האיש שהפיק את פרינסס שואו חושף את סוד ההצלחה - ומה הוא מכין לנתניהו - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האיש שהפיק את פרינסס שואו חושף את סוד ההצלחה - ומה הוא מכין לנתניהו

לירן עצמור, מפיק סרטי דוקו וסדרות תעודה: "מרבים לדבר על נס ההיי־טק, אבל נס הקולנוע הישראלי לא נופל ממנו. הסיכוי שסרט דוקומנטרי יפרנס את בעליו הוא 1 ל-100. אנחנו נלחמים על הקיום"

20תגובות
אייל טואג

לירן עצמור, מפיק סרטי דוקו וסדרות תעודה. חבר פורום היוצרים הדוקומנטרים בישראל. בן 44, מתגורר בתל אביב, אב לשניים.

דבר ראשון - בוא נוריד מהשולחן את עניין שרת התרבות מירי רגב.

מטריד אותי עד כמה הסיסמה הוותיקה של ראש הממשלה בנימין נתניהו: "ייתנו — יקבלו, לא ייתנו — לא יקבלו", הוטמעה והופנמה בציבוריות הישראלית. רק שהפעם במקום להפנות את העניין לאויבנו, לתפישת נתניהו, מפנים את זה כלפי עולם התקשורת וקהילת היוצרים האמנים בישראל. כאילו למדינה יש חוזה שבו אנחנו מחויבים לתת את המשקפיים הוורודים שבהם היא רוצה לראות את עצמה, והמדינה בתמורה נותנת לנו מימון.

רגב אומרת "יש חופש ביטוי ויש חופש מימון" — כלומר, "מותר לך להגיד הכל אבל אני לא חייבת לממן את מה שפוגע בי".

זה נשמע הגיוני והציבור קונה את זה, אבל הסיסמה הזאת יוצאת מנקודת הנחה מופרכת. אי אפשר שלא לשאול בעקבותיה באיזו מדינה אנחנו רוצים לחיות: במדינה טוטליטרית שבה השלטון מכתיב מה יכתבו ועל מה ייצרו, או בדמוקרטיה חופשית פלורליסטית. כמו כל מדינה מערבית מתוקנת, גם ישראל צריכה להבין את האינטרס והרווח הגדול שביצירה מקומית פורייה וחופשית.

מירי רגב
אילן אסייג

למדינה אין זכות לא לממן דברים מסוימים?

יש מספיק חוקים שקובעים מהי פגיעה בביטחון המדינה ובסמלים שלה, וכל העמותות, הקרנות התומכות וגופי השידור שמממנים את תעשיית הקולנוע — כפופים להם. אין צורך בחוקים נוספים. יום אחד נחויב להניף את דגל המדינה בכניסה לכל קולנוע ואחר כך מי יודע. אין גבול להתערבות.

בלי תמיכה של המדינה אין יצירה?

אין. אנחנו חברה נכחדת של 6 מיליון דוברי עברית, ולייצר אמנות כאן ללא תמיכה, גם אם הזעירה ביותר, זאת משימה בלתי אפשרית. אנחנו לא רוצים שאוליגרך אחד יעשה לנו את התיאטרון, אוליגרך אחר יעשה את הקולנוע ואוליגרך אחר יעשה את המוזיקה. חייבים מימון ציבורי, ויחסית לתקציב שהתעשייה הזאת מקבלת — התפוקה שהיא מייצרת לתרבות הישראלית גדולה והתפקיד הציבורי שלה עצום.

אז אתם מבקשים שימשיכו לממן ויעזבו אתכם בשקט לשבת בבתי הקפה התל־אביביים שלכם בלי הפרעות.

זאת לא המציאות. עבדתי על סרט בשם "גולדן בויז", שלא שמעתם עליו כנראה, על הומואים מבוגרים שמגיעים אחת לשבוע להיפגש בגן מאיר. במהלך כל תהליך היצירה, הבמאית רויטל גל ואני לא קיבלנו שכר. שילמנו לצלמים, לעורכים, לעוזרי הפקה, לכל שרשרת הייצור — אבל לנו לא נשאר. אלמלא היינו מקבלים קצת תמיכה, היינו מפסידים את הכסף האישי שהשקענו. יוצרים בארץ עושים מאמץ עילאי כדי ליצור, ויש מעט מאוד אופק כלכלי. היוצרים, והבמאים והמפיקים בראשם, משקיעים ממרצם, זמנם וכספם — ולא מקבלים תמורה ותשלום על יום עבודה.

מה זאת אומרת לא מקבלים תמורה?

אנחנו מגיעים בשם הנשמה, הרצון לבטא את הקול שלנו ולהביע את האמירה החופשית שלנו, מבלי כל הבטחה לתמורה. הניסיונות לגיוס הכסף נעשים תוך כדי תנועה. כמפיק אתה שותף בכמה פרויקטים ואתה יכול לעשות מגוון דברים במקביל, אבל לבמאים יש עבודה קשה מאוד. אם סרט שעבדו עליו שנתיים מתוקצב ב–500 אלף שקל והבמאי מקבל מזה משהו כמו 10%, אז הוא עשה 50 אלף שקל בשנתיים.

זה אומר 2,000 שקל בחודש. אי אפשר להתקיים מזה.

נכון. אז הוא עושה עוד דברים, מלמד בתיכון או באוניברסיטה. אני, למשל, עובד גם כעורך תוכן ב"יצאת צדיק" של ערוץ 2. במאי נדרש גם לעבוד כעורך וכצלם ובנוסף לפנות זמן כדי לייצר עוד מקורות פרנסה. כל סרט הוא המצאה של הגלגל מבחינתנו. אין חוקי דרמה ואין חוקי תסריט — הכל מתהווה ומתגלגל ומקבל צורה תוך כדי תנועה. זה לא עובד בפס ייצור. כל פעם זה מאבק חדש של יצירה, של דמיון, של כישרון, של יצירת שפה, ולא תמיד מגיעים להצלחה מסחרית ואמנותית ולזה שיש קהל. למעשה, רוב הפעמים זה לא קורה. ואז מה שנשאר לנו זה המימון הקטן — או מגוף השידור או מהקרן. ללא חופש מימון לא יהיה חופש ביטוי. ללא התמיכה המקומית הזאת אנחנו כלום. יש מעט מאוד במאים עם שם בינלאומי שיכולים לפנות לקרן בינלאומית ולהביא כסף מחו"ל בלי המימון הרגולטורי הזה.

אבל הבנו שדווקא יש פריחה בענף.

כן, אולי זה הזמן להגיד שב–20 השנים האחרונות קרה בישראל נס. מרבים לדבר על נס ההיי־טק, אבל נס הקולנוע הישראלי לא נופל ממנו. כל מי שמסתכל עלינו מבחוץ רואה את הקולנוע הישראלי, ברמה האיכותית וברמה הכלכלית, כתופעת טבע נדירה. ובתחום שלנו, סרטים דוקומנטריים ישראליים הביאו השנה משהו כמו 200 אלף איש לקולנוע. נוצרה הערכה כלפי היצירה הזאת. גם אם זה לא תמיד בא לידי ביטוי במספר הצופים האמיתי, יש חשיבות גם לרעש ולשיח שהם מייצרים. הרעש והשיח סביב "פרינסס שואו", "מיסטר גאגא", "צל של אמת", "מגש הכסף" — זה רעש שקורה סביב דברים כמו "משחקי הכס".

אז אולי יכול להיות גם לדוקו מודל כלכלי וכך לא תצטרכו להישען על כספי הציבור?

לא, בלי חוק הקולנוע כל זה לא היה קורה וגם אי אפשר לצאת החוצה ולגייס בלי התמיכה הראשונית הקטנה. זה גם לא הגיוני. הרי למה למשקיע גרמני להשקיע כסף ראשוני ביצירה ישראלית, לפני שקרן ישראלית תשקיע?

כמה נותן חוק הקולנוע לתעשיית הקולנוע?

80 מיליון שקל בשנה, 17 מיליון שקל מתוכם ליצירה דוקומנטרית. על זה בנויה התעשייה כולה.

כמה עובדים יש בתעשיית הקולנוע?

מדובר בכ–300 יוצרים — במאים ומפיקים. עם הצלמים, העורכים, אנשי העיצוב, הסאונד, ההפצה — אנחנו מגיעים ל–1,500 עובדים, ובנוסף יש כמובן שחקנים, עובדי פסטיבלים, סינמטקים, עובדי רשויות השידור, יחצנים, דוברים.

הפגנה של עובדי רשות שידור
אמיל סלמן

אז כל הסיפור זה 80 מיליון שקל?

בנוסף, הרגולציה על גופי השידור הישראליים מחייבת את yes, HOT, זכייניות ערוץ 2 קשת ורשת וערוץ 10 להשקיע מאות מיליוני שקלים בשנה ביצירה מקורית ובסרטי תעודה. כל זה הקפיץ כאן בזמן קצר את תעשיית הקולנוע, שהוכיחה את היכולות שלה בכל קנה מידה. אנחנו עומדים בחזית ההצלחות האמנותיות והמסחריות במפה העולמית. אנחנו מוכרים פורמטים טלוויזיוניים וסרטים דוקומנטריים לחברות הפצה ולגופי שידור בעולם.

ספר קצת על "פרינסס שואו", שיחד עם שני סרטים נוספים שהפקת — "קפה נגלר" ו"גולדן בויז" — מועמדים לפרסים מרכזיים בטקס פרסי הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי שייערך בשבוע הבא.

"פרינסס שואו" הוא סרט שביים עידו הר, והרעיון התחיל מהיכרות מוקדמת שלו עם קותימן (אופיר קותיאל), אמן שיוצר יצירות מוזיקליות מחיבור סרטוני יוטיוב ברשת. הסיפור שהבאנו מתרחש כמעט כולו דרך המחשב. ביצירה החדשה שלו Thru You Too קותי ייצר מאש־אפים (הז'אנר המוזיקלי שעוסק בשילוב יצירות מוזיקליות והרכבה ליצירה חדשה) לשש זמרות ועיבד את השירים שהן העלו ליוטיוב עם נגני יוטיוב אחרים שהוא מצא. כך הוא יוצר יצירה חדשה דרך אמנים אלמונים, שהוא מחבר ביניהם מבלי שהם ידעו. עידו החליט שיהיה מעניין לבדוק מה קורה לזמרת אנונימית לחלוטין שכאילו שולחת את הבקבוק שלה לאוקיאנוס.

מה קורה באמת?

קותימן, שיושב בקיבוץ צאלים בנגב, מוצא את השיר של סמנתה מניו אורלינס, עושה לו עיבוד שמוציא אותה מהאנונימיות האפורה שלה, זוכה תוך שבוע למיליון צפיות ביוטיוב ומגיע להיות מדובר ב"ניו יורק טיימס". בהמשך סמנתה מגיעה להופיע עם קותימן בישראל ונוצר מפגש ביניהם — מוזיקאים ואנשים כל כך שונים.

בוא נדבר קצת על המודל העסקי של סרט כזה.

מיד כשהתחלנו לעבוד עליו ב–2015, קיבלנו תמיכה של yes דוקו. בדרך כלל הם משקיעים 300–350 אלף שקל בסרט. בנוסף קיבלנו 250 אלף שקל מהקרן החדשה לקולנוע, וכך יצאנו לדרך עם תמיכה של קצת יותר מ–500 אלף שקל, סדר גודל יפה לסרטים דוקומנטריים שיוצאים לדרך בארץ.

כל סרט דוקומנטרי מקבל חצי מיליון שקל?

מה פתאום. זה קורה אחרי שהסרט שלך נבחר מבין כ–1,000 הגשות בשנה. בישראל נעשים בערך 150 סרטים דוקומנטריים כל שנה ורק 100 מהם מצליחים לקבל סדרי גודל כאלה של תמיכה, שמגיעה בשיאה לחצי מיליון שקל. בנוסף, מגיעים לכאן מפיקים ומנהלי קרנות מחו"ל וצופים בתוצרת ישראלית פוטנציאלית שממנה מנסים להניב עוד השקעות.

אז בהמשך קיבלתם עוד תמיכה?

במהלך העבודה הצגנו את "פרינסס שואו" בשלושה פורומים בעולם והצלחנו להשיג עוד כסף. חלק מהקרנות העניקו לנו השקעה פילנתרופית וחלקן השקעות כלכליות. מכרנו את הסרט לחמש טריטוריות (שטחי הפצה) — ארבע מהן אירופיות — שנותנות סדרי גודל של 50 אלף יורו כל אחת, ואחת קנדית שהשקיעה כ–20 אלף דולר. עד שהסרט הגיע לגמר, התקציב שלנו גדל ל–1.5 מיליון שקל.

ואז הגיעה העסקה הגדולה.

מכרנו את "פרינסס שואו" גם לשתי קרנות גדולות ולשתי חברות הפצה אמריקאיות גדולות, מגנוליה פיקצ'רז ופרטיסיפנט מדיה, שבדרך כלל מתחרות ובמקרה הזה הסכימו לשתף פעולה באופן חריג. אחת מהן הפיצה את הסרט "ספוטלייט" שזכה באוסקר ב–2015. הן מפיצות את הסרט בבתי קולנוע, ב–itunes ובאמזון — שזאת שיטת הפצה חדשה שמנסה למנוע קניבליזציה בהפצה הדיגיטלית. ככה הסרט מופץ גם ברשת וגם על האקרנים. בספטמבר הסרט עלה בנטפליקס בכל העולם, פרט לטריטוריות שקנו בהן כבר זכויות הפצה.

אז כמה כסף עשיתם?

יש לנו סעיף סודיות עם נטפליקס, אני לא יכול לדבר על סכומים, אבל בשבילנו זה הרבה כסף.

מיליונים? מאות אלפים?

מאות אלפי דולרים. אלה סכומים חסרי תקדים לשוק הדוקומנטרי בישראל.

כמה אנשים צריכים להתפרנס מזה?

זה תלוי מאוד בסוג הסרט ובאנשים שמעורבים בו. במקרה זה עידו הר הוא פנומן, שמשמש גם צלם, גם עורך וגם במאי. אבל בסרט דוקומנטרי ממוצע משתתפים בין עשרה ל–15 עובדים. במאי ומפיק יכולים לעבוד על פרויקט גם שלוש וארבע שנים, וצלם יכול להיות מועסק רק ימים בודדים בחודש. בהרבה מהסרטים במאי ומפיק יודעים שאין להם סיכוי להחזיר את עלות ההשקעה שלהם בסרט.

והמשקיעים מקבלים בחזרה את ההשקעה שלהם?

אם יש הכנסות הם מקבלים משהו בחזרה לפי החלק היחסי של השקעתם ולפי מה שהובטח להם בחוזה. כמעט אף פעם זה לא בקנה מידה של ההשקעה. אם הסרט מצליח בקנה מידה גדול מהמצופה, כמו במקרה הזה, היוצרים חולקים את הרווחים. אצלנו ב"פרינסס שואו" יש לפחות עוד עשרה גורמים שכל אחד גוזר את חלקו — מפיק אמריקאי, סוכנים, חברות ההפצה, וגם נטפליקס פורסת את התשלומים במשך שנתיים.

מה לגבי הצופים בבתי הקולנוע? כמה שווים 40 אלף צופים שראו את "פרינסס שואו" בקולנוע? מה מתוך המחיר שהצופה משלם מגיע ליוצרים?

זה מורכב. יש הקרנות שאתה מוכר מראש, לקיבוצים ולארגונים אחרים. יש את הסינמטקים, שזה נחשב הפצה עצמאית, ולהם יש תנאים אחרים לחלוקה, ויש את ההתקשרויות עם חברת ההפצה יונייטד קינג של האחים משה וליאון אדרי. הסינמטקים מיטיבים עם תנאי החלוקה יותר מאשר עם האחים אדרי. זה תלוי.

מה זאת אומרת, כמה אדרי לוקחים וכמה הסינמטק לוקח?

אני מעדיף לא להיכנס לזה. אנחנו עוד בתהליך ויש לי אתם יש חוזים שלא ביקשתי מהם רשות לפרסם.

אבל האחים אדרי מרוויחים לא מעט.

כן.

תעשיית הקולנוע אוהבת אותם.

תראו, הם עשו דבר משמח. האחים אדרי הסכימו לשדר סרט דוקומנטרי בסינמה סיטי ואנחנו מאוד מעריכים את הדבר הזה. זה לא דבר פשוט להכניס סרט דוקומנטרי בין "ספיידרמן" ל"באטמן", אבל שרדנו שם וגם הבאנו צופים. אנחנו שמחים שיש לקהל בישראל מקום שמציג את הדברים שלנו. גם זאת אחת הבעיות שלנו — יש המון סרטים ואין מספיק מסכים. כשיש מישהו שמוכן להקרין ולתת במה לדברים האלה, זה דבר גדול.

ובכל זאת, נשמעת קצת מסויג.

זה דבר קטן, באמת. בכל מקרה הסיכוי שסרט דוקומנטרי יפרנס את בעליו הוא 1 ל–100. אלה היחסים. רוב הזמן היוצרים הדוקומנטרים קורעים את התחת ונלחמים על הקיום. נכון, חגי לוי מכר את "בטיפול" ו"פרינסס שואו" הביא הצלחה בקנה מידה עולמי עם מיליוני צופים, ופה ושם יש סיפורי סינדרלה כשסרט מצליח להתעלות.

מה ההסבר להצלחה שלכם?

שילוב חריג ויוצא מן הכלל — שמעיד על הכלל. "פרינסס שואו" הוא סרט שב–90% מהזמן דובר אנגלית ולכן הוא יכול לנדוד בעולם. יש בו אלמנטים של סיפור סינדרלה ומרכיבים מוזיקליים בינלאומיים שמושכים קהל בקנה מידה עולמי. זאת הסיבה שנטפליקס שם. זה לא קורה כל יום. החן של היצירה הישראלית הדוקומנטרית נובע מהמקוריות שלה ומכך שהיא מתרחשת דווקא כאן.

ועכשיו אתם נאבקים ומפגינים.

כן, כי אחרי שנים של מאבקים ליצירה ישראלית בשידור הציבורי הצלחנו סוף־סוף להביא לכך שחוק תאגיד השידור הציבורי כלל 90 מיליון שקל מדי שנה ליצירה ישראלית של דוקומנטרי ודרמה. הרי כל הזמן אומרים שזה לא התפקיד של הגופים המסחריים. אז סוף־סוף המדינה החליטה שחשוב שתאגיד השידור הציבורי יתמוך בכזה סכום מדי שנה. זאת מהפכה של ממש. עכשיו במחי יד רוצים להחריב אותה. זה אותו דבר כמו למחוק את חוק הקולנוע, תקציביו והישגיו. זה להחשיך את המסך על עשרות שעות של סרטים דוקומנטריים וסדרות דרמה, היסטוריה ומורשת ששייכות לציבור. רוצים שהציבור ימשיך לשלם משכורות עתק למימון עובדים ופנסיות ברשות השידור ולא יקבל דבר בתמורה. בחוק רשות השידור אין הגנה על יצירות מקור. מנכ"ל משרד התקשורת, שלמה פילבר, שישב לצד שר התקשורת לשעבר גלעד ארדן בשלבי ההחלטה על התאגיד, הוא אותו פילבר שתומך עכשיו ביו־טרן שנתניהו הכתיב לו.

מה תעשו?

לא ניתן לזה לקרות. אנחנו נבעיר את הרחובות ונוודא שהציבור הישראלי לא יסכים לזה.

אבל יצאתם למאבק גם בלי קשר לביטול התאגיד.

כי לפי הדו"ח שפירסם פילבר היתה כוונה להשתמש באותם 90 מיליון שקל מהתאגיד ולהקטין את חובות הזכיינים המסחריים. הם רוצים לחסל את הרגולציה על הטלוויזיה המסחרית והרב־ערוצית בשם התחרות המדומיינת, ושוכחים שטלוויזיה וקולנוע זה לא קוטג' ובשר, ואי אפשר לייבא יצירה באותה הקלות שבה מייבאים מוצרי מזון.

חשוב גם להוריד את מחירי הטלוויזיה לציבור.

זאת סיסמה שקל להפריח. ביטלו את האגרה ויצאו לארג'ים עם הציבור, אבל אם אתה לא רוצה לגמור עם טלוויזיה זולה שמשדרת כל היום ערוצים באיטלקית — כדאי להמשיך ולשלם קצת יותר על הטלוויזיה שלנו. אתה רואה כיום טלוויזיה שמונעת רק מצורך כלכלי, וב–21:00 היא מתמלאת בריאליטי ובשעשועונים. זאת טלוויזיה שצריכה לקיים את עצמה מול המכנה המשותף הנמוך ביותר, והיא מתקשה להציב איזשהו רף שמעודד סקרנות ועומק.

בוא נדבר קצת על המלה דוקומנטרי ועל השאלה של האמת בסרטים שלכם.

אנחנו מדברים על יצירה שהיא ביטוי אישי של אמן — עמדתו וראייתו את המציאות. אופן הפרשנות שלו יוצר את המציאות בדרך לקביעת איזושהי אמת על המציאות היום־יומית.

הבעיה היא שהאמת מוצגת מנקודת מבט אחת תוך שימוש במניפולציות ואפילו ביום סצנות. עולה חשש שמישהו במשרד יח"צ יתכנן איך להציג ולארגן מחדש את המציאות, וכל זה בחסות משהו שאתה קורא לו דוקו. איך אפשר לסמוך עליך שהיצירה נאמנה למציאות?

כדי להאמין לי אתה צריך להיות מסוגל לראות מולך יוצר, שאתה מתרשם שהאופן שבו הוא מוסר את הדברים הוא פרספקטיבה ראויה לבחון אותם. זאת יצירה אישית של במאים, והם באמת הגיבורים של השדה הזה. הרבה פעמים השאלה החשובה בתחום הזה היא לא מה הנושאים שמתעסקים בהם, אלא מי האנשים שמעסקים בהם. זה גם הדבר הראשון שאני בוחן כשאני שוקל אם להיכנס לפרויקט. מבחינתי, במאים שעבדתי אתם, כמו חגי לוי, רענן אלכסנדרוביץ ורות ולק, הם במאים שאני מוכן להמשיך ולעבוד את העבודה הקשה והבלתי מתגמלת עבורם ואתם — בתמורה לכרטיס שהם נותנים לי כדי לראות את המציאות מבעד לעיניהם. זה מה שהצופה קונה. האתיקה של הפניית המצלמה — לאן, כמה זמן, באיזה משך ומה הקומפוזיציה — הן לא שאלות של אסתטיקה אלא שאלות של אתיקה בקולנוע הדוקומנטרי. גם בסרטים של קוונטין טרנטינו יש לכל הדברים האלה חשיבות אתית.

כן, אבל בסרט של טרנטינו אנחנו יודעים שהגענו לסרט עלילתי עם סיפור מומצא שאפשר לבחור אילו תובנות, אם בכלל, לקחת ממנו. בהגדרה, אנחנו יודעים שזו לא חייבת להיות השתקפות של המציאות.

נכון. אנחנו הדוקומנטריסטים מתעסקים עם חומרי המציאות כתשתית, אבל פרט לכך, הדברים האחרים הם לגמרי בשליטה שלנו כקולנוענים. לקולנוען יש עריכה, מוזיקה, סאונד והוא בוחר באילו חומרים הוא משתמש כדי לספר את הסיפור ולהביא את המציאות.

אז דוקו, כמו שהציבור מדמיין אותו — שורה של אירועים רציפים כרונולוגית נטולי התערבות — לא קיים.

הרבה מאוד מהיוצרים שאני עובד אתם מוליכים בצורה מפורשת את הצופה ונותנים לו את המפתח להבין אילו מניפולציות ומנגנונים אנחנו מפעילים עליו ולאיזה סוג של אמת מכוונת ביצירה. אני לא חושב שהצופה תמים. אנחנו בעידן אחר. מתוחכם יותר. אם הצופים היו מאמינים כל כך לתקשורת, לעיתונות, ליוצרים הדוקומנטרים — אז כבר מזמן לא היה כיבוש.

יש בטח הרבה סרטים על כיבוש, התורמים אוהבים את זה.

נהוג לומר ככה, אבל זה לא נכון. הרבה מאוד מהסרטים שאנחנו רואים שיש בהם המון כסף זר הם ממש לא סרטי כיבוש וגם לא סרטי שואה.

זה חסר לך?

כן. ישראלים מתעסקים פחות ופחות בזה, זה חלק מתופעת הבת יענה שלנו.

אולי קצת נמאס.

בסדר, אבל לכיבוש לא נמאס. לפלסטינים לא נמאס. סרטים כמו "חמש מצלמות שבורות", "שומרי הסף" ו"שלטון החוק" הראו שהבעיה היא לא לעשות סרטים מעניינים, אלא האומץ לעשות אותם. האם אתה מוכן לצאת לדרך הזאת ולשאת בסיכונים הרבים, בנוסף לסיכון הרגיל של עשיית סרט. אילו "ברכות" תקבל מהקהילה שעוטפת אותך ומהציבור.

כלומר, יש לחץ מהסביבה לא לעסוק בזה.

יש ירידה משמעותית בסרטים מהסוג הזה, וזה קשור גם לטפטופים מהשלטון של מה שדיברנו קודם — חופש המימון ואזרחות טובה. הטון שנשמע הוא לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. אז יש יותר סרטים על שוליים ופריפריה, שזה חשוב, אבל היצירה שנאבקת בשלטון סביב הסוגיה הקריטית הזאת של מצב האוכלוסיה הפלסטינית נעלמה. הצנזורה המפחידה ביותר היא לא מירי רגב, אלא זאת שאנחנו מפעילים על עצמנו. ואנחנו רואים נסיגה במוכנות של יוצרים להסתכן כדי לא לשלם מחיר. יש שיימינג אלים ברשתות החברתיות ואתה יותר ויותר פוחד להביע את דעתך.

השמאלנית.

אנחנו רואים מה עושים למנכ"ל בצלם חגי אלעד ולקרן החדשה לישראל. אתה פוחד ואתה לא רוצה להיות במקום המסוכן הזה. יש לך ילדים פה, אתה רואה פה את העתיד שלהם. אתה פוחד מהעגבניות ומחצי הביקורת של החברה והסביבה הפוליטית כאן. זה סיכון לחיים שלך. אני רוצה להפיק סרטים גם על כיבוש, אבל זה לא מה שהבמאים שלי רוצים. האיומים של רגב בפירוש יוצרים סכנה של צנזורה פנימית, וזאת מגמה שצריכה להדאיג את כולם, לא רק את מי ששייך לתעשיית הקולנוע.

אולי היא צודקת, ואין מספיק גיוון.

עבדתי עם חגי לוי על סדרת סרטים על גיבורי תרבות ישראלים, עם רויטל גל עשיתי סרט על הומואים זקנים, עם מור קפלנסקי על בית קפה ישן בברלין של שנות ה–20 ועם עידו הר עשיתי סרט על מוזיקאי בקיבוץ שיוצר באינטרנט. המנעד הוא אינסופי ומרובד. היצירה באה מהפריפריה ומהמזרח והמערב, אצל העשירים והעניים, אצל אשכנזים ומזרחים. הכל מגוון ונוצר ככה מהשטח. למה שהקולנוע הדוקומנטרי מצליח לייצר בציבוריות הישראלית יש חשיבות אדירה בשיח. אני רואה את המאבק שלנו כזהה למאבק על העיתונות החופשית בישראל.

מה החשש?

כל ניסיון חיסול וכל ניסיון לאיים ולהתערב לנו בתוכן ולהגיד מה פטריוטי ומה לא מחסל את הסיכוי של הדבר הזה להתקיים. רגב לא תעשה את הסרטים. היוצרים עושים אותם. ואם לא יהיו חופש והגנה וכבוד לעשייה שלהם, זה פשוט לא יהיה. מה שמעניין את ביבי זה לא סדרות דרמה ודוקומנטרי, אלא שמערכות החדשות יוחלשו, אבל כולנו באותה סירה. מערכת חדשות וגופי שידור מוחלשים במסווה של הכנסת שחקנים חדשים לשוק הטלוויזיה. זה ניסיון לחסל כל עיתונות משוחררת ויצירה חופשית. הטלוויזיה הרב־ערוצית שלנו תיראה כמו מה שסלקום טי.וי עושים, לא רוכשים הפקות מקור, אם הרפורמה שמוביל פילבר תעבור ואם יבוטל תאגיד השידור. מי שייהנו יהיו חברות המדיה בארה"ב והרבה כסף ילך לרכישות בחו"ל. היצירה בעברית תמות. זה שהציבור לא יצא נגד סלקום טי.וי אלא מחבק אותה בשם התחרות זה עצוב. הנה, גם לא ירדו מחירי החבילות וגם האיכות נפגעת.

דיברתם עם סלקום?

כן, והם אמרו שאם החוק לא מחייב אותם לממן הפקות מקור ודוקו — אז הם לא חייבים. וככה גם פרטנר ייכנסו ויקנו ערוצי ספורט וסדרות אמריקאיות. אנחנו רואים את עצמנו כמו החקלאים שנאבקים על הגידול הישראלי בצפון ובערבה. אם נייבא את הכל מבחוץ ובזול — הכלכלה הישראלית תקרוס לתוך עצמה.

גם אם התאגיד יקום בסופו של דבר הוא לא יהיה נקי פוליטית.

זאת לא ההתרשמות שלי עד כה. אני מבין שהחומה הסינית שנבנתה בין הפוליטיקאים לבין אנשי המקצוע של התאגיד היא אכן חומה סינית. ההליכים והמכרזים שמתקיימים הם נקיים לפי התרשמותי. במובן של תהליכי קבלת ההחלטות נראה שהאנשים שמונו הם אנשי מקצוע והחוק מבטיח שיהיה מרחק בין הפוליטיקאים לבין מי שמחליט לאן הולך הכסף. זה לא היה ברשות השידור.

מה היה ברשות השידור?

הלוואי שהיו נותנים לי להיות שם והייתי יכול לספר יותר. כנראה שלא ידעתי ללחוץ על האנשים הנכונים והכפתורים הנכונים, אז לא עבדתי שם. אבל התחקירים שפורסמו על הרשות מבטאים משהו שגם אני הרגשתי בעצמי בהתנהלות מולם ובניסיונות שלי לעבוד שם. למרות כל הניסיונות שלי לאורך השנים, מעולם דברים שלי לא התקבלו, פרט לפרויקט אחד.

איך היתה האינטראקציה אתם?

הדיאלוג שלי עם אנשי רשות השידור בענייני כספים היה משפיל, מתיש וגם לא מקצועי. זה היה תהליך מופרך. משהו שלא רואים כבר במאה ה–20. ויכוחים על כל סעיף תקציבי ברמה של חוסר אמון מוחלט במפיקים. היה לי סרט אחד שבסופו של דבר היה היחיד שהתקבל. היינו בוועדה שבה ישבו עשרה אנשים — מנכ"ל רשות השידור, מנהלת כספים, יועץ כספים, מפיק ועוד. עשרה אנשים כדי להחליט על סרט אחד של 50 דקות. המערכת הגיעה לכזאת רמת חוסר אמון.

זה היה אחרת כשאתה עבדת בערוץ 8 ובחרת באילו סרטים להשקיע?

גם ערוץ 8 וגם yes דוקו גילו הרבה אומץ לב, שהערוץ הציבורי לא מגלה. אין מדינה אירופית שבה יש את גן העדן של שני הערוצים האלה. ערוצי הדוקו האלה כל כך מבוקשים שהם גורמים לאנשים לא לעזוב ולהישאר עם yes ועם HOT. ל–yes דוקו ולערוץ 8 יש מניות אדירות בהצלחה של התעשייה הדוקומנטרית בישראל, וגם לציבוריות בישראל מגיעה תעודת כבוד בעניין הזה.

גם בעולם יש פריחה בענף הדוקו?

כן. הסרטים הדוקומנטריים הם גם חלק מקטרי הצמיחה המשמעותיים של נטפליקס, הם משקיעים מיליוני דולרים בסרטים האלה ומתגאים מאוד ביצירה הדוקומנטרית שלהם.

אז יש תקווה — נטפליקס ושאר החברות הבינלאומיות.

נטפליקס לא תציל את הקולנוע הדוקומנטרי, להפך. נטפליקס מאיימת להעלים את היצירה המקומית. היא מכתיבה טעם ונושאים מסוימים, אמריקאיים מאוד. הם משקיעים מדי שנה סכומי עתק, אבל הם לא ההבטחה ליצירה הישראלית. בלי תמיכה מקומית — לא נצליח.

גמר הישרדות וי.איי.פי גמר

אם היינו נותנים לך עכשיו מיליון שקל לעשות סרט, על מה הוא היה?

על נתניהו. לא נעשה עליו סרט עד כה ואני חושב שצריך אחד כזה.

אז למה אף אחד לא עושה?

עושים.

מי?

אני.

באמת?

כן, דן שדור ואני עובדים יחד על סרט שנקרא "ביבי — במלותיו שלו". אנחנו בוחנים את ההופעות הפומביות של ביבי, החל בהופעה הראשונה המצולמת שלו בהלוויה של יוני ועד היום. זאת מעין מסה בתחום תקשורת ההמונים שבוחנת את האופנים שבהם נבנו הייצוגים האודיו־ויזואליים שמרכיבים אותו, ואת האופנים שבהם הוא גורם לציבור להמשיך לבחור בו, אבל מעורר אנטיגוניזם בגופי התקשורת. אנחנו עכשיו בשלבי גיוס ויש גוף שידור ותמיכה כספית של קרן.

ועד הבחירות הבאות הסרט ייצא?

כן. אם הן יתקיימו במועדן.

נתניהו יודע על זה?

נראה לי שהוא יידע עכשיו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#