כשילד חסר ניסיון כמעט ניצח מוסכניק במגרש הביתי - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
סאבטקסט

כשילד חסר ניסיון כמעט ניצח מוסכניק במגרש הביתי

בסופו של שבוע שהתחיל עם פסל מוזהב בכיכר רבין ונמשך עם תוצאות עגומות במבחני פיז"ה ■ אפשר להתנחם רק באליפות המוסכים של בית צפאפא ותלפיות בשש־בש

תגובות
תחרות שש-בש בירושלים
חגי עמית

שלושה ליטרים מים - חובה, כובע (רצוי רחב שוליים) - חובה, נעלי הליכה תקינות, נייר טואלט, קרם הגנה וספר תנ"ך (רשות).

יום שלישי, 22:00. אני בוחן את רשימת החפצים שהבן שלי אמור להביא לטיול השנתי מחר כדי לוודא שהוא לא שכח כלום. הפריט האחרון קופץ לי לעין. בכל זאת לא מדובר באביזר חיוני לבריאות הגוף כמו קרם הגנה. לא מדובר גם בספר קריאה. אני אומר לעצמי לעזוב את זה. זה בטח קשור לכך שמדובר בשנת מצווה, וזה בסך הכל פריט רשות. מצד שני, אם בבית הספר אומרים על משהו שהוא רשות - המשמעות היא שרק המשקיענים יביאו אותו, והאינסטינקט שלי כהורה הוא לחנך את הילד להשקיע. די, לא צריך להתעסק בשטויות. בכל זאת הילד בכיתה ז', ואין שום דבר רע בללמוד קצת תנ"ך בטיול השנתי. זה בטח פחות גרוע מהסיפורים הישנים של מדריכות החברה להגנת הטבע על הנסיכה שאבא שלה לא ניאות לאפשר לה להתחתן עם אהוב לבה, ושברון הלב שספגה מכך הביא לכך שמהדמעות שלה נוצרו פחות או יותר כל המפלים בגליל וברמת הגולן, כשבאותו זמן, מדמו של האהוב המת צמחו כל שיחי הקטלב בהרי יהודה.

איני אוהב את פוזת החילוני המריר. גם כשגיליתי שבמערכת השעות של הילד משובצות חמש שעות שבועיות של תרבות ישראל, ניסיתי להרגיע את עצמי ולצאת מנקודת ההנחה שיהיו בשיעורים אזכורים של התרומה התרבותית של יהודים דוגמת מארק שגאל וזיגמונד פרויד. השיעורים האלה הרי בסך הכל חושפים את הבעיה הגדולה בתוצאות מבחני ההשוואה הבינלאומיים פיז"ה שפירסם השבוע OECD. נכון, ציוני התלמידים הישראלים נמוכים מממוצע המדינות בארגון במתמטיקה, בקריאה ובמדעים, ואנחנו ראשונים כשמדובר באי־שוויון בין התלמידים החלשים לחזקים - אבל אם רק מישהו שם היה טורח להכניס למשוואה הישגים בתרבות ישראל, התלמיד היהודי-ציוני היה מכניס את עמיתיו הסקנדינבים לכיס הקטן.

הנה, רק היום חזיתי במו עיני בתרומה משמעותית חדשה לאוצרות התרבות הישראליים, שאולי תיתוסף לספרי הלימוד בשנה הבאה. ב-13:00, כשהגעתי לכיכר רבין, פסל הזהב בגובה ארבעה מטרים של ראש הממשלה בנימין נתניהו שהוצב בה בשעות הבוקר, כבר שכב על הרצפה מכוסה בעשרות אזרחים. הם נשכבו לצדו נחושים לעשות סלפי עם עגל הזהב. הבחור הצעיר שלצדי ביצע שידור ישיר של האירוע לפייסבוק. אני בטוח שהיתה אמירה בפסל גם כשהוא מאוזן, אבל לא הבנתי אותה עד הסוף. זה טיבה של אמנות. נראה שהפסל הצליח לעצבן גם אנשי ימין וגם אנשי שמאל. משיחה עם הנוכחים אני מבין שמי שהטיח אותו על הרצפה, עשה זאת תוך קריאות גנאי על נתניהו. אני מניח שהסצנה הזאת היתה מבוימת.

צורת המשחק חשובה מאיכותו

יום רביעי, 21:00. ככל שאני מתקרב לירושלים אני נהפך לסקרן יותר ויותר. היעד שלי, אליפות המוסכים הגדולה בשש־בש של תלפיות ובית צפאפא, מעורר בי ציפיות. אולי אלמד משהו חדש על המשחק, האסטרטגיות או המהלכים שאף פעם לא חשבתי עליהם. בכניסה לבירה תחנות הרדיו מתבלבלות לי. עד שיסדרו את העניין של תדרי הרדיו, ירושלים תישאר מדינה אחרת.

חגי עמית
לאו אטלמן

כשאני מגיע למוסך דוידוף ברחוב האומן 24, מקבל את פני האנגר ענקי עם רצפה אדומה, המכוסה מחצלות קש, מזרונים וכריות, שסביבם עשרות שולחנות נמוכים ושרפרפי קש עם לוחות שש־בש עליהם. האוויר אפוף עשן, ובחזית האולם ניצבת במה שממנה בוקעת מוזיקה מחרישת אוזניים. תזמורת פירקת אל־נור מארחת כאן את הזמרים דקלון ואליאס עטאללה. במבט ראשון אני קצת מתאכזב, ציפיתי שהמקום יהיה מוצף בחבר'ה כבדים ומסוקסים, מוסכניקים שצברו אלפי שעות שש־בש בין החלפת שמנים לטיפולי פחחות - אבל נראה כי רוב השחקנים הם סטודנטים ירושלמים צעירים, שהסיבה להגעתם היא יותר הדו-קיום ופחות השש־בש.

כשאני שואל את המארח שרון דוידוף, בעליו של המוסך, הוא שולח אותי לחלק השמאלי של האולם. שם, לדבריו, מרוכזים בעלי המוסכים. אני נקלע מיד למשחק שמפגיש את שני העולמות. מהצד האחד יושבים ארבעה גברים בשנות ה-50 שלהם, ומולם בחור צעיר, בן 19, בחולצת טרנינג שעליה הכיתוב "ישיבת תורה ועבודה". אחד המבוגרים משחק נגד הצעיר ושלושת האחרים מביטים. ניכר בשחקן המבוגר, בעל מוסך מקומי ששרשרת זהב כבדה לצווארו, כי אין לו סבלנות. הוא משליך את הקוביות כלאחר יד על הלוח, ושולח מבטים לכל הכיוונים, המעידים כי אין לו כוח ליריב שמולו - בחור צעיר בן 19, שחוטא את החטא הגדול ביותר האפשרי - וסופר את המשולשים שעל לוח השש־בש לפני כל תור שהוא משחק כדי לא להתבלבל.

מי שמכיר את עולם השש-בש יודע כי עוד יותר מאיכות המשחק - חשובה הצורה שבה אתה משחק. מקצוענות אמיתית נמדדת ביכולת לזרוק את הקוביות בזווית שטוחה, בעוצמה הנכונה ובמיקום הנכון בלוח, כך שהן יתגלגלו, אבל לא יעופו חלילה מהלוח ולא ייפלו על אחד החיילים - מה שיביא לפסילת הזריקה. בנוסף, שחקן אמיתי צריך לשלוט בעיניים עצומות במשולשים, להניע את החיילים במספר מינימלי של תנועות חלקות, ולא לחשוב יותר משלוש שניות אחרי שהוטלו הקוביות. לכל שילוב של מספרים בקוביות יש שתיים־שלוש אפשרויות משחק - וצריך להחליט מהר. הצעיר אינו עומד במשימה. הזריקות שלו נפסלות, הוא נאלץ להשליך את הקוביות שוב ושוב, ומתמהמה ארוכות. למבוגר שמולו אין רחמים, והוא משליך את הקוביות שלו עוד לפני שהצעיר סיים את תורו. "רגע", אומר הצעיר, נאנח ולוקח נשימה אורכה.

ג'קי, אחד היועצים המבוגרים, מביט על המשחק ומתגלגל מצחוק. "מה זה פה, אתם לא רציניים, מביאים לנו אנשים שסופרים את המשולשים", הוא מתלונן למארגני האירוע. רק שבינתיים משהו מוזר מתרחש בזירה. בדרך פלא הצעיר גורר את המבוגר למשחק צמוד. שני הצדדים כבר מכניסים את כל חייליהם הביתה - ודווקא הצעיר מתחיל להוציא את חייליו קודם. המבוגר מנסה להסתיר את ההפתעה. המשמעות של הפסד לטירון שמולו עשויה להיות נידוי חברתי מעולם השש־בש לשנים ארוכות, ואף נושא ללגלוגים שיימשכו לתוך העשור הבא. אני מתחיל לחשוד שהצעיר הוא מתחזה, שהציג חזות של שחקן גמלוני כדי להרדים את המוסכניק. הם ממשיכים. עוד זריקה ועוד זריקה. הצעיר מוציא דאבל - והמבוגר כבר לא מביט לצדדים. ברגע האחרון הוא מצליח להציל את עצמו. מגדל חיילי השש־בש שהצעיר בנה בעמודה השישית היה בעוכריו - והמבוגר מנצח בהפרש של השלכת קוביות אחת. הסדר הטוב נשמר.

תחרות שש-בש בירושלים
חגי עמית

אני ניגש לבחור הצעיר שעומד בצד. שמו אלן שיין. הוא יהודי אמריקאי שהגיע לשנת לימודים בישיבה ישראלית. אני מחמיא לו על המשחק. "כמעט ניצחת אותו, אף שלא שיחקת אותה 'קול', והוא היה שחקן-שחקן, אחד המקומיים", אני אומר.

"כן, וגם היו לו הרבה יועצים מסביב", משיב שיין.

אתה משחק הרבה שש-בש?

"לא, זו היתה הפעם הראשונה בחיים שבה שיחקתי".

מה? לא יכול להיות.

"כן. באמריקה לא משחקים את זה. אבא שלי דווקא מכיר את המשחק, אבל לא היה לנו לוח בבית, אז אף פעם לא שיחקנו. אני וחבר שלי ישבנו חצי שעה לפני שהגענו לפה על אתר אינטרנט ולמדנו את החוקים. הנה, תראה", הוא אומר, שולף את הסמארטפון, ומראה לי דף אינטרנט שכותרתו "How to Play Bacgummon". אני מביט אל עבר חבורת המוסכניקים שמאחורינו, חוכך בדעתי אם לספר להם למי הם כמעט הפסידו כרגע - ומחליט לחסוך זאת מהם.

אז מה אתם לומדים בישיבה?

"תורה ופילוסופיה, ועובדים בחקלאות בקיבוץ עין הנציב".

לא משעמם ללמוד כל כך הרבה תורה? יש עניין גדול בישראל עכשיו סביב השאלה כמה תורה תלמידים יהודים צריכים ללמוד. מה דעתך?

"כל אחד שילמד איך שהוא רוצה. תעשו כמו בארה"ב, שיהיו גם בתי ספר כאלה וגם כאלה. ההורים יוכלו לבחור מה שמתאים להם".

אני ממשיך להביט במשחקים. חבל שלא נרשמתי לטורניר. בשש־בש תמיד יש תחושה שעם קצת מזל היית יכול לקחת אליפות. מצד שני, הזוכה בטורניר בסוף הערב הוא איש מבוגר בשם יעקובוביץ, שמנצח טורנירים באופן סדרתי. אני שואל את דוידוף, שבבעלותו גם מוסך במישור אדומים, אם יש משמעות מיוחדת לשש־בש בהקשר של הדו-קיום. "זה משחק שמחבר הרבה אנשים מכל הצדדים. חוץ מזה שמדובר במשחק של שחור ולבן", הוא אומר.

יש פה גם ערבים, אבל מרבית הנוכחים הם יהודים, ובשלבים המתקדמים של התחרות הדומיננטיות של היהודים מוחלטת. זאכי ג'מאל, מעמותת כולנא ירושלים שאירגנה את האירוע, מסביר לי כי "החוקים של השש-בש אצל הערבים קצת שונים. אצל הערבים אוכלים את החיילים קצת אחרת. חוץ מזה, זה בכל זאת אירוע שנערך במערב העיר. באותה מידה, כשיש תחרות במזרח העיר קשה לנו יותר להביא אליה יהודים. יש בעיה של תחבורה. אנשים עייפים, קמים מוקדם מחר".

יש פוליטיקה באירועים כאלה? כולם פה שמאלנים?

"לא. המוסכניקים רובם ליכודניקים. העירייה שותפה למימון של האירוע. רמי לוי היה פה בתחילת הערב. אנשים באים לפה לחוות חוויה. מדברים פה תרבות ולא פוליטיקה".

בדרך חזרה הביתה אני מקשיב לשר החינוך נפתלי בנט מקדם בתשדיר רדיו את אירועי השבת היהודית. אני בטוח שגם בהשוואה בינלאומית, שקשורה לקיום מצוות היום השביעי של השבוע, הישראלים היו מנצחים בכל מבחן של פיז"ה. מלבד זאת, יישאר לנו מספיק ידע מתמטי בשביל שש-בש תמיד. אפילו לגבי האי-שוויון לא חייבים לדאוג. בסופו של דבר גם החזקים בחינוך הישראלי יתקדמו לכיוונם של החלשים.

גם על עניין ספר התנ"ך ברשימה לטיול השנתי לא צריך להתרגז. אני צריך ללמוד מהנער - הוא אפילו לא שקל להביא את הספר. במקום זאת, רגע לפני שהוא הלך לישון, הוא הזכיר לי שנאמר להם שכדאי שיביאו חפיסה של משחק הקלפים טאקי, ודאג שנכניס אותו לתיק שלו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#