גיבורים על אורן חזן ונאוה בוקר, אבל לא על מערכת הביטחון - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

גיבורים על אורן חזן ונאוה בוקר, אבל לא על מערכת הביטחון

השבוע חזינו במהפכת שקיפות בהובלת בכירי האוצר, שחשפו את הסכומים שקיבלו ח"כים מהקואליציה ובוועדת הכספים כדי לקדם מטרות שונות כראות עיניהם ■ השקיפות נועדה למנוע שחיתויות בנוסח פרשת ישראל ביתנו, אך יש עוד כמה בעיות עם הסידור הזה

16תגובות
מימין: שי באב"ד, משה כחלון ואמיר לוי. האם השקיפות רק תגביר את הסחטנות?
מיכל פתאל

בשנת 2000 החליטה רשות ניירות ערך לחייב את החברות שנסחרות בבורסה לפרסם את שכרם של חמשת מקבלי השכר הגבוה בכל חברה, בתקווה שהשקיפות תביא להורדת השכר ולחזרה לסטנדרטים צנועים יותר. הרשות חיקתה למעשה נוהג שהיה קיים קודם לכן במערכת הבנקאות, וגם שם התקווה היתה דומה: השקיפות תביא לריסון. עברו כך וכך שנים והתברר שזה הפוך: השקיפות גרמה לתחרות עזה בין מנהלים שביקשו להימנות עם מקבלי השכר הגבוה. במקום להגיד לעצמם: "כולם רואים, לא נעים, אפשר להסתפק במיליון שקל פחות", הם אמרו: "מה? המנכ"ל הטמבל הזה מקבל 5 מיליון שקל לשנה? אם הוא מקבל 5 מיליון, לי מגיעים 8 מיליון לפחות".

וכך ראינו זינוק בשכר מנהלים עד לרמות חזיריות ממש, שעוררו ביקורת ציבורית ואילצו את המחוקק להגביל אותו קצת באמצעות תיקון 20, והחל ב-2017 גם להגבלה ממשית יותר במערכת הפיננסית, שאוסרת על משיכת שכר גבוה מ-2.5 מיליון שקל. זאת התערבות חריגה וייחודית שאין לה אח ורע בעולם, אבל היא משקפת את הפעולה שמתבקשת כשהשקיפות משיגה מטרה הפוכה מזו שלשמה היא נועדה.

ומדוע נזכרנו בזה? משום שהשבוע חזינו במהפכת שקיפות אחרת, בהובלת ראש אגף התקציבים במשרד האוצר אמיר לוי ומנכ"ל המשרד שי באב"ד, שחשפו את כל הסכומים שקיבלו ח"כים מרכזיים מהקואליציה (כמו יו"ר הקואליציה דוד ביטן ויו"ר ועדת הפנים דודי אמסלם) ובוועדת הכספים כדי לקדם מטרות שונות כראות עיניהם. זה נוסף להסדרים של "כספים קואליציוניים" שניתנו למפלגות הקואליציה בסכום של כ-2 מיליארד שקל ל-2018-2017. לא מדובר בהסדר חדש. במשך השנים והקדנציות הקודמות היה נהוג שחברי ועדת הכספים שמאשרים את תקציב המדינה מקבלים סכום מסוים שאותו יוכלו להקצות למטרות שונות שמופיעות בספר התקציב, כדי לתת להם תחושה שגם הם משפיעים קצת על סדרי העדיפויות, ושאינם רק חותמת גומי של החלטות שמקבלים באגף התקציבים. לשני הצדדים הסידור הזה היה נוח: לח"כים ניתנה ההזדמנות לתקצב גופים שונים ולחוש שהם באמת קובעים סדרי עדיפויות, ולאגף התקציבים ניתנה האפשרות לצ'פר אותם קצת, כדי שיסייעו להעביר את התקציב במסלול המכשולים שהכנסת מזמנת לו.

נתונים בכתבה

במושגים יחסיים מדובר בכסף קטן. הח"כים יקבלו ב-2017 123 מיליון שקל מתוך תקציב כולל של כ-360 מיליארד שקל. זאת "עמלת אישור תקציב" שמקבלים חברי ועדת הכספים מהליכוד - הטבה שלא ניתנת לחברי ועדות אחרות. מדוע? כי אגף התקציבים במשרד האוצר זקוק לקולותיהם של הח"כים האלה, ובלעדיהם לא ניתן לצלוח את העברת התקציב. אמנם ההטבה לא נכנסת לכיסם של הח"כים, אבל היא מעניקה להם כוח, עוצמה ויכולת לפתח את קשריהם עם הגופים שאליהם הם מעבירים את הכסף.

זה כמובן גם פתח לשחיתות, כפי שראינו במקרה של הח"כית לשעבר פאינה קירשנבאום מישראל ביתנו, החשודה שהעבירה כספים קואליציוניים לגופים מסוימים תמורת קבלת חלק מהכספים בחזרה לצרכיה האישיים. השקיפות בהקצאת הכספים על ידי הח"כים היא לקח מפרשת ישראל ביתנו. אמיר לוי והמשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט סברו שהשקיפות היא הפתרון למניעת הישנות של מקרים דומים. באוצר לא חשבו לבטל את הקונספט הבעייתי הזה, וטוענים כי לתפישת עולמם לגיטימי שח"כים יקצו כספים כאלה בהתאם לסדרי העדיפויות הנראה להם, כי "לשם כך הם נבחרו". אבל זאת היתממות. אם הם נבחרו לשם כך, מדוע לא נותנים בידיהם את כל 360 מיליארד השקלים כדי שיקצו אותם כראות עיניהם? מה פתאום הם מסתפקים ב-123 מיליון שקל?

יש עוד כמה בעיות ותהיות עם הסידור הזה, מלבד החשש שמא הקצאת הכסף על ידי ח"כים תגרום לשחיתויות בנוסח קירשנבאום. למשל, ח"כ מיקי זוהר מקבל בשנתיים הקרובות כ-40 מיליון שקל, ואילו הח"כים נאוה בוקר ואורן חזן מקבלים 10 מיליון שקל כל אחד למשך שנתיים כדי להקצותם למטרות קרובות ללבם. מה מקור הפער הזה? אין לאף אחד במשרד האוצר תשובה טובה לכך. הפערים משקפים כנראה את כושר המיקוח של כל ח"כ מול אגף התקציבים, ואת המחיר הנדרש כדי לרתום כל אחד מהם לאישור התקציב. זה הופך את העניין כולו למופע סחטנות מביש וציני הרבה יותר מכפי ששני הצדדים מתארים אותו. העובדה שהכסף מגיע בסופו של דבר למטרה טובה אינה מעידה שהדינמיקה הזאת אינה מושחתת. לאגף התקציבים יש את הדרכים שלו לוודא שהכסף אינו הולך למטרות לא רצויות, באמצעות הדרישה מח"כים לתקצב אך ורק סעיפים שמופיעים כבר בספר התקציב.

זה אומר שאם ח"כ כלשהו איתר מטרה ציבורית ראויה לתקצוב שאיכשהו נפלה בין הכסאות ואינה מופיעה בספר התקציב - הוא אינו יכול לתקצב אותה. זה אמנם מונע העברת כספים למטרות הזויות, אבל גם מונע מגופים שאין להם נגישות לתקציבים ליהנות מהכלי הזה שניתן בידי הח"כים. ויש עוד עיוות. אם הקצאת הכספים הזאת ניתנת רק לחברי ועדת הכספים (מקרב חברי הקואליציה), התמריץ להיות חבר בוועדה הזאת על פני ועדות אחרות גדל, כי במקומות אחרים לא מחלקים כסף, ולכן לא יכולים לבנות מאחזי כוח. בשורה התחתונה, הפקדת הסכומים האלה בידי הח"כים אינה הדרך הטובה להקצאה יעילה של הכסף למקומות הנכונים.

ח"כ אורן חזן בהילולת ל"ג בעומר בזיתן בשנה שעברה
עופר וקנין

אבל החשש הגדול כעת הוא שכמו בעניין שכר המנהלים, השקיפות לא תשיג את מטרתה, אלא להפך - היא תגרום לתחרות עזה בין הח"כים, שיגדילו את דרישותיהם, יסחטו את האוצר, יבססו ויהדקו את קשריהם בגופים שהם בוחרים לתקצב, ומכאן ועד ניצול הכוח הזה לרעה - הדרך קצרה. מבחינת הח"כים הם יצאו גדולים בקרב קהל בוחריהם, וכל ביקורת עליהם רק מחזקת ומתמרצת אותם להשיג עוד בסיבוב הבא. באוצר לא יודעים להבטיח שהשקיפות הזאת תגרום לריסון הדרישות. גם שם מבינים שאנו נמצאים בעידן הפוליטיקה הפרסונלית, שבו כל שר וח"כ רוצה להיות חתום על הישג כמותי ונראה לעין בהורדת יוקר המחיה או בתקצוב גוף כלשהו. שר האוצר משה כחלון היה הראשון שעשה זאת עם רפורמת הסלולר, אחריו הגיע שר הבריאות יעקב ליצמן עם רפורמת טיפולי השיניים בחינם לילדים, ואחריהם הגיע שר הפנים אריה דרעי שפעל להורדת תעריפי התחבורה הציבורית. שר האוצר הקודם יאיר לפיד מתהדר עד היום בהישגו הגדול בהגדלת הקצבאות לניצולי שואה, לאחר שיוזמות אחרות שלו ושל מפלגתו חוסלו על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו. זה עידן בעייתי, משום שהוא ממוקד במטרות ברורות ונראות לעין שיש להן תג מחיר ברור שניתן להסברה, ולא במהפכות גדולות יותר ומסובכות להסברה שגם כרוכות במאבקים ממשיים, כמו "רפורמה בשירות הציבורי", שממנה הציבור יכול ליהנות מאוד, אבל אף ח"כ אינו מוכן לקחת את זה כפרויקט כי זה קשה, כרוך במלחמות ובאובדן בסיסי תמיכה - וגם לוקח שנים. אין מה שימנע מהח"כים לסחוט יותר בסיבובים הבאים, וזה גם מה שראינו בשכר המנהלים.

נ.ב

אז אחרי ששיבחנו את אמיר לוי ושי באב"ד, וכמובן את כחלון, על מהפכת השקיפות בהקצאת הכספים הקואליציוניים, נותר לתהות מדוע השקיפות הזאת נעצרת כשזה מגיע לתקציב הביטחון. מדוע עד היום לא נחשף ההסכם בין כחלון לשר הביטחון הקודם משה יעלון שמסדיר את תנאי הפרישה החדשים ואת מודל השירות החדש בצה"ל והשפעותיהם על עלויות הפנסיה? מדוע חלק מהמידע הזה נחשף רק בדו"ח האחרון של מבקר המדינה, וחלקו עדיין נמצא רק במשרדי האוצר והביטחון ואינו חשוף לעיני הציבור? מדוע מה שהאוצר עושה בקלות לח"כים אורן חזן, נאוה בוקר ומיקי זוהר, הוא לא מצליח לעשות למערכת הביטחון? הסיבה היא שכחלון, לוי ובאב"ד גיבורים על הח"כים, כי זה כסף קטן לעומת הכסף הגדול באמת, שנמצא בהסכם עם מערכת הביטחון. כשזה מגיע לענייני תקציב הביטחון, כחלון ואנשיו מתגייסים למילואים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#