6 מיליארד שקל בשביל צוללות גרעיניות? היה שווה - בשביל עורכי הדין והמאכערים - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
סאבטקסט

6 מיליארד שקל בשביל צוללות גרעיניות? היה שווה - בשביל עורכי הדין והמאכערים

מי שיבקר במוזיאון ההעפלה וחיל הים עוד עשרות שנים ימצא שם צוללת מסדרת דולפין, שבכניסה אליה לוחית המוקירה את עורכי הדין, המתווכים והעסקנים שהקריבו את עצמם כדי להביא אותה לישראל

6תגובות
הצוללת אח"י רהב
AMIR COHEN / רויטרס/ אמ

יום רביעי, 13:00. אני מביט מחלון הרכבת הדוהרת לכיוון חיפה ושואל את עצמי מה מצב זיהום האוויר היום בעיר התחתית. מזג האוויר בכל הארץ הוא לא משהו. זה כבר סוף נובמבר ואין גשם, רק סופות שרב ושריפות שמשתוללות. במושב אחיטוב שבעמק חפר מתנהל היום כנס חקלאים, הזועקים נגד פשיטת הרגל של הענף. דו"ח של מרכז טאוב מגלה כי שנתיים אחרי שהוקמה ועדת אלאלוף למלחמה בעוני, רק מחצית מהמלצותיה יושמו - חלקן באופן חלקי. הדו"ח מתריע כי בהיעדר מטה מרכזי למלחמה בעוני יהיה קשה להילחם בו. מדד מחירי הדירות בספטמבר הראה עליית מחירים, והנתונים לגבי קצב בניית הדירות ב–2016 משקפים האטה. הנשיא האמריקאי הנבחר, דונלד טראמפ, ממנה יועצים אנטישמים.

אבל כל הדברים האלה אינם מדאיגים אותי. מדובר בזוטות. כרגע אני מביט מהחלון לכיוון החוף ומרגיש רגוע. אני יודע שאי־שם בעומק הים משוטטות להן הצוללות שלנו, וברשותן אותה יכולת אסטרטגית מופלאה - יכולת המכה השנייה. לא רק שנייה. עם מספר הצוללות הפעילות שכנראה יהיו לישראל בקרוב, מדובר ביכולת למכה שלישית, רביעית ואולי אפילו חמישית.

יש מי שטוענים שכשמדובר ביכולת גרעינית אנחנו הישראלים תמיד מאבדים את הראש. אבל כרגע אני מביט אל השמים היבשים ורק מדמיין מה היה קורה פה לולא היו לנו הצוללות האלה. מטר של טילים גרעיניים היה בוודאי נוחת על חופינו. איני יודע איפה אני וילדי נהיה כשיגיע יום הדין, אבל שווה לשלם 6 מיליארד שקל כדי להיות סמוך ובטוח שגם אם מישהו יצליח למחות את מדינת ישראל - תמיד יישארו עוד כמה ישראלים שימשיכו להפגיז את האויב מלב ים ולשמור על הכבוד. חוץ מזה, מדובר בכסף שיכול להחזיר את עצמו. לך תדע אילו אוצרות זהב ששקעו בלב ים מסוגלים הכלים האלה למצוא.

מוזיאון קטן על אי תנועה

אני יורד מהרכבת בתחנת חוף הכרמל ותופס מונית לכיוון העיר. אחרי קילומטרים ספורים המונית עוצרת ליד היעד שלי, בתחנת אוטובוס בצד הדרך הראשית. המיקום של מוזיאון ההעפלה וחיל הים תמיד מפתיע אותי. במבט ראשון נראה כאילו מדובר במוזיאון שהוקם על אי תנועה. זו הסיבה שכשאתה נכנס למקום אתה מופתע מכך שברצועה הצרה שבין שדרות ההגנה לבין מורדות רכס הכרמל הצליחו להשחיל מוזיאון שלם עם כלי שיט שאפשר לסייר בתוכם.

הפקידה בכניסה קצת מופתעת מבואי. חוץ ממני יש כאן בעיקר קבוצות חיילים הנמצאים בהכשרות שונות של חיל הים, שבאו לספוג קצת מורשת קרב. יום אחד בעוד הרבה שנים, אחרי שצוללות הדולפין שנרכשו מגרמניה בשנים האחרונות ייצאו משימוש, אחת מהן בוודאי תגיע למוזיאון. הקורסיסטים של חיל הים ישוטטו אז ביניהן ויקראו מלוחיות המתכת המוצבות בכניסה סיפורים מסמרי שיער על המסלול שעברו הצוללות האלה בדרכן לישראל. אולי יהיה כתוב שם על עורכי דין שהסכימו להקריב קריירה ושם ציבורי תמורת ריטיינר סמלי של כמה אלפי דולרים בחודש, כדי לתווך תחת אש התקשורת העוינת בין צה"ל ליצרני הצוללות. כנראה שלא. עסקנים, מתווכים ועורכי דין אף פעם לא מקבלים את הכבוד הראוי להם.

חגי עמית
לאו אטלמן

דיברתי השבוע עם שני בכירים בתעשיות הביטחונית בישראל בעבר ובהווה. שניהם אמרו שאין סיכוי שמישהו קנה צוללות גרעיניות ב–6 מיליארד שקל כדי לגזור קופון. איני יודע אם הם צודקים. אבל אני די בטוח שאם אתה מאמין שישראל צריכה צוללות, ויש לך הזדמנות, אתה עלול לחשוב שאין סיבה שלא תגזור קופון על הדרך.

חיילי חיל הים עוצרים בחדר ההרצאות ומקשיבים למידע על המוצגים. חבל שאף אחד לא טורח להעניק להם מידע באמת חשוב לעתידם, למשל כיצד ינצלו את הקשרים והידע שיצברו בחיל לצורכי עסקים עם ענקיות הספנות בעולם בשנים הבאות שיבואו.

צוללת תענוגות

אבל אני לא באתי לפה בשביל הרצאות, אלא כדי להתמקד במוצגים הפיזיים. כבר בכניסה למוזיאון אני עובר ליד גשר הצוללת אח"י דקר שטבעה ב-1968. יכול להיות שזה מה שקורה כשמתפתים לרכוש צוללות מהצי הבריטי ולא ממי שבאמת יודע לייצר אותן. אני חולף ליד אוניית עץ, שעליה הכיתוב דב הוז, ליד ספינת הטילים אח"י מבטח - ומגיע ליעד העיקרי של הביקור: מלכת המעמקים, הצוללת אח"י גל. נכון שגם הצוללת הזאת הגיעה לישראל ממספנות בבריטניה, אבל כפי שמודגש בלוח המוצב בכניסה אליה - מי שפיקח על עבודות הייצור היו מהנדסים גרמנים, החבר'ה שמאז מלחמת העולם השנייה מוכרים כאומה היחידה בעולם שיודעת לבנות צוללות כמו שצריך.

מוזיאון חייל הים
חגי עמית

זו לא הצוללת ההיסטורית הראשונה שאני מבקר בה, אבל אני תמיד מופתע מכך שגם עשרות שנים אחרי שהכלים האלה יצאו משימוש, הדבר המרכזי שאתה שם לב אליו כשאתה נכנס אליהם הוא ריח הגריז והצפיפות. כבר בכניסה אני חוטף מכה בראש מהמשקוף. כשאני ממשיך להתקדם מתחת לחוטי החשמל אני חוטף מכה בכתף ימין מהסולם ומיד אחר כך בכתף שמאל מהגה הפריסקופ. כל כך הרבה כסף בשביל כלי שיט כל כך לא נוח. למה אף אחד לא חשב לבנות צוללת תענוגות? ביקרתי פעם בצוללת בריטית שנבנתה קצת אחרי מלחמת העולם הראשונה. היה שם חלק שלם עם כיסאות מרופדים ושולחנות תה בשביל האצילים הבריטים בעלי הדרגות הבכירות. כיום כבר לא עושים כאלה.

נראה לי שהסיוט האמיתי בשירות על צוללות הוא החיכוך עם אנשי הצוות המשרתים בה לצדך. להיות תקוע חודשים במקום צר כל כך עם חבורה של אנשים - זה פשוט סיוט. אני מתחכך במישהו שעובר מולי, נדמה לי שבטעות שטר של 100 שקל שהיה תקוע אצלי בכיס עבר ישירות אליו. אי־אפשר לדעת מה קורה בשטח הקטן הזה.

מצד שני, הסיטואציה פה דומה לצפיפות במדינה הקטנה שלנו. גם כשאתה מנסה לקנות פה צוללות כדי לדאוג לביטחון האזרחים, אתה עלול לגלות פתאום במפתיע שבן דוד שלך (שהוא גם העורך דין שלך), קשור לחברה שמוכרת לך אותן - ושהצוללות אמורות להגן גם על מאגרי הגז, שהמיליארדר התומך בך לוחץ עליך להקל על הרגולציה סביב הפיתוח שלהם. פשוט אי־אפשר לזוז במדינה הזאת בלי להתנגש במישהו שאתה מכיר. לפעמים זה עושה לך חשק פשוט לשוט ללב ים, לצלול לעומק של כמה אלפי רגל למקום שבו אף אחד לא יכול למצוא אותך - ולא לחזור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#