"יותר קיצונית מנתניהו": מה באמת רוצה איילת שקד מהחיים שלנו? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"יותר קיצונית מנתניהו": מה באמת רוצה איילת שקד מהחיים שלנו?

שרת המשפטים, איילת שקד, מכריזה כי מערכת המשפט הישראלית נוסעת על מסילה עקומה שיש לתקנה, וגוררת מבול של תגובות: "כל חוק שנחקק מבחינתה פוגע בחירות גם בחירות לעשוק"

155תגובות
איילת שקד
אוליבייה פיטוסי

ספק אם הרבה בני נוער משועממים שנוהגים לבלות את זמנם ב"לעבוד על אנשים בטלפון" מודעים לכך, אבל באפריל האחרון השתנה מצבם החוקי באופן משמעותי. זה היה המועד שבו נכנס לתוקף "החוק למניעת הטרדות של מוקדי חירום", שבין יוזמיו ח"כ עמר בר־לב מהמחנה הציוני. החוק מגדיר באופן מפורט את הסנקציות שיכול מוקד חירום מסוים לנקוט נגד מי שמטריד אותו, וקובע, למשל, כי לאחר שלוש שיחות הטרדה המספר שממנו בוצעו השיחות ייחסם לארבעה ימים. לאחר שתי הטרדות נוספות תוטל חסימה של שבועיים נוספים, ואם יעז מישהו להטריד עוד פעמיים את המוקד - העונש יהיה חסימה קבועה.

ספק אם אותם 25% מתושבי ישראל שלא נולדו בארץ ידעו שביוני, חודשיים אחר כך, הכנסת חוקקה עבורם חוק מיוחד, שמכונה "חוק העלייה" - 134 שנה אחרי תחילת העלייה הראשונה, נזכרה הכנסת לחוקק חוק שלפיו העלייה היהודית ארצה לדורותיה תצוין ביום מיוחד באירוע בישיבת הממשלה, בבית הנשיא, במערכת החינוך, במשטרת ישראל, בצה"ל ועוד. ביולי, לעומת זאת, נזכרה מדינת ישראל לסגור פינה שספק אם רבים, פרט לחבר הכנסת אורן חזן (הליכוד) שיזם את החוק, כלל ידעו שהיא לא סגורה. מתברר ששם המדינה שבה אנו חיים לא הוגדר כ"ישראל" עד שעבר החוק הנוגע לכך לפני כמה חודשים.

חוקים שכאלה ודומיהם, כך מתברר, הם בין הגורמים המסבירים את המאמר שפירסמה לפני שבועיים שרת המשפטים, איילת שקד (הבית היהודי) תחת השם "מסילות אל המשילות". המאמר, שמציג את החזון הכלכלי־חברתי של שרת המשפטים, מכיל ארבעה חלקים. הוא פורסם בכתב עת "השילוח", שזה היה הגיליון הראשון שלו - כתב עת להגות מדינית הממומן על ידי הקרן האמריקאית התקווה.

שקד כתבה במאמר: "מוזר ככל שהדבר עשוי להישמע, בכל פעם שחברי הכנסת מצביעים בעד חוק חדש ולוח התוצאות במליאה מראה על תמיכה, באותה שעה בדיוק - חברי הכנסת מצביעים במקביל גם הצבעת נגד. הצבעת הנגד הזו היא הצבעה שקטה; קשה לשים לב אליה, והתוצאה שלה כלל אינה נרשמת בדברי הכנסת. אבל זו הצבעת נגד חדה וברורה. הצבעה נגד החירות שלנו, שמרגע התקבלותו של החוק החדש מצטמצמת והולכת.

"בכל פעם שהכנסת תומכת בחוק שאמור לשרת תכלית ראויה ולפתור בעיה חברתית או כלכלית; בכל פעם שהמחוקק בוחר להביע אמון במנגנון נורמטיבי חדש; בכל פעם כזאת - אנחנו למעשה מרימים את ידינו כדי לתמוך בהצבעת אי־אמון המתרחשת באותו רגע. אי־אמון ביכולת שלנו, כיחידים וכקהילות, לנהל את עצמנו באופן שהוא טוב דיו, בלי שהמדינה תקבע עבורנו את מסלול חיינו. ובכל זאת, לא פחות מ-1,500 פעמים ביקשו ח"כים, ב-15 החודשים האחרונים, ליטול מאתנו חלק מהחירויות שלנו".

כך, שנה וחמישה חודשים בלבד אחרי שמונתה לתפקיד שרת המשפטים, שקד קופצת מדרגה ככל שמדובר בדרך שבה היא רואה את תפקידה בציבוריות הישראלית, ופורשת במאמר את החזון המפורט שלה עבור מערכות השלטון בישראל. קשה להפריז בגודל היומרה שבפרסום המאמר שבו שקד, 40, מכריזה כי מערכת המשפט הישראלית נוסעת על מסילה עקומה, שהגיע הזמן לתקנה. החותם שהיא רוצה להשאיר כבר אינו מתבטא בחוק זה או אחר, או במינוי ספציפי - אלא ביחסים בין הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת בישראל. מבחינתה מדובר בזינוק מעיסוק בענייני היומיום לעיסוק בחזות הכללית של מדינת ישראל. חשוב מכך, שקד מתרחקת כאן מהעיסוק בתחומים הביטחוניים והפוליטיים שמהווים את עיקר המצע של מפלגתה לאורך השנים, ומציגה משנה סדורה בתחום הכלכלי - מהלך שמעיד כי שאיפותיה הפוליטיות בשנים הבאות לא נגמרות בתפקידה הנוכחי. הסטטיסטיקה אכן מעידה כי מערכת המשפט הישראלית היא שיאנית חקיקה ברמה עולמית. ועדיין, הכרזתה של שקד היא קיצונית. הרי כיצד ניתן ליישב אמירה שלפיה כל חוק באשר הוא יוצא נגד החירות, עם קיומו של חוק כמו "חוק שוויון הזדמנויות בעבודה" (1988), שנועד להגביר את רמת החירות של אזרחים מקופחים להשתלב בשוק העבודה.

שלי יחימוביץ'
אמיל סלמן

הח"כית שלי יחימוביץ' (המחנה הציוני), שיצאה בחריפות נגד מאמרה של שקד בדף הפייסבוק שלה ובאתר האישי שלה, התייחסה השבוע לאמירה הזאת של שקד: "החלק החמור ביותר בטקסט הוא לא זה שמתייחס לעודף העומס על מערכת המשפט. היא גם כותבת שזו טענתה השולית. הבעיה היא שחוקים, כעיקרון, מטרידים אותה. כל חוק שנחקק מבחינתה פוגע בחירות. פשוט כי הוא מגביל את החופש לאנוס, להרביץ ולעשוק - כי ככה בנויה החברה האנושית".

הפרופסור למשפטים מרדכי קרמניצר מהאוניברסיטה העברית, המכהן כסגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, אומר כך: "נכון שיש אצלנו יצר מופרז לחוקק, ושקד צודקת כשהיא מדברת על רגולציית יתר בתחום רישוי העסקים - אם הולכים לפי הפרסומים הרשמיים של OECD, באמת רואים שישראל היא מקום שקשה לעשות בו עסקים. היא צודקת גם בכך שמרבים אצלנו לרוץ אל המשפט הפלילי, בדרך שלא עולה עם העיקרון שיש לפנות אל המשפט הפלילי רק כשאין דרך פחות חריפה. אבל היא טועה בגדול בכך שהיא מעמידה את החירות כערך יחיד ועליון, שלא מתחרה בשום דבר אחר. זאת תפישת חירות קצת פשטנית מדי. יש עוד דברים חשובים כשמדברים על החירות - כמו ערך החיים וערך השוויון. כדי להחליט שחוק פוגע בחירות, צריך להחליט מה הוא רוצה להשיג, אם תכליתו ראויה ואם הוא עושה זאת באופן מידתי".

ח"כים כמו יחימוביץ', יריב לוין (הליכוד) ואורי מקלב (יהדות התורה) בלטו לאורך השנים בדירוגי "אלופי המחוקקים", שבהם התקשורת בוחנת מי הם הח"כים שחוקקו יותר חוקים מהאחרים - ולחלקם יש הסבר פשוט לעודף החקיקה. יחימוביץ' הסבירה כי "במידה רבה, יש בישראל הרבה חקיקה פרטית פשוט כי הממשלה שלנו חסרת מעש. מכיוון שהממשלה לא עושה כלום ומשמרת את כל עבודת החקיקה שלה לחוק ההסדרים, היא משאירה מרחב גדול לח"כים לעבוד במקומה".

מקלב אומר בעניין כי "לא סתם קוראים לבית הזה בית המחוקקים - חוץ מחקיקה ופיקוח אין לבית הזה מה לעשות. הדיבורים הרבים שיש בו לא מביאים שום שינוי מהותי. הכוח שלו נובע רק מחקיקה ומתקנות. כח"כית, שקד היתה מחוקקת שידעה להשתמש היטב בכלי הזה, כך שהכל תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על הדברים.

"יש חבילה של חוקים פוליטיים בסגנונם כמו חוק ההשעיה, חוק ההסדרה, חוק V15 או חוקים שמגדירים ענישה למחבלים, ושקד היא ממובילי החוקים החריגים האלה - חוקי קצה שבמסגרתם רוצים למנוע או לבצע תהליכים פוליטיים על ידי חקיקה". מקלב מוסיף כי "ודאי שיש עומס. יש חוקים שלי שלא מקודמים בגלל עומס של חוקים העוסקים בתחומים כמו טרור. החוקים שנפגעים הם החוקים החברתיים והצרכניים, שעוסקים בהתרה והקלה של ביורוקרטיה. חוקים הנוגעים לתיקונים בביטוח, לזכויות של אלמנות ויתומים ונפגעי טרור ונכי צה"ל. חוק האצלת מזון למשל - זה חוק שמחדד את נושא האחריות של מי שנותן אוכל לנזקקים, ונותן ביטחון לאדם שתרם אוכל, ולא ידע שהוא לא היה תקין, כך שהאחריות על כך אינה עליו. יש כיום מצב אבסורדי של מזון בשווי מיליארד וחצי שקל בשנה, שנזרק מבתי מלון ומסעדות. זה לא אוכל שנאסף מהשולחן או משהו, אלא אוכל שלא הוגש.

"מי שטוען לריבוי חקיקה, שיסתכל במשרדים ממשלתיים, ויראה שאין נכונות לשינוי ויש הרבה דברים שאפשר לעשות רק דרך חקיקה. ניתן לתת כדוגמה את חוק מכר הדירות, שמגביל את שכר הטרחה של עורכי דין. אם הממשלה היתה מביאה אותו לחקיקה זה היה מצוין, אבל היא לא עושה את זה. היתה חקיקה לגבי עובדים זרים שלפיה מחלקים את הארץ גיאוגרפית, כדי שאותו עובד זר שהובא לישראל כדי לסייע לנכה שמתגורר, למשל, בדימונה - לא יברח ממנו חודש אחרי שהגיע לישראל, וימצא מישהו שגר בתל אביב. זה חוק שבין היתר יתגמל עובדים זרים שנמצאים בפריפריה. התייעצתי בנושא הזה עם פקיד בכיר במשרד הפנים, והוא אומר כי 'זה מהלך שאפשר לקדם רק בחקיקה'. אני לא חושב שיש ריבוי חוקים. אם יש ריבוי - זה כי הממשלה לא עושה את העבודה שלה. שיבואו ויציגו רשימה של חוקים לא נכונים.

פחות הצעות חוק עוברות בכנסת ה-20

"משילות זה גם עניין של השקפה. חוק ההימורים נגד מכונות המזל שקידמתי עם מרב מיכאלי (המחנה הציוני) - זה ריבוי חקיקה? חוק שנועד להגביל את הפערים במחירי ירקות זה דבר רע? אנחנו רוצים שיחייבו ירקן לכתוב כמה עלתה לו הסחורה. שיסביר איך הוא קנה תפוח ב-5 שקלים ומוכר אותו ב-13 שקל. זה קיים בחו"ל. על הדברים האלה שקד אומרת 'זאת חקיקה לא טובה'," אומר מקלב.

שר התיירות לוין, שזכה גם הוא בתואר אלוף המחוקקים, אומר בנושא: "יש בעיה בסיסית קשה מאוד בכנסת, שנובעת מכך שברוב הפרלמנטים בעולם עיקר עיסוקו של הפרלמנט הוא בפיקוח שוטף על הממשלה, בעוד בישראל הפיקוח הזה כמעט לא קיים. לדוגמה, הליך שימוע לאישור מינויים בכירים בשירות הציבורי - כמו בסנאט האמריקאי - לא קיים בישראל. מתן עדות בשבועה מול הכנסת גם אינו קיים. אין לכנסת יכולת לעקוב בזמן אמת אחר משרדי הממשלה, או יכולת לעקוב אחר ביצוע התקציב. הפרלמנט שלנו מאוד חלש בפיקוח, אז הדרך היחידה של הח"כים לבוא לביטוי הוא בחקיקה פרטית, כדי להציף נושאים שחשובים להם וליצור מצב שבו יוכלו להשפיע. אז אנו במצב שבו משקל החקיקה הפרטית בעבודת הח"כ הוא גדול באופן בלתי־פרופורציונלי יחסית לעולם. ברוב העולם, אם חבר פרלמנט העביר בכל הקריירה חוק אחד שיזם זה הישג עצום. אני חוקקתי בשתי קדנציות 78 חוקים. זה מספר שלא ניתן היה להגיע אליו באף פרלמנט אחר, גם ב-70 שנות כהונה". הוא מוסיף כי "צריך לזכור שאם נצמצם את היכולת של הח"כים לקדם חקיקה פרטית מבלי לתת להם כלים אמיתיים לפיקוח שוטף על הממשלה - נערער האיזון בין הממשלה לפרלמנט, ונחליש את הפרלמנט באופן שאין כמוהו בעולם".

ד"ר חן פרידברג מהמחלקה למזרח התיכון ומדעי המדינה באוניברסיטת אריאל ועמיתת מחקר במכון הדמוקרטי, אומרת כי "בהיבט ההשוואתי, אין למצב שלנו אח ורע בעולם. אם בעשור וחצי האחרון הונחו על שולחן הכנסת קרוב ל-25 אלף הצעות חוק פרטיות, ברוב מדינות העולם הדמוקרטי מדובר על כמה מאות או על אלפים. רק איטליה מתקרבת אלינו, עם 17 אלף הצעות חוק פרטיות. המספרים הללו מעידים על משהו חריג. המצב נובע, בין היתר, מכך שאין אצלנו מגבלות על הצעות חוק פרטיות, בעוד שברוב מדינות העולם יש מגבלות או מכסות בתחום".

אך אלה רק הצעות. מעט מהן מבשילות לחוקים.

"מכיוון שמוצעות כל כך הרבה הצעות חוק פרטיות - גם המספר המוחלט שלהן שעוברות גבוה יותר ביחס ליתר המדינות. בארבע הכנסות האחרונות בישראל, מתוך כ-400 חוקים שעוברים בכל קדנציה, כמחצית מהם מקורם בחקיקה פרטית. אם בודקים מה השיעור מתוך כלל החוקים שהוגשו בחקיקה פרטית שעוברים, מדובר על סביבות 5%. זה מעסיק את הגורמים המקצועיים בכנסת בצורה אינטנסיבית מאוד. זה עושה זילות לתהליך החקיקה במדינה, ומבטא את זה שמנסים לפתור כך בעיות שלא נועדו להיות מטופלות בחקיקה ראשית.

"חברי הכנסת עצמם הופכים את החקיקה הפרטית לחזות הכל. גם אם רוב ההצעות הן לא באמת הצעות חוק - אלא מה שאנו קוראים לו 'הצהרות חוק' - הם יודעים שזאת דרך להעלות נושא, ומשתמשים בה כדי לקבל פרסום. אז הם קיבלו כותרת לשעתיים היום ושעתיים מחר, ובינתיים, המון אנשים מתעסקים בזה. העוזרים שלהם כותבים את ההצעה. הלשכה המשפטית מנסחת, סדר היום של הוועדות השונות ושל ועדת השרים לענייני חקיקה הופך להיות עמוס, וכל הדיון בהצעות הופך רדוד ושטחי, כי כמה אפשר לדון לעומק בהצעות חוק בשעתיים בשבוע? ובינתיים כל הח"כים לא עושים את התפקיד החשוב שלהם, שהוא הפיקוח".

איילת שקד
אוליבייה פיטוסי

אולי זה כי אנחנו מדינה צעירה ואין לנו עדיין מספיק חוקים?

"אנחנו לא דמוקרטיה כזאת צעירה. רוב המדינות הדמוקרטיות המבוססות כיום הן בנות 100-60 שנה. גרמניה, יפן, ספרד ופורטוגל הן דמוקרטיות שהוקמו רק אחרי 1945. הדמוקרטיות המבוססות של מזרח אירופה הוקמו רק לפני 24 שנה. מה שכן, אצלנו התחילה בשנות ה-90 שיטת הפריימריס, וכדי להצליח בפריימריס צריך כסף וצריך להתבלט - ואחת הדרכים להתבלט היא להגיש הרבה הצעות חוק פרטיות. ובהינתן שאין על כך מגבלות מוסדיות, השימוש בהצעות האלה נהיה תכוף יותר ויותר, ואף אחד לא שם להן מעצור.

"לפעמים מדובר בנושאים משמעותיים של רווחה וחברה, שהח"כים רואים שהממשלה לא תתמוך בהם מיוזמתה, ולכן מגישים הצעה שתכריח את הממשלה לטפל בנושא. אבל השאלה היא כמה מתוך 25 אלף ההצעות הן כאלה. הרי מה זה התואר שמחלקים לח"כים - אלופי החקיקה? זה לא בודק איכות. אם מישהו עובד שנתיים על חוק משמעותי של הנגשה לנכים או על חוק דיור ציבורי, האם אפשר להשוות זאת לחוק של אורן חזן שדורש לקרוא למדינת ישראל בשם 'ישראל' לפי חוק, או הצעה לחוק שלפיה כל שיר חמישי שמנוגן בישראל יהיה מהמקורות? או חקיקה שמחייבת בתי עסק להחזיק חלב דל לקטוז? על חוק רציני צריך לעבוד הרבה מאוד זמן".

שני חזונות של כלכלה יהודית

"בהקדמה לספרו קפיטליזם וחירות מתייחס חתן פרס נובל, פרופ' מילטון פרידמן, לרשמיו מביקור שערך בישראל בשנות ה-60, ומציין כך: בישראל קיימות שתי מסורות יהודיות הנאבקות זו בזו. מסורת אחת בת 100 שנה של אמונה בשלטון סוציאליסטי פטרנליסטי ודחיית הקפיטליזם והשוק החופשי; ומסורת שנייה בת 2,000 שנה שהתפתחה מתוך צרכים הכרחיים בגולה: הישענות האדם על עצמו ושיתוף פעולה חופשי, שימוש בכל אמצעי של כושר ההמצאה היהודי כדי לנצל הזדמנויות שנעלמו מעיניהם של פקידי השלטון.

"הגעתי למסקנה כי למזלה של ישראל, הוכח כי המסורת העתיקה יותר היא המסורת החזקה יותר. לצערי, נדמה שהדברים שנאמרו בביטחון לפני יותר מ-50 שנה אינם נכונים כיום במלוא עוצמתם. הלוואי שהיה לי היום את אותו ביטחון שהיה לפרידמן בדבר ניצחונם הוודאי של ערכי החופש, שהעם שלנו חרת על דגלו באלפיים שנות הגלות, ושהביאו אותו לשגשוג המדהים שממנו אנו נהנים כיום. המאבק בין שתי המסורות היהודיות רחוק מלהיות מוכרע כיום לטובת השיטה הדוגלת בחופש, ולטובת אותם מאמינים שהמכשיר ההכרחי לייצור חופש הוא חופש כלכלי" (איילת שקד, מסילות אל המשילות).

מרדכי קרמניצר
אמיל סלמן

במאמרה נשענה שקד על אבי הכלכלה החופשית, מילטון פרידמן, כגיבוי לחזון שלה - ואז הרחיקה עוד, בגיבויו של פרידמן, לכתבי הקודש של היהדות, בניסיון לשכנע בצדקת הכלכלה החופשית. היא אמנם אינה גורסת כי עשר הדברות שהספיקו לעם ישראל במדבר דיים כדי לנהל את החיים החברתיים במאה ה-21, אבל היא כן מאמינה שהיהדות לצדה. את האמונה הזאת היא מחזקת גם בחלק השלישי של מאמרה, המתייחס לצורך להעמיק את הזהות היהודית של מדינת ישראל, בין היתר באמצעות חוק הלאום - הצעת חוק שמטרתה להגדיר את זהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. שקד למעשה טוענת כי גם הרעיונות הדמוקרטיים שבבסיס מדינת ישראל טמונים ביהדות.

"קודם כל, אני רוצה לשבח אותה. מדינת ישראל צריכה להודות על כך שיש לה שרים שעוסקים לא רק בביצוע, אלא גם בהגות. זה לא טריוויאלי", אומר ד"ר בני פורת, מרצה בפקולטה למשפט באוניברסיטה העברית ועמית במכון הישראלי לדמוקרטיה החוקר את מדעי היהדות. הוא מוסיף כי "אני מזדהה עם הצורך לחזק את הקשר בין המדינה היהודית לדמוקרטית. מקובל לראות בהם שני ערכים דיכוטומיים, הנמצאים ביריבות - והשאלה היא אם אפשר לתת אלטרנטיבה שבה הם תומכים זה בזה. האם המדינה יכולה להיות גם דמוקרטית יותר וגם יהודית יותר? לא מעט פעמים, כשמתקנים חברתיים מימין או משמאל, סוציאליסטים או נאו־שמרנים, מתייחסים ליהדות - אנחנו רואים אצלם קריאה אנכרוניסטית של המקורות. אם אתה במחנה השמאלי, נדמה לך שכל המקורות היהודיים תומכים בקיבוץ ללא בעלות פרטית ובקולקטיב חזק. אם אתה ימני, הקריאה שלך הפוכה. אבל כשמסתכלים במקורות, הם כשלעצמם לא תומכים לא בחזון הזה ולא בזה, אלא מציגים חזון משלהם.

"אם נשאל, למשל, אם המקורות היהודיים רואים לנגד עיניהם רשות מבצעת דומיננטית ומתערבת או רשות מינימליסטית, התשובה היא כנראה בקצה המינימליסטי. מהבחינה הזאת, שקד צודקת כשהיא חרדה מכך שהרשות המבצעת תתערב יותר מדי בכל הנוגע לחירות של בני אדם. רעיון השלטון החזק מדי שפוגע בחירות האנשים הוא כמעט סוג של חילול הקודש ביהדות. מצד שני, השרה דיברה הרבה על חקיקה, וביהדות החוק הוא מאוד מתערב, מסדיר ודומיננטי. אם בהגות הכלכלית הליברלית המדינה אמורה להטיל מעט מאוד חובות עשה על האזרח, ובעיקר אומרת לאזרח מה לא לעשות - הרי שמנקודת המבט היהודית, יש חובות 'עשה' מרובות. החוק היהודי משתדל לומר לאזרח לא רק מה לא לעשות, אלא גם מה כן לעשות.

"כשחכמינו ניסו לעשות סדר בתרי"ג המצוות של הדת היהודית, הם עשו חלוקה סימבולית שלפיה הן בנויות מרמ"ח (כלומר 248) מצוות 'עשה' ומ-365 מצוות 'לא תעשה'. המשמעות היא ש-40% ממערכת החוק אומרת לאזרח מה כן לעשות. זו תפישה מאוד פולשנית של מקומו של החוק בחיי האזרח. ההנחה של היהדות, אם כך, היא שהרשות המבצעת צריכה להיות מאוד מינימלית, כי בני אדם נוטים להשתמש בכוח כדי להשחית; ומצד שני, מבחינת המערכת המשפטית, החוק צריך להיות מאוד מסדיר. לא בטוח, אם כך, ששני חלקי המאמר עולים בקנה אחד זה עם זה".

פורת סיכם כי "לטעמי הגישה שתתפוס את השור בקרניו כשמנסים להבין את גישתה של היהדות נשענת על מה שאמר הסוציולוג מרטין בובר אחרי מלחמת העולם השנייה: 'לאחר המלחמה הגדולה החירות נדדה מערבה והשוויון נדד מזרחה, ואת האחווה שכחו כולם'. זאת אמירה יהודית משמעותית מאוד, שמבינה שהסיפור הוא לא חירות מקסימלית או שוויון קולקטיביסטי נוקשה, אלא סולידריות וערכי אחווה. עם כל הכבוד למסמך המרשים של שקד, היא כופה על המקורות היהודיים הגות נאו־שמרנית שאני לא בטוח שהולמת אותם באופן מלא".

בעולם מקביל

ח"כ אורי מקלב
תומר אפלבאום

"ללא לחיצתנו החזקה על דוושת בלם הקטר, שבוע אחרי שבוע, היו הצעות החוק מייצרות לנו עולם אחר, מקביל לזה שלנו. בעולם המקביל הזה, שולטת הממשלה באזרח באמצעות הסדרתם של עוד ועוד תחומים כלכליים, בשעה שלפרט נותרת מעט מאוד חירות לנהל את עצמו ואת עסקיו. זה היה עולם מקביל שבו לבעל נכס אסור היה להעלות את שכר הדירה שלו במשך כמה שנים... זה היה עולם שמעניש מלונות, ולא באמצעות כוחות השוק, על אי התקנת אינטרנט אלחוטי... זה היה עולם המציע חבילות פנסיה שאין כל אפשרות לכבדן בלי להטיל מסים עצומים לצורך מימונן, ואינו מבין שההתערבות הכמעט ילדותית הזאת בכלכלה החופשית תחריב אותה עד היסוד. זה היה עולם שבו לא נתון לשוטר מרחב של שיקול דעת, אלא הוא חייב לעצור כל אדם שהוגשו נגדו שתי תלונות על הפרת צו הרחקה" (איילת שקד, מסילות אל המשילות).

היציאה הנחרצת של שקד נגד עודף החקיקה והרגולציה בעולם הכלכלי מפתיעה גם לאור הצד של המפה הפוליטית שממנו היא מגיעה. לאורך השנים, מפלגות הימין בכלל והימין הדתי־לאומי בפרט לא הציגו בדרך כלל אג'נדה כלכלית מובהקת, ומצען התבסס מאז ומתמיד בעיקר על עמדות מדיניות ביטחוניות. שקד במאמרה לוקחת את המפלגה שלה - המפלגה היחידה שכיום עומד בראשה איש עסקים שעשה את הונו במגזר הפרטי - ושוברת חזק ימינה במישור הכלכלי. ניתן להגדיר את המהלך כמעט כסגירת מעגל, שבמסגרתה ימין פוליטי קיצוני הופך גם לימין כלכלי קיצוני.

יחימוביץ' טוענת כי "מבחינתה של שקד, חוק שכר מינימום, לדוגמה, זאת רגולציה כלכלית. אם תשאל אותי על חוק כזה או אחר, ברור שיש חוקים רעים ומיותרים - אבל התזה האידאולוגית שהיא מציגה היא נורא קיצונית. נתניהו נראה סוציאליסט לעומתה. אתה קורא את זה ורואה מסיבת תה. זה אפילו לא אסכולת שיקגו. באסכולת שיקגו יש קפיטליזם שרואה במהלכים סוציאליים השקעה משתלמת לחברה. פה זה ממש ליברטיאניזם של איין ראנד". יחימוביץ' הוסיפה כי "גם אני קראתי איין ראנד בכיתה י', אבל אז הגעתי לכיתה י"ב".

"בתחום דיני העבודה, בין 2011 ל–2013, בתקופה של 18 חודשים, נוספו 60 עבירות פליליות חדשות שמעסיק עלול למצוא את עצמו מואשם בהן בשל מעשים שביצע במהלך פעילותו העסקית. וזה רחוק מלהיות הכל; בתחום הגנת הסביבה נוספו בתוך 24 חודשים 65 עבירות פליליות חדשות. בחשבון כולל, המספרים מבהילים: מספר העבירות הפליליות שמעסיק בישראל עלול ֶלהיות מואשם בהן בהקשר לפעילותו העסקית מגיע כיום ליותר מאלף" (איילת שקד, מסילות אל המשילות)

"המצב הזה בלתי נסבל. יש בו מגבלות קשות על עסקים, והוא מבריח אנשים טובים מלשמש נושאי משרה בתאגידים מסחריים. אנו חייבים לשים לזה סוף. אשר על כן, במסגרת ההחלטות שקידמה הממשלה לקראת העברת תקציב 2017–2018, ביקשתי להוסיף את ההחלטה כי ועדת השרים לענייני חקיקה לא תדון יותר בחוקים המבקשים להוסיף עבירות פליליות חדשות לספר החוקים לפני שיחידת המחקר של משרד המשפטים תבצע מחקר מקיף שיבחן את הנעשה בחו"ל בתחומים דומים, את ההשלכות למשק כתוצאה מיצירת העבירה החדשה, את החלופות הקיימות לטיפול בנושא שלא באמצעות החוק הפלילי ועוד" (איילת שקד, מסילות אל המשילות)

דווקא האזכור של שקד את עודף החקיקה בתחום איכות הסביבה מדגים את אחת הסיבות לעלייה בהיקף החקיקה בשנים האחרונות. החקיקה הסביבתית היא תופעה מתגברת בכל רחבי העולם, שרק צפויה להתגבר, בהנחה שהמודעות האקולוגית תגבר. היא מדגימה את העובדה שחלק מהחקיקה שאנו רואים נובעת מצרכים שנוצרים עם השינויים בעולם. הצמיחה של המשק הישראלי, המעבר לעולם שבו החיים מתנהלים באינטרנט והמודעות לסבלם של בעלי החיים - כל אלה דוגמאות לקדמה היוצרת צורך בחוקים שאיש לא חשב עליהם לפני 50 שנה. עם זאת, יש רבים שיסכימו עם שקד לגבי היעדר הצורך בריצה לענישה פלילית בכל המקרים.

איילת שקד
אמיל סלמן

קרמניצר אומר על כך כי "אין לצאת בהכרזות כלליות. יש לבדוק לגוף העניין. יש מקומות שבהם איסורים פליליים הם מוצדקים וחיוניים, אבל זה לא בהכרח נכון. התופעה שהיא מצביעה עליה - של הפללת יתר - קיימת בחקיקה הישראלית, וקיימת גם במדינות דמוקרטיות אחרות. יש כיום נטייה לרוץ בכל נושא לבית המשפט הפלילי. זאת נטייה לא טובה, כי בסוף היום התוצאה היא שלא אוכפים את החוקים, הם סתם כתובים בספר. וזה דבר לא בריא לשלטון החוק, שחוק נשאר רק על הנייר".

"ומעבודתו של המחוקק אל ריב הסמכויות שבין הרשות השופטת לרשויות האחרות. הבעיה הזאת, המצויה בכל חברה שיש בה הפרדת רשויות, התחדדה מאוד בשנה האחרונה, כשהחליט בית המשפט העליון לפסול חלק ממתווה הגז שקבעה ממשלת ישראל. ביקרתי קשות את ההחלטה הזאת, ואני מבקשת להוסיף ולהסביר כאן את הבעיה הנגרמת מהחלטות כגון זאת, וכגון פסילתו החוזרת בגלגול שלישי של תיקון חוק הכניסה לישראל בעניין המסתננים - החלטות המבליטות את הצורך בקבלת 'חוק יסוד: החקיקה' שיְתַמְרֵר באופן ברור (ולראשונה גם מוסכם) את מערכת המסילות השלטונית. המצב האבסורדי שבו הממשלה והכנסת מופתעות, פעם אחר פעם, מתמרור עצור משפטי הכובל את פעולתן ייפסק, כך אני מקווה, עם כניסתו של חוק זה לתוקף" (איילת שקד, מסילות אל המשילות)

"בית המשפט אינו יכול להפוך לזירה האחראית על הארנק עצמו - כלומר על חלוקת המשאבים, על ההסכמים הכלכליים, על כל מה שממשלה נבחרת כדי לנהל. והרי יש כאן סמכות שאין בצדה אחריות: מאיזה ארנק משולמים הפיצויים שנקבעו בבית המשפט לטובת הפלסטינים שנפגעו במסגרת האינתיפאדה? מי ידאג לארנק הציבורי שהתרוקן כתוצאה מביטול בתי הכלא הפרטיים? ומי ידאג לתפור מחדש את הארנק הציבורי שחורר במסגרת ביטול עסקת הגז? ... האם קו הפסיקה הרגיל של בית המשפט, כפי שהוא משתקף בעניין מתווה הגז, משחיז את חרבה של הממשלה או מקהה אותה? התשובה, לדעתי, ברורה ומרגיזה. האם עוד נכון לומר על הרשות השופטת בישראל את מה שאמר המילטון על בית המשפט שהכיר - שאין לו לא ארנק ולא חרב? האם הרשות השופטת בישראל באמת אינה חולשת 'לא על כוחה של החברה ולא על עושרה'? ספק גדול בעיני" (איילת שקד, מסילות אל המשילות)

אין חדש באותו חלק של המאמר שבו שקד מדברת על הצורך לרסן את בית המשפט העליון מלפגוע בעבודת הממשלה. עם זאת, דווקא כשטענה זאת מוצגת יחד עם הטענה לגבי הצורך לשמור על החירות הכלכלית - יש מי שרואה בדברים סתירה.

"דבר נוסף ששקד עושה במאמר, כנושאת דגל החירות, הוא להניף חרב על בית המשפט - אותו בית משפט שבסופו של דבר תפקיד יסודי שלו, בייחוד כשהוא עושה ביקורת שיפוטית, הוא דווקא להגן על החירות", אומר על כך קרמניצר. "הרעיון ששלטון הרוב הוא מגן החירות הגדול הוא בעייתי. אנו יודעים מהניסיון, בעולם ואצלנו, ששלטון הרוב יכול לפגוע בחירות בהרבה מקרים - באופן לא מוצדק. בנוסף, שקד עצמה אומרת שחברי הכנסת מחוקקים באופן חסר אחריות. אם זה אכן כך, נשאלת השאלה מי, חוץ מאיילת שקד, יכול להגן על החירות באופן מוסדי מפני המחוקקים אם לא אותו בית משפט שהיא רוצה לקצץ את כנפיו.

"היא גם עושה הון גדול במאמרה ממתווה הגז. אבל כשהיא מדברת על מתווה הגז, היא לא מזכירה כי הדבר שהטריד את בית המשפט היה שהממשלה נגסה בסמכות של הכנסת, לקחה את כוחה, ורצתה לעשות לאורך שנים קדימה את תפקידה של הכנסת. שקד ממשיכה לנפנף בנזקים של מאות מיליוני דולרים שההתערבות הזאת של בית המשפט היתה יכולה לגרום, אבל לאחר מעשה אנו יודעים שלא נגרמו נזקים כאלה. מעבר לכך, אם בודקים את ההוצאות שפסיקות של בית המשפט הטילו על המדינה לאורך 30 השנים האחרונות, שבהן הוא נחשב אקטיביסטי יותר, רואים שבית המשפט לא השתלט על הקופה הציבורית וכי הוא לא הפך להיות זה שקובע מה עושים עם הכסף בארנק. פה ושם היו לפסיקות שלו משמעויות כספיות - למשל לפסיקה שצריך לשלם למפוני חבל עזה פיצויים גבוהים יותר, ששקד בוודאי שמחה עליה.

קרמניצר מוסיף כי "ההסתמכות על לגיטימציה שבאה מבחירת העם מוצגת באופן קצת נצלני על ידי שקד. העם לא בוחר ממשלה, אלא סיעות לכנסת - וכמו שנתניהו הקים ממשלה ימנית, הוא היה יכול להקים ממשלה אחרת. זה לא נכון מצדה לדבר על ההליך הדמוקרטי, ולומר שהעם בחר דווקא את הממשלה הזאת. הביטחון שיש לה כמי שמייצגת מפלגה עם 8 מנדטים שהיא מדברת בשם העם הוא קצת מופרז".

לעומת קרמניצר, לוין דווקא מצדד בדבריה של שקד בנוגע לצורך להגביל את בית המשפט. "לגבי ההחלטה אם החלטת ממשלה מסוימת היא סבירה או לא - שהיא העילה לפסילת החלטות בבית משפט - צריך להבין שהסבירות היא בעיני המתבונן. אין בית ספר לסבירות. השאלה אם צריך להשקיע במיטות בבתי חולים, בקצבאות זקנה או במיגון יישובים היא לא שאלה שניתן להלביש בלבוש משפטי על פי אמת המידה של האדם הסביר. זאת אחיזת עיניים שבינה לבין משפט אין ממש. יש אנשים שההכרעה הדמוקרטית לא מוצאת חן ביניהם, ואז הם הולכים לבית משפט בתקווה שאולי הוא יבטל אותה. זה יפה מאד, אבל זאת לא דמוקרטיה", אומר לוין.

זה לא הכל פוליטי? אם החקיקה העודפת היא בצד שלי אני בעדה - ולהפך.

"בוודאי שזה פוליטי. חוקים הם בסוף נורמות, ונורמות זה עניין של השקפת עולם. ברור שחקיקה, בסופו של דבר, נובעת מנקודת מוצא פוליטית".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#