למה אין אלטרנטיבה לטראמפ וקלינטון - ומה באמת יכריע את הבחירות? - גלובל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

למה אין אלטרנטיבה לטראמפ וקלינטון - ומה באמת יכריע את הבחירות?

כששני המועמדים מעוררים סלידה וחוסר אמון גובר בקרב בוחרים, השאלה מדוע טרם קמה אלטרנטיבה פוליטית לשתי המפלגות הגדולות אקטואלית מתמיד ■ מבט על המועמדים העצמאיים יכול להסביר כמה דברים על הפוליטיקה האמריקאית, ששבויה כיום במבנה שהיא עצמה יצרה

10תגובות
גארי ארל ג'ונסון
MARK KAUZLARICH/רויטרס

"אני באמת חרדה משני מועמדים שמתחרים ביניהם מי יגרום יותר נזק לעולם"

ג'יל סטיין, טוויטר, 28 ביולי 2016

--

בציוץ אחד מהקיץ האחרון נדמה שג'יל סטיין, מועמדת לנשיאות ארה"ב מטעם מפלגת הירוקים, הצליחה לנסח היטב את חששם של אמריקאים רבים לגבי הנשיא הבא שלהם - יהיה זה דונלד טראמפ או הילרי קלינטון. אבל סטיין לא הצליחה למשוך אמריקאים להצביע לה ביום שלישי הקרוב. היא אף לא הצליחה לגרום להם לשמוע עליה.

גם גארי ג'ונסון, מועמד לנשיאות מטעם המפלגה הליברטריאנית, כנראה צודק כשהוא אומר שהן טראמפ והן קלינטון צריכים להתנצל בפני הבוחרים שלהם, ומסיבות רבות - החל בהתבטאויות הדוחות של טראמפ כלפי מיעוטים שונים ועד לצביעות שקלינטון מפגינה כלפי קהלים שונים. ואולם כמו סטיין, גם ג'ונסון לא הצליח לגרום לאמריקאים להצביע לו, וספק אם יותר אנשים שמעו עליו מאשר עליה.

סטיין וג'ונסון הם הפכים בהיבטים רבים, אבל יש להם דבר אחד בולט במשותף: איש אינו סופר אותם בקמפיין לנשיאות, אף שזו הפעם השנייה ברציפות שהשניים מתמודדים. שניהם גם לא מתקרבים לשיעור תמיכה דו־ספרתי בסקרי דעת קהל וכמעט אינם זוכים לחשיפה בתקשורת. סטיין, רופאה יהודייה ממסצ'וסטס שפנתה לפני כעשור לקריירה פוליטית, מתנדנדת בין שיעור תמיכה זניח של 1% ל-3%. ג'ונסון, שיפוצניק שהצליח בעסקיו ולשעבר מושל ניו מקסיקו, זוכה ל-6% תמיכה - מחצית ממה שהוא קיבל בסקרים בקיץ, כשלא מעט בוחרים עוד השתעשעו ברעיון להצביע לאדם שהודה בשידור חי בטלוויזיה כי מעולם לא שמע על העיר הסורית חאלב, שעה שפוליטיקאים ברחבי העולם מבטאים זעזוע מהזוועות שמתחוללות בה על ידי משטר אסד.

גם התקשורת, שהשפעתה האדירה הפכה את טראמפ לאדם המדובר בעולם וחשיפותיה גרמו לקלינטון להיראות כמועמדת המושחתת יותר מבין השניים, לא סופרת את המועמדים האלטרנטיביים. "אם סטיין וג'ונסון יקיימו עימות ברשת PBS, האם הוא ישמיע קול?" תהתה השבוע כותרת באתר גיזמודו, בפרפראזה עוקצנית על התהייה הפילוסופית הידועה של העץ והיער. נדמה שקשה להמחיש טוב יותר את חוסר הרלוונטיות של ג'ונסון וסטיין במרוץ הנוכחי, כמו כמעט כל מועמד עצמאי שניסה בעבר להתמודד על הנשיאות מחוץ לממסד הדמוקרטי־רפובליקאי, ונכשל כישלון חרוץ.

השאלה מדוע לא צמחה בארה"ב אלטרנטיבה פוליטית אמיתית לשתי המפלגות הגדולות אקטואלית מתמיד. בקמפיין הנשיאותי הנוכחי, שתי המפלגות הצמיחו שני מועמדים קשים לעיכול, שבקרב ציבורים גדולים מעוררים חוסר אמון בולט וסלידה גוברת ככל שמועד הבחירות מתקרב - כל אחד מסיבותיו הוא - וכבר הוכתרו על ידי "וושינגטון פוסט" לשניים מהמועמדים הכי פחות פופולריים בהיסטוריה של הפוליטיקה האמריקאית. בסקר של רשת ABC מהשבוע התגלה כי רמת האמינות של קלינטון נמוכה יותר מאשר של טראמפ. נדמה שזה אומר הכל. אם תוהים באיזו רמת אמינות מדובר, סקר אחר של NBC שפורסם בחודש שעבר העניק לקלינטון שיעור אמינות של 11% בקרב הבוחרים.

ואולם הבעיה עמוקה יותר. הסלידה של הבוחרים נובעת לא רק מהפרסונות של טראמפ וקלינטון או מקופת השרצים הפרטית שלהם, שמתפקעת מסקנדלים. היא נובעת מהממסד הפוליטי כולו ומתהליך שרבים רואים כריקבון מחריף של שיטה, שהכסף הגדול של תאגידים, בנקים ומיליארדרים השתלט עליה ודחק את האינטרסים של הציבור הרחב לטובת העשירים במקרה הטוב, וביותר מדי מקרים אחרים פגע בו קשות - מהמשבר הפיננסי של 2008 ועד להתייקרות חדה של ביטוחי הבריאות הממלכתיים ב-2016.

במקרה או לא, אלה הן בדיוק שנות נשיאותו של ברק אובמה, נשיא שבניגוד לזה שיבוא אחריו, לפחות מעורר סנטימנט חיובי בקרב אלה שבחרו בו פעמיים, ויסיים את כהונתו נקי כפיים. הבעיה היא שאובמה ייצא מהבית הלבן בינואר לא רק כמי שלא מימש את ההבטחה האדירה שעליה הוא נישא לתקן את השיטה, אלא במובנים רבים שיתף עמה פעולה. קבוצת הבנקאים מוול סטריט, שאותם מינה לתפקידים הכלכליים הבכירים ביותר בממשלתו דווקא אחרי המשבר ההרסני, ודאי תוכל להעיד על כך.

ג'יל סטיין
Christian Murdock/אי־פי

וכשאמריקאים ממעמד הביניים מבינים שהם ושכמותם נעשו עניים יותר ב-30 השנים האחרונות, וכשהילדים שלהם מתחילים את חייהם הבוגרים עם חוב של עשרות אלפי דולרים לקולג' ושוק תעסוקה שמבטיח להם עסקת חבילה מפוקפקת של שעות עבודה מפרכות, חוסר ביטחון תעסוקתי ושכר בלתי־מתגמל - זה כמעט מעורר תמיהה שבאמריקה עדיין לא קמה אלטרנטיבה פוליטית אמיתית לשתי המפלגות הגדולות, שבעשור האחרון בעיקר הפקירו את הציבור האמריקאי.

בקמפיין הנוכחי כבר ראינו סימנים ברורים לאלטרנטיבה, אך זו צמחה מתוך המפלגות. השבר באמון האמריקאים בממסד ונציגיו העלה שני אאוטסיידרים פוליטיים מהשוליים, דונלד טראמפ מימין וברני סנדרס משמאל, שהחלו את המרוץ כקוריוז ובתוך חודשים בודדים, כל אחד במפלגתו, נהפכו לכתובת של הצבעת מחאה המונית. ואולם טראמפ הוכיח כי הוא מועמד מסוכן לדמוקרטיה האמריקאית, וסנדרס לא הצליח לשכנע מספיק אנשים שהוא מועמד מספיק רציני.

הכי נוח שתי מפלגות

התמיהה על היעדר האלטרנטיבה מתחזקת לנוכח העובדה שג'ונסון וסטיין מייצגים השקפות עולם שהן לא רק חלופות לרפובליקאים והדמוקרטים, אלא גם נתפשות כאידיאולוגיות רציניות שצברו כוח משיכה בדור האחרון, בעיקר בקרב האליטות הכלכליות והפוליטיות. ההשקפה הליברטריאנית, שתומכת במינימום התערבות של הממשל בחיי האזרח, זוכה לתמיכה בקרב מובילי דעה רבים בעמק הסיליקון - מעוז ההשפעה החזק בבית הלבן לצד וול סטריט - הליברטריאנים של תעשיית ההיי־טק הוכיחו למקבלי ההחלטות בוושינגטון שאפשר לשנות את העולם בעזרת טכנולוגיה, ובלי עזרת הממשל. בנוסף, המפלגה הליברטריאנית היא גוף פוליטי שפועל כבר 45 שנה ומחזיק באידיאולוגיה שקשורה בעבותות לערכי החירות של האתוס האמריקאי. במשך השנים היא הצליחה להביא לבחירה של מועמדים בבתי הנבחרים של מדינות שונות.

מפלגת הירוקים האמריקאית קיימת אמנם רק 15 שנה, אבל בשני העשורים האחרונים נהפכה האג'נדה הירוקה לכוח אידיאולוגי מהותי בארה"ב בפרט ובמערב בכלל, בעקבות השפעות ההרס הסביבתי של הקפיטליזם והמאבק המתגבר של ממשלת ארה"ב בהתחממות הגלובלית (אם כי עדיין נרפה). האידיאולוגיה הירוקה כבר הצליחה להעלות לשלטון מפלגה ירוקה באחת הדמוקרטיות הגדולות והחשובות בעולם, גרמניה, במסגרת ממשלת קואליציה ב-2005-1998.

אם לשתי האידיאולוגיות האלה יש חשיבות אמיתית בסדר היום הכלכלי־חברתי בארה"ב, מדוע המפלגות שלהן זניחות? "הסיבה שבארה"ב לא צמחה אלטרנטיבה למפלגות הגדולות היא מבנית ולא אידיאולוגית", אומר פרופ' דיוויד ריצ'י מהחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית. "לאמריקאים יש שיטה נשיאותית, לא פרלמנטרית כמו אצלנו, ותפקיד הנשיא חשוב מאוד וחזק מאוד. זה הפרס הגדול של כל הפוליטיקה האמריקאית. ובשיטה הזאת המנצח לוקח הכל, והמפסיד הולך הביתה, גם אם הוא קיבל 49% מהקולות, שזה בדרך כלל מה שקורה.

"במבנה כזה אין סיכוי ריאלי למפלגה שלישית. גם אם מועמד שלישי יקבל 10%-15% מהקולות הוא הולך הביתה, בעוד בישראל מפלגה שמקבלת שיעור כזה נהפכת לכוח פוליטי משמעותי. משה כחלון, למשל, הוא איש מפתח בישראל עם עשרה מנדטים בסך הכל, שהם פחות מ-10%. אבל בארה"ב, עם 10% תמיכה הוא כלום. הוא הולך הביתה. את הקואליציות באמריקה מרכיבים לפני הבחירות, לא אחרי - אלה קואליציות בין קבוצות של בוחרים במפלגה הגדולה, הרפובליקאית או הדמוקרטית".

ובכל זאת, האם כתוצאה מתופעת טראמפ והשבר שהוא יצר במחנה השמרנים, המפלגה הרפובליקאית עשויה להתפרק ולשנות את אופי המערכת הפוליטית האמריקאית? האם ייתכן שאנחנו עומדים לחזות במפץ פוליטי היסטורי?

מקוששים קולות

ריצ'י: "מה שהולך לקרות במפלגה הרפובליקאית אחרי הבחירות לא ברור. תוך כדי הפריימריז האחרונים הרפובליקאים גילו שקבוצות בוחרים שונות בתוך המפלגה מפוצלות. בינתיים זה מחזיק מעמד עד יום הבחירות, אבל בקושי. אני מעריך שלא יהיה פיצול פורמלי של המפלגה, כי המבנה הנוכחי של שתי מפלגות הוא המבנה הנוח למשחק הפוליטי באמריקה. אני מעריך שכן יהיו שינויים בתוך המבנה - עלייה של כוחות מסוימים, כמו שקרה עם תנועת מסיבת התה".

לדברי ריצ'י, "הסיבה המרכזית לפיצול היא שהסיפור שסיפרו הרפובליקאים לבוחרים שלהם במשך שנים כבר לא ממש עובד, וטראמפ הוא זה שחשף את זה. טראמפ מנסה לדבר בשם האדם הפשוט, שניזוק מהתהליכים של הגלובליזציה - ויש הרבה מאוד אנשים בארה"ב שניזוקו ממנה. דטרויט, למשל, היא עיר של מעמד פועלים שנהפכה לקטסטרופה בגלל תהליכי גלובליזציה. במפלגה הרפובליקאית יש כוח מסורתי חזק בעד הגלובליזציה. לאורך השנים פוליטיקאים במפלגה תמכו בכניסת מהגרים לארה"ב כי זה כוח עבודה זול שמחליש את האיגודים המקצועיים, אז זה טוב לבעלי העסקים. אבל הגלובליזציה הזיקה לרבים מהבוחרים שלהם, שהם האנשים הפשוטים במעמד הבינוני והנמוך.

"במשך שנים הרפובליקאים סיפרו למצביעים שלהם שהגלובליזציה טובה לצמיחה הכלכלית של אמריקה, ולכן גם טובה בשבילם. זה עבד עשרות שנים, אבל כיום פחות ופחות אנשים מאמינים לסיפורים האלה, בעיקר אחרי המשבר הפיננסי הנוראי, כשאיש מהאחראים לו אינו יושב בכלא. לכן, הנרטיב המרכזי במפלגה הרפובליקאית לא מסתדר יותר עם הנרטיב של חלק אחר במפלגה, של האנשים הפשוטים, שמתמקדים בעיקר בערכים שמרניים, כמו התנגדות להפלות והכנסת הדת לבתי הספר. במשך הרבה מאוד שנים הצליחו להצמיד את שתי תפישות העולם האלה במפלגה הרפובליקאית, עד שהגיע טראמפ".

במובנים רבים סנדרס היה מועמד עצמאי, ולא היה רחוק מניצחון בפריימריז הדמוקרטיים. האם העובדה שסנדרס לא היה חלק מהמפלגה הדמוקרטית סייעה לו במרוץ או פגעה בו?

"סנדרס אכן פעל במנותק מהמפלגה הדמוקרטית במשך 40 שנה של פעילות פוליטית, אבל ברגע שהוא החליט לרוץ לנשיאות, הוא נכנס למפלגה הדמוקרטית כי הוא היה חייב את המנגנון. זה רק ממחיש עד כמה המנגנון של המפלגה הוא קריטי, ולכן ספק אם הוא יתפרק או ייחלש בעתיד. מבחינה אידיאולוגית, היתה כאן התמודדות בין מועמדת שלא מעוררת השראה לבין מועמד שידע להציע לבוחרים סיפור.

"אם נניח לרגע לענייני השחיתות של הכספים שלה, מדובר במועמדת שאמרה לבוחרים שהיא מנוסה ושיש לה פתרון לבעיות, אבל כשהיא מתחילה לדבר על הפתרונות אנשים מתחילים לנמנם, כי זה פשוט משעמם אותם. לעומתה, סנדרס סיפר סיפור ששיכנע את הבוחרים, וזה הסיפור של המאיון העליון מול כל השאר, של הפערים העצומים בין העשירים שמרוויחים המון כסף למעמד הביניים שלא התקדם במשך דור בכלכלה האמריקאית. אז סנדרס היה יותר חזק מבחינה רעיונית, אבל הילרי היתה יותר חזקה מבחינה ארגונית - וזה המפתח. הארגון והמנגנון הם עדיין המפתח לנשיאות. קלינטון זכתה במועמדות גם בגלל עסקני המפלגה והאנשים החזקים בה, שהסתכלו על סנדרס וחשו שהמעמד שלהם והכוח שלהם יהיה בסכנה אם הוא יזכה".

בימים אלה מפרסם ריצ'י את הספר "Politics Without Stories: The Liberal Predicament" ("פוליטיקה בלי סיפורים: המצוקה של הליברלים"), העוסק בפערי הנרטיב הפוליטי בין הימין השמרני לשמאל הליברלי בארה"ב לאורך הדורות. "במשך עשרות שנים הימין מספר נרטיבים משכנעים להרבה אנשים, ובאמריקה הסיפורים האלה הם סיפורים של השוק החופשי, של חשיבותם של ערכים מסורתיים, ושל האתוס האמריקאי של פטריוטיות, של חירות הפרט ושל ממשלה קטנה שלא מתערבת בחיי האזרחים. לסיפורים האלה יש תוקף של דורות על גבי דורות, אבל מול הסיפורים האלה כמעט אין סיפורים של השמאל הליברלי. האנשים האלה הם פרגמטיים, הם אומרים: 'אל תספר לי סיפורים, אני מאמין במדע, בסטטיסטיקה, באיסוף עובדות ואני מציע פתרון לבעיות. ויש לנו רשימה של בעיות'. אובמה נחשב פרגמטיסט, וכמוהו גם קלינטון".

גרפיטי, ארוחה עם פוטין ומעצרים

דיוויד ריצ'י

ג'ונסון וסטיין אמנם נתפשים כפוליטיקאים שוליים שלא הצליחו לעורר גלי תמיכה, אך ריצ'י סבור כי גם דמות ציבורית משפיעה ובעלת כוח פיננסי ופוליטי גדול לא תוכל להוות איום אמיתי על הרפובליקאים והדמוקרטים, אם תרוץ באופן עצמאי. "מייקל בלומברג, המיליארדר וראש העיר ניו יורק לשעבר, הוא דוגמה טובה. הוא הרי שקל להתמודד ב-2016, הכניס את האצבע שלו למים, והחליט לא לרוץ, בין היתר כי לא היתה לו מסגרת של מפלגה מאחוריו. בתור עצמאי הוא הבין שאין לו סיכוי, למרות כל המיליארדים שהוא יכול לשפוך על הקמפיין".

ובכל זאת, שני מועמדים עצמאים כבר הכריעו את הבחירות בדור האחרון - המיליארדר הימני רוס פרו ב-1992, שגזל קולות רבים מבוש האב והכריע את הכף לטובת ביל קלינטון; ואיש האקדמיה השמאלני ראלף ניידר ב-2000, שלקח קולות לא רבים אך יקרים מאל גור, שהעניקו לבוש הבן ניצחון בפלורידה - ובקמפיין כולו.

האם ייתכן שזה יקרה שוב, ואם כן כיצד?

ריצ'י: "צריך לזכור שפרו נכנס למרוץ הנשיאותי עם שיעור תמיכה של כ-20%, נתח די רציני של בוחרים, ולכן הוא המשיך עד הסוף וזה השפיע על התוצאות, כי הוא לקח קולות בעיקר מהרפובליקאים. ניידר קיבל בסקרים 3%-5%, אבל גם הוא רץ עד הסוף ולקח קולות מהדמוקרטים, שהכריעו את הכף בפלורידה לטובת בוש - ואת הבחירות כולן. אבל הפעם יש שני מועמדים שקשה לדעת ממי בכלל הם לוקחים את הקולות שלהם. זו שנת בחירות כל כך מבלבלת שלא לגמרי ברור לטובת מי הם ונגד מי הם. הקולות שלהם יגיעו מאנשים שפשוט נמאס להם לחלוטין מהמועמדים הרגילים".

סטיין וג'ונסון הם אולי מועמדים זניחים, אבל שניהם צמחו בשדרה המרכזית של החברה האמריקאית ופילסו דרכם בהצלחה לפוליטיקה הארצית.

סטיין, 66, היא בשר מבשרה של האליטה הליברלית הלבנה במסצ'וסטס, מהמדינות העשירות ביותר בהון פיננסי, אנושי ואינטלקטואלי ובית לכמה מהמוסדות האקדמיים הטובים בעולם, ובראשם אוניברסיטת הרווארד, שבה רכשה את השכלתה. היא עסקה ברפואה פנימית במשך 25 שנה ובמקביל התפתחה כאקטיביסטית חברתית שמקדמת אג'נדת שמאל ירוקה. לפני כעשור פרשה מעיסוקה כרופאה כדי להתמקד בקריירה פוליטית. היא נבחרה למועצת העיר לקסינגטון, מסצ'וסטס, ב-2005, שבה כיהנה עד 2011, אך כשלה בניסיונה להיבחר למשרת מושלת המדינה.

סטיין משלבת בין קידום סדר יום סביבתי לתפישה כלכלית־שמאלית, שקוראת בין היתר לפרק את קשרי ההון־שלטון בין וושינגטון לתאגידים, להטיל מסים גבוהים על העשירים ועל רווחי הון, ולהעניק שכר לימוד חינם באוניברסיטאות בסבסוד הממשלה. היא קוראת ליישום "ניו דיל ירוק" - רפורמה כלכלית לשינוי סדר עדיפויות פדרלי, הכוללת תוכנית למעבר ל-100% אנרגיה ירוקה עד 2030 של המשק האמריקאי, סגירת מפעלים מזהמים ומאבק בשינויי אקלים.

ב-2012 רצה סטיין לראשונה כמועמדת לנשיאות מטעם מפלגת הירוקים. היא קיבלה 0.36% מסך הקולות - 469 אלף בוחרים הצביעו לה. ההישג הבולט שלה מאותו קמפיין הוא מעצרה פעמיים בתוך שבועיים בחודש שלפני הבחירות, פעם במחאה על אי־השתתפותה בעימות הנשיאותי באוניברסיטת הופסטרה, ופעם כשניסתה להעביר מזון למפגינים בטקסס שמחו על פרויקט צינור הנפט קיסטון XL. בשני המקרים היא נעצרה בשל הסגת גבול. במהלך הקמפיין טענה כי אין הבדלים אמיתיים בין ברק אובמה ליריבו הרפובליקאי מיט רומני, הגדירה את שניהם "מועמדים של וול סטריט" ש"יעניקו לאמריקאים עוד ארבע שנים של שלטון תאגידים", והסבירה כי בעוד שרומני הוא "זאב בעור זאב", אובמה הוא "זאב בעור כבש".

מלים דומות היא השמיעה גם בקמפיין האחרון כלפי שתי המפלגות הגדולות, אותן היא מכנה "מפלגות התאגידים". גם בקמפיין הנוכחי הצליחה להסתבך עם רשויות החוק, כשבספטמבר הוצא צו מעצר נגדה בצפון דקוטה בשל ריסוס גרפיטי על בולדוזר במחאה על הקמת צינור נפט גדול במדינה. גם במקרה זה סטיין לא הצליחה למשוך את תשומת הלב של התקשורת הממוסדת, כמו במקרה של המתקפות הרטוריות הארסיות שלה כלפי שני המועמדים. "זה מחריד לשמוע את הדברים הדרקוניים שטראמפ מדבר עליהם, אבל ראינו במו עינינו את קלינטון עושה אותם", צייצה באחרונה.

יהדותה לא הפריעה לסטיין לבטא ביקורת קשה נגד ישראל. היא האשימה את ממשלת בנימין נתניהו בביצוע אפרטהייד בשטחי יהודה ושומרון ותמכה במאבק של תנועת החרם BDS על ישראל. את נתניהו היא כינתה "פושע מלחמה" וטענה כי הוא "מהווה איום לא רק על זכויות האדם והאינטרס האמריקאי, אלא גם על ביטחונם של יהודים החיים בישראל-פלסטין".

הביקורת של סטיין נגד ישראל ודאי לא תרמה לה בגיוס הקול היהודי בבחירות. מאמר שפורסם באחרונה באתר האמריקאי-יהודי "טאבלט" תוקף אותה בחריפות תחת הכותרת: "חברים לא נותנים לחברים להצביע לג'יל סטיין". בין היתר, תקף המאמר את ארוחת הערב שסעדה עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, במוסקווה, לאחר שמתחה ביקורת על מדיניות החוץ האמריקאית, אך נמנעה מלהשמיע את עמדותיה כלפי דיכוי זכויות האדם ברוסיה והאלימות שמפגין ממשל פוטין באוקראינה ואזורים אחרים.

למרות עמדותיה המוצקות בנושאים שונים ומתקפותיה החריפות נגד הממסד הפוליטי, סטיין חשפה בורות או חוסר בקיאות מטריד בנוגע לכמה מהצעותיה במדיניות הכלכלית שלה. כשנשאלה באוגוסט כיצד תבטיח לציבור האמריקאי דיור ללא עלות, הודתה כי מדובר ביעד לא ריאלי וכי למפלגה אין תוכנית מגובשת בנושא. כשנשאלה אם כדי לממן קצבת קיום בסיסית לכל האוכלוסיה, כפי שהיא מבטיחה, תשקול לעשות שימוש בהרחבה כמותית מוניטרית, התקשתה לחבר בין שני הדברים.

"אני אידיוט, האדם הטיפש ביותר שתפגוש בימי חייך"

ג'ונסון, 63, עבר דרך ארוכה ממעמד הפועלים של צפון דקוטה בצפון ארה"ב ועד לראשות מדינת ניו מקסיקו בגבולה הדרומי. עם סיום לימודיו באוניברסיטת ניו מקסיקו הקים חברת שיפוצים בשם Big J. Enterprises, שנהפכה לאחת מחברות הבנייה הגדולות והמצליחות בניו מקסיקו, ואת ג'ונסון למולטי מיליונר.

בשנות ה-90 פנה לפעילות פוליטית במפלגה הרפובליקאית, אף שכבר אז הגדיר עצמו ליברטריאן. ב-1994 התמודד למשרת מושל ניו מקסיקו עם מצע של הפחתת מסים ומאבק תקיף בפשיעה. הוא הביס את המושל הדמוקרטי ברוס קינג, וכעבור ארבע שנים נבחר לכהונה שנייה, במהלכה ביטא תמיכה מפתיעה בלגליזציה של מריחואנה וביטול המאבק הפדרלי בתעשיית הסמים. את החברה שלו הוא מכר ב–1999 בזמן שכיהן כמושל.

ג'ונסון מגדיר עצמו שמרן כלכלי וליברל חברתי. הוא מתנגד להפלות, קורא לבדלנות אמריקאית ולהפסקת ההתערבות הצבאית באזורי עימותים, ודוגל בביטול מס הכנסה ומסי חברות, כיאה לליברטריאן תקיף. ב-2012 התמודד לראשונה לנשיאות מטעם המפלגה. הוא זכה ב-1% מהקולות, שדירבנו אותו לרוץ פעם נוספת ב-2016, כשהפעם הוא צפוי לנגוס בנתח משמעותי יותר מהאלקטורט - רובו מליברטריאנים שנהגו להצביע לרפובליקאים, אך סולדים מטראמפ, לא רק מסגנונו האישי כמו גם מהצעותיו להגברת המעורבות של הממשל, ובהם ביטוח בריאות ממלכתי בחינם במימון פדרלי. ג'ונסון, בדומה לסטיין, תוקף את שתי המפלגות המרכזיות וטוען כי המערכת הפוליטית בארה"ב מעוותת ומוטה לטובתן. המתקפות האישיות שלו מתמקדות בטראמפ, ממנו הוא מקווה לקחת כמה שיותר קולות.

ואולם למרות הרקורד הרציני שג'ונסון ומפלגתו יכולים להציג לבוחר, בראיונות עמו קשה שלא להשתחרר מהרושם שהחיבור של ג'ונסון למציאות לוקה בחסר. סרטון של ג'ונסון נובח על כתב "גרדיאן" שהגיע לראיין אותו נהפך ויראלי בשבוע שעבר, לאחר שהכתב תהה בפניו מדוע הוא ממשיך במרוץ אף שאין לו סיכוי. את הראיון עמו, שנראה יותר כמו סצינת הומור נונסנס בין שני עובדים מהסדרה "המשרד", פתח ג'ונסון בווידוי הבא: "אני אידיוט, אני הרי האדם הטיפש ביותר שתפגוש בימי חייך". היה זה המשך ישיר לשורה של מבוכות טלוויזיוניות עבור ג'ונסון, שבהן חשף את בורותו בסגנון שרה פיילין, ובראשן תגובתו המדהימה לזוועות המלחמה בסוריה בראיון ל-MSNBC. "מה זה חאלב?" תהה בפני המראיין, שנותר המום. "אתה צוחק עלי", השיב לג'ונסון. לזכותו של הפוליטיקאי הליברטריאני אפשר לזקוף את הכנות הנדירה שבה הוא מדבר, גם כשהוא לא מבין על מה הוא מדבר.

ואולם יש מדינה אחת שבה ג'ונסון יכול להטריל עצמו ככל העולה על רוחו ועדיין לזכות בתמיכה משמעותית - ניו מקסיקו. סקרים שפורסמו בשבועות האחרונים מעידים כי המושל לשעבר זוכה בה לתמיכה של כ-25%, לא רחוק מ-31% התמיכה בטראמפ ו-35% שמקבלת קלינטון בסקרים. לאור שורת הסקנדלים האחרונים שעוררו קלינטון וטראמפ, ג'ונסון עשוי ליהנות מתנועה משמעותית של מצביעים לעברו ביום הבחירות, ובתרחיש מסוים אף לזכות באלקטורים של המדינה. במקרה של מרוץ צמוד במיוחד, שבו לא קלינטון ולא טראמפ יצליחו לזכות ב-270 האלקטורים הדרושים לניצחון בבחירות, ג'ונסון יהפוך לאיש השעה כשיוכל להכריע אם להעביר את האלקטורים שלו לאחד המועמדים, או להשאיר את המצב במבוי סתום ולהעביר את ההכרעה לקונגרס בוושינגטון, שם ייקבע הנשיא הבא. ואולם גם ג'ונסון עצמו מודה כי הסיכוי שהוא יזכה בניו מקסיקו קטן, וההסתברות שהוא יהיה זה שיכריע את הבחירות "קלושה עד לא קיימת".

אז מה כן יכריע את הבחירות? ריצ'י סבור כי חשיבותו של המגנון המפלגתי תקבל משנה תוקף ביום שלישי הקרוב, במיוחד במצב של מרוץ צמוד, כפי שמראים רוב הסקרים האחרונים. "אני מניח שביום הבחירות המנגנון של קלינטון יהיה חזק יותר מאשר של טראמפ, שאינו מנוסה בזה, וגם לא זוכה לתמיכה של הרבה עסקנים במפלגה הרפובליקאית. חלק מאנשי המנגנון המפלגתי לא ישכבו על הגדר בשבילו ביום הבחירות. ייתכן שזה מה שיכריע את הכף בסופו של דבר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#