ואז עורך הדין דרש מבעלת הפיצוצייה 100 אלף שקל - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ואז עורך הדין דרש מבעלת הפיצוצייה 100 אלף שקל

למה ממש לא כיף לעשות עסקים בישראל

39תגובות
קרנית פלוג
עופר וקנין

אין בישראל הרבה נושאים שיש בהם הסכמה רחבה כמו העובדה שהמדינה מוציאה את הנשמה לעסקים וליזמים שרוצים להקים כאן פעילות עסקית - ואנחנו לא מדברים על עסקת צוללות. ערכו סקר בין חבריכם, ותמצאו אינספור דוגמאות לעסקים שמדשדשים מפני שהרשויות השונות עושות להם את המוות עם רישיונות, אישורים, היתרים, אגרות וניירת אינסופית, המטביעה אותם ומונעת מהם לעשות את מה שהם יודעים ורוצים.

נגידת בנק ישראל קרנית פלוג, שנשאה דברים השבוע בוועידת TheMarker לכלכלה וחברה, הפתיעה כשתיארה את סיפורו של קיבוץ בדרום שאינו מצליח להקים מפעל חדש במקום מפעל שנסגר בדיוק בגלל הסיבות האלה. בדרך כלל פלוג מתמקדת בהרצאותיה בבעיות מאקרו ומסתכלת על המשק ממעוף הציפור. אבל הפעם היא ירדה למיקרו ותיארה את בעיותיו של עסק אחד, בתקווה שהמסר יעבור טוב יותר. היא מנתה שם את שלל הרשויות והמוקשים שבית עסק צריך לעבור עד שהוא יכול להתחיל לפעול, מאישורי כיבוי האש, דרך משרדי הממשלה, המשרד לאיכות הסביבה, משרד הבריאות, רשות העתיקות, פיקוד העורף ועוד כמה גופים. כל גוף כזה מציב דרישות שעולות הרבה כסף וזמן, ומכאן הדרך לשימוש במאכערים קצרה מאוד, וגם אז הם לא תמיד מצליחים לקצר את הדרך - עובדה שהמפעל המדובר עוד לא קם.

אפשר להסתכל על העניין הזה כפולקלור ישראלי ולהגיד שככה זה ואלה החיים, אבל אי אפשר לעשות זאת בלי לבחון מה המחיר: פגיעה קשה בצמיחה וביצירת מקומות עבודה, פגיעה באמון, דיכוי היזמות, שימוש בלתי־יעיל במשאבי המשק וכמובן העלאת יוקר המחיה. יש תג מחיר גבוה לביורוקרטיה, והנגידה נקבה בו כשתיארה את המפעל המדובר - אבל זה תג מחיר שעוסק רק בעלויות הישירות של אותו עסק שאינו מצליח להתרומם. תגי המחיר העקיפים גבוהים יותר, והם נבלעים בתוך פרמטרים כמו יוקר המחיה, טיב השירותים שאנחנו מקבלים, הפריון והשכר הנמוך בתחומים רבים. פלוג סיפרה כי ישראל הידרדרה למקום ה-52 בעולם בקלות עשיית העסקים, לאחר שהיתה במקום ה-26 לפני עשר שנים.

אנחנו רגילים לשמוע תלונות של אנשי עסקים מסוג מסוים על הרגולציה המוגזמת כאן וגם את האיומים שהם ילכו למקום אחר. אנחנו יודעים גם ללעוג לאיומים האלה. אבל חשוב לעשות הבחנה בין קיטור לקיטור, ובין תלונות אמיתיות שמחייבות טיפול לבין סתם תלונות שנועדו לסחוט הטבות והקלות מהקופה הציבורית. בעשור האחרון שמענו בעיקר את דור הטייקונים שנמחק. הוא תפס נפח גדול בשיח הציבורי, ויצר אנטגוניזם כלפיו עקב תחלואיו הרבים: ריכוזיות, עסקות בעלי עניין, הסדרי חוב ותספורות, משכורות עתק המנותקות מתוצאות למנהלים, וגם יוקר מחיה שנבע ממבנים ענפיים לא תחרותיים. חלק ניכר מהדור הזה נמחק. זה טוב, מפני שזה מאפשר להסתכל בצורה נקייה יותר על עסקים. לבחון בצורה צלולה מה תורם למשק ומה לא, מה מניב צמיחה ומה לא, והיכן צריך לתת תמריצים והיכן לא.

קל יותר לסגור עסק בישראל

בשנים האחרונות ראינו מעט מאוד מפעלים ועסקים חדשים מוקמים כאן. רוב היוזמות החדשות מרוכזות בהיי-טק. אף שהכסף זול מאי פעם בגלל הריבית הנמוכה, אין כאן תנופת השקעות. שתי יוצאות מן הכלל הן אינטל, ששידרגה את המפעל שלה בקרית גת ב-6 מיליארד דולר, וסודהסטרים שהעתיקה את המפעל שלה ממישור אדומים לנגב (בין להבים לרהט) בהשקעה של 80 מיליון דולר. ישראל בסך הכל די נדיבה במתן תמריצים לעסקים במסגרת חוק עידוד השקעות הון. אינטל, למשל, היא החברה שנהנתה עד כה מהתמריצים הגדולים ביותר. היא קיבלה 1.5 מיליארד דולר במענקים ישירים, והיא משלמת במפעל שלה בקרית גת מס חברות מופחת של 5% בלבד. סודהסטרים קיבלה מענק של 15 מיליון דולר מהמדינה והטבת מס (תשלום מס הכנסה מופחת בשיעור 9%).

למרות זאת, דניאל בירנבאום, מנכ"ל סודהסטרים, אמר השבוע בוועידה הכלכלית־חברתית של TheMarker בבאר שבע כי הוא מצטער שהקים את המפעל בישראל, עקב החסמים הרבים שמערימה המדינה בתחום השימוש בקרקע, בכניסת עובדים פלסטינים ובהכשרת עובדים. לדבריו, 98% מהתוצרת שלו היא ליצוא. מדובר בסודה, לא במשאבי טבע. לכן אין משמעות להקמת המפעל בישראל, ואפשר היה להקים אותו במקומות אחרים ופחות ביורוקרטיים. מקסין פסברג, מנכ"לית אינטל ישראל, תיארה את הבעיה המרכזית של הביורוקרטיה הישראלית כ"היעדר בעל בית". העסקים עובדים מול אינספור רשויות ומשרדי ממשלה, אבל אין כתובת אחת המרכזת את הטיפול בכל הבעיות, ואין בעל בית שנושא בתוצאות כשמשהו לא עובד. כך יוצא שכל רשות אולי צודקת לגבי החלק שלה, אבל המדינה נכשלת בתוצאה הסופית כשעסקים אינם נפתחים.

אין הרבה חדש בדברים האלה, למעט העובדה שכולם מודים ומסכימים כי יש בעיה, אבל איש אינו יודע כיצד פותרים אותה. נניח שנאמץ את הצעתה של פסברג, ונמנה מישהו שיהיה "ממונה על האצת הטיפול בקידום הפעילות העסקית בישראל". נניח שנשלם לו שכר גבוה, ונניח גם שנציב לו יעדים מדידים, למשל כל ההיתרים והאישורים להקמת העסק יינתנו תוך 30 יום. האם אז זה יעבוד? המנהל האומלל יאבד מהר מאוד את מקום עבודתו, כשינסה להסביר שזה לא הוא - אלא רשות הכיבוי או משרד הבריאות או הרשות המקומית.

אין משמעות למנגנון של שכר ועונש לאדם אחד, בכיר ככל שיהיה, בלי שיינתנו לו הסמכויות הרלוונטיות. תהליכים כלכליים מונעים בדרך כלל לפי תמריצים חיוביים ושליליים. התמריץ של פקיד ציבור לתת רישיון בזמן סביר אינו גדול. מה יצא לו מזה? אף אחד לא ייתן לו בונוס או מכתב הערכה על ביצוע עבודתו כמו שצריך. במצבים כאלה גובר השימוש והצורך במאכערים - וכך גם מתפשטת השחיתות. אז איך בכל זאת פותרים את זה? איך הופכים את עשיית העסקים בישראל לפשוטה וקלה יותר?

קשה לעשות עסקים בישראל

המפתח הוא מהפכת שירות במגזר הציבורי - בשלטון המרכזי והמקומי. מהפכה שתגדיר יעד שאפתני (למשל זינוק לעשירייה הראשונה בקלות עשיית העסקים בעולם), תמריצים למשרדי ממשלה ורשויות שיצליחו לעמוד ביעד הזה, וטיפול שורש במוקדי הקושי העיקריים שממקמים את ישראל במקומות כל כך נמוכים בקלות עשיית העסקים. לפי נתונים שפירסמה השבוע הנגידה, התחומים שבהם ישראל נמצאת במקומות ממש נמוכים הם היתרי בנייה, חיבור לחשמל, אכיפת חוזים, רישום נכסים ותשלום מסים. באופן אירוני, ישראל מדורגת במקום גבוה יותר בקלות של סגירת עסק (31) לעומת קלות פתיחת עסק (41).

נ.ב

לפני זמן מה נכנסתי לפיצוצייה באזור העבודה, וראיתי את פניה של בעלת העסק - אשה שמתקרבת לגיל 70 - נפולים. לפני שהספקתי לשאול מה קרה, היא שלפה מכתב שקיבלה מעורך דין, שדרש ממנה לשלם 100 אלף שקל, משום שהקרינה בבית העסק משחק כדורגל הנחשב להקרנה מסחרית כשצופים בו יותר מ-15 איש. לא הייתי צריך להסתכל על המקום כדי לדעת שאין מצב שישבו בו 15 איש וצפו במשחק, מהטעם הפשוט שיש בפיצוצייה הזאת רק כיסא אחד ליד הקופה, של אותה גברת. היא נאלצה לשכור עורך דין שיטפל בזה מול בעל זיכיון השידור, ולא שילמה את הסכום האמור או אפילו משהו שמתקרב לכך. אבל את המחיר של הלחץ והמתח שהמכתב הזה גרם לה ושיבשו את יומה - היא שילמה. 

הקלות הבלתי־נסבלת הזאת, שבה גופים עסקיים שולחים לבית עסק קטן מכתבי איום ודרישות באמצעות צבא עורכי הדין המסתובבים שם בחוץ ומחפשים פרנסה - גורמת לנו לשלם מחיר כבד. גם זה פוגע בצמיחה וביזמות, ומגביר את התחושה של אנשי עסקים, קטנים כגדולים, שהקמת עסק היא עסק למשוגעים שמוכנים לצאת כל יום למלחמות עולם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#