הדבר הטוב היחיד שעשה "ישראל היום" - והתסריט שאף אחד לא חשב עליו - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הדבר הטוב היחיד שעשה "ישראל היום" - והתסריט שאף אחד לא חשב עליו

"ישראל היום" הפופוליסטי הוא לא הרבה יותר מדף המסרים של משפחת נתניהו, שגורם נזק קשה לעיתונים אחרים בשל השפעתו על תקציבי הפרסום, אבל לפחות אין לו אג'נדות נסתרות. והוא עשה דבר אחד טוב מבחינה ציבורית

94תגובות

דיברתי לא פעם עם מנהלים ב"ישראל היום". המסר שלהם היה שמטרתם היא ליצור עיתון שעומד על רגליים כלכליות עצמאיות ואיתנות, מוצר שמחולק חינם ומתפרנס רק מפרסומות — כמו אתרי אינטרנט, כמו ערוץ 2, כמו עיתוני "מטרו" בכמה ערים גדולות במערב. בחלק מהשיחות הם אף רמזו לי שהעיתון כבר קרוב ליעד של איזון תפעולי, אם כי לא הכחישו שזה "קשה מאוד".

ואולם כשאורי בלאו פירסם השבוע ב"הארץ" כי "ישראל היום" הפסיד מאז הקמתו ב–2007 יותר מ–700 מיליון שקל (למעשה, הוא מפסיד כשקל על כל גיליון שהוא מדפיס), נסדק הנרטיב של העיתון כעסק מסחרי שעומד על רגליו, והדיווחים של מנהליו איבדו את אמינותם. "ישראל היום" הוא לא עסק כמו עיתונים פרטיים אחרים. הודות לכיסים העמוקים של הבעלים, המיליארדר האמריקאי שלדון אדלסון, בנימין נתניהו מקבל "דף מסרים" שמחולק מדי יום בכמה מאות אלפי עותקים, עטוף במעט כרוניקה שוטפת וספורט. זו המטרה העיקרית של העיתון.

למרות ההשקעה הכספית העצומה במערכת העיתונאית, בהדפסה ובהפצה, "ישראל היום" מעולם לא הצליח להקים לעצמו מעמד של כלי תקשורת המשפיע על השיח הציבורי ועל מקבלי ההחלטות. העיתון מעולם לא ניסה להיתפש כמאוזן או אובייקטיבי, לא עסק בדרך כלל בתחקירים ובחשיפת עוולות ולא ניסה לעורר שיח ציבורי. גם לא למראית עין. כל מי שהחזיק בו הבין שזהו אכן "ביביתון" — הכינוי שדבק בו — ושהאג'נדה היחידה שלו היא קידום ענייניו של ראש הממשלה ותקיפת מתנגדיו.

מסיבה זו רק מעטים מתייחסים בכובד ראש למה שנכתב בו. בקרב האליטות ומקבלי ההחלטות, ל"ישראל היום" אין כמעט משקל, ואפילו נתניהו עצמו אמר את זה. שאלתי פעם בכיר ב"ישראל היום" מדוע העיתון לא פנה לדרך אחרת, ולא ניסה להפיק עיתון רציני, ולכן משפיע — למשל, עבור קוראים בעלי תפישת עולם ימנית. שאלתי אם עיתון משפיע כזה, אם יקום, לא יהיה אפקטיבי יותר עבור נתניהו לצורך המאבקים הפוליטיים שהוא מבקש מנהל. לא קיבלתי תשובה.

ב"ישראל היום" בחרו להפיק עיתון פופוליסטי ולהתחרות בדיוק במגרש של "ידיעות אחרונות", גם במחיר של איכות נמוכה וויתור על השפעה ציבורית, כנראה שלא במקרה. בהמשך, גם ראשי העיתון וגם התכנים הוכיחו שמטרת־על נוספת של העיתון היא לפגוע ב"ידיעות אחרונות", ושהמטרה הזאת לא פחות חשובה מתמיכה בנתניהו. "אימפריית הרשע" — כך תיארו ב"ישראל היום" את המתחרה ובעליו נוני מוזס.

אין ספק ש"ישראל היום" פגע קשות בכל שוק העיתונות המודפסת. למרות היעדר השפעה על השיח הציבורי והיעדר תחרותיות בשוק הדעות, הוא גרם לירידה חדה במחירי המודעות ולמאבק חריף על עוגת הפרסום, שגם כך מצטמקת במהירות בשל התחרות מצד אתרי האינטרנט והמעבר לצריכת חדשות במכשירי מובייל וברשתות חברתיות. תחרות זו, שכוונה בדיוק לנישה העממית — ולא המאבק בשוק הדעות — היא זו שפגעה ב"ידיעות אחרונות". היא זו שגרמה למוזס להחריף את המאבק בנתניהו, ובסופו של דבר היא זו שהכינה את השטח למשא ומתן על "פינוקים" ו"מינוי עיתונאים".

שלדון אדלסון ובנימין נתניהו
איל ורשבסקי

צריך להבהיר: שיטת האיומים, החיבוקים, התחקירים וגניזת החומרים של מוזס ו"ידיעות אחרונות" קיימת יותר מ–20 שנה, הרבה לפני שאלדסון נכנס לזירה. מי שעקב אחר שוק העיתונות ראה שיטות דומות בעיתונים אחרים, למשל ב"מעריב" בימים שנשלט על ידי נוחי דנקנר. אלא שמרגע ש"ידיעות אחרונות" נלחץ אל הקיר הכלכלי, הגביר מוזס את הלחץ על סביבתו ואת עומק הדילים עם שותפים פוליטיים ועסקיים, עד שמצא עצמו מנהל משא ומתן עם נתניהו, לרבות התחייבות להשאיר אותו בכיסא ראש הממשלה "ככל שירצה".

למרות המוצר הנחות ולמרות הנזק שגרם לעיתונים בישראל, "ישראל היום" בכל זאת עשה דבר חיובי אחד עבור הציבור: הוא חשף את השיטה, את המועדון ואת ההתנהלות המאפיונרית של מוזס ו"ידיעות אחרונות". בלי הלחץ הכלכלי מכיוון "ישראל היום", מוזס היה שומר על כוחו ומעמדו השולט במועדון ההון־שלטון־עיתון הישראלי. הוא היה ממשיך להשיג את מבוקשו מהמערכת הפוליטית והעסקית, וגם ממשיך להרתיע ולהשתיק מתנגדים או ביקורת, בדיוק כפי שעשה ב–20 השנים קודם לכן.

יש עוד סיבות לחולשה היחסית של מוזס: בשנים האחרונות העזו יותר ויותר גורמים לעמוד מולו, למשל מנכ"ל זכיינית ערוץ 2 קשת, אבי ניר. אך הלחץ הכלכלי של "ישראל היום" היה הקש ששבר את הגב של מוזס, והביא אותו לחשיפת האקדח המעשן של הקלטות — ולרעידת האדמה שבעקבותיו.

מבחינת הציבור, שוק שבו שני גופים דומיננטיים ואלימים נלחמים ומקיזים זה את דמו של זה עדיף על שוק עם גורם מונופוליסטי אחד ששולט בכל ומכתיב את התנאים לכולם. במובן הזה, "ישראל היום" הביא ברכה לאזרח הישראלי: עיתון שכולם יודעים מהי האג'נדה שלו ושלבעל הבית העשיר שלו אין עסקים בישראל, חשף את האמת על העיתון השני — זה שהאינטרסים שלו נסתרים ושפועל בשיטה מאפיונרית.

ארנון מוזס
ניר קידר

כמתבקש, השיח הציבורי מתמקד עתה במוזס ובנתניהו, אך גם "ישראל היום" ואדלסון הם שחקנים במחזה הזה. כיצד יגיב אדלסון לחשיפת התמלילים שבהם נשמע נתניהו מוכן (לכאורה) לשתף פעולה עם מוזס כדי לפגוע בעיתונו? האם ימשיך להזרים לקופת העיתון מיליונים רבים כל שנה? האם גם הוא הופתע? לחילופין, אם אדלסון עודכן על ידי נתניהו והיה שותף למגעים עם מוזס, האם אין זה הופך אותו לשותף בקנוניה, גם אם זו לא יצאה אל הפועל? האם ייתכן תסריט אירוני במיוחד שבו חשיפת הקלטות תבריח את אדלסון ותספק למוזס את מה שלא הצליח לקבל בשום דרך אחרת? בקרוב נדע. אבל לא משנה מה יקרה, הכדור צריך לעבור עכשיו לעיתונאים ולעורכים ב"ישראל היום" ו"בידיעות אחרונות", שאיפשרו להפוך את עיתונם לסחורה בעסקה מפוקפקת. לא פחות מבעלי השליטה, גם הם צריכים לעשות חשבון נפש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם