אלפרד נובל בכלל לא רצה לתת פרס לכלכלה - אבל אז התערב הבנק - Markerweek - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אלפרד נובל בכלל לא רצה לתת פרס לכלכלה - אבל אז התערב הבנק

למייסד פרס נובל לא היתה כוונה להעניק ולו קרונה אחת לכלכלנים, אבל לא רק שפרס הנובל בתחום נולד כבן חורג - הוא גם מסנן באופן עקבי כלכלנים סוציאל־דמוקרטים. פרופ' אבנר עופר מאוניברסיטת אוקספורד מאמין שזה לא מקרי

19תגובות
הכלכלן אוליבר הארט (משמאל) מקבל פרס
נובל ממלך שוודיה, החודש בשטוקהולם
T NEWS AGENCY / JESSICA GOW / AF

גם השנה, כבכל שנה מאז תחילת המאה ה–20, נערך בשטוקהולם טקס הענקת פרסי הנובל היוקרתיים. תשומת הלב התקשורתית התמקדה השנה דווקא בזוכה שלא הגיע לאסוף את הפרס, המוסיקאי בוב דילן, שטען כי היו לו התחייבויות קודמות. הזוכים האחרים התייצבו בהרכב מלא, בהם גם אוליבר הארט ובנגט הולמסטרום, שזכו בפרס לכלכלה. כמו עמיתיהם, זוכי הפרסים לפיסיקה, כימיה ורפואה (פרס נובל לשלום מוענק באוסלו), הם קיבלו בטקס רב רושם באולם הקונצרטים העירוני מדליית זהב ותעודה מעוטרת מידיו של מלך שוודיה. בנוסף הם התחלקו בפרס כספי של כ–866 אלף דולר.

בטקס כמעט אי אפשר היה להבדיל בין הפרס של הארט והולמסטרום לבין הפרסים האחרים, אך במבט מעמיק יותר ובהקשר היסטורי רחב יש הבדל גדול בין הפרס הכלכלי לשאר הפרסים. למעשה, מה שמכונה פרס נובל לכלכלה אינו פרס נובל כלל, שכן הוא נולד יותר מ–70 שנה אחרי מותו של אלפרד נובל, האיש שבצוואתו יזם, מימן ועיצב את מפעל הפרסים היוקרתי.

אלפרד נובל היה מדען ותעשיין שוודי בן המאה ה–19 שעשה הון רב מהמצאת הדינמיט. בסוף ימיו, ככל הנראה כתוצאה מהאשמה שחש על השימוש הצבאי בהמצאתו, הוא החליט להעניק את רוב הונו לקרן שתוקם לזכרו ותעניק בכל שנה פרס לאנשים שהביאו את התועלת הרבה ביותר למין האנושי. לאחר מותו של נובל ב–1896 הקימו המוציאים לפועל של צוואתו את קרן הנובל, האחראית עד היום למפעל הפרס. זאת קרן פרטית המתנהלת בהתאם לצוואתו של נובל, שלא השאיר מקום לספק לגבי התחומים שהוא ראה כמועילים לאנושות: חמשת התחומים שהוא קבע היו פיסיקה, כימיה, רפואה, שלום וספרות. לא היתה לו כוונה להעניק ולו קרונה שוודית אחת לכלכלנים. למעשה, אף שהוא היה תעשיין בינלאומי, הוא שנא עסקים בכל לבו וראה בעצמו סוציאל־דמוקרט.

מאז מותו ביקשו גורמים שונים לעדכן את פרסי הנובל או להוסיף להם קטגוריות כמו מתמטיקה או מוסיקה, אך אלה נדחו מתוך המחויבות הקפדנית להוראותיו המפורשות של הוגה המפעל. כיצד קרה שדווקא תחום הכלכלה, שהיה רחוק כל כך ממורשתו של נובל, הצליח להשתחל פנימה? ואיך ייתכן שדווקא כלכלנים שאינם סוציאל־דמוקרטים זוכים שנה אחרי שנה בפרס שממציאו סלד מתחום עיסוקם?

אלפרד נובל. חש אשמה על המצאת הדינמיט

פרופ' אבנר עופר מאוניברסיטת אוקספורד חקר את הפרס הכלכלי היוקרתי בעולם, את נסיבות המצאתו, את הזוכים בו ואת הנימוקים לבחירה בהם. תוצאות מחקרו נפרשות בספר שכתב עם החוקר השוודי גבריאל סודרברג והתפרסם השנה בהוצאת פרינסטון (The Nobel Factor: The Prize in Economics, Social Democracy, and the Market Turn).

הבנק המרכזי השוודי קונה את פרס נובל

ב–1968 חגג הבנק השוודי המרכזי 300 שנה להיווסדו, ולציון האירוע החליט הבנק להעניק מדי שנה פרס בינלאומי למדעי הכלכלה. הפרס הראשון הוענק ב–1969, ובאופן חריג ביותר אישרה קרן הנובל שהוא יוענק באותו טקס שבו מוענקים פרסי הנובל ב–10 בדצמבר, יום מותו של נובל. גם מאפייניו האחרים של הפרס הוצמדו לפרסי הנובל — האקדמיה השוודית למדעים, אותו מוסד שקובע את זהות זוכי פרסי הנובל בפיסיקה, כימיה ורפואה, היא זו הקובעת את זהות הזוכים בפרס הכלכלי, ושמות הזוכים מתפרסמים במקביל לפרסום שמות זוכי פרסי הנובל.

"לבנק השוודי המרכזי היה הרבה כסף", מסביר עופר את השתלשלות האירועים, "ואפשר לומר שהוא קנה את הפרס". שורשיו של הסיפור, על פי ספרו של עופר, הם במאבק פוליטי בין הבנק המרכזי השוודי, שתפקידו היה במשך שנים רבות לשמר את ערך המטבע המקומי, לבין התנועה הסוציאל־דמוקרטית שהנהיגה את המדינה ודאגה לרווחת כלל האזרחים באמצעות חתירה לתעסוקה מלאה, שירותי רווחה אוניברסליים והשקעה עתירת הון בדיור. במסגרת מדיניות זו כפתה הממשלה על הבנק המרכזי בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה לקנות אג"ח ממשלתיות ולשמור על ריבית נמוכה לטובת אשראי זול. כל זאת למורת רוחם של ראשי הבנק — וגם של האליטה הפיננסית בשוודיה, שהממסד של הבנק המרכזי אהד את האינטרסים שלה.

"בשנות ה–50 חתרה מערכת הבנקאות העולמית להשיב לידיה קצת שליטה על רמת המחירים", מסביר עופר. "בתקופה זו התרחשה התמרדות זוטא של הבנקים נגד הממשלות, לא רק בשוודיה אלא גם בארה"ב, בבריטניה ובגרמניה. נגיד הבנק השוודי המרכזי, סוציאל־דמוקרט בעברו שנשבה בקסמי הממסד הבנקאי הבינלאומי, העלה את הריבית בלי להודיע לממשלה, וגרם למשבר פוליטי במדינה. אף שהממשלה השתלטה על נגיד הבנק הסורר, עדיין היתה לה בעיה. יתרות גדולות שנבעו מריבית על הלוואה של הבנק לממשלה הצטברו בבנק במקום לעבור לאוצר. תגובת הממשלה למהלכיו של הנגיד היתה החרמת היתרות שנבעו מריבית זו. הבנק ניסה להציל משהו מהכסף המוחרם, והציע לממשלה להשתמש בחלק ממנו לטובת קרן למימון מחקר מדעי, שתוקם כחלק מחגיגות 300 השנה לייסוד הבנק.

מילטון פרידמן מקבל פרס נובל לכלכלה ממלך שוודיה, 1976
אי־פי

"הממשלה הסכימה למהלך מכיוון שהיתה מעוניינת בקרן מחקר מחוץ לתקציב המדינה, והקרן הוקמה לבסוף ב–1964. מפעל הפרס הכלכלי יצא לדרך ארבע שנים מאוחר יותר, גם הוא כחלק מאירועי ציון יום הקמתו של הבנק. כך נוצר מצב שהפרס נוסד למעשה מכסף שמקורו במשלמי המסים השוודים, בשונה מההון הפרטי שהיה מקור העושר של פרסי הנובל. באותה תקופה, תקופת השיא של התיאוריה הקיינסיאנית, לא נראה עדיין ניגוד עניינים חריף בין מקצוע הכלכלה לבין הסוציאל־דמוקרטיה, אבל הפער התגלה מהר מאוד, ונוצר מצב שהממשלה מממנת את החתירה תחתיה על ידי אנשי כלכלה הנמצאים ברובם ימינה מהמרכז".

הרעיון לייסד פרס לכלכלה לא היה יעיל כל כך לולא נמצאה הדרך להפוך אותו לפרס היוקרתי בתחומו כדי שהשפעתו תהיה מרבית. הפתרון היה מבריק אבל קשה לביצוע: להפוך את הפרס החדש לפרס נובל. פרסי הנובל נחשבו כבר אז לפרסים היוקרתיים בעולם, אך צוואתו של נובל מנעה את כניסתן של קטגוריות נוספות. עם זאת, כבנקאים ותיקים ידעו אנשי הבנק שכוחו של כסף גדול לעתים מכוחם של חוקים וכללים. הם הפעילו לחץ על קרן הנובל והציעו למנהליה הצעה כספית שאי אפשר לסרב לה. התרגיל עבד.

עופר מסביר שהיה צורך גם בהסכמת משפחת נובל, וזו אמנם התקבלה — אך לא בלי התנגדות. "בת אחיו של נובל, מרתה הלנה נובל אולייניקוב, היתה אז בת 87 אבל צלולה מספיק בשביל להתעקש ששם הפרס לא יהיה פרס נובל. וכך, בזכותה, עד היום הפרס לא ידוע כפרס נובל לכלכלה אלא כ'פרס הבנק השוודי המרכזי למדעי הכלכלה לזכרו של אלפרד נובל'. בת אחיו של נובל לא היתה בת המשפחה היחידה שהתנגדה למהלך, גם פטר נובל, צאצא נוסף של אחיו של אלפרד נובל, הוא מתנגד חריף לפרס. פטר נובל, פעיל זכויות אדם ועורך דין במקצועו, ששימש כמזכ"ל הצלב האדום השוודי, טוען שמרבית הזוכים בפרס תורמים למטרות המנוגדות למורשתו של מייסדו ושהפרס הוא לא יותר מתרגיל יחסי ציבור של הבנק המרכזי".

מה הקשר בין כלכלה למדע?

ג'ון נאש. יו"ר ועדת פרס נובל התפטר בגללו
אי־פי

האם יש אמת בטענה זו? האם זוכי הפרס לכלכלה אינם מועילים, כפי שדורשת צוואתו של נובל, לרווחת המין האנושי ולשלומו? כדי לדון בשאלה זו יש להפנות את תשומת הלב לסוגיית "מדעיותו" של הפרס. פרסי הנובל מחולקים לפרסים מדעיים — כימיה, פיזיקה ורפואה — שעליהם מופקדת האקדמיה השוודית למדעים; ולפרסים לא מדעיים — ספרות ושלום — שהקובעים את זהות הזוכים בהם אינם מצוידים בכלים אובייקטיביים המתעלים מעל נטיות פוליטיות וטעם אמנותי. אמנם גם שיקול דעתה של האקדמיה השוודית למדעים אינו נקי מפגמים ומאינטרסים, אך לתחומי הדעת שבהם היא עוסקת יש דיסציפלינה ברורה ויכולת לבחון תיאוריות במציאות על ידי ניסויים אמפיריים.

במובן הזה הפרס לכלכלה הוא אנומליה. ועדת הפרס מבוססת על המחלקה למדעי החברה של האקדמיה השוודית, וזו ממליצה על המועמדים לזכייה לאקדמיה, המהווה את הגוף המחליט לגבי כל הפרסים המדעיים. נוהל זה יוצר את הרושם שכלכלה הוא מדע כמו המדעים המדויקים. "לְמה דומה יותר הכלכלה, לפיזיקה או לספרות?", שואל בספרו פרופ' עופר, ומראה כיצד פעם אחר פעם תיאוריות כלכליות, אלגנטיות ככל שיהיו, אינן מתיישבות עם המציאות או בכלל ניתנות להוכחה. כשהן נהפכות למדיניות הן חורצות אמנם גורלות של עמים ואומות, אך הן אינן מבוססות בהכרח על מחשבה ביקורתית ותצפיות אמפיריות. "קשה להתמצא בה אך קל להאמין בה", כותב עופר על הכלכלה — אך הסיפוח שלה לפרסים המדעיים בחסות האקדמיה למדעים, מצליח, מעשה קסם, להעניק לה סמכות מדעית גם אם זו אינה מעוגנת במציאות.

כעת, כשמתבהר שהפרס הכלכלי הוא תוצר של מאבק פוליטי ושהוא מעניק יוקרה לסמכות אקדמית המשפיעה על מדיניות, נותר לבחון אם זוכי הפרס מייצגים השקפה מסוימת או שהם מייצגים את כל המחנות. כאן נמצאים הגילויים המשמעותיים בעבודתו של עופר. על פי עופר, קו ההפרדה הרלוונטי בהקשר זה אינו בין ימין לשמאל: ועדת הפרס דווקא מאזנת בין כלכלנים מהשמאל, דוגמת ג'וזף שטיגליץ, לבין כלכלנים ימניים, דוגמת מילטון פרידמן, שני זוכים ידועים בפרס. קו ההפרדה האמיתי הוא בין תומכי דוקטרינת כלכלת השוק לבין הסוציאל־דמוקרטים.

אף שבמבט ראשון נדמה שיש כאן חפיפה, לא כך היא. עופר טוען כי הסוציאל־דמוקרטיה מוגדרת כתנועה פוליטית שנועדה לצמצם את אי הביטחון ואי השוויון החברתי ולהעניק רווחה חברתית באמצעות מיסוי פרוגרסיבי. בעוד הסוציאל־דמוקרטיה מקדמת פתרונות מוסדיים לבעיית חלוקת המשאבים, כלכלת השוק הליברלית היא תנועה בעלת מטרות פוליטיות המקדמת פתרונות המתבססים על השוק הפרטי. כלכלת השוק והסוציאל־דמוקרטיה זקוקות שתיהן לכוחות השוק ושתיהן גורסות שיש למדינה אחריות, אך הן חלוקות ביניהן בגישתן לביטחון החברתי, המסופק במרבית המדינות המפותחות על ידי כ–30% מהתוצר. ממחלוקת זו נובעים הבדלי מדיניות רבים בתחומים כמו בריאות, חינוך, דיור, רשתות ביטחון חברתיות, מיסוי ועבודה. הפרס לכלכלה מוענק לאנשי תורת הכלכלה, שהיא דיסציפלינה אקדמית עם יומרה מדעית, וספרו של עופר מראה שלמעט זוכה אחד, גונארד מירדאל השוודי שזכה בנובל ב–1974, אף כלכלן סוציאל־דמוקרט לא זכה בו.

מדוע בעצם כלכלנים סוציאל־דמוקרטים לא זוכים בפרס?

טוני אטקינסון. "כבר מזמן הגיע לו לקבל נובל,
אך עוסק בתחום שולי"

עופר: "לסוציאל־דמוקרטיה אין מודל תיאורטי מורכב. היא פשוט עובדת. הדוקטרינה הניאו־ליברלית, שהיא הבסיס התיאורטי לכלכלת השוק הליברלית, פשוט לא מתיישבת עם המציאות, צריך שמיניות באוויר בשביל להתאים אותה למציאות, ובעבור שמיניות באוויר מקבלים פרסי נובל. כחצי ממקבלי הפרס וכשני־שלישים מהכלכלנים תומכים בפתרונות סוציאל־דמוקרטיים, אבל הם תומכים בהם 'בשעות הפנאי' ואינם מפתחים תיאוריה סוציאל־דמוקרטית אלא תיאוריות שׁוּקיוֹת. ועדת הפרס לא החשיבה את הסוציאל־דמוקרטיה כאתגר אנליטי כלכלי מספק. אף שחברי הוועדה לא התייחסו לכך באופן מפורש, אני חושב שייתכן שהעניין הוא שהסוציאל־דמוקרטים לא אימצו את שתי הדוקטרינות המרכזיות של תורת הכלכלה — ההעדפה העצמית המצטברת, שמובילה לאיזון אופטימלי של היד הנעלמה".

על פי עופר, אם כן, חלק מזוכי הפרס לכלכלה הם כלכלנים המבקרים את הסדר הניאו־ליברלי ותומכים במדיניות סוציאל־דמוקרטית, אך כמעט אין זוכים שעבודתם התיאורטית מוקדשת לסוציאל־דמוקרטיה. חברי ועדת הפרס החליטו שרירותית מהי כלכלה ומהי לא כלכלה, והם לא מכירים בתיאוריה סוציאל־דמוקרטית כראויה לפרס.

האם יש דוגמאות בולטות לכלכלנים שלא זכו בפרס מפני שעבודתם התיאורטית הוקדשה למודלים סוציאל־דמוקרטיים?

"רודולף מיידנר, למשל, היה כלכלן שוודי של האיגודים המקצועיים. הוא פיתח מודל מתוחכם שיושם והצליח מעל ומעבר (מודל רהן־מיידנר המשלב שוק עבודה אקטיבי, גידול בשכר ומערכת רווחה ממשלתית רחבה ליצירת צמיחה משקית, ביטחון חברתי וגם יציבות מחירים; ד"ס), אבל זה לא היה מספיק טוב בשביל חברי ועדת הפרס. גם כלכלנים פוסט־קיינסיאנים לא זכו בפרס ויש תחומים רחבים מאוד של מחקר כלכלי שלא מוכרים על ידי גרעין קובעי היוקרה בתחום שמרוכז סביב שלושה או ארבעה כתבי עת בארה"ב ושמונה מחלקות אקדמיות. קח לדוגמה את טוני אטקינסון, התיאורטיקן של האי־שיוויון. כבר מזמן הגיע לו לקבל נובל, אבל הוא לא מקבל כי תחום ההתמחות שלו נחשב שולי. האתגר האמיתי של האנשים שהם ברמה של זכייה בפרס הוא הפער הענקי בין המדע הבדיוני שהם בונים לבין המציאות. הם צריכים לבנות גשרים באוויר שהם גאוניים ומבריקים. תחום כמו אי־שיוויון דורש פחות חריפות מחשבה".

ג'וזף שטיגליץ. זכה בלי קשר לעמדתו
בלומברג

אחת הדוגמאות להברקה תיאורטית שיש לה בעיות גדולות בהתאמה למציאות היא תיזת ה-Rational Expectations המהווה הנחת יסוד במודלים כלכליים רבים והניבה פרסים לרוברט לוקאס (1995), אדווארד פרסקוט (2004), פין קידלנד (2004) ותומאס סרג'נט (2011). "תורת הציפיות הרציונליות מקובלת באופן כללי באנליזה מקרו־כלכלית, ומשמשת אפילו כלכנים בבנקים המרכזיים", אומר עופר, "אבל לדעתי ולדעת סמכויות אחרות אין בה שום תועלת מעשית והיא הסיחה את הדעת מהמשבר המתקרב בשנים שלפני 2008. ביקורת דומה אפשר להפנות לתיאוריה הפיננסית שזכתה לפרסים ב–1990, 1997 ו–2013. התיאוריה ומודל בלאק־שולס המזוהה אתה (מודל שפיתחו פישר בלק ומיירון שולס, זוכה הפרס ב-1997; ד"ס) היו בשימוש נרחב ולא היו שימושיות מאוד בזמן המשבר הפיננסי. אם היא יושמה בקרן הגידור LTCM ששולס ישב במועצת המנהלים שלה, היא לא הצליחה להציל אותה מההתמוטטות המרהיבה שלה".

לעומת המודלים הכושלים שזיכו את יוצריהם בפרסים, בולטת אי הענקת הפרס לג'ון קנת גלבריית' — שהיה לא רק הוגה דעות מבריק אלא גם שימש בתפקידים שונים בממשליהם של רוזוולט, טרומן וקנדי. "הספר חברת השפע של גלבריית' מסוף שנות ה–50 הוא ספר מפתח עד היום", אומר עופר, "גלבריית' הוא אמנם 'כלכלן ספרותי' כלכלן שאינו משתמש במתמטיקה אלא מציג את משנתו באופן מילולי בלבד — אבל גם זוכים כמו פון הייאק, ביוקנן וקוז, אנשי הימין, היו כלכלנים ספרותיים. זכויותיו של גלבריית' לא נפלו משלהם והוא לא זכה מפני שהוא היה תיאורטיקן סוציאל־דמוקרטי. ויש גם את המקרה של ג'ואן רובינסון שזכויותיה הן ניאו־קלאסיות ולא סוציאל־דמוקרטיות, אבל כשנוסד הפרס היא הפנתה כבר עורף לכלכלה הקלאסית ואפילו פלירטטה עם השמאל הקיצוני, ובכל זאת אפשר היה לתת לה את הפרס בעיקר כי לפרס הזה חסרות נשים. רק אשה אחת, אלינור אוסטרום, כלכלנית פוליטית אמריקאית, זכתה בפרס, אבל היא לא כלכלנית ממש והזכייה שלה היתה קצת מאולצת".

האם מדובר כאן במאבקי יוקרה אקדמיים בלבד או שיש להטיה של ועדת הפרס השפעה על המציאות החברתית בעולם האמיתי? האם יש מקרים שבהם הדרך מהאקדמיה למדיניות בפועל עוברת דרך הפרס?

"ג'יימס מירליס, שזכה בפרס ב–1996, יצר את תיאורית המס האופטימלי, שמוכיחה באופן מתמטי על ידי הנחות יסוד מסוימות ורצף של מהלכים לוגיים שבעל ההכנסה השולית הגבוהה ביותר צריך לשלם 0% מס הכנסה שולי. אם מבקשים ממנו להסביר את זה הוא אומר שזה מסובך מדי להבין, אבל לדעתי זאת תורה מופרכת ומלאה בכשלים לוגיים. עם זאת, היא הבסיס התיאורטי להורדה הסיטונית של המסים השוליים שהתרחשה בשנות ה–80 ואילך וחתרה תחת השיטה הסוציאל־דמוקרטית. אחרי שנבחרה הממשלה השמרנית בבריטניה ב–2010, היא הקימה ועדה לרפורמה של מערכת המס והעמידה בראשה את מירליס שהמליץ המלצות ברוח תורתו. אחרי פרסום המסקנות כמה כלכלנים פרסמו מאמרי נגד, אחד מהם היה פיטר דיימונד שזכה גם הוא בפרס נובל וגם הוא עשה שמיניות באוויר והגיע למסקנה שהמס השולי צריך להיות 78%. שתי מסקנות שונות לגמרי, שתיהן זכו באותו פרס".

התיאוריה של מירליס, אם כן, היתה גורם מסייע ממשי לניסיון הפירוק של מדינות הרווחה הסוציאל־דמוקרטיות. ייתכן שהמעבר הזה מתיאוריה לפרקטיקה היה בין הגורמים לכך שחברי האקדמיה השוודית למדעים החליטו להעניק למירליס את הפרס, שסייע לו בהמשך לקבל את המינוי לראשות הוועדה לרפורמה של מערכת המס בבריטניה. כך, מה שהתחיל בנוסחאות משורבטות על דף באוניברסיטת אוקספורד השפיע על חייהם של מיליונים ברחבי העולם, שכן במדינות רבות הורדת המסים בהשראתו של מירליס לוותה בהפרטות ובצמצומים במגזר הציבורי, שפגעו קשות בשירותים החברתיים. בעבור רבים זו היתה הדחיפה מהביטחון של המעמד הבינוני אל עבר קו העוני. פרס נובל אמנם לא היה הגורם למדיניות זו, אך הוא ללא ספק העניק לה רוח גבית ולגיטימציה אקדמית.

פרופ' אבנר עופר
יותם רונן

עופר לא מבסס את מחקרו על עיון אקדמי בלבד. הוא פגש באופן אישי, כחלק מחייו האקדמיים, 20 מזוכי הפרס הכלכלי השוודי וגם שלושה מחברי ועדת הפרס המונה שישה חברים. בין השאר, ראיין עופר את יו"ר הוועדה לשעבר, אסאר לינדבק, שהיה חבר בוועדה במשך 25 שנה. לינדבק, סוציאל־דמוקרט לשעבר שנהפך לאחד האינטלקטואלים השוודים העוינים ביותר את מדינת הרווחה הסוציאל־דמוקרטית, סיים את כהונתו ככל הנראה בעקבות אחת ההחלטות מעוררות המחלוקת של הוועדה, הענקת הפרס למתמטיקאי האמריקאי ג'ון נאש. נאש זכה בפרס על עבודתו בתורת המשחקים, אך הוא מוכר יותר בזכות הספר והסרט A Beautiful Mind (נפלאות התבונה) המבוססים על חייו. נאש סבל מסכיזופרניה, היה מאושפז בבתי חולים לחולי נפש והיה ידוע גם כבעל דעות אנטישמיות. בטקס הענקת הפרסים, בניגוד למוצג בסרט, הוא לא היה יציב מספיק בשביל לשאת את נאום הזכייה המסורתי. החלטת הוועדה בראשותו של לינדבק להעניק לנאש את הפרס היתה, על פי מקורות באקדמיה השוודית, אחת הסיבות לפרישתו הכפויה.

"להחזיר לחיים את המערכת הסוציאל־דמוקרטית בישראל"

לפרס הכלכלה השוודי ולספרו של עופר יש זוויות ישראליות מעניינות, ובראשן שני הישראלים שזכו בו, פרופ' דניאל כהנמן (2002) ופרופ' ישראל אומן (2005).

מה מקומם של הזוכים הישראלים בפרס בתמונה שאתה מציג בספר?

אלינור אוסטרום. "זכייה מאולצת"
Holger Motzkau

"כהנמן ואומן לא מייצגים את הקו הרגיל של ועדת הפרס. המהלך של הענקת הפרס לכהנמן היה נחוץ. האסכולה ההתנהגותית שכהנמן מייצג קראה אמנם תיגר על הכלכלה הניאו־קלאסית, אבל על פי העיקרון שפרס נובל צריך לכסות את כל תחומי האורתודוקסיה כבר מזמן היה צריך להעניק לה פרס נוסף (פרס מוקדם יותר הוענק ב–1978 להרברט סימון האמריקאי). זהו פרס חתרני כי הכלכלה ההתנהגותית חותרת תחת יסודות הכלכלה הניאו־קלאסית, והיא גורם מהפכני מכיוון שהיא לא מקבלת את הגרעין של הכלכלה הקלאסית: העדפה עצמית מצטברת למיטב הכללי, כלומר הגישה שהפרט מחפש את המיטב בעבור עצמו ומשיג את טובת הכלל בהיסח הדעת. האסכולה ההתנהגותית מראה שיש לכאורה פלח ניכר באוכלוסיה שבתנאי מעבדה וגם בתנאים ריאליים בוחרים להעדיף את טובתו של מישהו אחר. זהו בעצם גם הניגוד בין כלכלת השוק לסוציאל־דמוקרטיה, הטוענת שלעתים יש לנו העדפה למישהו אחר (למשל חולים ופנסיונרים) כי גם תורנו יגיע להיות מישהו אחר.

"המקרה של אומן שונה. אומן הוא למעשה מתמטיקאי שעוסק בתורת המשחקים, שהיא ענף של מה שאני מכנה כלכלת הנוכלות. בבסיסה של כלכלת הנוכלות עומד המידע הא־סימטרי, מצב שבו למשתתפים בפעילות הכלכלית אין את אותו המידע ולכן היא מסבירה תופעות של שחיתות וניגודי אינטרסים. זהו תחום הנמצא מחוץ לניגוד בין הסוציאל־דמוקרטים לאנשי כלכלת השוק, ולכן הוא לא ממחיש את העדפת ועדת הפרס לאחד הצדדים".

האם אפשר ללמוד ממחקרך על הניגוד בין האסכולות השוודיות הוותיקות משהו לגבי המדיניות הכלכלית של ישראל?

"המדיניות הכלכלית בישראל דוחפת במודע מדיניות כלכלית בנוסח האגף הימני של הכלכלה הניאו־קלאסית עם התוצאות הנלוות הידועות של אי־שוויון קיצוני, עוני מתגבר וחוסר ביטחון כלכלי. אם אנחנו חושבים שחוסר הביטחון שמדיניות זו יוצרת נהפך לבעיה פוליטית כמו ברוב מדינוות המערב שיש בהן אתגר פופוליסטי לאליטה הניאו־ליברלית, הפתרון מצוי בהישג יד: חזרה למערכת סוציאל־דמוקרטית. מערכת זו קיימת כבר, לא צריך להמציא שום דבר חדש. צריך רק להפיח בה רוח חיים בשביל להעניק קצת יותר ביטחון כלכלי לאנשים.

"אם יעשו את זה, חלק גדול מהאי־שקט ייעלם. הביטחון הכלכלי הוא מה שמטריד את בני האדם ויש מערכת מוסדית שיכולה לשפר אותו. בשיח הבינלאומי יש לזה כבר הדים, אלא שאנשים מתעקשים להמציא פתרונות חדשים כמו פתרון ההכנסה הבסיסית. זו טעות. הסוציאל־הדמוקרטיה הקלאסית מספקת תשובה לאי השקט החברתי והכלים כבר נמצאים כאן: מנגנון הפנסיה, מערכת הבריאות, מערכת החינוך, הדיור הציבורי, ביטוח נגד תאונות ומנגנון ביטחון תעסוקתי. הכל נמצא בהישג יד. צריך רק נכונות מחשבתית ורצון פוליטי".

לחבר בין חוקרי אמנות לדיון בפרס נובל

פרופ' אבנר עופר נולד בישראל ב–1944. את התואר הראשון בהיסטוריה וגיאוגרפיה הוא השלים באוניברסיטה העברית לאחר שלחם במלחמת ששת הימים. הוא נלחם גם במלחמת יום הכיפורים, ואחריה המשיך את הקריירה האקדמית באוניברסיטת אוקספורד, שם סיים דוקטורט בהיסטוריה כלכלית. הוא פירסם שישה ספרי מחקר ומאמרים רבים והחזיק משרות מחקר והוראה במוסדות אקדמיים ברחבי העולם, בעיקר בבריטניה. כיום הוא פרופסור אמריטוס באוקספורד.

בימים אלה מבקר עופר בארץ ומציג את מסקנותיו, בין השאר כאורח הפורום להיסטוריה של המחשבה הכלכלית על שם חיים ברקאי, שמתאים לדיון על הפרס הכלכלי השוודי ביותר מבחינה אחת. ראשית, רוחב היריעה של הנושאים הנידונים בו: הפורום, הפועל במסגרת "האגודה הישראלית להיסטוריה כלכלית" בהנהלת יאיר ברק מאוניברסיטת תל אביב, דן בסוגיות רחבות של המחשבה הכלכלית, החל במודלים כלכליים וכלה במחשבה כלכלית בעולם העתיק. בפורום, המתכנס ארבע פעמים בשנה, נוטלים חלק היסטוריונים, כלכלנים, משפטנים, חוקרי אמנות וגם משתתפים שלא מהאקדמיה. ספרו של עופר מתאים לפורום ככפפה ליד, מכיוון שנפרשת בו תמונה רחבה ואינטרדיסציפלינרית, החורגת מההיסטוריה של הפרס שעומד בבסיסו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#