"תיזהר, אני אאבחן אותך" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
סאבטקסט

"תיזהר, אני אאבחן אותך"

כשפסיכיאטרים מתווכחים ביניהם על משהו, צריך להיזהר שלא יורידו את הכפפות

6תגובות
מתוך "קן הקוקייה"
גטי אימג'ס

כבר בכניסה לאולם אני קולט אותו. הזיכרון הפנומנלי שלי לפרצופים לא מאכזב גם הפעם. טיילנו יחד בהודו במשך יומיים-שלושה - לפני 13 שנה. אני אפילו זוכר שהוא למד רפואה, לכן לא מפליא אותי לראות אותו כאן, ב"כנס איגוד הפסיכיאטרים בישראל - ממשבר להזדמנות". האמת היא שאני זוכר אותו בעיקר בגלל הספר שנתתי לו. כשהגעתי להודו, עשיתי זאת עם ספר מצוין - "הודו יומן דרכים" של עזריאל קרליבך, ספר שקניתי במיוחד לנסיעה וזממתי שיישאר אתי על מדף הספרים אחרי שאחזור. אלא שרגע לפני שנפרדתי מאותו סטודנט לרפואה, הוא שאל אותי אם יש לי ספר שסיימתי וארצה להחליף אתו. לא היה לי נעים. בכל זאת, היינו בהודו, ארץ שבה אתה אמור להתנתק קצת מהבלי העולם המערבי כמו צבירת רכוש. אז לקחתי את מה שהוא זרק לי - איזה ספר לא קריא שלא הצלחתי לצלוח את העמוד הראשון שלו - ונתתי לו את קרליבך. שטויות. עברו הרבה שנים. הוא בטח לא יזכור אותי. בכל מקרה את הספר אני לא אזכיר לו. הוא עוד יחשוב שאני אובססיבי.

הדיון על בימת הכנס סוער. בשנה האחרונה נושא הקשירות הפסיכיאטריות נמצא על המוקד. חשיפות תקשורתיות הזכירו לציבור הישראלי את מה שהוא אוהב להדחיק: אלפי פגועי נפש נקשרים בכל שנה בבתי החולים. משרד הבריאות הודיע שיפסיק את הקשירות עד 2018. הפסיכיאטרים לא אוהבים את האצבע המאשימה שמופנית אליהם. כל אחד מהם יכול לספר על אירוע שבו איש צוות שהותקף פיזית על ידי מטופל שלא נקשר במועד. אלא שכשפסיכיאטרים מתווכחים, כל ביטוי שהם משתמשים בו מקבל משמעות עמוקה. "אתה לא קשוב אלי", מתלונן אחד הדוברים בפאנל שעל הבמה כלפי רעהו. "אתם תוקפנים אלי", כועסת דוברת אחרת. "רק בגלל כמה עיתונאים אובססיביים אנחנו עוד נהפוך את הדרך שבה אנו עובדים", אומר אחר, ומישהו נוסף מוציא כלפי מנחה הפאנל העיתונאי, רן רזניק, את נשק יום הדין, "אני אאבחן אותך".

אני קצת מזיע. זה לא מלחץ, זה פשוט שילוב של האקמול שלקחתי לפני שהגעתי והתה שאני שותה. עדיין, אני מקווה שאיש לא ישים לב לכך. לך תיתן תירוצים לפסיכיאטרים. אני יוצא החוצה מהאולם ופוגש שני מנהלים ישראלים של מחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים לחולי נפש. אחד מהם חובש כובע ברט — בהחלט ניתן לומר שלפסיכיאטרים יש אמירה אופנתית משלהם. לא תתפסו בקרב הנוכחים כמעט לובשי חליפות. מצד שני יש כאן המון חבר'ה שלובשים את הסוודרים המסורתיים שמאפיינים את המקצוע.

"מאז התקופה של פינל (פיליפ פינל, אבי הפסיכיאטריה המודרנית, שהנהיג רפורמות בתחום בסוף המאה ה–18; ח"ע), הפסיכיאטר המודרני הראשון ששיחרר את חולי הנפש משרשראות — ההתייחסות לחולי הנפש לא השתנתה", מסביר לי אחד מהם. "בתי החולים לחולי הנפש עדיין ממוקמים מחוץ ליישובים, במקומות שאיש לא רוצה לראות אותם. החברה משליכה את כל היחס הזה שלה בסוף על המטפלים — אנחנו". אני נזכר ברגשות אשם בפעם ההיא שבה ראינו בית שעמד למכירה בבאר יעקב — וירדנו מהרעיון כי מהמרפסת שלו היה אפשר לראות את המרכז המקומי לבריאות הנפש.

"נגיד שקשירה היתה מתקדמת טכנולוגית, והיו כותנות שנראות כמו הז'קט שלך, ומאפשרות לחולה ללכת חופשי - עד שיש סימנים פיזיולוגיים שמעידים שיש לו התקף אלימות. ואז הכותונת היתה נהפכת בבת אחת לכזו שמחזיקה אותך. זה היה קביל יותר, לא?", הוא אומר.

יש דברים כאלה?

"כבר פיתחו דברים כאלה. זה מתמודד עם העובדה שאני לא רוצה שאף חולה יפעל מתוך פסיכוזה. אבל אני כן רוצה ליצור מצב שייתן לו לנוע בחופשיות. יש בתחום הזה של היחס לקשירות מטוטלת שנעה מצד לצד. עד שיהיו תרופות יעילות לרסן את החולים - אפשר לנסות אמצעי ביניים. חלק גדול מהאמצעים לא נבדק אף פעם. היו זמנים שבהם השתמשו בכותנות כפייה. היו זמנים של אמבטיות קרח. לא מתוך סאדיזם, מתוך מחשבה שזה עוזר".

מה דעתכם על הכנס?

"תאר לך שהיה כנס שהיו מדברים בו על למה היהודים לא רוצים להשתלט על העולם. מה היית חושב, שהוא משיג את המטרה?", הם משיבים לי בשאלה. אני מנסה לחשוב אם המטאפורה לא לוקחת את היחס אל הפסיכיאטרים רחוק מדי.

עמיתו הוא מנהל מחלקה פסיכו־גריאטרית. "אצלנו אין קשירות", הוא מסביר.

בית החולים גהה
עזרא לוי

למה, כשמזדקנים כבר לא מהווים איום?

"עם השנים האופי מתאזן והם פחות תוקפניים. אבל גם לבעיות שלהם אין תרופות מיידיות, וכל טיפול לוקח כמה שבועות".

מה עם פיתוחים חדשים כמו שהחבר שלך תיאר?

"לא לפסיכוטיים. לדמנציה למשל מנסים היום לפתח תרופות, ובינתיים מנסים לפתח בעבורם נעליים עם GPS ואמצעים לזיהוי פנים".

הפאנל שבפנים מסתיים וכולם יוצאים ומתכבדים בשתייה חמה, בעוגות ובפירות. גם המוחות האנליטיים ביותר צריכים סוכר. אני נרתע מהמהומה, צועד אחורה ונשען על קיר צדדי. זה לא מרגיש לי נוח. הפוזיציה הזאת אומרת עלי יותר מדי: אחד שתמיד מתרחק מהמרכז של החיים האלה. רגע אחד אני משלב רגליים, רגע אחר אני מזדקף בפישוק תוך שאני משלב ידיים. אני נהפך למודע פתאום לגבי אחרון הפיפסים של שפת הגוף שלי. הלחץ לגבי הדרך שבה מאבחן אותי מי שמביט בי מכריע אותי, ואני מחליט לנטוש.

בדרך למטה, במדרגות, אני פוגש אותו. "אבנר?" אני קורא.

הוא מסתובב. "יכול להיות שטיילנו יחד בהודו, לפני 13 שנה?", אני מיתמם.

"איפה טיילת?"

"בצפון", אני משיב, "אפילו החלפנו ספרים", נפלט לי, אבל הוא מתעלם. כנראה הוא לא שמע אותי. לא חשוב. אני לא אובססיבי. במשך כמה שניות אנו מנסים להיזכר אם נפגשנו בבית הירוק בדראמסלה שבצפון הודו, או באכסניה אחרת בכפר הסמוך.

"נו, היה סוער בפנים - ראית?", הוא אומר לי. "ראית איך ההוא אמר על הבמה 'אני יודע בדיוק איזו אבחנה פסיכיאטרית יש לך'. זה עולם צבוע. כולם יודעים שאנו קושרים מטופלים. כבר עשרות שנים שאנחנו קושרים. עכשיו התעוררו. סכיזופרניה זו הרי מחלה שמקיפה 1% מהאוכלוסיה".

אז מה הפתרון שהיית מציע?

"אני אישית לא מכיר בזה שיש מחלות נפש. אני קורא לזה פסיכיאטריה צברית מודרנית, לעומת הגישה השמרנית. אין מחלות, יש אנשים שעוברים משברים קשים, והתרופות לא מתקנות את המצב. הן כן מקהות את העצב. יש לי בעיה עם זה שאני כפסיכיאטר אמור לבוא אליך, המטופל, ולומר לך 'יש לך מחשבות שווא. אני תופש את המציאות כמו שהיא - ואתה לא", הוא מסביר לי על רגל אחת. הוא לא מספיק לסיים כשעוצר אותו מכר אחר שהגיע לכנס גם כן.

אנחנו נפרדים. בדרך חזרה אני עוצר בחנות הספרים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#