, נמנעים מעימותים ותופשים את הסטטוס־קוו כמובן מאליו, אלא גם משום שככל שיש לך יותר כוח — יש לך השפעה גדולה יותר על הרעיונות ומה שנתפש כנורמטיבי.

אל תטעו לרגע בעניין. למוזס היה יותר כוח מכל שחקן אחר בישראל במשך כשלושה עשורים. למעט כמה שנים שבהן בני הדודים נוחי ודני עלו עליו בכוחם, בזכות השליטה המשותפת באי.די.בי ובבנק הפועלים — לא היה שום גורם במשק שהתחרה במוזס.

מאז ביסס מוזס את שליטתו ב"ידיעות אחרונות" התחלפו שבעה ראשי ממשלה: יצחק שמיר, יצחק רבין, שמעון פרס, בנימין נתניהו, אהוד ברק, אריאל שרון ואהוד אולמרט. ראשי ממשלה התחלפו — אבל מוזס נשאר. בדמוקרטיות, בניגוד לדיקטטורות, לריכוזי כוח במגזר הפרטי יש יכולת שרידות אדירה במשך עשרות שנים. לעתים קרובות הכוח עובר בירושה. כך זה היה ב"ידיעות אחרונות".

ובהיעדר אקדח מעשן לא יכולתי, לצערי, להשתמש עד היום בשפה ובסגנון שבהם כתוב הטור הזה. ולא שלא ניסינו, אבל זה היה בלתי אפשרי. הפחד ממוזס, מהעורכים ומהכתבים הבכירים שלו היה מצמית: פוליטיקאים, רגולטורים, עיתונאים ואנשי עסקים, גם העשירים ביותר, נתקפו אלם כאשר שמו עלה. עד כאן. עליו לא מדברים.

עכשיו יש לנו אקדח מעשן: קטעים מתוך תמליל של שיחות מוקלטות בין ראש הממשלה לבין נוני מוזס, שבהן נשמע בין השאר מוזס מציע לנתניהו עסקה — תגביל את התחרות ב"ידיעות אחרונות" ובתמורה אעשה הכל כדי להשאיר אותך ראש ממשלה, ״אפנק אותך״ בעיתון (בהזדמנות כדאי יהיה להתעכב על סגנון הדיבור של מוזס, הקשור למסלול חייו המעניין).

כאן צריך לעצור ולהבין לעומק את הסחורה שמציע מוזס לנתניהו. מוזס יכול להעניק לראש הממשלה רק שירות אחד, שירות יקר ערך. למעשה אין שירות טוב יותר: אפשר לקרוא לזה עיתונות חיובית ואפשר לקרוא לזה ״פרוטקשן״ — התוצאה זהה. עריכה של העיתונים והאתרים של הקבוצה באופן שלא רק מגדיל את סיכוייו של נתניהו להישאר ראש ממשלה, אלא גם מאותת ליריבים פוליטיים קיימים ופוטנציאליים שלא כדאי לנסות להתחרות בו.

ארנון מוזס
מוטי קמחי

אך מהי המכניקה שבאמצעותה יספק מוזס לנתניהו את השירות הזה? כיצד יכול מוזס לגרום לעשרות עורכים וכתבים לשבח אדם שבמשך 20 שנה, בהפסקות, תקפו אותו בחריפות, הציגו כמושחת ומסוכן, כראש הממשלה הכושל ביותר שידעה ישראל, את אשתו כמטורפת שמנהלת את המדינה ואת שלטונו כדיקטטורה? איך עושים מהפך כזה? הרי מוזס מבטיח פינוקים ושלטון.

אפשרות אחת היא שמוזס מציע דבר שהוא לא יכול לספק: דיבורים. אבל הוא מנהל משא ומתן עם אדם מנוסה שמכיר היטב את קבוצת "ידיעות אחרונות". הוא יודע מה היא יודעת לעשות. אולי יש סיבה אחרת.

מוזס לא רואה בעיה בשינוי כה דרמטי בקו המערכתי הזה, כי התרבות הארגונית של קבוצת "ידיעות אחרונות" ערוכה ומוכנה לזה. כל מה שצריך כדי לעשות תפנית נמצא שם. לא יהיה מרד בחדר החדשות, לא יורמו גבות, לא יישאלו שאלות. לא ב"ידיעות אחרונות" וגם לא בחלק מכלי התקשורת האחרים שלצדו, שיבחינו במהפך. זה בתוך הנורמה, בתוך מה שמקובל. זה הולך.

העסקה לא יצאה לפועל בסופו של דבר. ייתכן שלא בשלו התנאים, ייתכן ששני הצדדים לא האמינו שיוכלו לאכוף את ביצוע ההסכם לאורך זמן, וייתכן שהם רימו זה את זה כדי למשוך זמן.

אבל גם כך אפשר לראות עכשיו בבירור את מבנה הכוח בכלכלה הפוליטית בישראל, ומה עדיין נמצא בתוך התחום הנורמטיבי. וזה כמובן על פי ניתוח טקסטואלי אמפירי של התגובות (היעדר התגובות) של הפוליטיקאים הבכירים והבולטים בישראל לתמלילים המדהימים האלה. שמעתם משהו מיאיר לפיד, המועמד בעיני עצמו? מיד ימינו, העיתונאי לשעבר עפר שלח? מיצחק הרצוג, יו״ר האופוזיציה? מילא הם, אבל האם שמעתם משהו מח"כים צעירים ומבטיחים כמו סתיו שפיר? בימים רגילים, על אירוע כזה היא היתה עולה ארבע פעמים בשעה בפייסבוק, בטוויטר ובפייסבוק לייב כדי לצאת חוצץ. ומה לגבי גדעון סער, מרב מיכאלי, שלי יחימוביץ' — אנשי תקשורת בעברם?

דום שתיקה. מלמולים משונים. האם תמליל שבו הבעלים והעורך האחראי של קבוצת העיתונות הכי גדולה בישראל מציע לראש הממשלה להשאיר אותו בשלטון תמורת הטבות רגולטוריות אינו אירוע מכונן, מטריד, מבהיל ומדהים בקורותיה של הדמוקרטיה הישראלית? כלום חברי האופוזיציה לא מעריכים את עוצמת האירוע? את חשיבות העיתונות?

בוודאי שלא. פוליטיקאים, יותר מעיתונאים ואנשי עסקים, חיים מעיתונות ויודעים שבלעדיה אין דמוקרטיה. מילא חברי הקואליציה — אביגדור ליברמן ונפתלי בנט שנחשבים ליקיריו של מוזס שותקים — אבל כיצד תסבירו את שתיקתם המצמיתה של אלה שנחשבים כשייכים למחנה הליברלי? הם מעוניינים כנראה רק בהחלפתו של נתניהו או בקידום מעמדם הפוליטי האישי בתוך המפלגות שלהם ולא בתיקון הכשל המהותי של הדמוקרטיה בישראל — השליטה המשחיתה של מוזס בתמונת המציאות של הישראלים.

היחידים שמדברים בצורה ברורה הם מיקי רוזנטל וזהבה גלאון. הם אלה שאין להם מה להפסיד. רוזנטל כבר סיפר לפני עשור שקבוצת "ידיעות אחרונות" מתנהלת כמו מאפיה ולא כמו עיתון, וגלאון שהצביעה נגד חוק "ישראל היום" ממילא שרופה ומוקצה ב"ידיעות אחרונות".

כל שאר חברי האופוזיציה שותקים. כולם רוצים להמשיך לקבל סיקור טוב אצל מוזס. אצל כולם הדיבורים על דמוקרטיה וחופש נעצרים כאשר מדובר ב"ידיעות אחרונות". ללמדנו עד כמה מצמית ומפחיד הכוח של קבוצת עיתונות מסוגה, כמה אפקטיבי והרסני יכול להיות עיתון שבו יש מקבל החלטות אחד שיכול להחליט להעניש אנשים ולקדם אחרים ללא כל מפתח ערכי ואידיאולוגי, אלא רק לפי גחמותיו והאינטרסים המשתנים שלו.

יש לנו אקדח מעשן. אנחנו נמצאים ברגע מכונן בדברי ימי הדמוקרטיה הישראלית. רוב הכוחות החזקים של הממסד יעשו הכל כדי שהאירוע הזה יישכח ויתפוגג. "ידיעות אחרונות" הוא חלק קריטי מהסטטוס־קוו הישראלי. באופן מדהים לא רק שנתניהו יעשה הכל כדי שלא תהיה כאן חקירה עמוקה או כתבי אישום, אלא גם כל אלה שרוצים להחליף את נתניהו. לפיד, ליברמן, סער, בנט, לבני — כמעט כל מי שרואה עצמו כמתמודד על ראשות הממשלה נמצא בברית כלשהי עם "ידיעות אחרונות" ומקווה שהחקירה הזאת תמות בלי הד ציבורי והסקת מסקנות.

זה רגע האמת שבו יש לגבש קואליציה חדשה, שלא קיימת בדרך כלל, לא מפלגתית, לא של שמאל, לא ימין, לא שמרנים ולא ליברלים. קואליציה של אנשים מכל שדרות העם שמאמינים בחופש ושמבינים שאין ולא יהיה שום חופש אמיתי במקום שבו מעט אנשים שולטים לא רק בכל הכסף והמשאבים — אלא בכל המידע, הידע, הרעיונות ובעיקר תמונת המציאות.

מה דעתכם על הטור של רולניק? הגיבו ושתפו


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם