"לא, לא אנחנו לא בדרך לכותל - אנחנו לקיר שליד" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"לא, לא אנחנו לא בדרך לכותל - אנחנו לקיר שליד"

רגע לפני יום הכיפורים, אירוע הסליחות ברחבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים הזכיר יותר פסטיבל רוק מאשר ערב של חרטה והכאה על חטא

5תגובות
חגי עמית סאבטקסט
איור: שני דניאל

יום שני. השעה היא 20:00 בערב ומחר הוא ערב יום הכיפורים. אין לי תוכניות לצום השנה, ואני בוחר לכפר על עוונותי בדרך אלטרנטיווית. רגע לפני החג אני שם את נפשי בכפי, נכנס למכונית ונוסע למרכז העניינים בעונה זו של השנה - הר הבית. אפליקציית הניווט שבידי מעריכה שהדרך תיארך 40 דקות, כך שאני לא רואה סיבה שלא אצליח להגיע לשער יפו עד 21:00 - המועד שבו מתחיל במקום הסיור של העמותה הממשלתית "מורשת הכותל".

רבע שעה לפני שאני מגיע אל היעד אני מגלה שהר הבית אולי בידינו - אבל העיר העתיקה עדיין נצורה. כוחות הביטחון מתחו סרטי סימון לבנים וסגרו את הכבישים במרחק של 3 ק"מ לכל כיוון מהכותל המערבי. המצב מלחיץ. הנהגים המתוסכלים שנתקעו בפקקים חותכים אחד את השני כאילו אין להם אלוהים שמסתכל עליהם. תוך כדי נסיעה אני מזהה מרכז רפואי מקומי ליד הצומת שבו אני תקוע. אני נכנס במהירות לחניון ותופס את המקום הפנוי הראשון שאני רואה. אני מקווה שהוא אינו מיועד לחולים הנזקקים לרפואה דחופה - ובלב מבקש סליחה מראש ממי שתפסתי לו את החניה.

את שלושת הק"מ הנותרים אני עושה בהליכה מהירה. בעודי צועד לאורך החומה לכיוון שער יפו אני רואה על המדרכה בדרך אינספור דוכנים של מתרימים עבור כל המסכנים של העולם הזה. לפי לוח השנה התזמון אמור להיות מושלם לביזנס שלהם - אם אנשים לא יתרמו לפני יום הכיפורים, מתי הם כן יתרמו? אלא שלא נראה שהתיאוריה עובדת בשטח. לקהל הממהר פה יש מטרה אחת - כולם רצים לתפוס מקום לפגישה שנקבעה להם עם הקדוש ברוך הוא. אני לא רואה עוברי אורח שעוצרים לידם, ומתנצל בעצמי בפני אחד המתרימים על כך שאין לי כסף מזומן בארנק. הוא משיב לי מיד שהתרומה יכולה להיעשות גם באשראי, אבל למי יש זמן להתחיל לגהץ כרטיס ביום כזה?

באופן מפתיע, בעוד עסקי התרומות מדשדשים, דווקא עסקי הסוכות מצליחים קצת יותר. אברכים חרוצים בעלי יוזמה מנצלים את הכאוס כדי למכור את ארבעת המינים לקראת השבוע הבא. "אתה לא מבין איזה אתרוג זה. אחד שעמד בתור לפני קנה אתרוג מרוקאי ב-700 שקל. זה אתרוג מיוחד. קשה למצוא אחד כזה, מסותת ומושלם כל כך", אני שומע בחור חרדי שמרגיש בר מזל מספר בטלפון לחברו על הרכישה המוצלחת שביצע.

סליחות בכותל
גיל כהן מגן

אם לא הייתי נמצא בכניסה לעיר העתיקה הייתי בטוח שאני בדרך להופעת רוק. כולם פה נראים עליזים ושמחים כאילו הם בדרך לבילוי ולא לאירוע של חרטה והכאה על חטא. לרגע אני מדמיין לעצמי כמה מרגש היה לראות, נאמר, את פינק פלויד מופיעים כאן. אין לי ספק שרוג'ר ווטרס היה שמח לזעוק פה על לבנה נוספת בחומה. אני לא מזהה פה רוב דתי - ושם לב בעיקר לאלפי חילונים הצועדים במיטב מחלצותיהם לתפילות הסליחות שיתרחשו כאן אחרי חצות. בעיקר מפתיע אותי המספר הגדול של בני הנוער שנוהרים בעליצות לאירועים. אם יש פה משהו חריג זה רק התנאים המאתגרים שמזמן הריצוף המקומי לנעלי יציאה, ואני חוזה בנערות ונשים על עקבים מסתבכות במרצפות העיר העתיקה שלא הותאמו ליציאות מהסוג הזה.

בסופו של דבר, בשער יפו אני חובר לסיור סליחות שמארגנת כאן בערבים אלה של השנה עמותת מורשת הכותל. המדריכה רחל מתבלת את הסיור בהרבה הומור ומסבירה לנו מיד כי זהו היום של ה"סליחה, אפשר לעבור", ושניזהר שלא ללכת לאיבוד בקרב ההמון. "כשדוד המלך הקים את העיר הזאת בשביל 300–400 איש, הוא לא חלם ש-2,000 שנה אחר כך היא תכפיל את עצמה פי 2,000 באוכלוסיה", היא מסבירה - ומפנה את תשומת לבנו לחבורת רוכבי אופניים מבוגרים הניצבים בכניסה, חמושים בטייטס, קסדות, מגנים מקצועיים נגד נפילות וביגוד זוהר לרכיבת לילה, וכפי שהיא מגדירה זאת "מתעקשים להגיע לכאן ביום העמוס היותר בשנה בקטע של אקסטרים".

אנחנו צועדים בעקבות רחל דרך הרובע הארמני. היא מבקשת מאתנו להיות בשקט, אבל החבורה שלנו שוכחת מהר מאוד שמדובר באמצע הלילה בשכונת מגורים, ומתחילה להתדיין בקול רם על היקפי הטבח שעשו הטורקים בבני העדה המתגוררת פה. הרובע הארמני תמיד הפתיע אותי. בין היהודים, המוסלמים והנוצרים שניכסו לעצמם לאורך השנים את מאבקי השליטה על העיר הזאת מסתתרים פה גם מעל 1,000 ארמנים שהגיעו מלבנון ודאגו להשאיר בידיהם בשקט, בלי הרבה מהומות, רובע שלם בשליטתם.

עכשיו מעלה אותנו רחל על גגות העיר העתיקה. רעש של מקדחה המשמשת לבניית סוכה מפריע לשלווה כאן, אבל הצפיפות של החגים השנה פשוט לא השאירה לאנשים מועד טוב יותר להיערך בו לסוכות. שלוש נערות ערביות ובחור אחד יושבים כאן על הגג ושותים משהו. רחל מתלבטת לרגע אם יפריע להם אם נעמוד לידם - ומחליטה ללכת על זה. המחזה מרהיב. כיפת הזהב נשקפת במרחק של כמה מאות מטרים, ואחד הנוכחים מפנטז בקול על כך שיהיה בידיו טיל לאו כדי לפטור אותנו מעולה של זו.

רחל מרצה לנו בינתיים על החיבור לעצמנו ולמשפחה ועל החיבור של העם שלנו ברמה הלאומית - חיבורים שכולם חשובים ביום הכיפורים. רביעיית הצעירים הערבים, שלא מרגישה שייכת לאף אחד מהחיבורים האלה או לרעיונות של הנוכחים לגבי מסגד אל־אקצא, משמיעה בתגובה בקול רם מוזיקת פופ ערבית במכשיר הטלפון הסלולרי שלה. חברי הסיור מעירים להם ומעודדים את רחל לדבר בקול רם יותר. "אנחנו חזקים יותר", הם מסבירים לה. זה פחות או יותר השלב שבו אני מתנצל בפני רחל - וממשיך הלאה ליעד המרכזי שלי.

הר הבית, בשנה שעברה
אי־אף־פי

במכונת השיקוף שלפני הכניסה לרחבת הכותל יש תור ארוך וצפוף. כולם עומדים בשקט ומקווים לעבור את הסלקציה של המאבטח בכניסה - למסיבה הכי חמה של השנה. חבורה חסרת סבלנות של שתי נערות ושלושה נערים עם כיפות לבנות וגדולות לראשם - כולם עם פחיות משקה אנרגיה ביד - עוקפת את התור בגסות משמאל בלי לטרוח לבקש סליחה. "לא, אני לא לכותל, אני למקום אחר, לקיר שליד", מסבירה אחת מהנערות לאדם מבוגר שמתקומם על כך שהיא נדחפת. בחור חרדי עם ספר תורה ענק בידיו נתקע גם הוא בשיקוף שבכניסה לכותל. "זה ספר תורה זה, מה יש לך לראות מה יש בפנים?", הוא כועס על המאבטח בכניסה.

סוף סוף אני בפנים. אני ניגש אל הקיר הקדוש, שם עליו את היד וחושב על כל הדברים שאני צריך להתנצל עליהם. תוך רגע האשמה מציפה אותי. אותה אשמה שמלווה אותי לאורך כל השנה. בכל בוקר בו אני עומד מול ארון הבגדים אני מרגיש אשם בפני הילד בבנגלדש שייצר עבורי בשכר רעב את החולצה שבחרתי ללבוש. כשאני נוסע לעבודה במכונית פרטית אני מרגיש אשם על כך שאני מקרב את קצו של כדור הארץ. כשמגיעה שעת צהריים ואני מתלבט מה לאכול היום אני מרגיש אשם בפני שלושת רבעי מיליון הילדים העניים שיש בישראל. בערב, כשאני מכין לעצמי חביתה, אני מרגיש אשם בפני התרנגולות שסבלו תנאים איומים כדי להטיל עבורי את הביצים. כשמגיע הקיץ אני מרגיש אשם בפני ארבעת הרעבים באפריקה שהיו יכולים לחיות שנתיים מהכסף שביזבזתי על החופשה שלי. משמעות החיים בעידן המודרני היא להרגיש אשמים באופן תמידי.

אני מרגיש שאני לא יכול להתנצל בפני כולם - ועוזב את רחבת הכותל. בזמן שאני צועד במהירות במעלה השוק של העיר העתיקה, אני כמעט מקפד את חיי על ידי אברך על אופניים חשמליים - שדוהר במורד המדרחוב לכיוון הכותל בלי להתנצל בפני אף אחד.בסופו של דבר כל אחד בוחר את הסליחות שלו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#