כך נראה כלי תקשורת שהטייקון שהחזיק אותו קורס - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כך נראה כלי תקשורת שהטייקון שהחזיק אותו קורס

טייקון עם תאוות שליטה שרק הלך והסתבך, השותף שמת ומשפחתו טוענת שזכויותיה נרמסו, מלחמות אגו בין עורכים בכירים, טענות להשפעות של גורמים פוליטיים ועיתונאים שמתקשים לבצע את עבודתם ■ המאבק שמתחולל ב"גלובס" דומה יותר לטלנובלה

28תגובות
אליעזר פישמן בבית המשפט
תומר אפלבאום

מנויי עיתון "גלובס" קיבלו השבוע הודעת טקסט מפתיעה. "עקב עיצומים יחולו הערב עיכובים בהפצת העיתון, עמכם הסליחה". "גלובס", שמופץ בשעות הערב, אכן הגיע באיחור ניכר, אבל אף אחד מהקוראים לא ידע על מה ולמה החליטו העובדים דווקא בצהרי יום רביעי, בשעות הלחוצות ביותר של הורדת העיתון לדפוס, לקיים אסיפת עובדים.

ההודעה הלקונית הזאת מחביאה מאחוריה סערה שמנשבת בעוצמה כבר זמן רב במערכת העיתון הכלכלי, ומנקזת אליה שנים של מאבקים קשים שסובבו את העיתון מכל עבריו - החל בין בעלי הבית שנאבקו זה בזה, ועד לדרג העורכים הבכירים וההנהלה, שמנהלים ביניהם מערכת יחסים קשה ומורכבת. "יש שם דברים שעובדים בצורה מטורללת. מריבות פנימיות בלתי אפשריות", אומר גורם לשעבר בעיתון.

עכשיו, כאשר העיתון נמצא בנקודת הזמן המשמעותית בחייו, בתוך הליך מכירה מטעם בית המשפט על רקע הקריסה האדירה של בעל השליטה אליעזר פישמן - כל המאבקים מגיעים לנקודת רתיחה.

הקרבות הפנימיים לא נשארים בתוככי בית "גלובס" בראשון לציון, אלא נוגעים גם למאבק על זהות בעלי הבית החדש של העיתון. יום שני יהיה המועד האחרון - אחרי שתי הארכות - להגשות הצעה לרכישת העיתון. בין הצדדים הניצים נשמעות האשמות חריפות שלפיהן יש גם כאלה שמובילים לכך שהרוכש המועדף עליהם יהיה זה שיקנה בסופו של דבר את העיתון.

הסיפור של "גלובס" דומה לטלנובלה: טייקון רב עוצמה וחסר מעצורים שרוצה להחזיק בכלי תקשורת ששולטים על תודעת הציבור, מוות שמותיר אלמנה ושני יתומים בודדים במערכה, מאבקים ייצריים רוויי אגו בין עורכים בכירים, תככים והשפעות פסולות של גורמים עסקיים ופוליטיים - ובשכבה התחתונה עיתונאים רבים, שבחלקם מפעמת תחושת השליחות הציבורית לעשות עיתונות ראויה, אבל מתקשים ליישם אותה.

האופנובנק והמוות הפתאומי

ל"גלובס" יש מעמד בכורה בתחום העיתונות הכלכלית. הוא החל לפעול כספק נתונים כלכליים בתחילת שנות ה-80, על ידי יזם בשם יצחק דוידוב. בהמשך רכשו את העיתון האחים שוקי וזלמן ליבוביץ'. האגדה מספרת כי הצבע הוורוד של דפי העיתון הגיע ללא כוונת מכוון, ומי שהיה אחראי על כך הוא לא אחר מאשר ה"אופנובנק" לעתיד, רוני ליבוביץ', בנו של שוקי ליבוביץ', שהחל את צעדיו בעסקי העיתונות. ליבוביץ' הצעיר נשלח לחו"ל לרכוש נייר להדפסת העיתון מתאגיד פייננשל טיימס, אבל רק כאשר משלוח הנייר הגיע לישראל התגלה כי הוא הגיע באותו צבע של ה"פיינשל טיימס" - ורוד. "הייתי די בהתחלה בביזנס. נסעתי לאנגליה וקניתי טונות על גבי טונות של הנייר, ולא ידעתי שזה יהיה ורוד. זה הספיק לנו לשנתיים", מספר רוני ליבוביץ'.

לאחר שהעיתון נקלע לקשיים, רכש אותו ב-1984 חיים בר און, שהיה כבר בעלים של עסקי עיתונות, כמו הירחון "מוניטין", שבאמצעותו רכש את "גלובס". בר און, כך סיפרו עיתונאים שעבדו עמו בזמנו, היה מו"ל שהאמין בעיתונות חופשית והעניק לכותביו הגנה מול לחצים. לאחר מכן נכנס פישמן לעיתון כשותף, ובהמשך נכנס משקיע שלישי, מרקוס כץ, שהיה משקיע פיננסי ולא היה מעורב בעיתון.

אלונה בר און
מתוך עמוד הפייסבו

באמצעות חברות משותפות של שלושת הבעלים, הם ביצעו במהלך השנים עסקות נוספות בתחום התקשורת. כך, הם החזיקו בחברת הכבלים גוונים, הקימו את החברה לשיחות טלפון בינלאומיות קווי זהב והשקיעו בחברת מד-1, שפיתחה את הכבל התת-ימי. החברה שיגשגה והעיתון, שהיה אז מונופול בתחום העיתונות הכלכלית, היה רווחי והניב לבעלים משמעותית בשיח הכלכלי בישראל. הדבר גם סייע לפישמן להרחיב במקביל את עסקיו האחרים תוך נטילת מינופים גבוהים ממערכת הבנקאות.

ב-1997 חלה בר און בסרטן והוא נאלץ לשהות שבועות ארוכים בבתי חולים. אבל דווקא באותה תקופה החליט פישמן להסתער קדימה בשוק התקשורת. הוא ניהל אז מו"מ קדחתני, לעתים מעל מיטתו של בר און בבית החולים, סביב התרחבות הקבוצה. באוקטובר 1997 רכשו פישמן ובר און באמצעות חברה משותפת את חלקו (24%) של זאב מוזס בקבוצת "ידיעות אחרונות" (בהמשך הגדיל פישמן את חלקו בעיתון). העסקה בוצעה לפי שווי של 625 מיליון דולר לקבוצת "ידיעות" - שווי שהלך ונמחק במשך השנים.

לפישמן ולבר און לא היה את הסכום לעסקה, ולכן הם גייסו הלוואת ענק מבנק הפועלים בהיקף של כ-600 מיליון שקל. ההלוואה הזאת מעולם לא הוחזרה, ובמסגרת הליכי כינוס הנכסים המתקיימים כיום לפישמן התברר כי החוב הגיע ל-1.12 מיליארד שקל. עסקה זו כללה גם את החלק ברשת העיתונים של ידיעות, בתי דפוס של הקבוצה, הנדל"ן של הקבוצה, שותפות בזכיינית ערוץ 2 רשת, אחזקות בחברת ערוצי זהב (לאחר מכן חלק מ-HOT), כאשר פישמן מגדיל את השפעתו בשוק התקשורת. כך הוא היה שותף בעיתון הנפוץ אז במדינה שהוגדר כמונופול, בעיתון הכלכלי היחיד שיצא לאור באותם ימים, בזכיינית ערוץ 2 (לפני עידן ערוץ 10) שהיתה גם היא מונופוליסטית, וגם בחברת הכבלים שהיתה מונופול מוצהר. זה היה מתכון בטוח להגברת השפעתו על הציבור, ובעיקר על המועדון העסקי שסובב אותו ושממנו הוא ניזון.

החברות, האמון והעסקה הבעייתית

פישמן היה מבלה שעות לא מעטות בביתו של בר און, ובין המשפחות שררו יחסים קרובים. החברות בין פישמן לבר און היתה כנראה מושתתת על יחסי אמון עמוקים. כאשר בר און החולה, שהיה רק בשנות ה-50 לחייו, הבין כי זמנו קצוב, הוא מינה את פישמן למנהל העיזבון של רעייתו עדנה והילדים אלונה ואמיר, שהיו אז בני 20 ו-10, בהתאמה.

ב-1998 מת בר און. בתו, אלונה, היא זו שאמורה היתה להיכנס לנעליו ולהתחיל לדאוג לעסקי המשפחה. אלא שחודש בלבד לאחר מות אביה, בעוד בני המשפחה שוהים בחו"ל, ביצע פישמן מהלך דרמטי בחברה המשותפת. הוא רכש את חלקו של כץ, שהחזיק בשליש מהחברות המשותפות ורצה לצאת מעסקיו בארץ - וכך קיבל את השליטה המלאה על חברת מוניטין, החברה האם של "גלובס". למשפחת בר און היתה זכות סירוב, כלומר אפשרות להגיש הצעה נגדית ולרכוש את חלקו של כץ, אבל לטענתם פישמן שיכנע אותם לא לעשות בה שימוש.

אלונה בר און הכירה את "גלובס" היטב. בתור נערה היא הסתובבה בבניין המערכת והעריכה את עבודת העיתונאים ואף קיוותה להפוך לעיתונאית בעצמה, ואילולא הוראתו של אביה שתלך ללמוד חשבונאות, היא היתה נהפכת לעיתונאית. במהלך השנים היא השתלבה בתחום הערכות השווי ושוק ההון, בין השאר בחברת הייעוץ הכלכלי של יצחק סוארי, וכיום היא שותפה-מנהלת של חברת בית וגג, שמובילה פרויקטים להתחדשות עירונית באמצעות תמ"א 38.

כיום, כמעט 20 שנה אחרי, העסקה של פישמן מול משפחת בר און עולה שוב על הפרק, ובני המשפחה הבהירו לבית המשפט עד כמה לדעתם היתה זו עסקה בעייתית. "מיד לאחר פטירתו של חיים בר און רכשה משפחת פישמן את חלקו של הצד השלישי, בעסקה שבה שיכנע פישמן את בני משפחת בר און (שהיו באותו מועד אלמנה ושני יתומים צעירים, אחד מהם קטין) שלא לממש את זכות הסירוב שנתונה היתה להם להשתתף ברכישת השליש ממניות מוניטין", כתבו לפני כמה שבועות עדנה ואלונה בר און בפנייה שהגישו החודש לבית המשפט, כדי להפוך לצד בהליך מכירת העיתון. "יש לנו זיקה עמוקה לחברת מוניטין, שנוסדה על ידי ראש המשפחה, ועל רקע העובדה כי אלונה בר און מילאה במשך שנים תפקידים שונים בעיתון". הצעד הזה הוא רק השלב הראשון במאבק המשפטי סביב הליכי מכירת העיתון. משפחת בר און, שיש לה זכות סירוב על כל עסקה בעיתון, מתכוונת לנהל מאבק על עתיד העיתון והנכסים בו, ואף מנסה לגייס קבוצת משקיעים כדי להפוך בעצמה לבעלת השליטה בעיתון.

הפגנה של עובדי גלובס
נתי טוקר

משיכות הכספים והסכסוך

בשנים הראשונות של אחרי מותו של בר און, "גלובס" היה רווחי, נהנה ממוניטין גבוהים וזכה לקהל מנויים נרחב, בעיקר של חברות ומוסדות פיננסיים. וכשהכסף זרם והעסק דפק, אף אחד לא התלונן.

זו גם הסיבה שבכל תקופת פעילותו של העיתון, פישמן ומשפחת בר און הרשו לעצמם למשוך כספים מהחברה האם של "גלובס". פישמן משך בכל חודש 240 אלף שקל, ואילו עדנה בר און משכה את החלק היחסי שלה - 120 אלף שקל בחודש, סכום שפירנס אותה ואת שני ילדיה.

עם הירידה בהכנסות העיתונות לטובת הטלוויזיה והדיגיטל, ובהמשך כניסת המתחרים TheMarker ו"כלכליסט", העיתון הלך והידרדר. בעשור האחרון, כך נודע ל-TheMarker, "גלובס" הפסיד כ-100 מיליון שקל - כלומר דימום של כ-10 מיליון שקל בשנה מכלל פעילות העיתון.

באותה תקופה החל להתפתח מאבק בין אלונה בר און לפישמן. הרקע לכך היה סבב מכירת נכסים שהיו בידי החברות המשותפות, שכלל הזרמת כספים לתוך החברה כדי לממן את הפסדי "גלובס". באותה תקופה מכר פישמן שורת חברות שהיו בבעלותו, בין השאר, על רקע הפסדיו בלירה הטורקית ב-2006.

פישמן השתמש ככל הנראה בכספים שנכנסו ממכירת הנכסים, וכך מימן את ההפסדים מפעילות העיתון. כמי שהיה לו רוב בדירקטוריון, הוא זה ששלט בניהול העיתון והוא זה שקבע לאן יילך הכסף ממכירת הנכסים. אלונה בר און התנגדה לחלק מהמהלכים, ובינה לפישמן פרץ סכסוך קשה. בשיאו, ב-2010, אף איימה בר און על פישמן בתביעה שעסקה בפעולות שנעשו סביב העיתון, והצדדים הגיעו להסכם בהליך גישור. ובכל זאת, עד היום שני הצדדים לא מחליפים ביניהם מלה.

אבל למרות ההידרדרות במצב העיתון, משיכות הכספים של בעלי המניות לא פסקו. ב-2015 ביקשה אלונה בר און להפסיק את משיכת הכספים החודשית, אבל פישמן המשיך לקבל את התשלום החודשי.

בספרי "גלובס" רשומים כיום, בגין עסקות עבר, חובות אדירים של בעלי החברה. פישמן חייב לחברה כ-40 מיליון שקל, ואילו משפחת בר און חייבת כ-20 מיליון שקל. כונסי הנכסים של העיתון, עו"ד רונן מטרי ואיל רוזובסקי, כבר שיגרו לבעלי המניות דרישה לתשלום החוב. עם כניסת הרוכש החדש, יתחשבנו הכונסים עם בעלי המניות סביב החוב לעיתון.

חגי גולן
תומר אפלבאום

מאחורי הקלעים המאבק בין הצדדים הלך והסתבך. פישמן הידרדר ולא הצליח לעמוד בחובותיו כבר בתחילת שנות ה-2000, אבל הבנקים השתהו במימוש השיעבוד על נכסיו. עוצמתו של פישמן, קשריו הרבים והעובדה שהחזיק בעיתון כלכלי ומניות ב"ידיעות", איפשרו לו להמשיך להתגלגל עוד שנים רבות בלי שהבנקים מוודאים שהוא מחזיר את חובותיו.

אחד השיעבודים היה חלקו של פישמן בחברת מוניטין. אלונה בר און, שהבינה כי בסופו של דבר החברה עשויה להגיע לכינוס נכסים, ניסתה ליזום בשנתיים האחרונות מהלך שבו היא תשתלט על העיתון, תנהל אותו, תשביח את הנכס ותוכל למכור אותו במחיר גבוה יותר. אם מהלך כזה היה קורה, היא האמינה, גם בנק לאומי היה מרוויח מהחזר גבוה יותר לחובות פישמן - אבל הבנק סירב להשתלט על העיתון ולקחת אותו מידי פישמן.

בשנים אחרונות ניסתה בר און גם להימלט מהחוב האדיר שנטלה החברה המשותפת של אביה ופישמן לרכישת המניות ב"ידיעות". למשפחת בר און אמור להיות לכאורה שליש מהחוב הזה. אלונה בר און ביצעה סדרת פעולות במטרה שהחוב האדיר לא ייפול על משפחתה, ולמשל הפחיתה את אחזקותיה בחברה המשותפת ולא מינתה דירקטורים מטעמה ב"ידיעות". בבוא העת היא תנסה להימלט מתביעת החוב הזו בטענה כי פישמן לבדו ביצע את הפעולות האלה, ואין לה ולמשפחתה כל אחריות לכך.

המאבק הפנימי והמנכ"ל שהשתלט

הקרב בין בעלי המניות הסתיר מאחוריו מאבק חריף וקשה בתוככי העיתון, בין שני בכירים שמתעבים זה את זה באופן אולי חסר תקדים בעיתונות הישראלית. מצד אחד זהו העורך הראשי זה כמעט 20 שנה, חגי גולן. מנגד, סגן העורך וראש מחלקת החדשות, אלי ציפורי. השניים לא מדברים זה עם זה כבר שנים ארוכות, לא מקיימים פגישות משותפות ואף ניסו להדיח זה את זה.

במשך השנים ציפורי נהפך לדמות החזקה בעיתון והצליח להדיר את רגליו של גולן מהמערכת, עד שגולן, לפי עיתונאי "גלובס", נהפך לכמעט חסר השפעה ממשית בעיתון. "הוא לא קיים, לא מרגישים אותו בעבודה השוטפת במערכת", אומר עליו עיתונאי ב"גלובס". הביקורת על ציפורי לא פחותה. כל מכריו מעידים על מורכבות וקושי משמעותי לנהל עמו מערכת תקינה של יחסי אנוש. מי שמזוהה אצלו כמתחרה אישי או כבן בריתו של גולן - לא קיים מבחינתו.

"זה מצב הזוי שראש מחלקת החדשות לא מדבר עם השדרה הניהולית שלו, או שהוא לא מדבר עם עיתונאים בכירים", אומר גורם לשעבר בעיתון. "המערכת מתנהלת כמו בדיחה. יש אנשים שפשוט לא עושים כלום, כי ציפורי לא מדבר אתם. זה יוצר מצב שבו יש מעטים שיש להם דחף אישי להביא סיפורים, ויש גם מלא אבטלה סמויה".

באחד מרגעי השיא בסכסוך, ב-2011, על רקע מאבקים קשים במערכת, הודיע לפתע ציפורי במייל לעובדים על התפטרותו, תחילה מראש מערכת החדשות ואחרי כך מהעיתון. "זה היה ביום חמישי, אבל ביום ראשון הוא הגיע כרגיל לעבודה וכלום לא השתנה", אומר עיתונאי לשעבר ב"גלובס". "היינו צוחקים על זה שהוא בכלל לא אמור לעבוד פה".

ענת מניפז
מוטי מילרוד

עיתונאים מ"גלובס" שעמם שוחחנו מספרים על מצבים מוזרים שבהם ציפורי הוא זה שקובע כיצד ייערך העיתון, אבל כאשר מדובר בנושא החשוב לגולן, הוא זה שמגיע לשבת בעצמו עם הגרפיקאי ומוודא כי הדבר ייעשה לשביעות רצונו. "אין לי מושג איך זה מתנהל כששני העורכים הראשיים בעיתון לא מדברים זה עם זה. זה מצב בלתי אפשרי", מודה עיתונאי לשעבר ב"גלובס".

אל החלל הזה שנוצר במערכת בעקבות המאבק בין ציפורי לגולן נכנס המנכ"ל, איתן מדמון. "איתן עושה מה שבראש שלו. הוא נהפך להיות המבוגר האחראי", אומר גורם לשעבר בעיתון. זה בא לידי ביטוי בעיקר בזהות הגורם שעמו עומדים בקשר גורמי חוץ המעוניינים לשוחח עם נושא משרה בכיר בעיתון, למשל כאלה שבאים להתלונן על אופן הסיקור שלהם. "ציפורי הרי כמעט לא מדבר עם אנשים מחוץ למערכת, וגולן גם הרבה פעמים לא עונה, כי הרי בין כה אין לו שליטה במערכת. כאן נכנס איתן לתמונה, ולכן הוא קיבל שליטה גם בתוכן. כולם ראו בו כתובת. הוא היחיד שהיה עונה למנכ"לים או בעלי ההון שהיו מתקשרים לנזוף בעיתון, והוא היחיד שניהל קשר עם פוליטיקאים. היתה לו מעורבות גבוהה מאוד בתוכן". באחרונה גם האשים ועד העובדים של העיתון את מדמון במייל פנימי בכך שנהפך ל"עורך-על" של העיתון.

הקו המערכתי והאינטרסים של אליעזר פישמן

במשך שנים, כל עוד משפחת פישמן שלטה בעיתון ודאגה לממן את פעילותו, הקרבות בין העורכים הבכירים ובעלי השליטה נותרו על אש קטנה רחוק מהעין הציבורית. אבל מאחורי הקלעים מערכת העיתון לא היתה חופשית לחלוטין, ובלא מעט נושאים היו השפעות מטעמו של פישמן על אופן הסיקור בעיתון.

כך למשל, ענייני פישמן, ובעיקר היחס למערכת הבנקאות היו רגישים מאוד, ועברו בכל פעם תחת מעורבות של מדמון או גולן. "היה ברור שיש יחס אחר לבנקים אצלנו, כי פישמן לא רוצה להסתבך אתם", אומר גורם לשעבר בעיתון. גורמים אחרים אומרים כי העיתון נמנע מסיקור ביקורתי יותר כלפי גורמים פיננסיים כדי לא לפגוע באינטרסים של פישמן.

בעיתון מספרים כי השליטה של פישמן בעיתון היתה גם באמצעות בתו, ענת מניפז, שכיהנה בתפקיד יו"ר גלובס. במכתב של ועד העובדים נטען כי היא היתה נוכחת מאוד בעיתון ומשתתפת בעצמה בישיבות עורכים, גוערת בעורכים ומנחיתה פקודות. "מניפז היתה יושבת לנו על הראש כל הזמן. היא היתה יושבת שעות אצל גולן בחדר ואצל ציפורי בחדר. כל הזמן ראינו אותה שם. זה היה חריג מאוד. היו עיתונאים שהיו צריכים לעבור ראיון אצלה לפני שהתקבלו לעבודה. היא היתה פשוט חלק מהמערכת", אומר עיתונאי לשעבר בעיתון. חלק מהעימותים היו סביב נושאי זכויות עובדים והעלאת שכר המינימום, שקודמו באופן משמעותי ב"גלובס", אך מניפז הביעה התנגדות לכך.

חלק מרכזי באג'נדה של "גלובס" התבטא בטורים השבועיים של ציפורי. "בסוף כולם נאלצו לעבוד בשביל פישמן", אומר גורם לשעבר בעיתון, "גם ציפורי. לכן אני לא מבין איך פתאום אחרי הליך הכינוס, הוא הרשה לעצמו לכתוב טורים כל כך חריפים נגד פישמן וילדיו (ציפורי פירסם כמה טורים שזכו להבלטה רבה ותקפו בחריפות את פישמן ואף קראו לבחון את נכסי ילדיו, נ"ט) אחרי שהוא אכל מהם כל כך הרבה", אומר גורם לשעבר בעיתון.

כיום יש עיתונאים רבים שמצדדים בציפורי. "אם משווים אותו לבכירים אחרים במערכת, הוא הרבה יותר עיתונאי מהם", אומר עיתונאי ב"גלובס". בעיתון גם מזכירים כי העיתון וציפורי ניהלו שורה של מאבקים משמעותיים שהיו עשויים לפגוע בבכירים בשוק המוסדי או במערכת הבנקאות שמקושרים לפישמן, למשל המאבק להפחתת דמי הניהול או שכר הבכירים. גם במהלך המו"מ הקיבוצי שהתקיים עם ועד העובדים, שבמסגרתו שולבו בהסכם סעיפים המחייבים את ההנהלה להעניק חופש עיתונאי, היתה הסכמה כי בעיתון יש חופש עיתונאי נרחב ולא נשמעו הערות על כך.

איתן מדמון
מוטי קמחי

גם עניינים הקשורים לראש הממשלה בנימין נתניהו נבחנו בקפידה על ידי גולן ומדמון. עיתונאים ב"גלובס" מספרים כי גולן היה מעורב בעריכת טקסטים שהתייחסו לנתניהו באופן שלילי, לעתים הוריד מלים מסוימות ולעתים מנע פרסום של פסקאות שלמות שהתייחסו לנתניהו. "לא בטוח שתמיד לחצו עליו. לפעמים זאת היתה צנזורה עצמית. הוא פחד מהם", אומר גורם לשעבר בעיתון.

בתקופה שלפני לפני ועידת העסקים השנתית של "גלובס", אליה נתניהו בדרך כלל הוזמן (אך בשנים האחרונות לא הגיע), היתה הקפדה מיוחדת שלא להרגיז את נתניהו - מחשש כי יבטל את השתתפותו בוועידה. בשנה אחת שבה הופיעה ידיעה שלילית עליו ערב הוועידה, איים נתניהו בביטול ההשתתפות כצעד מחאתי, אך בסופו של דבר הגיע לוועידה.

מדמון הוא גם זה שנתן אישור למעורבות גבוהה של תוכן שיווקי במערכת. "הוא תמיד היה אומר שהוא מחפש מקורות הכנסה חדשים, וזה כנראה אחד המקורות", אומר גורם בעיתון. על אף שכל כלי התקשורת משלבים כיום תוכן שיווקי, ב"גלובס" יש לעתים פרסומים נרחבים, בעיקר באינטרנט, שממומנים על ידי גורם מסחרי תוך גילוי נאות מעומעם יחסית לכלי תקשורת אחרים.

בעידן הנוכחי, אחרי עזיבת פישמן והשתלטות הכונסים, העיתון מתנהל אמנם בכאוס, אבל עיתונאים במערכת אומרים כי דווקא כעת ניתן חופש עיתונאי מלא ואין מעורבות זרה. באחרונה התלוננו חלק מהעובדים בפני גולן ומדמון על כך שציפורי כותב טורים חריפים ומשתלח בגופי תקשורת (בהם "הארץ-TheMarker"), ואף הופך את "גלובס" ל"חצר האחורית של נתניהו". ואולם גולן אמר להם כי הוא לא ראה סיבה להתערב ולמנוע ממנו מלפרסם את עמדותיו.

הקרב מול הכונסים

הקרב הפנימי בתוך העיתון נהפך כרגע גם למאבק על עתיד השליטה בו. הכונסים מנהלים כיום את הליך המכרז לקראת הצעת הצעות לרכישת העיתון, וסביבו מתחדדים ההבדלים בין המחנות השונים. מצד אחד גולן ומדמון נתפשים בצד הכונסים ומסייעים בידם להגיע למכירת העיתון. מנגד, ועד העובדים של העיתון אקטיבי במיוחד, ומותח ביקורת חריפה על מדמון והכונסים - ובעיקר טוען על שיתוף פעולה פסול ביניהם.

הוועד למוד מלחמות קשות בשנים האחרונות, בעיקר מול מדמון, סביב גלי הפיטורים. "הם איבדו אמון במדמון אחרי כל האירועים שהיו בעיתון והפיטורים הרבים", מסביר גורם בעיתון. הוועד התנהל מול מדמון בבבתי דין לעבודה, והטיח בו האשמות קשות על כך ששיקר להם.

בצד של העובדים נמצא ציפורי עצמו. על אף שגם אלונה בר און מתחה בעבר ביקורת על התנהלותו של פישמן והשימוש שעשה בעיתון לצורכיו, בסיועם של גולן, מדמון וציפורי, כיום היא מצדדת בציפורי ומקדישה את מרב מאמציה במאבק נגד התנהלות הכונסים ומדמון. בחודשים האחרונים בר און גם כתבה כמה טורים פרי עטה שהתפרסמו בהבלטה בעיתון.

שלדון אדלסון
אי־פי

בר און היא גם זו שחשפה, במכתבים ששיגרה לכונסים, כי שכרו של מדמון שודרג ב-2012, במקביל לסבב פיטורים, לכ-80 אלף שקל בחודש, וכי הוא דרש בונוס של מיליון שקל אם יבוצע הליך ההתייעלות ב-2016, שכלל פיטורי 60 עובדים. בסופו של דבר אושר לו בונוס של עד 250 אלף שקל אם יעמוד באמות מידה פיננסיות, אך לדבריו כלל לא יעמוד בהם בשנה זו והוא לא קיבל ולא יקבל אף בונוס.

המחנות המתגבשים כעת בעיתון קשורים גם לזהות הרוכשים הפוטנציאלים. אחד כזה שהגיש הצעה הוא אלי עזור, בעלי קבוצת "ג'רוזלם פוסט" ועיתון "מעריב". בין מדמון וגולן לעזור יש יחסים קרובים. גולן משדר זה שנים בתחנת הרדיו 103 ללא הפסקה שבבעלות עזור, וידיעות ב"גלובס" שעסקו בעניינים הקשורים לעזור הביאו לא פעם להתערבות של השניים.

גורמים בקרב עובדי "גלובס" חוששים כי גולן ומדמון מנסים לקדם מצב שבו עזור ירכוש את העיתון. לא רק זאת, אלא שיש לא מעט גורמים הקשורים בעיתון שסבורים כי זכייה של עזור בעיתון היא גם האינטרס של בנק לאומי. עזור ידוע כבעל קשרי ידידות נרחבים עם גורמים עסקיים רבים, וההערכות הן שמבחינת הבנק עזור הוא הבחירה המועדפת.

"זה ברור שלבנק לאומי עדיף שעזור ישתלט על העיתון", אומר גורם ב"גלובס". החשש של העובדים הוא שאם עזור יגיע לעיתון, הוא יעשה את מה שעשה ב"מעריב" ובכל אמצעי התקשורת שבהם הוא שולט - סינרגיה, קיצוץ חד בהוצאות, פיטורים - והשארת פעילות רזה, וכנראה רווחית.

גורם נוסף שמתעניין ברכישת העיתון הוא שלדון אדלסון, בעלי "ישראל היום" - וגם ממנו פוחדים העובדים, בעיקר בגלל חשש לחופש העיתונאי. כפי שפורסם ב-TheMarker, גורם נוסף שמתעניין ב"גלובס" הוא האוליגרך דוד דוידוביץ', ובעסקה זו מעורב חפץ, יועצו של נתניהו. כמו כן, גם קבוצת "הארץ" רכשה את המסמכים הדרושים להגשת הצעה רכש וכך גם הפרסומאי אילון זרמון, אך ככל הנראה הוא לא מתכוון להגיש הצעה.

הקרב על "גלובס" הוא לא רק אחיזה בעיתון כלכלי כאמצעי השפעה. בשונה מרכישת פעילות "מעריב", תמורת 4 מיליון שקל בלבד, בהליך הזה עשויים להתגלות נכסים יקרים. כך, בית "גלובס" בראשון לציון נמצא חלקית בבעלות מוניטין, וכך גם בית הדפוס. לחברת מוניטין גם אופציה לרכישה של מניות HOT שהתקבלה במסגרת עסקת המכירה של המניות, בשווי עשרות מיליוני שקלים.

אלי עזור
מוטי קמחי

המאבק על "גלובס", אחרי שנים של מאבקים פנימיים וחיצוניים, יוכרע בקרוב, ואז נדע גם מי יהיה הרוכש שישלוט בעיתון בשנים הקרובות. זהות הרוכש היא גם זו שתקבע כיצד ייראה החופש העיתונאי בעיתון הכלכלי שנשלט עד כה על ידי בעל הון רווי אינטרסים שעשה שימוש בהשפעתו על העיתון כדי לקדם את עסקיו. בעידן שבו עיתונות אינה עסק כלכלי כדאי, החשש הוא שגורמים בעלי אינטרסים זרים ישתלטו גם הפעם על העיתון - והעתיד של "גלובס" לא בהכרח נראה ורוד.

"פישמן תמיד דרש מהעיתון שהסיקור יהיה אמיתי, הוגן ולא מתלהם"

מ"גלובס" נמסר בתגובה: "באופן טבעי, על רקע הסמיכות לסגירת המכרז למכירת 'גלובס', מתעוררים קולות רבים של בעלי אינטרס.

"לעניין מערכת היחסים בעיתון: כל אחד עושה את עבודתו במסגרת הגדרת תפקידו. כל יתר הדברים המתוארים הם גיבוב של רכילות, שהמרחק בינה לבין המציאות רחוק ביותר. מעורבות מנכ"ל העיתון בתכנים המתפרסמים מסתכמת אך ורק בהעברת טענות, פניות ומכתבים מעורכי דין לעורכים, מתוקף תפקידו וחובתו. תקנון האתיקה מחייב זאת. לא מדובר בשום אופן ב'התערבות' או בהתנהלות פסולה.

"'גלובס' דוחה בתוקף את הטענה בגין אי־הפרדה או חלילה פגיעה בחופש הביטוי. 'גלובס' מכבד ומוקיר את חופש הביטוי ופועל באופן ראוי בסוגיה זו. בהקשר זה ראוי לציין כי בפגישה של ועד העיתונאים, העורך הראשי ומנכ"ל העיתון בספטמבר, נשמעו תלונות של אנשי הוועד ביחס לחלק מהטורים של כותב בכיר בעיתון, וכן ביחס לחלק מהקו המערכתי שנוקט עורך בכיר בעיתון. באותה פגישה, שהתקיימה לאחר שאליעזר פישמן כבר אינו בעל השליטה בעיתון, ניתנה התייחסות על ידי העורך הראשי, שלפיה: 'תפישת עולמי היא שאין לצנזר או לפסול שום מאמר של כותב, אלא אם אינו עומד באופן קיצוני בכללי האתיקה, או במבחן משפטי. איני מכיר במונח 'קו של עיתון'. יש דעה וקו של עיתונאים שכותבים בעיתון. את זה כיבדנו תמיד ונכבד גם בהמשך'. בפגישה ציינו חברי הוועד כי אין להם כל טענה לגבי החופש העיתונאי שלהם, לא בהווה ולא בעבר, וכך גם הודו במסגרת הדיונים על ההסכם הקיבוצי.

"לטעון כי המנכ"ל הוא היחיד שקיים קשר עם פוליטיקאים זהו שקר גס ויעידו על כך פגישות רבות ומגוונות של כתבי ועורכי 'גלובס' עם פוליטיקאים שונים במהלך עבודתם השוטפת.

"מעולם ובשום אופן לא התערבו, שינו או הורידו מנכ"ל 'גלובס' או העורך הראשי תוכן הקשור לראש הממשלה, בנימין נתניהו. הטענה על צנזור עניינים הקשורים אליו או פחד כלשהו מגוחכת. חגי גולן הוא העורך הראשי ופועל על פי שיקול דעת מקצועי לחלוטין. תוכן העיתון מוכיח כי נתניהו מעולם לא קיבל יחס מועדף בו.

"התוכן השיווקי שאליו אתם מתייחסים קיים בכל גופי התקשורת, לרבות TheMarker. התוכן השיווקי המועט מאוד שקיים ב'גלובס' מקבל גילוי נאות על פי הנחיות מועצת העיתונות ובבולטות ברורה, מה שלא תמיד נהוג על ידי גופים אחרים".

מטעמו של פישמן נמסר: "עסקת 'ידיעות' לא נכפתה על משפחת בר און תוך ניצול העובדה שחיים בר און היה חולה. מסר זה שקרי ופוגעני. בר און היה נלהב להוביל את עסקת 'ידיעות' ומבחינתו זו הגשמת חלום. על אף שבר און ופישמן נטלו על עצמם ערבויות אישיות, פישמן וחברות בשליטתו לקחו על עצמם את כל הערבויות לאור דאגתו לאלמנתו ולילדיו של חברו. התרומה של בר און לרכישה, לאורך השנים, היתה כ–30 מיליון שקל בלבד, ואילו סך הכספים שהעבירה קבוצת פישמן לבנקים היה של כ–680 מיליון שקל, ומבלי שהזרמות כספים אלה של פישמן פגעו באחוז האחזקות של משפחת בר און.

"לפני מותו של בר און, מרכוס כץ ביקש למכור את חלקו במוניטין. פישמן מימש את זכות הסירוב ולבר און לא היה הסכום הדרוש לשם רכישת המניות מכץ, ועל כן הוא החליט שלא לממש. באופן פורמלי העסקה של פישמן עם כץ נחתמה אחרי מותו של בר און, אך ההחלטה שלא להיכנס לעסקה נלקחה על ידי בר און עוד לפני מותו.

"לאורך השנים נמשכו דמי ניהול מחברת האם של גלובס (מוניטין), והמקור לתשלומים הללו היה הפעילות של החברות האחרות בקבוצת מוניטין, שאינן קשורות כלל לעולם העיתונות. לאור הירידה בפעילות הלא עיתונאית בקבוצת מוניטין, בשנתיים האחרונות חלה ירידה משמעותית בדמי הניהול עד שאלו נפסקו לחלוטין. החלוקה של דמי הניהול החלה בסמוך למותו של בר און, מתוך רצונו של פישמן לדאוג לפרנסת משפחת בר און. יתר על כן, בתקופות שבהן היה חסר כסף, פישמן דאג להזרמת כסף לחברה כאשר מנגד משפחת בר און המשיכה למשוך דמי ניהול כרגיל ואחזקותיה לא דוללו. כמו כן, בתקופות מסוימות קיבלה משפחת בר און דמי ניהול גבוהים מ–120 אלף שקל.

"החובות המוזכרים בכתבה הם לחברת האם של 'גלובס', שמוחזקת הן על ידי קבוצת פישמן והן על ידי משפחת בר און. מדובר בחובות שנוצרו לפני כ-20 שנה ואין להם קשר לעיתון או לדמי הניהול.

"פישמן לא חושב שהיה אי פעם בעל עוצמה, ולא ניצל את שליטתו ב'גלובס' כדי להלך אימים על איש, ובוודאי שלא על הבנקים. הטענה שהבנקים לא פעלו לגביית החוב פישמן מופרכת לחלוטין. הבנקים לא פעלו בהליכים משפטיים נגד קבוצת החברות (ופישמן כערב), שכן פישמן והחברות בקבוצת פישמן שיתפו פעולה באופן מלא עם הבנקים והיה ברור שאין תועלת כלכלית ומעשית בנקיטת הליכים משפטיים. במהלך השנים שחלפו, הקטינו הבנקים את חשיפתם לקבוצת פישמן באופן משמעותי, ובתחומי פעילות מסוימים שולם החוב במלואו.

"פישמן תמיד דרש מהעיתון שהסיקור יהיה אמיתי, הוגן, לא מתלהם, מכובד ומכבד. בעניין זה, לא היה הבדל בין שוק הבנקאות לשווקים אחרים, ופישמן לא ביקש מהעיתון לתת יחס מיוחד לבנקים. אנו מבינים שיש עיתונאים הסבורים שכל הערה שהם קיבלו מעורך העיתון או ממי שממונה עליהם, נבעה מהוראה של גברת מניפז או של פישמן, אך אין לכך בסיס במציאות. חלק מהפרסומים היו באופן בוטה נגד האינטרסים של פישמן. למשל, לאורך התקופה בה החזיקה משפחת פישמן בחברת הכבלים, ביקר 'גלובס' באופן אגרסיבי את חברת הכבלים ואת משרד התקשורת על כך שהוא מספק לחברת הכבלים (כביכול) הטבות יתר.

"מניפז היתה יו"ר דירקטוריון העיתון, והיא בהחלט התעניינה באופן בו הוא מתנהל. היא לא השתתפה בישיבות היומיות של המערכת. היא הצטרפה לעתים לישיבות בהן נדונו נושאים כלליים. מתוקף תפקידה של מניפז, במספר מועט של מקרים היא מצאה לנכון להביע ביקורת חד־משמעית כלפי כתבים מסוימים והדבר תמיד נגע לכך שהכתבה שלהם כללה התייחסות מתלהמת, אישית ופוגענית בבני אדם, באופן שאינו הולם. מניפז לא הנחיתה פקודות. היא בהחלט הביעה את דעתה מפעם לפעם — לעתים עורכי העיתון שעו לעצותיה ולעתים הם לא שעו להן. מניפז מעולם לא ראיינה עיתונאים לפני קבלתם לעבודה. אנו סבורים שחופש העיתונות שניתן לעיתונאי ועורכי 'גלובס' היה ראוי ומכובד, מעל ומעבר למקובל בשוק הישראלי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#