כשישראל והודו יוצאות מהארון - הן עושות זאת לקול תרועת חצוצרות - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
סאבטקסט

כשישראל והודו יוצאות מהארון - הן עושות זאת לקול תרועת חצוצרות

כרוז, פרשים, ירי תותחים ושיירות של עשרות כלי רכב שסוגרים עבורן את העיר. מיליוני הודים עצרו השבוע את חייהם לכבוד הביקור של הזוג הנשיאותי מישראל, ראובן ונחמה ריבלין

25תגובות
נשיא המדינה ראובן ריבלין וראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי
ADNAN ABIDI/רויטרס

יום שני, שעת צהריים בניו דלהי. רק לפני 20 דקות מילאו את הכספומט הסמוך לבית המלון טאג' פאלאס במזומן - וכבר יש פה תור של 70 בני אדם. בישראל זה לא היה עובר בשקט. פה הם פשוט ממתינים בסבלנות. יש מיליארד מכשירי טלפון סלולריים בהודו, אבל אני מזהה רק שני אנשים שמתעסקים עם הסמארטפון, היתר משוחחים אחד עם השני בחיוך.

איש לא מעשן, כמעט כולם גברים ולנשים יש תור נפרד. מתי־מעט לובשים ג'ינס והרוב המכריע עטויים במדים שונים ומשונים. במרכז העיר ניתן לראות תורים ארוכים פי שניים ויותר ולפי החדשות לא כל הממתינים רגועים. ביום רביעי כבר דווח ב"טיימס אוף אינדיה" כי שלושה אנשים מתו בזמן שהמתינו בתור שכזה, שלושה אחרים התאבדו ואחד ניסה להצית עצמו מרוב תסכול על חוסר היכולת להגיע לכסף שלו.

הסיבה לבהלת הכספומטים היא המלחמה שהכריז לפני כשבוע ראש הממשלה, נרנדרה מודי, נגד ההון השחור במדינה. מלחמה שהתבטאה בהגבלת הסכום שניתן למשוך מהכספומט ל-2,000 רופי - 118 שקל - במשיכה אחת, ובהכרזה כי השטרות הגדולים, של 500 ו-1,000 רופי, ייצאו משימוש עד לסוף השנה האזרחית. עד למועד זה אזרחים שרוצים להחליף את השטרות של 500 ו-1,000 רופי יכולים להגיע לבנק, להפקיד את המזומנים שבידיהם - ולנסות להסביר לשלטונות מאיפה הגיעו לידיהם. אחר כך יונפקו שטרות חדשים על הסכומים האלה והשטרות הישנים ייהפכו לחסרי ערך. כרגע הכספומטים מוציאים רק שטרות של 100 רופי.

מודי ביקש מההודים לתת לו 50 יום כדי להילחם בהון השחור. אבל במדינה שבה חמש דקות של המתנה לאוטובוס יכולות ליהפך לשעה וחצי קשה להעריך מהם 50 יום. כמו כל דבר בהודו, גם על הסיבות למהלך הזה כל הודי נותן הסבר אחר. אזרח הודי עובד שגרירות ישראל טען כי הסיבה היא הכמות העצומה של כסף מזויף שמגיע להודו מפקיסטן - וכי יש במדינה אנשי עסקים שמחזיקים חדרים שלמים מלאים במזומן. נהג מונית מקומי הסביר לנו כי המטרה היא דווקא למנוע את הבריחה של כסף מזומן הודי החוצה לפקיסטן, ואיש עסקים מקומי הסביר כי להודו פשוט אין די הכנסות ממסים לאור השיעור העצום של הכלכלה השחורה במדינה.

"בכל תחום משתמשים פה במזומן. העובדים מקבלים שכר במזומן, משלמים שכר דירה במזומן ולאדם הרגיל אין כרטיסי אשראי. לטווח הקצר זה קצת קשה. אבל לטווח הארוך זה טוב", מדקלמים תושבי ניו דלהי את המנטרה שהם שומעים מהשלטון. לטעמי, מודי פשוט יודע שאם הוא רק יפנה אצבע מאשימה לאויב הפקיסטני מצפון, ההודים ילכו אחריו. כפי שהגדיר זאת נהג המונית, "הכל בגלל אלה שמאמינים במוחמד".

מודי רוצה לגמול את ההודים מהחיים בלי קבלות או תלושי שכר. המשימה הזאת משולה לרצון לגרום להודים להפסיק לצפצף בזמן נהיגה. ביקור קצר בשווקים של דלהי מזכיר לי כי דבר לא השתנה פה מאז הפעם הקודמת שבה ביקרתי כאן, לפני 14 שנה. מוכרי החגורות והמשקפיים המזויפים ממשיכים לרדוף אחריך במשך דקות ארוכות, משוכנעים שאם רק ינדנדו לך עוד טיפה תתרצה ותקנה מהם את סחורתם. הם לא מאמינים כשאתה מסביר להם שגם לך, כמו לכולם, פשוט אין מזומן בכיס.

כמו פעם, הכל כאן צבעוני - המשאיות מעוטרות כמו בסרטים מצוירים, ניידות המשטרה מפוספסות באדום וכתום ולכל צריף יש צבע אחר. גם הילדים הרעבים ברחובות והשווקים שבהם אפשר ללכת קילומטרים מבלי שייגמרו - עדיין כאן. ענף המסחר ההודי מורכב ממאות מיליוני בעלי פחונים וסוחרים זעירים הפורשים שמיכות ומוכרים את מרכולתם בסכומים שבמדינות המערב הם לא יותר משברירי יורו או דולר, אחוזים בודדים מתושבי המדינה משלמים מס הכנסה ויותר מ-50% מהתושבים מתפרנסים מחקלאות.

מאז ביקורי הקודם, השקל רק התחזק והרופי נחלש. אמנם לפני שנתיים וחצי הועברו פה תקנות שהפכו את פתיחתו של חשבון בנק לקל וזול גם אם אתה מפקיד 10 רופי, ועדיין - קשה לדמיין את האנשים האלה מקבלים אשראי או נותנים קבלות.

נשיא המדינה ראובן ריבלין בביקור בהודו
מארק ניימן / לע"מ

בעודנו צועדים בשוק מתחילה פתאום המולה. עשרות רוכלים מקפלים תוך שניות את הבסטה, מרימים בידיהם את הדוכן תוך שהם מחזיקים אותו באמצעות העמוד שמתחת - ומתחילים לרוץ. מישהו אמר להם שהמשטרה הגיעה לביקורת.

ארץ הפערים הבלתי אפשריים

הפערים בהודו אולי קטנו בשנים האחרונות, אבל הם עדיין עצומים. בעוד נחילי ההודים משוטטים בשוק סארוג'ני נגר בין חולצות שמחירן 6 שקלים, בחנויות הצמודות נמכר ז'קט של ליווייס ב-220 שקל. נסיבות ההגעה שלי להודו - כחלק ממשלחת המלווה את הנשיא ראובן ריבלין בביקור ראשון מסוגו במדינה - מחדדות את הבעיה. כוס צ'אי שבשוק תעלה חצי שקל - עולה במלון המפואר שבו אני מתאחסן 40 שקל.

תודעת השירות שממנה נהנה פה מי שהכסף מצוי בכיסו היא חריגה. כשאני נרדם במטוס ההודי - הדייל שעובר לידי ממהר לכסות אותי בשמיכה. בשירותים של לובי בית המלון יש עובד הנמצא במקום באופן קבוע ותפקידו ללחוץ על הברז כשברצונך לשטוף ידיים, להושיט לך מטלית לאחר מכן ולנגב את סביבות הכיור לאחר שעזבת. בחדר הכושר יש עובד העוקב אחרי העקבות הרטובות שמשאיר מי שיוצא מהג'קוזי. כשאני מנסה לנמנם אחר הצהריים בחדר - אחת לחצי שעה דופק הודי אחר על הדלת, מעיר אותי ושואל אותי אם הכל בסדר ואם אני צריך משהו. ככה זה כשעלות כוח האדם זולה.

פקיד ממשלה עם תואר ראשון מרוויח פה 500 דולר בחודש. נהג של השגרירות הישראלית מרוויח 400-350 דולר, אחראית משק בית במשרה מלאה משתכרת 200 דולר. השכר הממוצע הוא 10,000 רופי בחודש - קצת פחות מ-150 דולר - וזה מה שירוויח פועל פשוט או נהג ריקשה. עם זאת, מחיר מכונית הונדה ג'אז למשל - העולה פה 569,200 רופי - שווה כחמש שנות עבודה של אותו פועל.

ריבלין הוא לא נשיא מורם מעם - והעם שלו מעריך זאת. את ההודים הצניעות של ריבלין לא מעניינת. את היום הראשון של ביקורו הממלכתי מתחיל ריבלין בארמון הנשיא. 150 חיילים עם רובים עומדים ברחבה שלפני המבנה העצום ומחכים לו. התלבושות מרהיבות. לראשם תרבושים המזכירים זנב טווס והם מורכבים משלוש קבוצות, שלכל אחת מדים וכובעים בצבעים שונים. 50 הם מחיל האוויר, 50 מהצי ו-50 מחיל הרגלים. ראשונים מגיעים בדהרה פרשים על הסוסים. אחריהם מתקרבת המרצדס של בני הזוג ריבלין. בתווך - תותח יורה לכבודם 21 פעם.

כשאני שואל לפשר המטחים, מתברר כי המנהג הזה נובע מימים עברו: לפני ביקוריהם של ראשי המדינות, ספינות המלחמה של שני הצדדים ירו את כל התחמושת שנותרה להן אל לב ים, כדי להוכיח למארחים שהן לא חמושות.

להודים יש כבר לוויינים ונשק גרעיני, והם שיגרו כלי רכב למאדים. לא ברור למה כשמגיע אליהם נשיא של מדינה זרה לביקור, הם מתנהגים כאילו אנחנו עדיין בשנת 1,000 לספירה. הטקסים פה נראים כמו סצנה מהסדרה "משחקי הכס". אני שמח עבור צאצאיהם של בני הזוג ריבלין שהנוהג של נישואי הילדים לטובת ברית דיפלומטית עבר מן העולם. ריבלין לוחץ את ידו של ראש הממשלה, נושא נאום מפרגן להודים וממשיך ליעד הבא - טקס הנחת זר באנדרטה לזכר מהטמה גנדי, המקום שבו נשרפה גופתו של אבי האומה ההודית לפני שפוזר האפר שלו, בהתאם לבקשתו, מעל נהרות העולם.

תור לכספומט בהודו
בלומברג

בכניסה כולם מורידים נעליים. הדשא הרטוב בדרך קצת מטריד, אבל כל זמן שלא מדובר בגחלים, זה בסדר. ריבלין מפזר על האנדרטה עלי כותרת, מקיף אותה - וביציאה עוצר להביט בלוח שיש שעליו נחקקו באנגלית שבעת החטאים החברתיים על פי גנדי. הראשון שבהם הוא "פוליטיקה בלי עקרונות"; השני: "להתעשר מבלי לעבוד"; השישי: "מסחר בלי מצפון". ריבלין קורא את העקרונות ואומר למלווה ההודי: "הם דומים לשלנו", ואז מתקן ומוסיף - "לשלי".

הייתי רוצה לתלוש את גנדי משנות ה-30 של המאה הקודמת ולשים אותו ליום אחד בעולם הרשתות החברתיות. נראה אותו מתמודד בבחירות נגד דונלד טראמפ. אני חושש שהוא היה מאכזב ומתאים עצמו לתקופה - לובש חליפה ב-20 אלף דולר, שם על הראש פאה בצבע סגול, מכריז שיבנה חומה בין הודו לפקיסטן ומזהיר את ההינדים מהמוסלמים שנוהרים לקלפיות.

בינתיים ריבלין ממשיך לאירוע נוסף - בבית הטקסים היידרבאד. לפני שבוע היתה פה ראש ממשלת בריטניה, תרזה מיי, עכשיו תורנו. מודי משקיע במדיניות החוץ של הודו. נמאס לו מ"חוסר ההזדהות", הוא רוצה להפוך את המדינה לדומיננטית בזירה הבינלאומית. מבחינה דיפלומטית זהו שיא הביקור. כאן חותמים נציגי שתי המדינות על הסכם שיתוף פעולה בתחומי חקלאות וטכנולוגיות מים. אין להסכם תוכן קונקרטי, אבל איש עסקים ישראלי הפועל בהודו כבר שנים ארוכות אומר כי "הביקור הזה הוא אירוע מכונן. זה יגרום לעוד חברות הודיות לעשות עסקים עם עוד חברות ישראליות. לא היו פה דברים כאלה עד היום. תמיד היתה המון הערכה ושיתופי פעולה, אבל הכל היה בשקט. עכשיו זה משתנה".

הסיפור הגדול ביחסים הבינלאומיים בין שתי המדינות בשנה האחרונה הוא ההוצאה שלהם מהארון, מהלך שהחל בביקור של נשיא הודו בישראל לפני כשנה ונמשך השבוע. חשיבות הביקור מתבטאת בכך שראש ממשלת הודו נפגש עם ריבלין לא פחות משלוש פעמים במהלכו. בהמשך היום תסביר לי גם עיתונאית הודית המסקרת את מדיניות החוץ המקומית, כי אם עד היום קיבלו הכתבים ההודים הוראה להצניע את שיתופי הפעולה בין המדינות ולא לכתוב עליהם - הדבר השתנה לגמרי בשנה האחרונה.

אחד ההסברים ללבלוב הזה טמון כנראה בדיל שאיש לא דיבר עליו, ונובע מהקשר הבלתי נראה בין חלקו הראשון של נאומו של מודי - שבו הזמין ברוחב לב את החברות הישראליות לפעול בהודו - לבין החלק הארוך שהוא ייחד בנאומו למדינה עלומה ששמה מתחיל באות פ', או במילותיו הוא: "ריבלין ואני מעריכים עמוקות את השותפות המתחזקת שלנו כדי לדאוג לביטחון אזרחינו. האנשים שלנו מאוימים באופן תמידי על ידי כוחות טרור קיצוניים. אנו מכירים בכך שהטרור הוא אתגר גלובלי, לא יודע גבולות ובעל קשר הדוק לצורות אחרות של פשע מאורגן. לצערנו, אחת מהמדינות שהיא מקור להתפשטות הטרור היא שכנה של הודו. הסכמנו על כך שהקהילה הבינלאומית צריכה לפעול בתקיפות נגד רשתות טרור ומדינות שנותנות להן אכסניה".

היכונו לביאת הנשיא

עם כל הכבוד לשתי הפגישות הראשונות של מודי וריבלין, אני מניח שלאיש מהם אין ספק שהפגישה השלישית, בארוחת הערב הרשמית בארמון הנשיא, היא המשמעותית מכולן. כבר כשאנו חונים בחצר הארמון המוארת ליד גני המלכות ברור שהמקומיים הפנימו את גודל האירוע. בכל זאת, לא בכל יום מגיע עיתונאי של Markerweek לארמון הזה.

אנו עולים במדרגות השיש, כשמעלינו תקרה גבוהה פי שלושה מבכל חדר סטנדרטי בישראל, ומגיעים למסדרון שאורכו 150 מטר. לכל אורכו ניצבים בשני הצדדים שומרי המשמר הנשיאותי, כל אחד מהם בגובה 1.90 מטר לכל הפחות, בגלימות לבנות, תרבושים ובידיהם כידונים. אחרי שאנו צולחים את המסע אנו מגיעים לאולם קבלת הפנים. שתי המשלחות נעמדות מתחת לתקרה העצומה עם ציורי הקיר, ומחכות. בצד אחד ניצבים כ-25 ישראלים, ובשני - 60 הודים. הנה הכרוז מבשר על הגעת בני הזוג ריבלין. שישה דגלנים עם רומחים צועדים מאחוריו, ותקיעת חצוצרה מושמעת על ידי הודי שמציץ מאשנב בגובה של כ-15 מטר - היוצא ממרפסת קטנה הממוקמת סמוך לתקרת האולם.

ראובן ונחמה ריבלין בטקס על קברו של מהטמה גנדי בניו דלהי
PRAKASH SINGH/אי־אף־פי

עכשיו מנוגנים ההמנונים. אני עומד, מאזין, מתקשה שלא לשים לב לפערים בין הכבדות של התקווה לאלמנט הקופצני והעליז שיש בהמנון ההודי - ובדיוק אז הוא מפתיע אותי. אנו מביטים אחד לשני בעיניים. ניכר על ההודי שמולי, הלבוש בשמלה בצבע בז' ווסט כחול, שהוא מתרגש. הוא יודע שאחרי לחיצת היד שתבוא בעוד רגע יחסי החוץ של הודו וישראל כבר לא יהיו אותו הדבר. אני שוקל אם להחזיק אותו במתח - אבל לבסוף מושיט את היד ולוחץ את זרועו של מנהיגם של 1.25 מיליארד הודים - ראש הממשלה נרנדרה מודי. ברור לי ששנינו לא נשטוף ידיים עוד ימים ארוכים אחרי לחיצת היד הזאת. עכשיו אפשר לומר ששתי האומות שלנו באמת מחוץ לארון.

אני מניח שעכשיו אמור להגיע שלב הארוחה, בכל זאת הצעדה במסדרון הארוך עוררה בי קצת רעב. חוץ מזה, כשאין גישה למזומן, אתה לא אוכל יותר מדי. אבל מתברר שחוץ ממודי עלינו ללחוץ ידיים לעוד לא פחות מ-60 בכירים של האומה ההודית. שוב אני מופתע מהצבעוניות של האומה הזאת. אצל הישראלים הלבוש הרשמי באירועים שכאלה מתחיל ונגמר בחולצה מכופתרת, עניבה וז'קט, פה כל גבר לבוש אחרת. יש כאן כאלה עם תלבושת כהה של כומר ועגילים בשתי האוזניים, אחרים עם וסט מבד יוטה בצבע בז' שבישראל היה נחשב לבגדי עבודה לשדה, חלק חובשים כובעים טורקיים עגולים ועוד רבים עם חצאיות. התלבושת של מודי נקראת גלימת נארו - ונחשבת יותר לבגדי העבודה של ראש הממשלה.

כל תלבושת מייצגת חבל ארץ מסוים בהודו ואנשים כאן נצמדים למקורות. גם אם אתה מתגורר בדלהי כבר 30 שנה, אבל המשפחה שלך היא במקור מצפון היבשת - הלבוש הרשמי שלך יישאר זה שנהוג היה ללבוש במקום הולדתך. חבל שאין דברים כאלה בישראל. היה נחמד אם לנהריינים, למשל, היה לבוש אחד ולאשדודים לבוש אחר - במקום שכולם יקנו את אותם בגדים בקניונים.

אי־אפשר להתחרות בהודים באספקטים האלה. לא בכדי נקראת הודו מדינת הטקס. גם מי שעבר כבר כמה טקסים בעולם מודה שפה זה סיפור אחר. ככל שהמדינה מערבית יותר, יש בה פחות טקסים. בעוד קבלות הפנים במדינות כמו אוקראינה ופולין דומות ברמות הטקסיות שלהן להודו, במדינות כמו ארה"ב וגרמניה האירועים הם יותר ישר ולעניין. בישראל זה בכלל סיפור קצר. לוחצים ידיים במהירות והולכים יחד לנגב חומוס. לאו דווקא כי אנחנו כל כך מערביים, פשוט כי אין לנו סבלנות.

הכרוז מציג בזה אחר זה את שמות חברי המשלחת הישראלית בעודנו עוברים על פני הנשיא ריבלין. הוא שוכח להזכיר שמדובר בחגי עמית "הראשון", אבל למה לדקדק בקטנות. והנה, סוף־סוף אנו נלקחים לחדר האוכל. אני עוצר לפני הכניסה ומתעמק בדף שבו רשום סידור מקומות הישיבה. לא דבר פשוט כשמדובר בשולחן באורך 70 מטר. אני צועד למקום שבו אני אמור לשבת - בקצה, מתחת לתמונה של גנדי - אבל לא מוצא את המקום. בהתחלה אני חושב שחוש הניווט שלי הטעה אותי, אבל מגלה שמישהו החליף את הפתקים. אני מתיישב ומביט בשלוש הצלחות המונחות בפני, שלוש הכוסות המלאות שתייה ושלושת הסטים של הסכו"ם. רק שאוכל עדיין אין פה. קודם יש נאומים. יש כאן כ-30 מלצרים. בכל פעם שאחד השליטים מתחיל לדבר מגיע מלצר, מושך לנו את הכיסא לאחור, ואנו נעמדים. כשאנו מתכוננים להתיישב, המלצר מקרב לנו את הכיסא חזרה לשולחן.

ריבלין מספר להודים על מצדה. מתברר שבזמן שהצבא הרומאי עמד בפתח, בנאומו ללוחמיו אמר להם אלעזר בן יאיר שהם צריכים ללמוד מהנכונות של ההודים ללחום למען החופש שלהם. אני לא יודע מה ההודים היו חושבים אם היו יודעים שהתרבות שלהם היוותה השראה להתאבדות קולקטיבית.

ריבלין, צמחוני בעצמו, מסביר לבני האומה המקדשת את הפרות כמה הישראלים יודעים להתייחס יפה לפרות שלהם ואיך הצלחנו לגרום להן לתת הרבה יותר חלב מבכל מקום אחר בעולם. משק החלב ההודי הוא אחד מיעדי המהפכה הכלכלית שמודי מנסה לבצע. אני לא מבין איך ההודים רוצים לשתות יותר חלב ולהמשיך להתייחס יפה לחיות האלה, שגם היום מסתובבות כמו מלכות שאסור לגעת בהן ברחובות הערים. אף אחד פה לא אומר מלה על הסטייקיות המרפדות את ערי ישראל, וכשריבלין מזכיר שיש מקומות בישראל שבהם הפרה היא כמו בת משפחה, אני חושש שהוא מוכר להם אשליה. אני מקווה שאיש מהנוכחים לא יילקח לסיור ברפתות שאני הייתי בהן - החיים של הפרה הישראלית רחוקים מלהיות פיקניק. הם יותר דומים לעל האש.

לבסוף מעניק ריבלין למארחיו תשורה: מכתב בן 1,000 שנים שכתב סוחר יהודי, שבו הוא מספר אילו סחורות הוא ייבא מבנגלור שבהודו ואילו מתנות יביא לילדיו. אני חושש שההודים קצת מאוכזבים. עם כל הכבוד למכתב העתיק, לפי הנוהל החדש של היחסים הבינלאומיים של ישראל, הם ציפו לקבל רחפן ב-200 אלף שקל.

כולם מרימים כוסית של מיץ אבטיח ועושים לחיים. אין פה יין, וכשאני שואל את ההודים על הסיבה לכך הם מתחילים להתווכח. שכנתי לשולחן מימין, עיתונאית הודית עצמאית, אומרת שהסיבה לכך היא שמדובר במדינה מוסרית ופוריטנית מדי. האורח ההודי שמולי מסביר שהסיבה לכך היא שהודו היא מדינה ענייה שלא יכולה להרשות זאת לעצמה. סוף־סוף האוכל מגיע. אין פה הפתעות מיוחדות. מי שרוצה ברווזים ביין ובשר תאו שייסע לארוחות בארמונות וינה - בהודו זה תמיד נגמר באורז עם רטבים חריפים.

באופן מפתיע יש כאן אנשים עם לא מעט ביקורת על מודי. הם חוששים להזדהות מתוך חשש מנקמתו, אבל אומרים כי "המעמד הבינוני חסר האידיאולוגיה הוא זה שאוהב את הממשלה הזאת. אבל הממשלה הנוכחית היא ממשלה שוביניסטית שלא נותנת מקום למיעוטים. היא לא נותנת מקום למגוון שיש בהודו, אלא מנסה להכניס את כולם לתבניות והריבועים שהיא מאמינה בהם. חלק גדול מהמעשים של מודי הם יותר רעש תקשורתי ממהלכים אמיתיים, אבל התאגידים שחולשים על העיתונים ההודים אוהבים אותו והתקשורת לא מקשה עליו יותר מדי בשאלות", אומר אחד מהם.

זה השלב שבו להפתעתי המלצרים ההודים מפסיקים פתאום להגיש עוד מזון, ומפנים את הצלחות גם למי שלא סיים לאכול. הארוחה תמה. ברקע מתנגנים עיבודים הודיים למיטב הקלאסיקות הישראליות, ובאופן סמלי אנו קמים מהשולחן לצלילי "יאללה לך הביתה מוטי" של שרית חדד. כנראה שהגיע הזמן לפנות את הארמון לאורחים הבאים.

ביקור פרטי בטאג' מאהל

ביום רביעי אנו מלווים את הנשיא בביקור באחד משבעת פלאי עולם - הטאג' מאהל. כשהמטוס נוחת בעיר אגרה שבה נמצא מקדש האהבה - קבוצה של נשים הודיות לבושות בצבעי טורקיז וכתום מחכות, מרקדות מול המטוס ומשליכות פרחים לעבר ריבלין.

מן השדה אנו יוצאים בשיירה המונה לא פחות מ-44 מכוניות. אני די בטוח שחלקן הן טרמפיסטים שהתעלקו על השיירה ככה סתם, כמו ישראלים שנדבקים לאמבולנסים. כמו בכל הנסיעות בדלהי - גם פה כל הכבישים נסגרים עבורנו ואנשי חוק מקומיים ניצבים בתנוחת השוטר אזולאי לאורך כל דרכנו. חלק מתפקידם הוא להבריח כלבים ופרות המפריעות בדרך והם עושים זאת בעדינות, בריקודים מצחיקים. אנו צופים מחלונות המיניבוס בשיכוני העוני המטים ליפול, בעשרות אלפי הודים במכוניות, ריקשות, טוסטוסים ואופניים התקועים בפקקים בגלל ביקור הנשיא הישראלי, או עומדים בצד הדרך ומנופפים לנו לשלום ממדרכות והגגות.

קשה להאמין, אבל ההודים סגרו היום את הטאג' מאהל לכבוד ביקור הנשיא. עם זאת, דווקא פה אנו נזכרים כי למרות הפערים המטורפים יש תחום אחד בהודו שבו השוויון חוגג: זיהום האוויר והמים - שמהם גם העשירים מתקשים להתחמק. ריח הבנזין השרוף מכה בך בשנייה שבה אתה יורד מהמטוס בשדה התעופה של דלהי ולא עוזב אותך. לכולם קשה לראות את השמש והירח בגלל הערפיח התמידי, ואפילו המבקרים במקום המגלומני במדינה - אותו מאוזוליאום שנבנה על ידי 20 אלף הודים במשך 22 שנה - יתקשו להתעלם ממימיו המצחינים של נהר היאמונה הזורם במרחק של מטרים בודדים מהטאג' מאהל.

צבע המים שחור כצבע הנפט, שכן במקום שבו הערפיח לא מאפשר לראות את השמים, היעדר ההשתקפות שלהם מונע מהמים להיראות כחולים. כמו הכסף השחור - גם כשמדובר בזיהום האוויר, כל הודי יעניק לך תשובה אחרת לגבי הגורמים לו. הנאשמים המיידיים הם מאות אלפי המכוניות הנוסעות בערים המונות מיליוני אנשים. אחר כך מוזכרות המדורות שמבעירים חלק מההודים כדי להתחמם, המזגנים שמעמד הביניים החל להשתמש בהם או הנוהג של החקלאים במדינה - לשרוף את שדות האורז עם סיום העונה כדי לחטא את הקרקע. אני באופן אישי הייתי רוצה לקחת את מנהיג העולם החופשי החדש, להעמיד אותו למשך חצי שעה ברחובות ההומים של דלהי בלי מסיכה - ולשמוע אותו מסביר שאינו מאמין בבעיות האקולוגיות של העולם.

הטאג' מאהל הוא מקום רומנטי. ראובן ונחמה ריבלין לא ממהרים לסיים את הביקור. הנשיא קורא את הכתובות הערביות המעטרות אותו ומאזין להסברים עד תומם. לפני שהשניים יוצאים החוצה, הם עוצרים ליד ספר האורחים של המקום, ונחמה מחליטה שהמשפט שהם יכתבו יהיה ציטוט מתוך מגילת שיר השירים: "עזה כמוות האהבה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#