50 מיליון דולר - הבדל של חיים ומוות - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

50 מיליון דולר - הבדל של חיים ומוות

מחיצות דקות בין יולדות, שמונה חולים בחדר עם תא שירותים אחד, מחסור במכשור רפואי חיוני לחולי סרטן - בית החולים העמק הוא דוגמה לפערים החריפים באיכות שירותי הבריאות בין המרכז לפריפריה ■ מרכז טיפול מפואר שיקום שם בקרוב עשוי לשנות הכל

14תגובות

לפעמים דווקא הדברים הקטנים מושכים את תשומת לבו של אורח לרגע. רגע כזה נרשם כאשר מבקרים ממרכז הארץ מסיירים במסדרונות בית החולים העמק בעפולה, ונחשפים לחדרי הלידה. במקום חדרי הלידה הענקיים והמצוידים בג'קוזי ושלל עזרי לידה מתוחכמים שקיימים במרכז הארץ, הלידות בבית החולים שבעפולה עדיין מתנהלות בצורה שמזכירה מאוד את האופן שבו ילדו לפני 40 שנה ויותר: שני מסדרונות ארוכים שבהם מחיצות דקות שמפרידות בין חלל לידה אחד למשנהו. כל מלה שנאמרת, כל אנחה וכל אינטראקציה בין מיילדת, יולדת ומלווה בחללים האלה נשמעות היטב בחללים האחרים, שהם למעשה חלק מאולם אחד ארוך.

"עד לפני כמה שנים היו פה וילונות בין מיטות הלידה, ממש כמו פעם, ואז החלטנו להציב מחיצות כדי לתת לפחות תחושה של יותר פרטיות", מספרת לנו מנהלת בית החולים, ד"ר אורנה בלונדהיים. "אנחנו גאים בכך שלמרות התנאים הלא פשוטים האלה, שביעות הרצון של היולדות אצלנו היא הכי גבוהה מבין בתי החולים של הכללית, אבל ברור שגם לתושבות האזור מגיע ללדת בדיוק כמו לנשים במרכז הארץ".

הדמיה של מרכז הטיפול בסרטן שמתוכנן בהעמק
סטודיו רון ארד

חדרי הלידה הם רק דוגמה אחת לפערים המדהימים בין רמת האשפוז בבתי חולים פריפריאליים, במקרה זה העמק בעפולה, לבין אלה שקיימים במרכז הארץ. כך, למשל, בהעמק יש עדיין מחלקות שבהן מאושפזים שישה ואף שמונה חולים בחדר אחד עם חדר שירותים יחיד — בעוד שכיום סטנדרט הבנייה של בתי חולים חדשים קובע מספר מקסימלי של שני חולים בחדר. גם סיור במחלקת טיפול נמרץ חושף צפיפות ומראות שלא נראו במרכז הארץ כבר עשרות שנים. בלונדהיים, המנהלת האשה הראשונה והיחידה כרגע של בית חולים כללי בישראל, לא מנסה לייפות או להסתיר את המצב, אך היא גם לא משמיעה את הטקסטים הקבועים של מחאה ויאוש.

היא עצמה מתגוררת ופועלת בצפון מתוך אידיאולוגיה: בתחילת שנות ה–80 עברה עם משפחתה לאזור עם קבוצה של רופאים שלמדו רפואה בירושלים. "מה שחיבר אותי לאזור היה התחושה של הפערים שנצברו במדינת ישראל והרצון להשפיע עליהם. אני רואה בזה שליחות".

עשורים מאוחר יותר, הפערים עדיין כאן — ובגדול: למרות שטחה הקטן של מדינת ישראל הפערים בין הפריפריה למרכז מובהקים ולעתים קיצוניים. מחוז הצפון, שכולל כ–1.4 מיליון תושבים (מהם כ–700 אלף שמשויכים מוניציפלית לבית חולים העמק), מחציתם ערבים, סובל מחוסרים ניכרים לעומת מחוזות אחרים. כך למשל, שיעור הרופאים במחוז הצפון הוא הנמוך בישראל, שיעור מיטות האשפוז נמוך מאד אף הוא (רק במחוז הדרום המצב חמור יותר), וכך גם שיעור עמדות הטיפול הנמרץ ועמדות הניתוח.

נגררים באוטובוסים לעבור הקרנות במרכז

הפערים האלה, שמופיעים בטבלאות לקוניות שמשרד הבריאות מפרסם מעת לעת, ניכרים היטב לעין בסיור במסדרונות בתי החולים בפריפריה. ואולם הדלות הזאת עומדת להשתנות — באופן חלקי לפחות — בשנים הקרובות: בתוך כמה חודשים ייפתח בהעמק מבנה אשפוז רב תחומי חדש, שיכלול בין השאר חדרי לידה חדישים (לא עוד לידה בין מחיצות צרות), מחלקת שיקום, פיזיותרפיה, חדרי ניתוח ועוד. עלות הקמת המבנה וציודו — כ–70 מיליון דולר — מומנה מכספי המדינה, שירותי בריאות כללית (הבעלים של העמק) ומתרומות. "היעד הוא להביא את כל בית החולים לסטנדרט של לא יותר משלושה מאושפזים בחדר", אומרת בלונדהיים.

הסיכון לחלות בסרטן באזורים השונים בארץ

אך מה שעשוי להיות "משנה משחק" אמיתי בבית החולים ובאזור כולו הוא מרכז הסרטן שמתוכנן לקום בבית החולים בתוך כשלוש שנים, בהשקעה של 50 מיליון דולר. מדובר במבנה ענק שישתרע על פני 11 אלף מ"ר בעיצובו של האדריכל והמעצב בעל השם העולמי רון ארד. המרכז יכלול מכון רדיותרפיה (הקרנות), מחלקות אשפוז לחולים במחלות סרטן ודם, מרכז יום לטיפולים כימותרפיים, מרכז לשיפור איכות חייהם של חולי הסרטן, בית מרקחת נפרד וגם מכון מחקר שיוקם במשותף עם הטכניון — המוסד האקדמי שאליו מסונף בית החולים.

כדי להבין את גודל הבשורה לתושבים, צריך להכיר את מצבם של חולי הסרטן באזור הצפון: בעוד שבאזור הצפון יש שיעור גבוה יחסית לשאר הארץ של חולי סרטן, החולים שמתגוררים במחוז סובלים קשות מהעובדה שבכל האזור אין ולו מכון הקרנות אחד.

לאחר מאבק של עשור של תושבי האזור, עומד לקום בעוד כמה חודשים, באיחור של שנים מהתכנון המקורי, מכון ההקרנות החדש הראשון, בבית החולים הממשלתי זיו בצפת שמשרת את תושבי הגליל העליון ורמת הגולן — שנים לאחר שמשרד הבריאות הסכים לתת לבית החולים רישיון. קצב גיוס התרומות האטי בפריפריה הוביל לעיכוב ניכר בפתיחת המכון.

לבית החולים העמק, שמשרת את תושבי צפון־מזרח המדינה, עדיין אין מכון כזה. "בית החולים משרת חצי מיליון תושבים במעגל הראשון ועוד רבים במעגל נוסף, שמגיעים עבור שירותים רפואיים יחודיים כמו דיאליזה לילדים, גנטיקה, כירורגיית ילדים ועוד — שלא קיימים בבתי חולים צפוניים אחרים", אומרת בלונדהיים. לדבריה, "לפי ארגון הבריאות העולמי לבית חולים שמרכז 300 אלף איש צריך להיות מכון הקרנות — אבל פה אין".

בפועל, המשמעות היא שאלפי חולי סרטן תושבי הצפון שמטופלים ומנותחים בהעמק נשלחים לעבור הקרנות — טיפול מתמשך שנמשך בדרך כלל יום יום במשך כמה שבועות — בבתי חולים מרוחקים, כמו רמב"ם בחיפה או בילינסון בפתח תקוה. כך, יום יום הם מטורטרים, יחד עם המלווים שלהם ופעמים רבות בתחבורה ציבורית מקרטעת, למקומות מרוחקים עד מאות ק"מ מביתם.

"יש לכך משמעויות כבדות משקל", אומרת בלונדהיים. "ראשית, בגלל העומס על מכוני ההקרנות בחיפה ובמרכז, התור ארוך ולפעמים מגיע לחודש ויותר עד לתחילת ההקרנות. למעשה, ההמתנה כל כך ארוכה עד שלפעמים הרופאים אומרים למטופלים שאולי עדיף להם לעבור ניתוח גדול יותר כדי להימנע מהקרנות. אנשים פה מתקשים להתמודד עם נסיעות כל כך ארוכות במשך שבועות רצופים להקרנות בתקופה שהם מרגישים כל כך רע, שלא לדבר על ההשלכות הכלכליות והמשפחתיות. זה דבר שיכול להשבית וכמעט למוטט משפחה. בשורה התחתונה — השיעור של מחלות ממאירות בצפון לא נמוך יותר, בחלק מהמקרים אפילו גבוה יותר, ועדיין אנשים פחות מקבלים הקרנות".

חיים כצמן
Agaton Strom

בנוסף, היא אומרת, "אוכלוסיית האזור סובלת מאבחון באיחור, בין השאר מכיוון שהיא ענייה יותר, משכילה פחות, ופחות מודעת לבדיקות סקר שונות ולאבחון מוקדם. העובדה שבהעמק אין מחלקת אשפוז אונקולוגית גורמת לכך שחולי סרטן מתאשפזים במחלקות פנימיות במקום במחלקות ייעודיות לטיפול במחלה. מכיוון שהאוכלוסיה פה ענייה יותר - גם התלות ברפואה הציבורית גבוהה. המטופלים תלויים בנו — ולנו יש פחות מיטות ופחות רופאים להעמיד לרשותם. לחולי הסרטן האלה לא מגיע להתאשפז במחלקה פנימית".

ולא רק מכשירי הקרנות חסרים: באזור קיים גם מחסור חריף במכשירי דימות מתקדמים. בבית החולים אין כיום מכשיר MRI קבוע, אלא רק מכשיר נייד שעובר ממקום למקום, וגם כדי לעבור בדיקה במכשיר PET CT — בדיקה שגרתית למדי לחולי סרטן — נאלצים תושבי האזור להרחיק עד רמב"ם או בילינסון. אפילו מבקר המדינה נדרש לאבסורד הזה, וכתב בדו"ח שלו ב–2014 כי "אי־שוויון זה בולט במיוחד בשירות שמקבלים תושבי הפריפריה במחוז הצפון, לרבות קשישים, אשר נאלצים להיטלטל בתחבורה ציבורית או במכוניתם עד רמב"ם בחיפה כדי לקבל את השירות שהם זקוקים לו".

"יותר אטרקטיבי לתרום בתל אביב רבתי"

אל המציאות הקשה הזאת "נחת" לפני כשנתיים אי ש העסקים הישראלי־אמריקאי חיים כצמן, יו"ר קבוצת גזית גלוב. זמן לא רב אחרי פטירתה בגיל צעיר של אשתו שולמית, שהיתה רופאת ילדים, החליט כצמן לתרום סכום גדול להנצחתה, אך באופן חריג מאוד בנוף התרומות המקומי הגיע אל הפריפריה ולא אל בתי החולים "הקבועים" במרכז הארץ. לאחר סיבוב חיפושים לא ארוך הוא החליט לתרום 25 מיליון דולר להקמת מרכז הסרטן בהעמק — בתנאי שהכללית, הבעלים של בית החולים, תשלים את התרומה באמצעות סכום זהה (מצ'ינג — שקל של הבעלים על כל שקל של תרומה).

"שולמית נפטרה מסרטן המעי הגס חודש לפני שמלאו לה 50, שנתיים לאחר שאובחנה. עברנו את כל המכאובים והטיפולים שחולי סרטן צריכים לעבור בניסיון להירפא ולהאריך את חייהם, והניסיון היה לא קל בלשון המעטה", מספר כצמן. "מכאן בא הרעיון של להקים מרכז לטיפול בסרטן שיהיה אנושי, חם ואוהב ויקל על אנשים את החוויה הזאת. הבנו וחווינו על בשרנו מה עובר על חולה סרטן". התרומה של 25 מילון דולר להעמק יוצאת דופן גם מבחינת הסכום הגבוה, אך לא פחות מכך מבחינת היעד: לא בית חולים גדול במרכז הארץ כמו שמרבית התורמים אוהבים, אלא בית חולים בינוני — בפריפריה.

במערכת שחלק גדול מהבינוי וההתחדשות בה מבוסס על תרומות ופילנתרופיה, בתי החולים הפריפריאליים, בעיקר הקטנים והבינוניים שבהם, משלמים מחיר כבד: "לא הרבה תורמים גדולים מודעים לצורך ומוכנים לתרום לפריפריה", מספרת בלונדהיים. "יותר אטרקטיבי להם לתרום בתל אביב רבתי, ירושלים, טכניון וכו'. הרבה יותר קשה לגייס תרומות באזור שהוא פשוט לא סקסי לתורמים". במציאות שבה התורמים ברוב המקרים דורשים גם מצ'ינג, התוצאה היא שבתי החולים הפריפריאליים האלה, שמשרתים מיליוני ישראלים, מקופחים גם מבחינת השקעת המדינה בהם. "המדינה לא שמה פה שקל", אומרת בלונדהיים.

"אחרי ששולמית נפטרה והתחלתי לחשוב על כל מיני אפשרויות להנצחה, הסתובבתי בארץ והיה לי ברור שההנצחה תהיה בישראל כי היא היתה קשורה להוויה הישראלית", אומר כצמן. "התחלתי לחפש את המקומות שהכי צריכים את התרומה. המקום הראשון שהסתכלתי עליו היה סורוקה בבאר שבע, אבל שם יש יותר תרומות, ולכן בשיחות עם הנהלת הכללית עלה הנושא של עפולה. ביקרתי שם כמה פעמים ושוחחתי עם ד"ר בלונדהיים. זה בהחלט הבהיר לי שזה מקום ראוי מאוד להקים בו את המרכז".

אלי דפס
אייל טואג

לדבריו, "בצפון יש שליש פחות מיטות לנפש מהמרכז, אנשים צריכים לנסוע שלוש שעות להקרנות, ותוחלת החיים נמוכה יותר — אז כשאתה מקים שם את המרכז אתה בוודאות עוזר לאנשים שזקוקים לכך. אתה נוגע באנשים ומציל נפשות בלי שום מליצות".

בלונדהיים מספרת כי התכוננה שנים לרגע הזה, בלי לדעת מתי הוא יגיע: "גסטרו, דימות, פתולוגיה, גנטיקה, מחלקות כירורגיות — כל השירותים האלה נבנו אצלנו במשך שנים בשביל הרגע שבו יהיה מרכז סרטן. ברור לנו שלא יכול להיות מכון הקרנות בלי כל השירותים הרפואיים הרלוונטיים מסביב". לדבריה, "לפני שכצמן בא לכאן חשבתי לעצמי שיש לנו הזדמנות אחת לעשות עליו רושם טוב. היה לי ברור שהוא יתחבר לפרויקט רק אם הוא יהיה משוכנע שאף על פי שזאת פריפריה זה יהיה מצוין, ושלא יהיה פה משהו עלוב על שם אשתו. עשינו סיבוב ואני מאמינה שהוא השתכנע גם בצורך, אבל לא פחות חשוב מכך — ביכולת שלנו".

לשנות את האזור כולו — דרך בית החולים

"להקים מרכז כזה עשוי להיות 'משנה משחק' לא רק לבית החולים שיקבל דחיפה משמעותית גם ביתר חלקיו, אלא לעיר ולאזור כולו — זו המטרה המשנית שלי", אומר כצמן. "לכן לא בכדי לקחתי דווקא אדריכל כמו רון ארד, שיודע לייצר דברים יחודיים, שבעצמם יכולים למשוך אנשים לעיר".

את הפוטנציאל של המרכז החדש משווה כצמן לא פחות מאשר למוזיאון הגוגנהיים בעיר הספרדית בילבאו — העיר שכונתה על ידי תושביה "החור". בעקבות בניית המוזיאון, שתוכנן על ידי האדריכל פרנק גרי, נהפכה העיר למוקד תיירות. "גוגנהיים הזה שינה את גורלה של העיר כולה, ואני מאמין שמבנה נכון יכול להיות משנה משחק", אומר כצמן.

"לכן היה לי חשוב שמעבר לזה שזה יהיה בית חולים שנותן מענה, זו תהיה פנינה אדריכלית שתייפה את העיר ותעלה על המפה של עוד אנשים שהם לאו דווקא מתחום הרפואה. הגענו לרמות של על מה יסתכל החולה כשהוא במיטה, ואיך ייראו המסדרונות אחרי שהמיטות יחבטו בקירות. אחת המחשבות שלי היא איך לשלב במבנה גם דברים אומנותיים — כל דבר שיכול להסיח את הדעת של חולה וקרוב משפחה — זה רווח נקי".

שירותי בריאות כללית, הבעלים של העמק, החליטה להיענות לדרישה של כצמן ולהשלים את התרומה שלו ב–25 מיליון דולר נוספים. המשמעות, מסביר מנכ"ל הכללית אלי דפס, היא שההשקעה באה על חשבון פרויקטים אחרים של פיתוח בקופה. "תקציב הפיתוח של הכללית מוגבל בחוק — המדינה לא מתירה לנו להוציא יותר מסכום כספי מסוים בשנה", הוא מסביר.

כמתואר בכתבה

"המשמעות של לקחת 25 מיליון דולר מהתקציב השוטף ולהעביר רק להעמק היא לעכב פרויקטים במקומות אחרים — חד וחלק. אבל אין לי ברירה, וכשאני מחשב אם אני צריך להקים עוד מרפאה או לשפץ מחלקה — אז בחלק מהמחלקות שתיכננתי לשפץ ב–2017 השיפוץ יידחה, חלק מרכש הציוד בשנה הבאה אחליף בעוד שנתיים־שלוש. אעשה את הדברים האלה, אבל זה יתפרס על פני יותר זמן".

זה מחיר כבד לשלם

"נכון, אבל למיטב שיפוטי והכרתי היכולת של הפרויקטים שאני דוחה לסבול דחייה — עדיין סבירה. הרי אני אצטרך להקים את מרכז הסרטן מתישהו, ואם יש נכונות כזאת (של כצמן; רל"ג) אני לא רוצה לבזבז אותה. יש גם תרומות שאנחנו לא מקבלים. יכול לבוא תורם ולתרום משהו לבית חולים ולדרוש מאתנו מאצ'ינג — אז עם כל הצער, אם זה לא בסדר עדיפויות של הקופה — אוותר על התרומה שלו. והיו מקרים כאלה".

כצמן מצהיר כי הוא מתכוון לעקוב מקרוב ולאורך זמן אחרי הפרויקט: "אני מניח שזו מחויבות לכל החיים. זה לא שגר ושכח, לא תרומה שנותנים והולכים הלאה", הוא אומר. "יש יותר מדי מהזיכרון והמורשת שכרוכים בעניין הזה. לפחות בשלב הזה של התכנון והבנייה, אנחנו מעורבים ברמה אישית קרובה מאוד, כולל החלטות שהתקבלו עם רון ארד. אתה לא בונה דבר כזה לחמש שנים אלא ל–500 השנים הבאות, ולכן זה דורש תכנון. למשל, ייבנו 60 עמדות כימותרפיה, אבל התכנון הוא כזה שאם בעתיד כבר לא יעשו יותר כימותרפיה לחולי סרטן — יהיה אפשר לסלק את הכל ולעשות דברים אחרים".

סיפור התרומה של כצמן להעמק אמנם משמח, אבל גם מעורר מחשבות נוגות על התלות של מערכת הבריאות בחסדיהם של תורמים ונדבנים לשירותים חיוניים כמו הקרנות לחולי סרטן, וכן על העובדה כי מדובר בפתרון נקודתי לתחום אחד בלבד — שאינו יכול לפתור את האי־שוויון העצום בין אזור הצפון למרכז הארץ.

באחרונה התברר שוב עד כמה התקצוב הציבורי יכול להיות משענת קנה רצוץ: זמן קצר לאחר סיום עבודתה של ועדה ממשלתית מיוחדת שדנה בשדרוג מערכת הבריאות בצפון, "הוועדה להרחבת שירותי הרפואה בצפון", נגנזה התכנית הממשלתית לפיתוח הצפון שהיתה אמורה לכלול השקעה של 10 מיליארד שקל באזור הצפון — מהם יותר מ–100 מיליון שקל שהיו מיועדים למערכת הבריאות. לדברי פרופ' איתמר גרוטו, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות שעמד בראש הוועדה, "עכשיו אנחנו צריכים לחפש ולגייס מקורות לממן את ההמלצות של הוועדה, וביניהן הקמת בית חולים שיקומי בבית החולים פוריה, הקמת מרכז אונקולוגי בצפת, מעבדות בנהריה, ופרויקטים בקהילה".

בפורום האזרחי לקידום הבריאות בגליל זועמים, ומכוונים את האצבע לסדרי העדיפויות של משרד הבריאות: "בכל פעם שמשרד הבריאות התבקש לטפל בחוליים הקיימים במצב הבריאות של תושבי הצפון, התקבלה התשובה האוטומטית שהמשרד בהחלט ירצה לעזור, אך אין לו המשאבים הדרושים לכך. והנה עכשיו, כאשר התברר כי משרד הבריאות עתיד לקבל תוספת חסרת תקדים של 4 מיליארד שקל בתקציב הדו־שנתי — ותקציבו יגדל מ–29.8 מיליארד ל–33.8 מיליארד שקל — צמצום הפערים בין המרכז והפריפריה עודו מצוי בתחתית סדר העדיפויות של המשרד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#