מה מסתתר מאחורי החלטת נתניהו לסגור את תאגיד השידור עוד לפני שהוקם - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה מסתתר מאחורי החלטת נתניהו לסגור את תאגיד השידור עוד לפני שהוקם

הקריירות של עיתונאים בסכנה - ומה עם הקריירה של ארדן וכחלון?

108תגובות
נתניהו, רעייתו שרה והשר ארדן במפגש עם יחידת האופנועים של יס"מ ירושלים
אוהד צויגנברג

קל לנחש כיצד חשים מאות עובדי תאגיד השידור הציבורי החדש, שאותו מאיים ראש הממשלה בנימין נתניהו לסגור עוד לפני ששידר דקת מסך אחת. קל גם לנחש כיצד חשים עובדי רשות השידור הוותיקה, שנמצאים כבר כמה שנים תחת חרב פיטורים, ולא יודעים אם ייקלטו בתאגיד החדש. קל גם לנחש כיצד חשים עיתונאים בכלל, כשצצות ידיעות על רשימות לבנות ושחורות שיוצאות מסביבת ראש הממשלה, ומסמנות עיתונאים שנתניהו רוצה לראות בתאגיד החדש (אם יקום) וכאלה שלא. תחושות הגועל של עיתונאים מהאופן שבו מטפל נתניהו בשוק התקשורת היא הדבר הקל ביותר להבנה כאן.

אבל נניח לתחושות של אנשי תקשורת, ונתמקד לרגע בתחושות של פוליטיקאים. לא נהיה ציניים. נצא מנקודת הנחה שאנשים מגיעים לפוליטיקה כדי להשפיע על המציאות ולפעול למען הציבור והמדינה. קחו למשל את גלעד ארדן. מדובר בפוליטיקאי שנחשב רציני, ענייני, אמביציוזי ואפילו ממלכתי. בתפקידו הקודם כשר התקשורת הוא אימץ את קריאתו של נתניהו לשריו "תהיו כחלונים", והחליט להוביל רפורמה אמיצה להקמת שידור ציבורי חדש במקום רשות השידור, שהסתאבה והיתה נתונה למרותם של פוליטיקאים שהחריבו אותה.

ארדן הקים ועדה ציבורית בראשות רם לנדס, ניהל דיון ציבורי מעמיק ומאבק גדול, ובסופו של דבר הביא לחקיקת חוק להקמת תאגיד השידור הציבורי החדש וסגירת רשות השידור הקיימת. ההיגיון שבבסיס המהלך הוא שאי אפשר לבנות תרבות ציבורית חדשה לשידור ציבורי ברשות הקיימת - ולכן צריך פשוט להקים הכל מחדש, תוך הרחקת פוליטיקאים מהתאגיד החדש והפקדת המינוי של אנשי מפתח בידי ועדה בראשות שופט.

ארדן הפגין ראייה ממלכתית ומקצועית, אך לפני שהשלים את המלאכה, צצה בפניו ההזדמנות להתמנות לשר הפנים במקום גדעון סער, ושיקולי הקריירה גברו על הצורך לבצע את העבודה עד הסוף. בשלב הזה העניינים החלו להשתבש, מכיוון שנתניהו נכנס לתמונה, והוא רואה אותה אחרת לגמרי מארדן.

לנתניהו יש תסביך תקשורת לא ברור שגורם לו לתעב אותה, לחשוש ממנה ולנסות להשתלט עליה ולשלוט בה. הוא רואה בשליטה בתקשורת מפתח להמשך שלטונו ולעיצוב המציאות כפי שהוא רואה אותה. הוא גם רואה בה כלי טקטי חשוב בהשפעה על סדר היום, וכל אימת שצצים עניינים שאינם נוחים לו (חקירות לגבי טוהר מידות, התנהלות רעייתו) הוא מפגין מומחיות ביצירת הסחות דעת אפקטיביות. אין לכך קשר לימין או שמאל, רק לשליטה. בקדנציה הנוכחית נתניהו לא מתיימר להיות ממלכתי. בקדנציה הזאת הוא רוצה משילות, שליטה ומעורבות מקסימלית בכל תחום שמספק לו את אלה.

נחזור לארדן. בפוליטיקה שלנו מקובל ששרים אינם ממשיכים את מורשתם של השרים שקדמו להם. כך נמחקו, למשל, המהלכים של יש עתיד מהממשלה הקודמת: ועדת גרמן, השוויון בנטל ומע"מ 0%. אפשר להבין את הנוסחה הזאת עם לפיד, שנתניהו רואה בו יריב פוליטי - אבל מה קורה כשהמהלך של הקמת תאגיד שידור ציבורי חדש הוא יוזמה של שר ממפלגתו, ולא רק מאותה מפלגה, אלא אחד השרים הכי מקורבים לראש הממשלה? מה אמור להרגיש ארדן, שהוביל מאבק מרשים ורפורמה חשובה, כשראש הממשלה מחסל אותה? האם ארדן ולפיד הם היינו הך מבחינתו של נתניהו? מה חושב ארדן כשנתניהו אומר על עצמו שהוא היחידי שיכול לטפל בשוק התקשורת כי כל שאר הח"כים רוצים למצוא חן בעיני עיתונאים? איך ארדן רואה את הקריירה הפוליטית שלו, כשמהלך שהקדיש לו שנתיים מחוסל משיקולים לא ענייניים ולא ממלכתיים? האם זאת קריירה פוליטית מוצלחת בעיניו? האם ההתקדמות ממשרד קטן לבינוני ובהמשך למשרד גדול חשובה בכלל, כשראש הממשלה מחסל את ההישג הכי גדול שלך מאז שנכנסת לפוליטיקה?

גלעד ארדן (מימין) ומשה כחלון, בטקס חילופי שר התקשורת
מיכל פתאל

האמת היא שקל לנחש מה חש ארדן. כשהבוס שלך פועל נמרצות למחוק לך מהרזומה הישג כה משמעותי, אתה לא יכול להיות מרוצה. סביר גם שהוא ייתן פייט, אבל כמה רחוק הוא מוכן ללכת? קורה לעתים במקומות עבודה שהבוס מקלקל לך, וזה הרגע שבו אנשים אמביציוזים וענייניים שואלים את עצמם "מה אני עושה כאן?". תשובה אחת אפשרית היא שאתה כבר עסוק בנושא אחר, גדול ולא פחות חשוב מהתאגיד - ביטחון הפנים של תושבי ישראל, נניח - ולכן אפשר לבלוע רוק ולתת לבוס שלך לעשות כרצונו. אם נביא בחשבון שאותו בוס מטיל אימה באחרונה על חבריו מבית (ע"ע ישראל כ"ץ ופרשת השבת), אז האופציה של לסתום את הפה ולתת לו לעשות כרצונו היא בהחלט סבירה.

אבל יש גם תשובה אפשרית אחרת, והיא רלוונטית לא רק לשר ארדן, אלא גם לשר משה כחלון, שעזב בזמנו את הליכוד בדיוק בגלל תרגילים ויחס שלא אהב מהבוס נתניהו. הציבור מסתכל על ארדן וכחלון ורואה בהם פוליטיקאים מתונים ושפויים, שאמורים למנוע פגיעה בממלכתיות, בשלטון החוק ובדמוקרטיה. הוא מצפה מהם לעמדה אמיצה ולשימוש בכוחם כדי לטרפד מהלכים כמו זה של חיסול תאגיד השידור הציבורי לאחר שזה כבר גייס מאות עובדים ונערך לעלייה לאוויר. כחלון יכול להגיד עד מחר שהוא עסוק במשבר מחירי הדיור, אבל כשהוא שותק או נותן יד לחיסול התאגיד החדשף הוא שותף לפגיעה בדמוקרטיה. ההסכמה של כחלון וארדן - ולמעשה גם של נפתלי בנט, הרואה עצמו כמועמד עתידי להנהגת הימין - לחיסול התאגיד ללא קרב, מציגה אותם כפוליטיקאים ציניים או מפוחדים, שראש הממשלה הצליח לאלף ולרתום למטרותיו האישיות. מילא אם היו אלה מטרות ממלכתיות.

נ.ב

ראש הממשלה, בשבתו כשר התקשורת, מדבר שוב ושוב על כוונתו להכניס תחרות לשוק הטלוויזיה המסחרית. העיתון הזה תומך מאז ומתמיד בכל מהלך להגברת התחרות במשק, בכל תחום. אנחנו בעד הכנסת מתחרים נוספים גם בענף הטלוויזיה המסחרית, למרות שהוא סובל מבעיות הנובעות משוק פרסום חלש ותמורות טכנולוגיות דרמטיות (צפייה נדחית, צריכת תוכן באינטרנט). שהשוק יקבע כמה ערוצים מסחריים יהיו - שניים, שלושה או עשרה.

אבל כשרואים את התנהלותו של נתניהו בשוק התקשורת, נלווית לתמיכה הזאת דאגה שמא המטרה העיקרית שלו אינה הגברת תחרות, אלא החלשת שחקנים קיימים והשתלטות על עוד ועוד מאחזים בתקשורת. אני מאמין לנתניהו שהוא בעד תחרות, אבל כשרואים כיצד הוא מתנהל בענף התקשורת, ברור שהמוטיווציה הבסיסית שלו אינה קשורה כלל לתחרות - אלא לרצונו לאלף את התקשורת ולשלוט בסדר יומה. זה גורם נזק לשוק התקשורת, לדמוקרטיה ובסופו של דבר גם לנתניהו ולאמון בו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#